ר' שמעון לוי מתגורר בשכונת מאה־שערים והוא כיום זקן מאוד — ישיש בן 105 שנה. ידידי, משה זרחי, מנהל הבנק בשכונת גאולה, בסמוך למאה־שערים, שידלני להכיר את אותו הזקן. “תוכל לקבל ממנו חומר רב לסיפורים מימים עברו בירושלים”, אמר, “כי באמתחתו של יהודי זה עבר עשיר מאוד והנני מבטיחך, שתודה לי על כך”.
ובכן, שמעתי בקולו של ידידי זה וביום בהיר אחד ניגשנו לאותו בית ישן־נושן, שבו התגורר הישיש, אצל נכדו, וניכנסנו אליו. למרות שהיה תשוש והירבה לשכב במיטה, הנה היתה לו דיעה צלולה והוא קיבלנו בסבר־פנים יפות וביקשנו לשבת לידו. לאחר שהודענו לו את מטרת בואנו, לשמוע משהו מעניין, על־מנת להעלות על הכתב, ביקש מאחד מבני הבית לסמכו בעוד כרים, שיוכל לשבת במיטה בנוחיות, והוא סיפר, בפשטות וללא התאמצות, את סיפורו:
"הנני דור רביעי בארץ ונולדתי בעיר העתיקה של ירושלים. לפני כשיבעים שנה עברתי עם מישפחתי אל מחוץ לחומות. ברצוני כעת לספר לכם על מיקרה אמיתי שאירע כאן בתקופה ההיא, המעשה הנורא בבית־החולים, שהרעיש בזמנו את הישוב הישן בירושלים.
כנהוג אז, נשאתי אשה בגיל צעיר. המשכתי ללמוד בישיבה, כשאני ואשתי סמוכים על שולחנם של הוריה. כעבור שנים ניפטרו חותני וחותנתי, ואילו הישיבה היתה ענייה. הכולל תמך בנו במשך שנים רבות וכך חיינו, אם לא מתוך עשירות ורווחה, הרי היינו שמחים בחלקנו וגידלנו מישפחה בישראל לכבוד ולתיפארת.
"כשעברנו לעיר החדשה, כלומר: לשכונת מאה־שערים, הייתי בגיל 35 וכבר היו לי שתי בנות שהגיעו לפירקן. באותו זמן הורע מצבי הכלכלי ושקעתי בחובות. נוסף לכך מוטל היה עלי לדאוג לנישואיהן של הבנות שהגיעו, כאמור, לפירקן וכך נאלצתי, יום אחד, למכור כמה מחפצי הבית ונסעתי קצת בעולם הרחב לאסוף כסף ל’הכנסת־כלה'.
"עליתי ביפו על אונייה אשר פניה מועדות היו למרסיל שבצרפת. חשבתי לקבץ קצת על יד בארצות מערב־אירופה האמידות ואם יהא צורך – אפליג לאמריקה. כשהזדמנתי במרסיל, ‘קפצתי’ לפאריס לראות את הברון רוטשילד, הוא ,‘הנדיב הידוע’, שהיה עוזר לכל דיכפין. בדבר זה ברצוני לציין משהו, שעשוי להיות כעין מילתא דבדיחותא: כשהגעתי לביתו המפואר והמרווח של הברון, היפנו אותי המשרתים לקומה השניה ושם, בפרוזדור הארוך היו דלתות, מימין ומשמאל, כשעל כל דלת כתוב היה משהו בשפה בלתי מובנת לי. התהלכתי והסתובבתי בפרוזדור זה אנה־ואנה מבלי שאדע מה עלי לעשות. לפתע ניפתחה אחת הדלתות ואיש לבוש הדר פנה אלי בלשון־האם שלי:
"‘האם זקוק הוא לעזרה?’
"כשנענעתי בראשי בחיוב, הצביע על הדלתות והסביר:
‘"לכל מטרה צריך לפנות אל דלת מיוחדת. עבור עזרת־חולים ניגשים לדלת שקבוע בה שלט ‘עזרת חולים’, לעינייני פרנסה – לדלת שקבוע בה שלט כזה וכן לכל עיניין־ועיניין. אמור נא לי מה רצונך ומה מבוקשך ואפנה אותך לדלת הרצויה’".
הישיש חדל לדבר והביט בנו במשובה. אחד מבני הבית הגיש לו כוס תה. למרות זיקנתו המופלגת, ניכר היה בו שעוד לא נס ליחו ולא פג טעמו. ברק של חיוניות ניראה בפניו ובעיניו והוא בירך “שהכל נהיה בדברו” ולגם בניחותה מן הכוס. כעבור שעה־קלה ניצתו עיניו שוב־פעם והמשיך: "ברגע שאיש זה שאלני מה רצוני וחפץ להפנותני לדלת הנכונה, עניתי, כמעט בגימגום:
"‘מה אומר ומה אדבר. אני, בעצם, זקוק לכל הדלתות’…
"הסברתי לו שצריך אני, פרט להכנסת כלה, גם עבור פרנסה, תשלום חובות ועוד, כהנה־וכהנה, דברים שונים־ומשונים. התחיל האיש לצחוק ומשכני אחריו לחדר גדול ויפה להפליא. כאן גילה לפני את זהותו האמיתית. הוא היה, לא־פחות־ולא־יותר, רוטשילד בכבודו־ובעצמו!
