בעת שביקרתי את ידידי, מר יהודה נחשוני, עורך “שערים”, בביתו אשר בבני־ברק, שאלני אם יכול אני לכתוב משהו על מוסדות הצדקה והחסד בירושלים. זמן רב עבר מאז ולצערי לא יכולתי למלא את מבוקשו, מחוסר פנאי, והנה מן השמיים עזרו וזימנו לידי חומר להכנת סיפור למטרה זו, ומעשה שהיה כך היה:
יהודי בר־אוריין, מיקירי ירושלים, החפץ בעילום שמו, טיפל בעינייניה של המישפחה שחשך עליה עולמה. עקרת הבית, אשה בגיל העמידה, הלכה לעולמה, לאחר מחלה קשה וממושכת, והשאירה לאנחות את בעלה ושמונה ילדים – חמישה מהם בגיל רך.
היתה זו מישפחה ענייה שהתפרנסה מיגיע־כפיו של ראשה, אשר עסק בעבודה שחורה והשתכר מעט מאוד. ברור, שלאחר מות אשתו, לא היה מי שיעסוק בצורכי הבית, ויטפל בתינוקות, ונוצרה בעייה.
המחלקה לעזרה סוציאלית עזרה לו להכניס לבית־התינוקות את הילד הקטן ביותר, ואילו “הפעילים”, באמצעות “וועד ההצלה”, סייעו בידו להכניס למוסדות מתאימים עוד שני ילדים. ביחס לשני הילדים הנותרים, נאמר לו, יצטרך לדאוג לסידורם בכוחות עצמו, שכן מוסדות העזרה, עצמם, מוגבלים במקורות הכספים שלהם.
יש להוסיף ולציין כי בשל מחלתה של האשה ניגמרו כל חסכונותיהם והבעל לווה כספים מכל הבא ליד, כך שמצבו לא היה מזהיר. נוסף לכך נחלש מחמת התאמצות יתרה, ומתח־עצבים, וניראה היה בו כי מישהו חייב לעמוד לצידו ולעזור לו, הן מבחינה מעשית והן מבחינה מוסרית. כאמור, טיפל בעינייני מישפחה זו יהודי יקר, שעמל בסתר להקל על לחצה, אולם דרוש היה כסף רב לסידור הילדים הקטנים במוסדות המתאימים ולכן, לבקשתו של הלה, חיפשתי את מענה של אשה בעלת שאר־רוח, מבנות ירושלים, אשר, כפי שנודע, ששה לעזור לכל החלכאים, וקשי החיים, אשר פנו אליה.
כך הגעתי, בשעה מאוחרת בערב, לביתו של המהנדס והארדיכל החרדי, מר תיקווה (תיקווה – שם מישפחה), שאשתו, הגברת חיה תיקווה, עמדה בראש אירגון של נשים צדקניות. סיפרתי לה על מטרת בואי וביקשתיה שתעזור לסדר את שני הילדים הקטנים, הנותרים, במקום מתאים. היא הצטיינה באורך־רוח ובסבלנות, ולבקשתה ישבתי וסיפרתי בפרוטרוט על־אודות מישפחה זו ועל התלאות אשר עברו עליה בזמן האחרון. היא ביקשתני לחתום על מיסמך, שלפיו הנני ממליץ על מישפחה זו ומאשר כי ראוייה היא לתמיכה. נוסף לכך כתבתי מיכתב וכתב־התחייבות, בשמה ובשם אירגונה, למוסד ידוע בבני־ברק. לאחר שהטביעה על הניירות את חותמת האירגון, וחתמה עליהם, הודיעה שהעיניין מסודר ומעתה ואילך תדאג היא לכל העיניינים בהקשר למישפחה זו.
*
חודשים מיספר לאחר מכן, בחול־המועד סוכות, ביקרה הגברת תיקווה בביתי, הביעה את התפעלותה למראה סוכתנו ושמחה להכיר את אשתי. היא חקרה אותנו ביחס למצבנו הכלכלי, ידיעותינו ועוד, כיוצא־בהן, שאלות, ושאלה אם נאות לתת יד לאירגון העזרה שלה. בחנוכה מצאה בתי, בחור המנעול, פתק, שהשאירה הגברת תיקווה בעת העדרנו מן הבית, ובו רשמה כי חפצה היא לראותני וציינה שקל למצאה בכל יום שישי, שאז היא נימצאת כל היום בביתה.
