י אָמַר רַ' לֵוִי: מְגִלַּת יֻחֲסִין מָצְאוּ בִּירוּשָׁלַיִם וְכָתוּב בָּהּ: הִלֵּל מִשֶּׁל דָּוִד (ירושלמי תענית ד, ב).
מְגִלַּת יֻחֲסִין – רשימת תולדותיהן של משפחות.
מִשֶּׁל דָּוִד – מצאצאי דויד.
*
יא הִלֵּל וְשֶׁבְנָא אָחִים הָיוּ, הִלֵּל עָסַק בַּתּוֹרָה, שֶׁבְנָא עָסַק בִּסְחוֹרָה. לְסוֹף אָמַר שֶׁבְנָא לְהִלֵּל: בּוֹא נִשְׁתַּתֵּף וְנַחֲלֹק. יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: “אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ” (שיר השירים ח, ז) (סוטה כא ע"א).
לְסוֹף – רק כשהגיע הלל לגדולה לאחר תקופה ארוכה של עוני (ראו בקטע הבא).
נִשְׁתַּתֵּף וְנַחֲלֹק – את נכסי החומר שצבר שבנא בעולם הזה ואת השכר לעולם הבא שזכה לו הלל בזכות תורתו.
יָצְאָה בַּת קוֹל – קול יצא מן השמים.
“אִם יִתֵּן” וגו’ – והפסוק נדרש כאומר כי אין לכבד אדם הרוצה ליהנות מאהבת התורה של רעהו.
*
יב אָמְרוּ עָלָיו עַל הִלֵּל הַזָּקֵן, שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם הָיָה עוֹשֶׂה וּמִשְׂתַּכֵּר בִּטְרַפָּעִיק. חֶצְיוֹ הָיָה נוֹתֵן לְשׁוֹמֵר בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְחֶצְיוֹ לְפַרְנָסָתוֹ וּלְפַרְנָסַת אַנְשֵׁי בֵּיתוֹ. פַּעַם אַחַת לֹא מָצָא לְהִשְׂתַּכֵּר וְלֹא הִנִּיחוֹ שׁוֹמֵר בֵּית הַמִּדְרָשׁ לִכָּנֵס; עָלָה וְנִתְלָה וְיָשַׁב עַל פִּי אֲרֻבָּה, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמַע דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים מִפִּי שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן. אָמְרוּ: אוֹתוֹ הַיּוֹם עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה, וּתְקוּפַת טֵבֵת הָיְתָה, וְיָרַד עָלָיו שֶׁלֶג מִן הַשָּׁמַיִם. כְּשֶׁעָלָה עַמוּד הַשַּׁחַר אָמַר לוֹ שְׁמַעְיָה לְאַבְטַלְיוֹן: אַבְטַלְיוֹן אָחִי, בְּכָל יוֹם הַבַּיִת מֵאִיר וְהַיּוֹם אָפֵל, שֶׁמָּא יוֹם מְעֻנָּן הוּא? הֵצִיצוּ עֵינֵיהֶם וְרָאוּ דְמוּת אָדָם בָּאֲרֻבָּה. עָלוּ וּמָצְאוּ עָלָיו רוּם שָׁלוֹשׁ אַמּוֹת שֶׁלֶג. פְּרָקוּהוּ וְהִרְחִיצוּהוּ וְסָכוּהוּ וְהוֹשִׁיבוּהוּ כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה. אָמְרוּ: רָאוּי זֶה לְחַלֵּל עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת (יומא לח ע"ב).
עוֹשֶׂה – עובד.
טְרַפָּעִיק – מטבע שערכו חצי דינר.
חֶצְיוֹ הָיָה נוֹתֵן וגו’ – כשכר כניסה.
הִנִּיחוֹ – התיר לו.
אֲרֻבָּה – חלון (על הגג).
שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן – ראש הסנהדרין ואב בית דין של אותם ימים.
הֵצִיצוּ עֵינֵיהֶם – הביטו כלפי מעלה.
שָׁלוֹשׁ אַמּוֹת – כמטר וחצי.
פְּרָקוּהוּ – הסירו מעליו את השלג.
רָאוּי וגו’ – שפיקוח נפש תמיד דוחה שבת, אך עבור הלל על אחת כמה וכמה.