"כמובן, שהוא נתן לי ביד רחבה וניפרדנו בלחיצת־ידים חמה. לאחר־מכן ניצלתי עוד הזדמנות וביקרתי בעיר סמוכה אצל אציל יהודי נוסף בשם פרדינאנד גטייה. סופר עליו, כי במשך שנים רבות היה כילי ורשע־מרושע. אולם בערוב־ימיו הגיע להכרה דתית־יהודית חזקה ובריאה וחזר בתשובה מליאה. לפני שנים שלח את בנו, ששימש כקפיטן בצבא הצרפתי, לארץ הקדושה ויסד בירושלים בית־חולים כללי במטרה לאשפז, חינם־אין־כסף, חולים עניים אשר ידם אינה משגת לשלם את הוצאות הריפוי. נאמן למסורת האירופית־צרפתית אירגן את הכל בכישרון וביסודיות, מינה מנהל ומפקחים, שכר רופאים, צוות של עובדים רפואיים, פקידים, פועלים, שומרים ורוקחים והסדיר את כל העיניינים הפורמליים. לאחר שבדק את כל מעשיו, נחה דעתו והוא חזר צרפתה אל אביו ומסר לו דין־וחשבון מפורט בקשר לבית־החולים.
"בגלל קשיי התחבורה בימים ההם, עברו שנים מבלי שאיש מאנשי האציל הצרפתי, פרדינאנד גטייה, יחזור ויבקר את בית־החולים שיסד בעיר־הקודש. הנדיב סמך על יושרם של הממונים על מוסד רפואי זה והאמין לכל אשר כתבו אליו במיכתבים התכופים. הוא לא העלה כלל על דעתו, כי אנשים אלה החלו, במרוצת הזמן, למעול בתפקידם, ואילו עניי ירושלים, המקופחים, שלא נהנו מן השירות הרפואי הזה, עלובים היו ולא היה מי שיביא את דברם אל אותו איש שחפץ בטובתם.
"כשהציגוני לפניו ונאמר לו, כי מארץ־ישראל אני — מירושלים, הביע את שימחתו וישב לשוחח עמי על מטרת בואי ועל מצב היהודים בארץ הקדושה בכלל ובעיר הקודש בפרט. לבסוף שאלני מה נישמע ביחס לבית־החולים שלו ואם ממלא הוא את יעודו, כלומר: אם חולים עניים מקבלים בו טיפול נאות בחינם. כאן לא יכולתי להתאפק ועניתי:
"‘הלוואי על כל שונאי־ישראל טיפול כזה!’
"האציל הנדיב הופתע מאוד והפציר בי לספר לו את כל הידוע לי על־אודות בית־החולים. ישבתי איפוא והארכתי לספר על מעלליהם של עובדי המוסד. מתחילה, אמרתי, נהג הכל כשורה. לאחר־מכן, בהדרגה, כשגדל מיספר החולים שפנו לשם, החלו להנהיג שיטה של חלוקת מיספרים. חולים תשושים, אשר לא היה בכוחם להשכים־קום, כדי לתפוס מקום בתור, עבורם כבר לא נותרו מיספרים והם נישארו בחוץ. יותר מאוחר גזרה הנהלת בית־החולים, שחולים אשר לא ישלמו את דמי האישפוז והטיפול — לא יתקבלו בכלל. לבסוף הדגשתי לפני האציל, כי כיום הפך המקום לבית־חולים בלעדי לעשירים ואין בו מקום לחסרי־אמצעים, ואילו חברי המינהלה, לרבות הפקידים והעובדים הרפואיים, התעשרו וצברו הון. נודע, כי עובדי המוסד רכשו לעצמם בתים וכלים נאים והם חיו בעושר רב — על חשבונם של החולים העניים.
"בעת שדיברתי, ישב ליד האציל מזכירו הפרטי ורשם את כל דברי בפינקסו. כשסיימתי, שאלני האציל בנוגע לפרטים שונים והשתדלתי לענות לו באופן מדוייק על כל שאלה־ושאלה. לבסוף, ביקשתיו שישמור על זהותי ושלא יתגלה, בשום־פנים־ואופן, שאנוכי גיליתי את הדבר. הוא הבטיחני למלא את מבוקשי זה, העניק לי מתת הגון וניפרד ממני לשלום.
