כידוע, אצל אנשי שלומנו ראש־השנה הוא תמיד יום טוב של שׂמחה.
אנו הרי אין אנו מתנגדים. אין נרעדים כל־כך מאימת יום־הדין.
הרי אנו יודעים, שאין מעמידים אותנו לפני שופט אכזר וזר, אלא שופט אותנו אב רחום. אבינו שבשמים, הוא השופט! ולפיכך באמת טועמים קצת משקה, חוטפים רקידה לאחר התפילה.
אך פעם אחת היה לנו ראש־השנה, – למעלה מכל ראשי־השנים.
התחל התחיל הדבר כרגיל. אך מיד ביום הראשון, לפני מוסף, נשתלהבה הלהבה!
מה אירע:
הזקן, כמנהגו, אינו מניח כל הימים הנוראים לשום אדם ליגש אל העמוד. אינו סומך על שום אדם!
מתפלל הוא לפני התיבה.
היאך הוא מתפלל אין אני צריך לספּר לכם.
והריהו מתפלל ומגיע אל “לאל עורך דין”.
– “לאל עורך דין!”
לבבות רועדים, רקיעים נבקעים!
וכן הוא מוסיף ואומר, מוסיף ושואג:
“לבוחן לבבות”… “לגולה עמוקות”…
אבל משהוא מגיע אל “לצופה נסתרות” – נפסק פתאום הקול ונשבר. משום מה הוא יורד, ורועד; חתּוּך־הדבּוּר אף הוא נעשׂה אחר. “לקונה” ירד ונפל, “עבדיו” נשמע בספיקוּת, “ביום דין” – בחוּלשוּת…
ופתאום הוא משתקק לגמרי! הוא דומם: רגע אחד, שני רגעים, שלושה ועוד יותר. ורגע חשוב כשנה: פחד, הנשימה נעצרת. עזרת־הנשים כמתעלפת; פסק הרעש!
ולפתע הוא זע. רעדה עוברת בכל גופו. והדממה, הספוגה פחד ואימה, נפסקת בקריאה של שׂמחה:
– “לרחם עמו ביום דין”!
והנגוּן מסתלסל באריכות, ב“שלשלת” של חדוָה.
וכל עצמותיו תאמרנה – הרגלים יוצאות ברקידה לפני התיבה. וכך נמשכת כל השחרית עד גמירא.
כאילו נתחדשו הכוחות.
ולפני מוסף ספּר לנו, מה שאירע.
דבר מועט אירע:
כיודע, כשמתפללים מתוך סדוּר, אוֹ מתוך מחזוֹר, רצות העינים לפני השׂפתים. אומרות שׂפתותיו של הזקן “לצופה”, והעינים כבר רואות “לקונה”.
ותכף כשהוא רואה “לקונה”, עולה במוחו רעיון, שכּולו מוּקשה, שאין הוא מבין פירוּש המלות. שכּן באמת: מה פירוּש “לקונה עבדיו”?
מי ואימתי קונה עבדים במשפט?
ואין לו תרוּץ, והוא מתבלבל ממש, ושותק!
אבל הרי אין רוצים שם למעלה, שתפלתו של הזקן תהא מטורפת, ומראים לו מה הפירוּש.
ומיד משהוא עוצם את העינים לעיין בדבר, מתבּקע לפניו הרקיע והוא רואה!
את אולם הבית־דין רואה הוא:
את אולם הבית־דין־של־מעלה. את מקום־המשפט האמיתי! הנה השולחן, המאזנים.
אבל השעה, כנראה, מוקדמת עדיין.
עדיין לא באו למשפט.
והוא מתבונן בינתים סביב: חמשה פתחים יש לו לאולם הבית־דין. שני פתחים בצדדים; מימין פתח. ומשמאל פתח. על הפתח הימני כתוב: “סניגור”! מכאן יבוא ויכּנס. ועל השמאלי: “קטיגור”! זה יבוא מן הצד שכנגד.
ושלושה פתחים בראש, מאחורי השולחן והמאזנים, בכותל המזרח.
והפתח האמצעי מן השלושה סגור, והפתחים מימינו ומשמאלו – פתוחים.
מעל לפתח האמצעי הסגור כתוב: “פמליא של מעלה”. ומצד ימין ושמאל, מבעד לפתחים הפתוחים, רואים:
מימין – הגן־עדן הפתוח. אבות וצדיקים, זוהרם מזיו השכינה, יושבים ועטרותיהם בראשיהם ולומדים תורה; הם אין להם, כנראה, יום־דין!