*
יג שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: פַּעַם אַחַת חָל אַרְבָּעָה עָשָׂר לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת וְשָׁכְחוּ בְּנֵי בְּתֵרָא וְלֹא יָדְעוּ אִם פֶּסַח דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת אִם לָאו. אָמָרוּ: כְּלוּם יֵשׁ אָדָם שֶׁיּוֹדֵעַ אִם פֶּסַח דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת אִם לָאו? אָמְרוּ לָהֶם: אָדָם אֶחָד יֵשׁ שֶׁעָלָה מִבָּבֶל וְהִלֵּל הַבַּבְלִי שְׁמוֹ, שֶׁשִּׁמֵּשׁ שְׁנֵי גְדוֹלֵי הַדּוֹר, שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן, וְיוֹדֵעַ אִם פֶּסַח דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת אִם לָאו. שָׁלְחוּ וְקָרְאוּ לוֹ. אָמְרוּ לוֹ: כְּלוּם אַתָּה יוֹדֵעַ אִם פֶּסַח דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת אִם לָאו? אָמַר לָהֶם: וְכִי פֶסַח אֶחָד יֶשׁ לָנוּ בַּשָּׁנָה, שֶׁדּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת? וַהֲלֹא הַרְבֵּה יוֹתֵר מִמָּאתַיִם פְּסָחִים יֵשׁ לָנוּ בַּשָּׁנָה שֶׁדּוֹחִים אֶת הַשַּׁבָּת.
אָמְרוּ לוֹ: מִנַּיִן לְךָ? אָמַר לָהֶם: נֶאֱמַר “בְּמוֹעֲדוֹ” (במדבר ט, ב) בַּפֶּסַח, וְנֶאֱמַר “בְּמוֹעֲדוֹ” (שם כח ב) בַּתָּמִיד; מָה “מוֹעֲדוֹ” הָאָמוּר בַּתָּמִיד דּוֹחֶה שַׁבָּת, אַף “מוֹעֲדוֹ” הָאָמוּר בַּפֶּסַח דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. וְעוֹד קַל וָחֹמֶר: וּמָה תָּמִיד, שֶׁאֵין עָנוּשׁ כָּרֵת, דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, פֶּסַח שֶׁעָנוּשׁ כָּרֵת – אֵינוֹ דִין שֶׁדּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת? מִיָּד הוֹשִׁיבוּהוּ בְּרֹאשׁ וּמִנּוּהוּ נָשִׂיא עֲלֵיהֶם, וְהָיָה יוֹשֵׁב וְדוֹרֵש כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ בְּהִלְכוֹת פֶּסַח. הִתְחִיל מְקַנְטְרָם בִּדְבָרִים. אָמַר לָהֶם: מִי גָרַם לָכֶם שֶׁאֶעֱלֶה מִבָּבֶל וְאֶהְיֶה נָשִׂיא עֲלֵיכֶם? – עַצְלוּת שֶׁהָיְתָה בָּכֶם, שֶׁלֹא שִׁמַּשְׁתֶּם שְׁנֵי גְדוֹלֵי הַדּוֹר, שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן, שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִים אֶצְלְכֶם. כֵּיוָן שֶׁקִּנְטְרָם בִּדְבָרִים נֶעֶלְמָה הֲלָכָה מִמֶּנּוּ. אָמְרוּ לוֹ: רַבִּי, שָׁכַח וְלֹא הֵבִיא סַכִּין מֵעֶרֶב שַׁבָּת – מַהוּ? אָמַר לָהֶם: הֲלָכָה זוֹ שָׁמַעְתִּי וְשָׁכַחְתִּי, אֶלָּא הַנַּח לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, אִם אֵין נְבִיאִים הֵם, בְּנֵי נְבִיאִים הֵם. לְמָחָר מִי שֶׁפִּסְחוֹ טָלֶה תּוֹחֲבָהּ בְּצַמְרוֹ; מִי שֶׁפִּסְחוֹ גְּדִי קוֹשְׁרָהּ בֵּין קַרְנָיו. רָאָה מַעֲשֶׂה וְנִזְכַּר הֲלָכָה, וְאָמַר: כָּךְ מְקֻבָּלְנִי מִפִּי שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן (פסחים סו ע"א; ירושלמי פסחים ו, א).
חָל וגו’ – ערב פסח, שבו שוחטים את הקורבן, נפל ביום השבת.
בְּנֵי בְּתֵרָא – ראשי משפחה ששימשו כראשי הסנהדרין באותם ימים.
אִם פֶּסַח וגו’ – אם מותר להקריב את קורבן הפסח ביום השבת או לא.
כְּלוּם – האם.
שִׁמֵּשׁ וגו’ – למד אצל שמעיה ואבטליון (ראו בקטע הקודם) ושירת אותם.
הַרְבַּה יוֹתֵר מִמָּאתַיִם פְּסָחִים – הם קורבנות התמיד המוקרבים בכל יום, כולל בשבת, נוסף לקורבנות המוקרבים במוסף של כל שבת.
