ו שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: פַּעַם אַחַת יָצָא רֹב אֲדָר וְלֹא יָרְדוּ גְשָׁמִים. שָׁלְחוּ לְחוֹנִי הַמְּעַגֵּל: הִתְפַּלֵּל וְיֵרְדוּ גְשָׁמִים. אָמַר לָהֶם: צְאוּ וְהַכְנִיסוּ תַּנּוּרֵי פְּסָחִים, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹא יִמַּקּוּ. הִתְפַּלֵּל וְלֹא יָרְדוּ גְשָׁמִים. מָה עָשָׂה? עָג עוּגָה וְעָמַד בְּתוֹכָהּ, כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשָׂה חֲבַקּוּק הַנָּבִיא. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! בָּנֶיךָ שָׂמוּ פְנֵיהֶם עָלַי, שֶׁאֲנִי כְבֶן בַּיִת לְפָנֶיךָ. נִשְׁבָּע אֲנִי בְּשִׁמְךָ הַגָּדוֹל, שֶׁאֵינִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁתְּרַחֵם עַל בָּנֶיךָ. הִתְחִילוּ גְשָׁמִים מְנַטְּפִים. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי, רְאִינוּךָ וְלֹא נָמוּת; כִּמְדֻמִּים אָנוּ שֶׁאֵין הַגְּשָׁמִים יוֹרְדִים אֶלָּא לְהַתִּיר שְׁבוּעָתְךָ. אָמַר: לֹא כָּךְ שָׁאַלְתִּי, אֶלָּא גִּשְׁמֵי בּוֹרוֹת, שִׁיחִין וּמְעָרוֹת. יָרְדוּ בְּזַעַף עַד שֶׁכָּל טִפָּה וְטִפָּה כִּמְלוֹא פִּי חָבִית; וְשִׁעֲרוּ חֲכָמִים שֶׁאֵין טִפָּה פְּחוּתָה מִלֹּג. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי, רְאִינוּךָ וְלֹא נָמוּת; כִּמְדֻמִּים אָנוּ שֶׁאֵין הַגְּשָׁמִים יוֹרְדִים אֶלָּא לְאַבֵּד הָעוֹלָם. אָמַר לְפָנָיו: לֹא כָּךְ שָׁאַלְתִּי, אֶלָּא גִשְׁמֵי רָצוֹן, בְּרָכָה וּנְדָבָה. יָרְדוּ כְּתִקְּנָם, עַד שֶׁעָלוּ כָּל הָעָם לְהַר הַבַּיִת מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים. בָּאּו וְאָמְרוּ לוֹ: רַבִּי, כְּשֵׁם שֶׁהִתְפַּלַּלְתָּ עֲלֵיהֶם שֶׁיֵּרֵדוּ, כָּךְ הִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם וְיֵלְכוּ לָהֶם. אָמַר לָהֶם: כָּךְ מְקֻבָּלְנִי, שֶׁאֵין מִתְפַּלְלִין עַל רֹב הַטּוֹבָה. אַף עַל פִּי כֵן הָבִיאוּ לִי פַּר הוֹדָאָה. הֵבִיאוּ לוֹ פַּר הוֹדָאָה. סָמַךְ שְׁתֵּי יָדָיו עָלָיו, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל שֶׁהוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם אֵינָם יְכוֹלִים לַעֲמֹד לֹא בְּרֹב טוֹבָה וְלֹא בְרֹב פֻּרְעָנוּת. כָּעַסְתָּ עֲלֵיהֶם – אֵינָם יְכוֹלִים לַעֲמֹד; הִשְׁפַּעְתָּ עֲלֵיהֶם טוֹבָה – אֵינָם יְכוֹלִים לַעֲמֹד. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, שֶׁיִּפְסְקוּ הַגְּשָׁמִים וִיהֵא רֶוַח בָּעוֹלָם. מִיָּד נָשְׁבָה הָרוּחַ וְנִתְפַּזְּרוּ הֶעָבִים וְזָרְחָה הַחַמָּה. יָצְאוּ הָעָם לַשָּׂדֶה וְהֵבִיאוּ לָהֶם כְּמֵהִין וּפִטְרִיּוֹת.