ומשמאל – הגיהנום הפתוח.
בגיהנום דממה. הגיהנום ריק; יום־טוב – ואין עונשים, אין מענים. והרשעים חפשיים, והמשחיתים עסוקים, כנראה, בעסקם אחרים, – ומתוך המעשה יוָדע לכם, במה הם היו עסוקים, – אך האש בוערת, לוהטת.
“ואשו לא תכבה”, ככתוב.
עוד הוא עומד ומביט, נפתח הפתח הצדדי הימני ונכנס הסניגור עם צרור הזכויות תחת בית־השחי. צרור קטן. שנה רעה ורזה לגבי מצוות ומעשים טובים היתה השנה. הוא נכנס, רואה שהפתח השמאלי מן הצד שכנגד סגור, והוא מבין, ששם צוברים את הכתבים זמן ארוך יותר. השנה היתה שנת־ברכה בשבילם!… והוא מפיל את הצרור מתחת בית־שחיו ויושב לו בינתים כאבל המצפּה לנחמה.
אחר־כך נפתחת הדלת מצד שמאל. שני משחיתים, עם צרור גדול על כתפיהם, באים ונכנסים, כפופים תחת המשא. שומעים, איך עצמותיהן מתפקקות. והם פורקים את משׂאם, נושמים נשימות של רוָחה, וביציאתם הם אומרים בקול, שהסניגור ישמע:
עדיין לא מעשׂר מן המעשׂר. זוגות זוגות ישׂאו עוד. כל הלפּיטוּטי"ן צוברים ואוספים, אוצרות שלימים.
נעכּרת רוחו של הסניגור, הוא מכסה פניו ונאנח.
סבור הוא, אין שומע אנחתו.
הפמליא של מעלה עדיין היא באיתכסיא… בגן־עדן הכול עוסקים בתורה; הגיהנום – ריקן!
אבל בתוך הקהל בגן־עדן יושב גם ר' לוי יצחק מברדיטשב, והוא שומע!
הוא האחד לא שכח עדיין, שבשביל יושבי חושך וצלמות, בעמק העכור למטן, היום הוא יום־הדין, ואם מישהו נאנח בעולם־האמת, ודאי הדבר נוגע להם, והוא מפסיק משנתו ומסתכל על סביבותיו.
ורואה הוא, מי הוא זה הנאנח – הסניגור באולם הבית־דין נאנח!
חייבים איפוא בוַדאי ובוַדאי להגיע עד שורש דבר.
ואין ר' לוי יצחק מתעצל, קם ועומד מן השולחן באמצע הסוגיא, מתחמק על בהונות רגליו מן הגן־עדן ונכנס אל אולם הבית־דין ורואה את הצרור הקטן עם הצרור הגדול… והוא מבין, עד היכן הדברים מגיעים… ואין ר' לוי יצחק שוקל בדעתו הרבה, נגש ומרים בכל כוחותיו את הצרור הגדול, ומשליכו פתאום מעל לשולחן, דרך פתח־השׂמאל הפתוח, לתוך הגיהנום, לתוך האש המתלקחת – והצרור בוער ונשׂרף.
באים שני משחיתים קטנים אחרים. שוב עם צרור גדול. הם יוצאים, ור' לוי יצחק תופסו לצרור, משליך, מצליח. הצרור בוער, הצרור נשׂרף, ואיננו…
וכן השלישי, הרביעי, וכך כולם. מיד משפּונים המשחיתים ויוצאים, הצרור כבר עף לתוך האש.
לבסוף, הצרור האחרון בוער עוד, והמשחית עצמו – אשמדי – בא נכנס. בהרחבה, בשׂשׂון ובשׂמחה; אך אבוי! אין זכר לצרורותית הוא מסתכל, רואה מהו הבוער, רואה את ר' לוי יצחק, שמבקש כבר לפסוע ולחזור אל הגן־עדן, – והרי שוטה אין הוא כלל, והוא מבין מי ומה, והוא תופסו בידו וצוֹוח:
– גנב!
וּמתגלגל ההד!
באים בבהלה מתוך הגן־עדן. נפתח הפתח האמצעי; הפמליא של מעלה יוצאת משם ובאה. הסניגור מגלה את פניו וקופץ ממקומו.
– מה אירע כאן?
