לפני כשמונה שנים ניסה הרב הראשי לבאר־שבע, ר' מישאל דהן, לעזור ל“קול־השבת” בזאת שרכש לעיתון מנויים. ביניהם היה אחד בשם יום־טוב חלפון, חנווני אמיד ומבאי בית־הכנסת.

במשך שנה תמימה קיבל הלה את העיתון ושלח את דמי המנוי בדיקנות. יום אחד שלח מיכתב למערכת ובו ביקש שיחדלו לשלוח אליו את “קול־השבת”. סיבה ראשונה, אמר, שניסתבך בעסקו בחובות רבים ואין ידו משגת לשלם, מעתה, את דמי המנוי, ואילו בחינם אינו חפץ לקבלו. כסיבה שניה ציין את העובדא, כי בשל טירדותיו בעינייני פרנסה, ורצונו העז להציל את העסק מכיליון, אינו מסוגל, לפחות ברגע זה, להתרכז בקריאה ואפילו כשהמדובר בעיתון חשוב ומעניין כ“קול־השבת”.

בקשתו ניתקבלה והעיתון לא נישלח אליו יותר. מאז עברו כשלושה ירחים והנה ניתקבל במערכת מיכתב שהיה חתום ע“י עדינה חלפון, בתו של אותו מנוי־לשעבר. היה זה מיכתב נוגע־אל־הלב, שבו השתפכה הנערה, בת ה־12, וסיפרה כי אביה הוציאה מבית־ספר דתי והכניסה לבית־ספר אחר השייך למיפלגה חילונית, משום שעסקני מיפלגה זו הבטיחו לעזור לו לשקם את עסקו בתנאי זה. היא הוסיפה, כי במיקרה מצאה בין חפציה גיליון ישן של “קול־השבת”, מלפני כמה חודשים, וקראה אותו מחדש. יראת ה' שבלטה בעיתון זה, מכל מלה ומכל שורה, גרמה לה חווייה והיא מצאה פורקן לריגשותיה. בתוך המעטפה שמה —.3 ל”י וסיימה במלים אלה:

“חפצתי מאוד לעזור לכם ולתמוך במיפעלכם הקדוש להסברה ולהחדרת רוח ה' להמוני העם ולכן הואילו נא לקבל ממני את התרומה הזאת, אשר חסכתיה ע”י כך, שמפעם־לפעם השלכתי לקופסה כמה מטבעות־כסף עד שהצטברו ל—.3 ל“י — דמי המנוי לשנה אחת”.

*

לקריאת מיכתב זה הגיב העורך הראשי של “קול־השבת” באופן מעשי. הגם שבהתאם לתוכניתו, במיסגרת ביקוריו לשם חיזוק הלבבות, וקירוב העם אל אלקיו, צריך היה להיות בבאר־שבע במועד יותר מאוחר, שינה מן התוכנית והוא הקדים את ביקורו בעיר זו והגיע שמה בערב־שבת אחד, והתארח לשבת בביתו של הרב הראשי.

בליל־שבת דרש בבית־הכנסת בעינייני היהדות, השבת והשיבה אל ה' יתברך, שזוהי תכלית החיים. בתום דרשתו, כשניגש אליו החנווני, יום־טוב חלפון, ללחוץ את ידו ולברכו בברכת “שבת שלום”, עמד ר' אברהם־חיים ובירר עמו את פישר הכפייה אשר כפה על בתו לעבור לבית־ספר חילוני, דבר המהווה חילול ה' והעברה לכפירה — חס ושלום.

הצטדק החנווני וגולל לפני ר' אברהם־חיים את דחקו ומצוקתו. הוא סיפר, כי “חוגים־מסויימים” הבטיחו לו “הרים־וגבעות” בתנאי שיעבור למיפלגתם ויעביר את בתו לבית־ספר מן הזרם שלהם – בדומה לשידוליהם של המיסיונרים. “מה יכולתי לעשות?” טען והסביר את עמדתו. “אולם”, המשיך, “בקרוב מעתיק אנוכי את מקום־מגורי ליפו ושם, בלי־נדר, אכניס את בתי, עדינה, לבית־הספר ‘בית־יעקב’”.

*

עברו עוד שנתיים וניתקבל במערכת מיכתב שני מעדינה חלפון, שהיא כתבה בו בין השאר:

"הנני מודה לכם על התערבותכם למעני ותיזכו להרבה־הרבה מיצוות. שמחה אני להודיעכם, כי לפני כשנה־וחצי עברה מישפחתי ליפו ושם ניכנסתי לבית־הספר ‘בית יעקב’ ומאז מרגישה אני את עצמי כציפור שמצאה את קינה, ומה טוב לי…

"חוברות ‘קול־השבת’ מגיעות אלינו כאן בבית־הספר. חברותי ואני, וגם המורות, מקבלות את העיתון בקביעות ולמותר לציין ולהדגיש איזה עלייה רוחנית יש לנו מקריאתו. יש בינינו בנות חדשות, שלוקחות אותו הביתה והן מספרות על מיקרים שבהם חזרו אנשים בתשובה בשל השפעתו. מעניין, שרוב התלמידות, ברגע שהעיתון נופל לידן בפעם הראשונה, מתחילות בסיפורים, ואילו את המאמרים הן מתחילות לקרוא במועד יותר מאוחר. משלב זה הופכות הן לחסידות מושבעות שלו…

"שכחתי להזכיר, שסיימתי את לימודי בבית־הספר העממי ועליתי לבית־הספר התיכון ‘בית־יעקב’. בעיניינים רוחניים נעזרתי תמיד ב’קול השבת' והנני נעזרת בו במיוחד עתה, כשאני ניפגשת עם נערות שלא למדו ואינן יודעות מאומה בשטח היהדות או שיודעות הן דברים אלו מעט מזעיר.