שָׁלַח לוֹ שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח: אִלְמָלֵא חוֹנִי אַתָּה גּוֹזֵרְנִי עָלֶיךָ נִדּוּי; אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה לְךָ, שֶׁאַתָּה מִתְחַטֵּא לִפְנֵי הַמָּקוֹם וְעוֹשֶׂה לְךָ רְצוֹנְךָ, כְּבֵן שֶׁמִּתְחַטֵּא לִפְנֵי אָבִיו וְעוֹשֶׂה לוֹ רְצוֹנוֹ. אָמַר לוֹ: “אַבָּא, הוֹלִיכֵנִי לְרָחֳצֵנִי בְּחַמִּין” – מוֹלִיכוֹ; “שָׁטְפֵנִי בְּצוֹנֵן” – מוֹלִיכוֹ; “תֵּן לִי אֱגוֹזִים, שְׁקֵדִים, אֲפַרְסֵקִים וְרִמּוֹנִים” – וְנוֹתֵן לוֹ. עָלֶיךָ הַכָּתוּב אוֹמֵר: “יִשְׂמַח אָבִיךָ וְאִמֶּךָ וְתָגֵל יוֹלַדְתֶּךָ” (משלי כג, כה).
שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: כָּךְ שָׁלְחוּ לוֹ בְּנֵי לִשְׁכַּת הַגָּזִית לְחוֹנִי הַמְּעַגֵּל: “וְתִגְזַר אֹמֶר וְיָקָם לָךְ” (איוב כב, כח) – אַתָּה גָזַרְתָּ מִלְּמַטָּה וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַיֵּם
מַאֲמָרְךָ מִלְמַעְלָה; “וְעַל דְּרָכֶיךָ נָגַהּ אוֹר” (שם) – דּוֹר שֶׁהָיָה אָפֵל הֵאַרְתּוֹ בִתְפִלָּתְךָ; “כִּי הִשְׁפִּילוּ וַתֹּאמֶר גֵּוָה” (איוב כב, כט) – דּוֹר שֶׁהָיָה שָׁפָל הִגְבַּהְתּוֹ בִּתְפִלָּתְךָ; “וְשַׁח עֵינַיִם יוֹשִׁעַ” (שם) – דּוֹר שֶׁהָיָה שַׁח בַּעֲווֹנוֹ הוֹשַׁעְתּוֹ בִּתְפִלָּתְךָ; “יְמַלֵּט אִי נָקִי” (איוב כב, ל) – דּוֹר שֶׁלֹּא הָיָה נָקִי מִלַּטְתּוֹ בִּתְפִלָּתְךָ; "וְנִמְלַט
בְּבֹר כַּפֶּיךָ" (שם) – מִלַּטְתּוֹ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ הַבְּרוּרִים (תענית יט ע“א; שם כג ע”א).
יָצָא רֹב אֲדָר – עבר רוב חודש אדר, סוף זמן הגשמים בארץ ישראל.
תַּנּוּרֵי פְּסָחִים – תנורים העשויים בוץ וקש, שהוכנו לקראת צליית קורבן חג הפסח.
יִמִּקּוּ – יתמוססו.
עָג עוּגָה – שירטט מעגל על גבי הקרקע.
חֲבַקּוּק הַנָּבִיא – והיא דרשה על האמור בחבקוק ב, א: “על משמרתי אעמודה”.
שָׂמוּ פְּנֵיהֶם – פנו.
בֶּן בַּיִת – בן משפחה קרוב.
מְנַטְּפִים – יורדים טיפות טיפות.
רְאִינוּךָ וְלֹא נָמוּת – בזכותך אנו חיים.
כִּמְדֻמִּים אָנוּ – נראה לנו.
לְהַתִּיר שְׁבוּעָתְךָ – לשחרר אותך מן השבועה שנשבעת (שלא לצאת מן המעגל).
שָׁאַלְתִּי – ביקשתי.
גִּשְׁמֵי בּוֹרוֹת וגו’ – גשמים בשפע שימלאו את בורות המים, השוחות והמערות.
כִּמְלוֹא פִּי חָבִית – כמות מים הממלאת את פי הכד.
שִׁעֲרוּ – העריכו.
פְּחוּתָה מִלֹּג – קטנה מכחצי ליטר.
