לפני כשלושים שנה, בעת שהייתי שליח בחנותו של מוכר־פרחים, היתה אשה אחת מקבלת בכל ערב־שבת זר־פרחים מבנה שנימצא מעבר־לים — באוסטרליה. על־פי הסדר מיוחד עם מיפעל בין־לאומי למכירת פרחים באמצעות הדואר והטלגרף, שולח היה לאמו את זר הפרחים באופן קבוע בצירוף כרטיס אשר תוכנו לא השתנה לעולם. כתוב היה בו:
“שבת־שלום ומבורך, אמא, מבנך המכבדך ואוהבך”.
היא היתה אשה נדיבה והעניקה לי בכל פעם “בקשיש” – מטבע של שני גרושים, שהיה בעל־ערך בימים ההם.
היא התגוררה, עם העוזרת שלה, בקומה השניה של ביניין גדול, במרכז העיר, שהיה שייך לה. מענה היה: גברת חביבה כהן רחוב בן־יהודה ירושלים. ניראה היה בה, שבמשך כל השבוע המתינה ליום השישי, היום שבו צריך היה להגיע, על־פי הוראות בנה האהוב, זר הפרחים עם כרטיס הברכה. פעם אחת לא סגרו בחנות את מעטפת הכרטיס במידה מספקת, כך שהמעטפה הגיעה אליה פתוחה למחצה, דבר שניגרם בשל העומס שהיה בחנות בערב־שבת, ואז היפנתה הגברת את תשומת־לבי לכך… כמובן שלאחר־מכן הקפידו הכל, בחנות, לסגור טוב את המעטפה שהכילה את כרטיס הברכה.
*
מאז חלפו שנים רבות, קמה המדינה ועברו עוד שש־עשרה שנה. קרה, שאחד מעובדי המיפעל, שאני עובד בו כיום, עבר לדירה חדשה והוא נתן את מענו החדש. שמתי את לבי לעובדה, שהוא עבר לאותו ביניין אשר בו גרה, אז, גברת חביבה כהן. יצר הסקרנות גבר עלי ושאלתיו, מה בנוגע לאותה גברת ואם עודנה בחיים. הוא סיפר לי משהו מעניין:
אותה אשה ניפטרה לפני זמן רב. דירתה וכל הרהיטים והחפצים, שהיו בה, נישארו באותו מצב. פעם אחת בחודש, פותחים את הבית ומנקים אותו לקראת בואו של בנה, המגיע ארצה, מאוסטרליה, בכל חודש. בהגיעו, ניכנס הוא לבית ושוקע במחשבות ובזיכרונות על העבר הרחוק ועל חייו באותו בית, שנולד בו. באותו יום מקבל הבן אנשים ניזקקים ועלובי־החיים, מעניק להם הלוואות ללא כל ריבית, ונותן צדקה. כן מסדיר הוא עם גבאי מוסדות־צדקה עיניינים של תמיכה, ותרומות, לישיבות, בתי־חולים וכיוצא־בהם. באותו יום טרוד הוא מאוד ופרט למיקרים שבהם יוצא הוא להתפלל וללמוד תורה, אינו עוזב את הבית ואפילו את ארוחותיו מביאים לו שמה. בבוקר היום השני, משאיר הוא לעוזריו הוראות, כספים ומיסמכים, ואומר להם מה לעשות במשך כל החודש. לאחר־מכן הוא ממריא לאוסטרליה לעסקיו המרובים – עד לשובו ארצה כעבור חודש־ימים.
במצוקת הדיור הכללית, הקיימת כיום, רבים הם המבקשים לשכור את אותה דירה, אולם האפוטרופוס, אשר מונה לטפל בעינייני הביניין, מסרב להשכיר, או למכור, את אותה הדירה שהתגוררה בה בעלת־הבית. הוא טוען, כי הבן נתן לו הוראות חמורות ומפורשות לא להשכיר, ולא למכור, בשום מחיר, ובשום פנים־ואופן את הדירה הזאת, הנחוצה לו כמקום לעורר זיכרונות וכמקום פגישה עם אנשים מרודים וחלכאים פעם אחת בחודש.
יש בדעתו לחסל את עסקיו הענפים באוסטרליה ולבוא ארצה על־מנת להשתקע פה בקביעות. בינתיים הוא הולך־ובא לעתים תכופות בין אוסטרליה, השוכנת בקצה העולם, ובין הארץ וממשיך, ללא ליאות, לתרום למוסדות וליחידים. ביום השנה לפטירתה של אמו, נוהג הוא לעשות “יורצייט” חזק מאוד לעילוי־נישמתה והסדיר עם אחת הישיבות הגדולות, שתלמידי־חכמים יראי־שמיים יתפללו וילמדו משניות וכו' לעילוי־נישמתה. בעיניין זה מספרים, כי בשנה הראשונה לפטירתה, צריכים היו בישיבה ללמוד משניות מדי־יום־ביומו לעילוי־נישמתה ובאותה תקופה חלם הבן חלום, והנה אמו ניצבת לפניו ואומרת לו:
“בני! לך והסדיר בישיבה שיאמרו משניות עבורי”. הוא לא הקדיש לחלום זה תשומת־לב ועבר לסדר־היום. בלילה השני שוב חלם עליה, שדרשה ממנו במפגיע שילך לישיבה ויאמר להם ללמוד עבורה משניות. בבוקר, הופיע אצל ראש־הישיבה וסיפר לו על חלומו המוזר. חייך ראש־הישיבה ושלח לקרוא למנהל ולמזכיר, והם אישרו שאין מה לחשוש כי עושים את כל מה שצריך לעשות, לעילוי־נישמתה של אשה זו, לפי התקנות וההסדר שניקבע. כדי להמחיש את דבריהם הביאו ממישרד הישיבה את הספרים והפינקסים, עבי־הכרס, שבהם רשומים היו כל הפרטים. לתמהונם גילו שבמקום השם חביבה רשום היה, בטעות, אהובה. מייד תיקנו את השם והכל בא על מקומו בשלום.
*
מאותו יום שהפקיד במיפעל סיפר לי את המעשה שהיה, באם ובנה, עברו עוד שנתיים בקירוב, והנה ניגש אלי פקיד זה, בימים אלה, ואמר כי יש בפיו המשך לסיפור:
הבן, אמר, עלה ארצה לצמיתות ובין מפעלי החסד שלו, הקים מוסד עשיר ונהדר המקבל בנות עניות, מטפל בהן בעשירות רבה, מחנכן ליראת־שמיים ומכינן להקים בתים נאמנים בישראל. את המוסד, שהתפרסם מאוד לשבח, קרא על־שם אמו: “אוהל־חביבה”.
ביתו הפרטי פתוח לכל־דיכפין ומשמש כבית־וועד לחכמים. בעיקר ממשיך הוא, תמיד, לכבד את אמו — אפילו לאחר מותה. מספר הוא לכל אחד־ואחד בשבחה ומונה את מעלותיה וסגולותיה. את בתו, שנולדה לפני זמן־מה, קרא בשמה, חביבה, ועז חפצו לחנך את הבת בדרכי אמו המנוחה — האשה הטובה והצדקנית שהיתה ונישארה אצלו בבחינת חווייה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.