"הנני מצפה, ממש בכיליון־עיניים, ליום שבו מגיע אלינו העיתון וחבל, חבל מאוד, שזה קורה רק פעם אחת בחודש. את החומר המופיע בו קוראה אני פעמים מיספר ודבר זה מועיל לי בעת שאני ניכנסת בוויכוחים עם בנות אחרות.

"הנני להוסיף, כי אבא ואמא ניתקרבו יותר אל ה' ושאחותי הקטנה, רחל, ניכנסה, זה־לא־כבר, גם היא, לבית־הספר ‘בית יעקב’ כאן ביפו. גם בביתנו שומרים מאוד, בזמן האחרון, על המסורת ועל הצביון היהודי החרדי.

"לאחרונה התידדתי מאוד עם אחת הבנות, הלומדת עמי בכיתה, והננו מבקרות יחד בכל מקום ומגיבות באותו אופן על מראה עינינו ומישמע אוזנינו. אכן, קשורות אנו בעבותות חיבה ואהבה חזקה – התוכלו לשלוח את העיתון גם אליה?

״בברכת ה' אלקי ישראל ואלקי העולם כולו,

עדינה חלפון".

*

חלפו עוד חמש שנים והנה, זה־עתה, ניתקבלה במערכת הזמנה לחתונה: החתן, פלוני־בן־פלוני מפתח־תיקווה, והכלה, עדינה בת ר' יום־טוב חלפון. החופה והקידושין יערכו, אי"ה, ביום פלוני באולם בית־הספר “בית יעקב” ביפו וכו'.

בעיקר משכו את תשומת־לבנו, במערכת, שמו ופרטיו של החתן. ניפלאים דרכי הבורא: היה זה אותו בחור, “בעל־התשובה”, המהנדס לאלקטרוניקה, שעלה לארץ לפני שנים מיספר מצרפת, ומבחור מתבולל, ובור גמור בכל הנוגע ליהדות, מצא את דרכו חזרה לצור־מחצבתו וחזר בתשובה־מליאה. לאחר שמצא פעם, במיקרה, בהיותו באשקלון, גיליון מקומט של “קול־השבת”, שהפכוהו לשקיק־נייר ומכרו בו גרעינים. הלה גילה בעיתון הישן אוצר רוחני וכתב לנו, על־פי המען שמצא בו, מיכתב ארוך ונירגש ובו הביע את רצונו לחזור אל ה', ביקש שנישלח אליו את “קול־השבת” ושאל אם נוכל לעזור לו בתשוקתו לחזור בתשובה וללמוד תורה.

בזמנו חיוויתי את דעתי, שיש לענות לבחור זה, במיכתב, ולהפנותו, בצירוף המלצה מצידנו, אל הרב דפתח־תיקווה. העורך הראשי, הרב אברהם־חיים ברנשטיין, טען שרצוי יותר שהוא, עצמו, יסע מייד לפתח־תיקווה ויטפל בעצמו בדבר החוזר בתשובה. כמינהגו, נטש ר' אברהם־חיים את כל טירדותיו, נסע לפתח־תיקווה, ניפגש עם הבחור וטיפל בכל עינייניו במסירות.

הסתבר לאחר־מכן, שהלה עשה חייל בלימודי התורה והיהדות וניכנס בתלם הרצוי לכל יהודי במובן קיום המצוות. ממיכתביו, במשך הזמן, הסתבר כי אכן בחור זה הינו יהודי יקר שחזר לחיק היהדות בחסדי ה' יתברך. כעת, בהתקבל מיכתב ההזמנה לחתונה, ראינו בעליל את ניפלאות הבורא, ישתבח שמו, שזיווג את אותה נערה, יחידת הסגולה, עדינה בת ר' יום־טוב החנווני, עם הבחור בעל הנשמה היתירה, החוזר בתשובה וחפץ בכל מאודו להיות יהודי טוב.

הואיל ובהזמנה נאמר, כי החתונה צריכה להתקיים, אי"ה, כעבור שבועות מיספר, הוחלט במערכת שהמתנה הטובה ביותר, מטעם “קול־השבת”, לצמד־חמד זה, תהא סיפור שיוקדש לחתן ולכלה, מיודעינו, שיסתיים בברכה: “תתברכו נא מאת ה' שיקים לכם בית נאמן בישראל וירבו כמותכם בקרב העם”.