לְאַבֵּד הָעוֹלָם – כמו בשעת המבול.
יָרְדוּ כְּתִקְנָם וגו’ – והמשיכו לרדת בלא הפסקה עד שהוצפה ירושלים כולה.
רֹב הַטּוֹבָה – על טובה רבה מדי.
מְקֻבָּלְנִי – מסורת היא בידי.
פַּר הוֹדָאָה – פר לקורבן תודה.
לַעֲמֹד – לסבול.
הִשְׁפַּעְתָּ – נתת להם בשפע.
רֶוַח – הקלה.
כְּמֵהִין – סוג של פטריות מאכל.
שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח – ראש הסנהדרין.
אִלְמָלֵא חוֹנִי אַתָּה – לולי היית מי שאתה.
נִדּוּי – חרם (בגלל דיבור בוטה כלפי שמים).
מִתְחַטֵּא לִפְנֵי הַמָּקוֹם – מפציר בקב"ה בלשון התפנקות.
חַמִּין – מים חמים.
בְּנֵי לִשְׁכַּת הַגָּזִית – חברי הסנהדרין שישבו בלשכת הגזית שבהר הבית (ההולכים ודורשים פסוקים מספר איוב כעוסקים בחוני).
גָּזַרְתָּ – ציווית.
שָׁפָל – ירוד במעמדו.
שַׁח – כפוף, ירוד.
מִלַּטְתּו – הצלת אותו.
*
ז אָמַר רַ' יוֹחָנָן: כָּל יָמָיו שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק הָיָה מִצְטַעֵר עַל הַמִּקְרָא הַזֶּה: “שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים” (תהלים קכו, א) –
אָמָר: וְכִי יֵשׁ מְנַמְנֵם שִׁבְעִים שָׁנָה בַּחֲלוֹם? – פַּעַם אַחַת הָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, רָאָה אָדָם אֶחָד שֶׁהוּא נוֹטֵעַ חָרוּב. אָמַר לוֹ: זֶה לְכַמָּה שָׁנִים טוֹעֵן פֵּרוֹת? אָמַר לוֹ: לְשִׁבְעִים שָׁנָה. אָמַר לוֹ: כְּלוּם בָּרִי לְךָ שֶׁתִּחְיֶה שִׁבְעִים שָׁנָה וְתֹאכַל מִמֶּנּוּ? אָמַר לוֹ: אֲנִי מָצָאתִי אֶת הָעוֹלָם בַּחֲרוּבִים; כְּשֵׁם שֶׁנָּטְעוּ אֲבוֹתַי לִי כָּךְ אֶטַּע אֲנִי לְבָנַי. יָשַׁב חוֹנִי לֶאֱכֹל, נָפְלָה עָלָיו שֵׁנָה וְנִתְנַמְנֵם. עָלָה צוּק וְהִקִּיף עָלָיו וְנִתְכַּסָּה מִן הָעַיִן וְיָשַׁן שִׁבְעִים שָׁנָה. כְּשֶׁנִּנְעַר רָאָהוּ לְאָדָם אֶחָד שֶׁהוּא מְלַקֵּט מֵאוֹתוֹ חָרוּב. אָמַר לוֹ: אַתָּה הוּא שֶׁנְּטַעְתּוֹ? אָמַר לוֹ: אֲבִי אַבָּא. אָמַר: וַדַּאי מְנַמְנֵם הָיִיתִי שִׁבְעִים שָׁנָה. רָאָה אֲתוֹנוֹ שֶׁיָּלְדָה לוֹ עֲיָרִים עֲיָרִים. הָלַךְ לְבֵיתוֹ, אָמַר לָהֶם: בְּנוֹ שֶׁל חוֹנִי הַמְּעַגֵּל הֵיכָן? אָמְרוּ לוֹ: בְּנוֹ אֵינוֹ בָעוֹלָם, אֲבָל יֵשׁ בֶּן בְּנוֹ. אָמַר לָהֶם: “אֲנִי חוֹנִי הַמְּעַגֵּל” – וְלֹא הֶאֱמִינוּ לוֹ. הָלַךְ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, שָׁמַע הַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּרוּרָה לָנוּ שְׁמוּעָה זוֹ עַכְשָׁו כִּבְיָמָיו שֶׁל חוֹנִי הַמְּעַגֵּל, שֶׁכְּשֶׁהָיָה נִכְנָס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, כָּל קֻשִׁיָה שֶׁהָיְתָה לָהֶם לַחֲכָמִים הָיָה מְיַשְּׁבָהּ. אָמַר לָהֶם: “אֲנִי חוֹנִי”, וְלֹא הֶאֱמִינוּ לוֹ, וְלֹא נָהֲגוּ בּוֹ כָבוֹד כָּרָאוּי לוֹ. חָלְשָׁה דַעְתּוֹ וּבִקֵּש רַחֲמִים – וּמֵת.
