לפני כמאה־ועשרים שנה, חי בעיר פינסק, במיזרחה של אירופה, יהודי ירא־שמיים ולו בת, ששמה היה חנה־פייגה, נערה בגיל שתים־עשרה שנה, שהגיעה לפירקה.
עמד יהודי זה ושידכה עם בחור טוב, בנו של אחד הסוחרים האמידים בעיר, בעל מידות תרומיות, וברוב פאר ערכו את טכס האירוסין. בשעת כתיבת התנאים דרשה הנערה, במפגיע, שירשמו תנאי אשר לפיו יעלו לירושלים, עיר־הקודש, אשר שם תיתקיים החתונה ושם ישארו ויחיו.
לחתן המיועד לא קסמה דרישה זו, והוא לא התכוון כלל לקיימה. מכל־מקום, סבור היה כי עד למועד החתונה, שנידחתה לשלוש שנים, ישתנו הנסיבות והכלה תשנה את דעתה ותיתן את ליבה על העניות הגדולה, ששררה בירושלים בימים ההם, ותבין כי את מנעמי העולם הזה אפשר להשיג אך־ורק בחוץ לארץ.
שלוש השנים חלפו־עברו, ובימים שלפני החתונה הזכירה הנערה את התנאי המפורש הזה, דבר שהרתיע את הבחור. לאחר משא־ומתן ארוך ומייגע בין שתי המישפחות, ולאחר היתייעצות עם הרב, מרא־דאתרא, בוטלו האירוסין, בוויתור מלא, ומחילה גמורה, איש לרעהו ומישפחה למישפחה.
הנערה דיברה עם הוריה ואמרה להם, במילים ברורות, שרצונה לעלות לארץ־ישראל חזק מאוד ואם יכריחוה להישאר בחוץ־לארץ, לא תאבה, לעולם, להינשא לאיש ותישאר בבתוליה עד שילבינו שערותיה. הוריה לא יכלו לעמוד בפני לחצה, וביום בהיר אחד מכרו את כל אשר להם ועלו לאונייה שהפליגה ליפו.
*
בעיר אוזדה, אשר בפלך מינסק, חי יהודי דיין בשם ר' משה־דוב. גם הוא אדם בעל נשמה־יתירה וירא־שמיים גדול. היו לו שישה־עשר בנים אשר לאסונו הגדול מתו חמישה־עשר מהם, ונותר רק הקטן — היחיד להוריו ששמו היה מרדכי־גד. חשש אביו שחלילה יקרה גם לו את אשר אירע לאחיו הגדולים, והלך לדרוש אצל הרב מה לעשות. על־פי הצעתו של הרב עלה עם אשתו, ובנו זה, על אונייה שהיפליגה לארץ־ישראל – אותה אונייה שנימצאו בה הנערה והוריה.
הנסיעה בימים ההם, עד לארץ, נימשכה כשלושה ירחים (מיפו עד ירושלים, בלבד, רכבו שלושה ימים על חמורים וגמלים. כי גם עגלות רתומות לסוסים טרם היו בירושלים בימים ההם), ובינתיים היספיקו המישפחות להכיר האחת את השנייה.
ברדת הנוסעים בחוף יפו, נפלו על האדמה, חיבקו את אבניה ונישקו את עפרה מרוב חיבת הארץ, ובהגיעם ירושלימה נערכו חופה־וקידושין לזוג צעיר זה, בשעה טובה ולמזל־טוב, והם היקימו בית בישראל.
האברך לא הישלים לחלוטין עם חיי הדלות והעוני אשר בירושלים, שבימים ההם, שרק בשבת ובחג היו אוכלים בשר ודגים, כדי לצאת ידי־חובה, ולחם לשובע, ואילו בששת־ימי־המעשה גם לחם לשובע לא היה. כעבור זמן־מה דרש מאשתו הצעירה שתרשה לו לצאת מן הארץ, כי מן הדין: מי שאין לו פרנסה בארץ־ישראל מותר לו לצאת לחוץ־לארץ, אבל היא לא הסכימה לכך. הרב שמואל סלנט, רבה של ירושלים דאז, פסק שאם זו נסיעה ארעית, מתיר הוא לבעל לצאת לשמונה־עשר חודשים: שישה חודשים נסיעה, הלוך־וחזור, ושנה אחת – שהייה בחוץ־לארץ לצורכי פרנסה.
עשה כן הבעל שלוש פעמים, ברווח של שנים מיספר בין נסיעה לנסיעה. בנסיעתו השלישית ניפטר אביו בירושלים, כשבנו שוהה בחוץ־לארץ. כשחזר, איחר את ימי האבל והוא שמע, בסבלנות, את טענותיה של אשתו, שהיתה משוכנעת כי מן השמיים הענישוהו בזאת שלא זכה להיות יחד עם אביו, בעת פטירתו, משום שחטא בעזיבת הארץ, ולבקשתה הבטיח ונדר שיותר לא יעזוב את הארץ הקדושה בשום־פנים.
*
ר' אברהם־חיים ברנשטיין, שסיפר לי את הסיפור, הוסיף כי אשה זו היתה סבתו, אם־אביו, וציין בהדגשה את החיבה לארץ, שנערה זו רחשה. חיבה זו, העיר ר' אברהם־חיים, מקורה מייראת־שמיים מוחלטת וחינוך טוב שקיבלה אשר, לפיו, אסור לשהות אפילו רגע אחד, ללא צורך מיוחד, מחוץ לארץ־ישראל.
הוא הוסיף, כי יום עלייתם ארצה היה בכ“ה מרחשוון תרי”ג והם נהגו לחוג יום זה מדי שנה־בשנתה. קרה פעם שרבי מרדכי־גד (שהיה, אגב, אבי המדקדקים בירושלים, שהקוראים בתורה, והמלמדים, היו מישתלמים אצלו בקריאה על־פי הדיקדוק) לא הספיק לחזור הביתה, לעיר העתיקה, עם שקיעת החמה, שאז היו נוהגים לינעול את שערי העיר, מפחד פיראי המידבר, ואז נישאר ללון מחוץ לעיר, בשדה, לאחר שסידר לו גדר של אבנים ללון שם. בבוקר, כשפתחו את השער, ניכנס לעיר ובירך בירכת־הגומל, בשם־ומלכות, וזה היה ביום השנה לעלייתם ארצה, כלומר: בכ"ה חשוון.
*
נוסף לחג עלייתם ארצה, שחגגו, כאמור, בכל שנה, ביום כ"ה במרחשוון, נהגו מאותו יום שנישאר ללון מחוץ לחומה, וניצול מחיות רעות ומפיראי־אדם, לראות את אותו היום כחג כפול – גם לזכר אותו הנס.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.