היו אלה ימי חורף קצרים, וברור שלא יכולתי למלא את מבוקשה, משום יום השישי הקצר שהיה בתקופה ההיא. אבל לא אשה כגברת תיקווה תוותר, בעיניין של מיצווה, וכך הופיעה בוקר אחד, במקום עבודתי וכששמעה מפי כי לא מצאתי פנאי לבוא אליה ביום שישי, גמרה עמי שאבוא אפילו
ביום אחר — בערב.
בביתה מצאתי נערת “תיכון בית־יעקב” שעזרה בהדבקת תמונות באלבומים של האירגון, ואילו בעלה, מר תיקווה, עצמו, ישב ליד שולחן אחר ועסק בשירטוט תוכניות של ביניינים.
“אמה של ילדה זו חברה בחוג שלנו וגם אחותה, הגדולה ממנה, עוזרת בעבודות מישרדיות”, הסבירה הגברת תיקווה וניגשה לומר לי מה חפצה ומה מבוקשה:
“החלטתי”, אמרה, “לנצל את עיסוקיך הסיפרותיים למען החוג שלנו. אם לא תתנגד, אטיל עליך משימות עיתונאיות וסיפרותיות שישמשו את מטרותינו. דרושים לנו, כעת, עוד אמצעים, בעיקר כסף, וכן יש לנו צורך חיוני בעוד כוח־אדם ותמיכה מוסרית ולכן מן הראוי שיכתבו עלינו ויפרסמונו, דבר שעשוי להוסיף עוד חברות, במיספר רב, לחוגנו זה”.
היא ישבה וסיפרה סיפור נחמד ואמיתי על־אודות כמה נשים שייסדו, בכוחות עצמן, מוסד פילנטרופי מופלא:
הרעיון, אמרה, היה ישן. היה זה לפני שנים רבות, לאחר שעלתה ארצה, עם מישפחתה, מהונגריה. תמיד שאפה להושיט עזרה לאחרים, ובשל כך בחרה גם במיקצוע של אחות־רחמניה, ובעבודה זו עסקה שנים רבות בבית־החולים שערי־צדק, ושימשה גם כאחות פרטית בהדסה בירושלים. בין השאר הראתה לי את תמונתה של עין־אל־חיאט חוסיין, דודתו של המלך לשעבר, פרוק, אשר רשמה מצדה השני: “לאנושית והמוכשרת שבאחיות, לזכר שירותה המצויין”.
כשגברת תיקווה יצאה לפנסייה, מצאה אז את הזמן הדרוש לביצוע תוכניותיה הישנות ואירגנה, בכשרון רב, ובהתמדה ראוייה לשבח, את החוג הניקרא חוג־שבע, על שמה של האשה הדגולה, שבע חומי ז"ל, שפעלה, עם הגברת תיקווה, נגד המיסיון ובסידור ילדים עזובים.
עמה מושכות בעול החוג אשתו של הרב שאר־ישוב כהן, חבר מועצת העירייה, ואמו, הרבנית שרה כהן; הרבנית טובה הלברשטם, אשת האדמו"ר מסטרופקוב ועוד, כהנה־וכהנה, נשים חשובות העושות כמיטב יכולתן להושיט עזרה ותושייה לעלובי החיים.
חוג־שבע, המאורגן יפה, רשום בממשלה כחוק. בתקנון שלו נאמר, בין השאר, שהוא בלתי־מיפלגתי ומונהג ברוח ישראל־סבא על־פי השולחן ערוך. הילדים, שטיפלו בהם בחוג זה, סודרו אך־ורק במוסדות דתיים, ואילו החברות עושות הכל בהתנדבות, ואפילו תומכות מכספן.
התקציב השנתי של החוג ארבעים־אלף לירות, הבא, בעיקר, מתרומות נדיבים מן הארץ. הוא עומד כעת בפני דרישות חדשות ומסדר, בלי־הרף, ילדים מכל הארץ. קיימים מיקרים קשים שהמחלקה לעזרה סוציאלית מעבירה לטיפולן של החברות תמורת תשלום לקופת החוג, כבמעשה הילדה הקטנה שהיתה בורחת ממוסדות שונים ורצה לעבר גבול ירדן. התברר לחברות כי הוריה של ילדה אומללה זו לא היו שפויים בדעתם. אמה ניפטרה, ואילו אביה אושפז במוסד לחולי־עצבים. הילדה, בת השש, לא מצאה מרגוע לנפשה, ורק בעמל רב הצליחו חברות החוג, באימרי נועם, בעדינות ובאהבה רבה להרגילה לחיים תקינים, במקום טוב. מאז עברו שנתיים, והילדה, עתה בגיל שמונה, מתפתחת יפה, מאושרת ועושה רושם טוב־מאוד על כל רואיה.