מספר הוא, המשחית, מה שאירע כאן. את ר' לוי יצחק תפס ביד ממש, והשׂק האחרון בוער עדיין; הכבד שבכולם היה.
נכּרים דברי אמת; ור' לוי יצחק אינו מכחיש.
כך היה הדבר.
שואלים לו למשחית, מה הוא מבקש? מה פסק הוא דורש?
ואף הוא אינו שוקל הרבה. על־פי דין רוצה הוא. “ונמכּר בגנבתו” כתוב. שימכרו לפיכך את ר' לוי יצחק לעבד; מיד על־אתר, בפומבי. באולם הבית־דין. מי שרוצה קנוֹה יקנה. אף הוא עצמו לקנות הוא רוצה. והוא כבר יקבּל את ההיזק שלו!
והדין הרי עמו. בזה אנוסה הפמליא של מעלה להודות; מכירה פומבית מן ההכרח שתהיה. ואבוֹד, חושבין, לא יאבד ר' לוי יצחק, – הגן־עדן לא יניח.
ושני צדדים מתייצבים ליד המאזנים: המשחית מצד אחד, וכל הגן־עדן מן הצד השני.
ר' לוי יצחק עומד באמצע. משל כאילו לא לו מתכּונים כאן.
ומתחילים להטיל פדיון אל תוך כפות המאזנים; שׂמאל וימין.
ועולים ומעלים!
הפמליא של מעלה יושבת אל השולחן ומסתכלת.
נגש אברהם אבינו ומטיל אל תוך כף־המאזנים את המצוָה־הראשונה שלו; וּלתוספת – את הכנסת־האורחים שלו.
מטיל אחריו יצחק – את העקדה; יעקב את תמימותו שלו, את ישיבתו באוהל ולמוּדו, בשעה שעשׂו התרוצץ עם כלי־זין בהיערות והיה רובה קשת… באה אחרי יעקב – רחל, ומטילה את הדוּדאים לתוך כף המאזנים. מטילות חלקן שאר האמהות, מטילים אחר כך צדיקים אחרים… כל אחד נותן בתשואות־חן כל טוּבוֹ וטוֹבוֹ.
אבל המשחית יש לו אוצרות גנוזים במלכותו שלו, אין לשער ואין לספּר. ואחרי כל הנחה והנחה בצד הימני, הוא מניח הנחה של ממש לצד שׂמאל. והכף שלו שוקעת ושוקעת, והוא מטיל לתוכה אוצר אחר אוצר. מתחת לאדמה, מאחורי הרי־החושך… מכל המקומות הצנועים והטמונים שבכל מלכותו… אוצרות – לא ראתה עין! הוא מוכרח להשׂיגו, את ר' לוי יצחק! למסיק־הדוד בגיהנום עשׂה יעשׂנו. ועוד הוא תופס פתאום לעטרה שבראשו ומטילה לתוך הכף, והריהי מתנדנדת ויורדת לפתע בבת־אחת למטה, למטה…
לא טוב.
הגן־עדן החמיץ והפסיד הכול.
האחרון נגש הסניגור ומטיל את צרורו, צרור הזכויות. הכף אינה מרגישה בזה. נפש־המאזנים אינה נרעדת אפילו רעידה כלשהי…
ופרצופו של המשחית מתעוות לגחוּך של נצחון, ובארוּבּותיו הנצחון לוהט ומתלהט. ואת יד־ימינו כבר הוא מניח על כתפו של ר' יצחק, ובשׂמאלו הוא מרמז לו אל פתח־הגיהנום…
קמה מהומה: הפסידו את ר' לוי יצחק… ומתעורר רעש, המוּלה: מה לעשׂות? מה לעשׂות?
והרעש גובר והולך…
הוא גובר ומתבקע לפתע־פתאום.
מגבוה נשמע קול.
קול היורד מכסא הכבוד.
– אני קונה אותו!
משתלטת דממה דקה. ורבון כל העולם קורא מתוך הדממה:
– אני נותן יותר! “כי לי כל הארץ”, אני נותן בעד לוי יצחק את כל העולם כולו!
שחורים משחור נעשו פניו של המשחית.
־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־
דבר זה ספר לנו הזקן לפני מוסף. ותארו לעצמכם, איזה מוסף, איזה ראש השנה זה היה!
הקטרוג שרוף; כתיבה וחתימה טובה – כמונח בקופסה! ר' לוי יצחק – נפדה; הסוד של “לקונה עבדיו” – נגלה…
והיתה שמחה שבשמחה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.