אָמַר רָבָא: זֶה שֶׁאוֹמְרִין הַבְּרִיוֹת: “אוֹ חַבְרוּתָא אוֹ מִיתוּתָא” (תענית כג ע"א).
אוֹתוֹ צַדִּיק – חוני.
מִצְטַעֵר וגו’ – משתדל להבין את הפסוק הקשה (המזכיר את תקופת גלות בבל, עד לשיבת ציון, כאירוע שהתרחש כחלום ממושך אחד).
וְכִי יֵשׁ – האם אפשר שיהיה אדם ישן שבעים שנה רצופות?
טוֹעֵן – מוציא.
בָּרִי לְךָ – בטוח.
צוּק – סלע.
נִתְכַּסָה מִן הָעַיִן – נסתר.
נִנְעַר – התעורר.
שְׁמוּעָה – הלכה.
מְיַשְּׁבָהּ – מתרץ, מסביר אותה.
חָלְשָׁה דַּעְתּוֹ – נפגע והתאכזב.
בִּקֵּשׁ רַחֲמִים – התפלל.
זֶה שֶׁאוֹמְרִין וגו’ – פתגם עממי (ארמי) שתרגומו: “או חבורה או מיתה”, שאין טעם בחייו של אדם בלי חברת אנשים המכירים אותו.
*
ח אַבָּא חִלְקִיָּה בֶּן בְּנוֹ שֶׁל חוֹנִי הַמְּעַגֵּל הָיָה, וּכְשֶׁהָיָה הָעוֹלָם נִצְרָךְ לִגְשָׁמִים הָיוּ הַחֲכָמִים מְשַׁגְּרִים אֶצְלוֹ, וּבִקֵּשׁ רַחֲמִים וְיָרְדוּ גְשָׁמִים. פַּעַם אַחַת נִצְרַךְ הָעוֹלָם לִגְשָׁמִים. שִׁגְּרוּ אֶצְלוֹ שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁיְבַקֵּשׁ רַחֲמִים. בָּאוּ לְבֵיתוֹ וְלֹא מְצָאוּהוּ. הָלְכוּ אֶצְלוֹ לַשָּׂדֶה וּמְצָאוּהוּ שֶׁהוּא עוֹדֵר. נָתְנוּ לוֹ שָׁלוֹם וְלֹא הִסְבִּיר לָהֶם פָּנָיו. לָעֶרֶב לִקֵּט עֵצִים, וְהָיָה טָעוּן הָעֵצִים וְהַמַּעְדֵּר עַל כְּתֵפוֹ אַחַת וְטַלִּיתוֹ עַל כְּתֵפוֹ שְׁנִיָּה. כָּל הַדֶּרֶךְ לֹא הָיָה נוֹעֵל מִנְעָלָיו, כְּשֶׁהִגִּיעַ לְמַיִם נָעַל מִנְעָלָיו. כְּשֶׁהִגִּיעַ לְבֵין קוֹצִים וּבַרְקָנִים הִגְבִּיהַּ בְּגָדָיו. כְּשֶׁהִגִּיעַ לְעִיר יָצְאָה אִשְׁתּוֹ כְּשֶׁהִיא מְקֻשָּׁטֶת, וּכְשֶׁהִגִּיעַ לְבֵיתוֹ נִכְנְסָה אִשְׁתּוֹ תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ נִכְנַס הוּא, וְאַחַר כָּךְ נִכְנְסוּ הַחֲכָמִים. יָשַב לִסְעֹד וְלֹא אָמַר לַחֲכָמִים: “בּוֹאוּ וְסַעֲדוּ”. פָּרַס פַּת לְתִינוֹקוֹת. לַגָּדוֹל נָתַן פְּרוּסָה אַחַת וְלַקָּטָן – שְׁתַּיִם.