חוג שבע מטפל לא רק בבעיות של ילדים קטנים, אלא גם בעינייניהם של מבוגרים וזקנים, ואפילו מחוץ־לארץ פונים אליו במיקרים סוציאליים מסובכים. היה מיקרה של אשה, חרשת למחצה, שזקוקה היתה למכשיר מיוחד, ויקר, אשר יקל עליה את השמיעה. פרט לכסף הרב, הדרוש, היה צורך שמישהו יטפל בדבר באופן מעשי, ביעילות ובמרץ. גם עיניין זה סודר בעזרת חברות חוג־שבע.
הגברת תיקווה, שהיא היושבת־ראש של חוג מבורך זה, הינה גם עסקנית ציבורית, וגבאית, של מוסד אוהל־חווה, שהוא בית־ספר תיכון ופנימיה מיוחדת לבנות דתיות ומחוסרות אמצעים.
*
מיקרה אופייני לגבי נשות־חייל אלה אירע ממש בעת שהותי אצל הגברת תיקווה, ובא להראות לי באופן מוחשי את דרך פעולתן של החברות המתנדבות, העושות הכל לשם־שמיים. הדלת ניפתחה בכוח וניכנסה אשה לבושה מעיל־חורפי ונעולה נעליים גבוהות, שבידה החזיקה מטרייה ואילו ראשה היה עטוף כדבעי בצעיף עבה. היא הסתודדה עם הגברת תיקווה, שמיהרה לחדר השני וחזרה עם מעיל־גשם ומטרייה, בידה, ופנתה אלי:
“בוא עמנו!”
ביצאנו החוצה קידמה את פנינו רוח־סערה וגשם חזק. הוברר לי כי בשכונת הבוכרים ניפגעה אחת הדירות מן הרוח הנוראה והגשם השוטף, הקיר נהרס בחלקו ואילו הבית הוצף מיים. שכונה זו, שהיתה פעם פארה של העיר, ניתיישנה מאוד וכיום היא זקוקה לחידוש ולשיפוץ.
בבית מצאנו את אבי המישפחה, אשתו, ילדים בגילים שונים וגם סבתא. המיים חדרו מבעד לסדק הגדול, שנוצר בקיר המערבי, ומילאו את הדירה כולה. גברת תיקווה יצאה לטלפן מבית אחת החברות שבקירבת מקום וחזרה יחד עמה. היא הסבירה לי כי חברה זו העמידה את הטלפון שלה לשירות החוג – חינם אין כסף. אמרה שהזמינה באמצעות הטלפון מקום במלון עם הוראות לסדר לכל בני המישפחה מקומות לינה נוחים וחמים, ואכילה ושתייה.
היא הרימה על ידיה את בן הזקונים המתייפח, ליטפה אותו ולחשה באוזניו מלים מעודדות. אחר פנתה אל עקרת הבית, ובעלה, ביקשה מהם לקחת אתם חפצים נחוצים ולעלות על המונית, הממתינה בחוץ, שתסיעם למלון. בבוקר, הבטיחה, יבואו לתקן את הקיר והכל, בעזר השם יתברך, יבוא על מקומו בשלום.
*
חזרתי, עם שלוש הנשים, לבית הגברת תיקווה, אשר ברחוב אבינועם־ילין 4, על־מנת לקחת את ילקוטי. שם ישבה עדיין הנערה מ“בית יעקב” והוסיפה להדביק תמונות באלבום של החוג. שתי נשים, חברות פעילות, שהופיעו זה־עתה, דיפדפו בתיקים ושוחחו בלחש, ואילו מר תיקווה, הארכיטקט, שירטט, בעזרת סרגלים ומכשירי־דיוק, תוכניות לביניינים.
הגברת תיקווה הגישה כיבוד – כאילו לא אירע דבר!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.