"משם המשכתי והפלגתי לאמריקה. לאחר שהתאסף אצלי סכום ניכר של כסף, אשר צריך היה להספיק לכל ההוצאות הצפויות, ולתשלום החובות, לא הוספתי לאבד זמן, קניתי כרטיס־אונייה והפלגתי חזרה ארצה. הנסיעה באוניות בימים ההם ארכה זמן רב, כך שחזרתי לאחר תקופה די ניכרת של היעדרות וכאן שמעתי את אשר אירע בירושלים, ביום שושן־פורים, בעת ששהיתי באמריקה ומעשה שהיה כך היה:
"בצוהרי פורים ירד שלג כבד, שלא היה כדוגמתו זה משנים רבות. איש אביון, לבוש קרעים וסחבות, ניראה כשהוא בא, נישען על מקלו, במעלה הרחוב המוביל אל הכניסה הראשית של בית־החולים. מפעם־לפעם נאנח וניכר היה בו, כי חלוש הוא ביותר והינו מתאמץ ומשתדל להגיע אל השער לפני שיעזבוהו כוחותיו כליל. כשהגיע, ביקש מן השוער בקול חלוש ובתחנונים שיואילו להכניסו פנימה. כשראה השוער מי עומד לפניו – איש בזוי ועני, שלא היה מצוייד במיספר, ובעיקר בלי כסף, ציווה עליו להסתלק. התחיל החולה המיסכן לבכות בקול ובינתיים התאסף קהל סקרנים ונוצרה מהומה. לקול הצעקות יצא המנהל, וכמה מעוזריו, החוצה והם ניסו לפזר את הקהל ולהשליט סדר, ואילו לקבצן החולה הסבירו, בשאט־נפש, שכאן לא מוסד סוציאלי ודרשו ממנו להסתלק בטרם יזמינו את השוטר הטורקי אשר “יטפל” בו על־פי דרכו המיוחדת.
“עמד הקבצן העלוב והוסיף להתחנן, בדמעות, שלא יזרקוהו לרחוב ויתחשבו במחלתו ובמצבו הקשה, אולם אנשי בית־החולים גילו יחס נוקשה וכבר עמדו להדפו משם בכוח. מייד קרה משהו אשר הסעיר את הלבבות בירושלים וסופר מפה לפה, במשך דורות, והפך לאגדה. סיפרו, כי בראות ה”קבצן", המיסכן והכפוף, את התנהגותם של הממונים על בית־החולים, הזדקף ויישר את קומתו התמירה. מייד קרע מעליו את בגדיו העליונים הבלויים, ששימשו לו מעין תחפושת (כפי שהתבטא אחר־כך היתה זו תחפושת הפורים המוצלחת ביותר אשר היתה לו אי־פעם…) ומתחתם ניראו מדי קפיטן מן הצבא הצרפתי — מדים מפוארים, עם עיטורים, כמיטב התילבושת של הצבא הצרפתי מן הימים ההם.
"‘היודעים אתם מי אני?’, זעק לעברם, ‘אני בנו של האציל פרדינאנד גטייה, בעלי המקום הזה, ונישלחתי לעשות ביקורת, ולהיוודע אם נכונה השמועה הרווחת על־אודות הטיפול בחולים העניים הזקוקים לכך’.
“האציל הצעיר הרים את זרועו ולפי אות מוסכם מראש הופיעו מכמה כיוונים עוזריו והקאימקאם, מושל העיר, בליוויית שוטרים. על־פי פקודתו של הקפיטן ניזרקו והושלכו החוצה כל הפקידים הנוגעים־בדבר, יחד עם המנהל ועושי־דברו, ואילו הקפיטן, בחברת מלוויו והמושל הטורקי, ניכנסו למישרד, וישבו לעיין ביומנים ובספרים. לאחר שיחה ארוכה הוחלט לשכור ממונים אחרים, אשר יהיו יהודים יראי־שמיים ויומלצו על־ידי רבני העיר ויעמדו תחת השגחתם התמידית”.
ר' שמעון לוי סיים את הסיפור ונישתתק. במשך שעה־קלה נישתררה דממה ושקועים היינו כולנו באווירה של התקופה ההיא. לאחר זמן־מה הוסיף:
“יודעים אתם, מאותו יום פעל בית־חולים זה כשורה. רבני ירושלים, שעמדו בקשר הדוק עם הנדיב, השגיחו ששוב לא יחזור המצב הקודם, ויש לציין ולהדגיש, כי לאחר שנים ויתרו האציל־הנדיב עם בני־ביתו, ובתוכם מיודענו, בנו הקפיטן, על תוארי האצולה שלהם ועלו ארצה. הם התערבו בין המון העם, לבשו את התילבושת המסורתית של בני הישוב הישן וחיו ממש כמוהם במטרה לעשות את רצון אבינו־שבשמיים אשר אליו חפצו לחזור ולהתקרב”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.