אָמַר אַבָּא חִלְקִיָּה לְאִשְׁתּוֹ: יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁלֹּא בָּאוּ אֶצְלִי הַחֲכָמִים אֶלָּא בִּשְׁבִיל גְּשָׁמִים, נַעֲמֹד וְנַעֲלֶה לַעֲלִיָּה וּנְבַקֵּשׁ רַחֲמִים, אֶפְשָׁר שֶׁיִּתְרַצֶּה הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא וְיֵרְדוּ גְשָׁמִים, וְלֹא נַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמֵנוּ. עָלוּ לַעֲלִיָּה. עָמַד הוּא בְּזָוִית זוֹ וְאִשְׁתּוֹ בְּזָוִית זוֹ וּבִקְּשׁוּ רַחֲמִים. קָדַם וְעָלָה עָנָן מִצַּד זָוִית שֶׁל אִשְׁתּוֹ. כְּשֶׁיָּרַד אָמַר לָהֶם: בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁלֹּא הִצְרִיךְ אֶתְכֶם לְאַבָּא חִלְקִיָּה. אָמְרוּ לוֹ: יוֹדְעִים אָנוּ שֶׁהַגְּשָׁמִים בִּזְכוּתְךָ יָרְדוּ, אֶלָּא יְפָרֵשׁ לָנוּ מָר דְּבָרִים אֵלּוּ שֶׁהֵם תְּמוּהִים לָנוּ: מִפְּנֵי מָה כְּשֶׁנָּתַנּוּ לְךָ שָׁלוֹם לֹא הִסְבַּרְתָּ לָנוּ פָּנִים?
אָמַר לָהֶם: שְׂכִיר יוֹם הָיִיתִי וְאָמַרְתִּי: לֹא אֶתְבַּטֵּל.
– מִפְּנֵי מָה הָיִיתָ טָעוּן הָעֵצִים עַל כָּתֵף זוֹ וְהַטַּלִּית עַל כָּתֵף אַחֶרֶת?
– טַלִּית שְׁאוּלָה הָיְתָה, עַל מְנַת כָּךְ הִשְׁאִילוּהָ לִי וְעַל מְנָת כָּךְ לֹא הִשְׁאִילוּהָ לִי.
– מִפְּנֵי מָה כָּל הַדֶּרֶךְ לֹא נָעַלְתָּ מִנְעָלִים וּכְשֶׁהִגַּעְתָּ לַמַּיִם נָעַלְתָּ?
– כָּל הַדֶּרֶךְ אֲנִי רוֹאֶה, בַּמַּיִם אֵין אֲנִי רוֹאֶה.
– מִפְּנֵי מָה כְּשֶׁהִגַּעְתָּ לְקוֹצִים וּבַרְקָנִים הִגְבַּהְתָּ בְּגָדֶיךָ?
– זֶה מַעֲלֶה אֲרוּכָה וְזֶה אֵין מַעֲלֶה אֲרוּכָה.
– מִפְּנֵי מָה כְּשֶׁהִגַּעְתָּ לָעִיר יָצְאָה אִשְׁתְּךָ מְקֻשָּׁטֶת?
– כְּדֵי שֶׁלֹּא אֶתֵּן עֵינַי בְּאִשָּׁה אַחֶרֶת.
– מִפְּנֵי מָה נִכְנְסָה אִשְׁתְּךָ תְּחִלָּה וְאַתָּה אַחֲרֶיהָ וְאַחַר כָּךְ אָנוּ נִכְנַסְנוּ?
– מִשּׁוּם שֶׁאֵין אַתֶּם בְּדוּקִים לִי.
– כְּשֶׁיָּשַׁבְתָּ לִסְעֹד מִפְּנֵי מָה לֹא אָמַרְתָּ לָנוּ: “בּוֹאוּ וְסַעֲדוּ”?
– מִשּׁוּם שֶׁלֹּא הָיְתָה פִּתִּי מְרֻבָּה וְאָמַרְתִּי: אַל יַחֲזִיקוּ לִי חֲכָמִים טוֹבָה בְּחִנָּם.
– מִפְּנֵי מָה נָתַתָּ לַתִּינוֹק גָּדוֹל פְּרוּסָה אַחַת וְלַקָּטָן – שְׁתַּיִם?
– זֶה יוֹשֵׁב בְּבַיִת וְזֶה – בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ.
– מִפְּנֵי מָה קָדַם וְעָלָה הֶעָנָן מִצַּד זָוִית אִשְׁתְּךָ וְאַחַר כָּךְ מִצַּד זָוִית שֶׁלְּךָ?
– מִשּׁוּם שֶׁהָאִשָּׁה מְצוּיָה בַּבַּיִת וְנוֹתֶנֶת פַּת לְעָנִי וּקְרוֹבָה הֲנָאָתוֹ; וַאֲנִי נוֹתֵן מָעוֹת לְעָנִי וְאֵין הֲנָאָתוֹ קְרוֹבָה (תענית כג ע“א–ע”ב).
מְשַׁגְּרִים – שולחים (שליחים).
בִּקֵּשׁ רַחֲמִים – התפלל.
נָתְנוּ לוֹ שָׁלוֹם – בירכוהו בברכת שלום.
לֹא הִסְבִּיר לָהֶם פָּנָיו – לא ענה להם בחביבות.
טַלִּיתוֹ – מעילו.
יִתְרַצֶּה – ייענה ברצון.
נַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמֵנוּ – נזקוף לזכותנו.
זָוִית – פינה.
שְׂכִיר יוֹם – המקבל תשלום בעבור יום עבודה (ושיחה עם החכמים היתה באה על חשבון הזמן שעליו להקדיש לעבודה).
עַל מְנַת כָּךְ וגו’ – הבגד נלקח בהשאלה כדי ללבוש אותו ולא כדי לרפד את הכתף מתחת למשא העצים.
זֶה מַעֲלֶה וגו’ – הבשר שנשרט יירפא (“ארוכה” פירושו רפואה), אך אין תקנה לבגד שנקרע.
בְּדוּקִים – מוכּרים (וחשש להשאיר את אשתו לבדה עמם).
אָמַרְתִּי וגו’ – שלא יהיו החכמים אסירי תודה על דבר שקיבלו לא בלב שלם (בשל מיעוט המזון בבית).
בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ – וגם שם הוא מקבל דבר מה לאכול.
קְרוֹבָה הֲנָאָתוֹ – העני נהנה מיד מן המזון (אך מן המעות הוא נהנה רק לאחר שהוא קונה בהן דבר מה).
*
ט חָנָן הַנֶּחְבָּא בֶּן בִּתּוֹ שֶׁל חוֹנִי הַמְּעַגֵּל הָיָה. כְּשֶׁהָיָה הָעוֹלָם נִצְרָךְ לִגְשָׁמִים הָיוּ הַחֲכָמִים מְשַׁגְּרִים אֶצְלוֹ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן, וְהָיוּ תוֹפְסִים בְּשׁוּלֵי בְּגָדָיו וְאוֹמְרִים לוֹ: אַבָּא, אַבָּא, תֵּן לָנוּ גְשָׁמִים! אָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! עֲשֵׂה בִּשְׁבִיל אֵלּוּ שֶׁאֵין מַכִּירִים בֵּין אַבָּא שֶׁנּוֹתֵן גְּשָׁמִים לְאַבָּא שֶׁאֵינוֹ נוֹתֵן גְּשָׁמִים.
וּמִפְּנֵי מָה קָרְאוּ לוֹ “חָנָן הַנֶּחְבָּא”? – מִפְּנֵי שֶׁהָיָה מַחְבִּיא עַצְמוֹ (תענית כג ע"ב).
מְשַׁגְּרִים – ראו בקטע הקודם.
תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן – תלמידי בית ספר.
בִּשְׁבִיל – למען.
מַכִּירִים – יודעים להבדיל.
אַבָּא שֶׁנּוֹתֵן גְּשָׁמִים – הוא הקב"ה.
מַחְבִּיא עַצְמוֹ – מרוב צניעות וענווה.
*
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.