מִנַּיִן לְךָ? – מה הראיה מן התורה שקורבן פסח דוחה את השבת?
נֶאֱמַר “בְּמוֹעֲדוֹ” וגו’ – מילת “מועדו” נזכרת בקשר לקורבן התמיד (המוקרב בשבת) וגם בקשר לקורבן הפסח, ומכאן שמה שמותר בזה מותר גם בזה (טכניקה כזו של לימוד הלכה קרויה “גזירה שווה”).
וְעוֹד קַל וָחֹמֶר וגו’ – וראיה נוספת (בטכניקה אחרת של לימוד, הקרויה “קל וחומר”, ובה לומדים דין חדש מדבר קל על דבר החמור ממנו): אם קורבן התמיד, שאין נענשים בכרת (מוות בידי שמים) אם לא יקריבוהו, דוחה שבת, קורבן פסח, שיש עונש כזה עליו. ודאי שידחה שבת.
מְקַנְטְרָם – גוער בהם.
נֶעֶלְמָה – נשכחה.
שָׁכַח וְלֹא הֵבִיא וגו’ – מה יעשה אדם ששכח להביא אל בית המקדש לפני כניסת השבת את הסכין לשחיטת הקורבן (כיוון שאסור לטלטל אותה בשבת).
בְּנֵי נְבִיאִים הֵם – ויֵדעו כיצד להתנהג.
מִי שֶׁפִּסְחוֹ וגו’ – מי שמביא טלה כקורבן פסח תוקע את הסכין בצמרו של בעל החיים.
*
יד שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: מַעֲשֶׂה בִּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם, שֶׁהִמְרוּ זֶה אֶת זֶה. אָמְרוּ: כָּל מִי שֶׁיֵּלֵךְ וְיַקְנִיט אֶת הִלֵּל יִטֹּל אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז. אָמַר אֶחָד מֵהֶם: אֲנִי אַקְנִיטֶנּוּ. אוֹתוֹ הַיּוֹם עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה וְהִלֵּל חָפַף אֶת רֹאשׁוֹ. הָלַךְ וְעָבַר עַל פֶּתַח בֵּיתוֹ. אָמַר: מִי כָּאן הִלֵּל? מִי כָּאן הִלֵּל? נִתְעַטֵּף וְיָצָא לִקְרָאתוֹ. אָמַר לוֹ: בְּנִי, מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ? אָמַר לוֹ: שְׁאֵלָה יֵשׁ לִי לִשְׁאֹל. אָמַר לוֹ: שְׁאַל, בְּנִי, שְׁאַל.
– מִפְּנֵי מָה רָאשֵׁיהֶם שֶׁל בַּבְלִיִּים סְגַלְגַּלִּים?
אָמַר לוֹ: בְּנִי, שְׁאֵלָה גְדוֹלָה שָאַלְתָּ – מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָהֶם חַיּוֹת פִּקְּחוֹת.
הָלַךְ וְהִמְתִּין שָׁעָה אַחַת, חָזַר וְאָמַר: מִי כָּאן הִלֵּל? מִי כָּאן הִלֵּל? נִתְעַטֵּף וְיָצָא לִקְרָאתוֹ. אָמַר לוֹ: בְּנִי, מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ? אָמַר לוֹ: שְׁאֵלָה יֵשׁ לִי לִשְׁאֹל. אָמַר לוֹ: שְׁאַל, בְּנִי, שְׁאַל.
– מִפְּנֵי מָה עֵינֵיהֶם שֶׁל תַּרְמוֹדִיִּים תְּרוּטוֹת?
אָמַר לוֹ: בְּנִי, שְׁאֵלָה גְדוֹלָה שָאַלְתָּ – מִפְּנֵי שֶׁדָּרִים בֵּין הַחוֹלוֹת.
הָלַךְ וְהִמְתִּין שָׁעָה אַחַת, חָזַר וְאָמַר: מִי כָּאן הִלֵּל? מִי כָּאן הִלֵּל? נִתְעַטֵּף וְיָצָא לִקְרָאתוֹ. אָמַר לוֹ: בְּנִי, מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ? אָמַר לוֹ: שְׁאֵלָה יֵשׁ לִי לִשְׁאֹל. אָמַר לוֹ: שְׁאַל, בְּנִי, שְׁאַל.
– מִפְּנֵי מָה רַגְלֵיהֶם שֶׁל אַפְרִיקִיִּים רְחָבוֹת?
אָמַר לוֹ: בְּנִי, שְׁאֵלָה גְדוֹלָה שָאַלְתָּ – מִפְּנֵי שֶׁדָּרִים בֵּין בִּצְעֵי הַמַּיִם.
אָמַר לוֹ: שְׁאֵלוֹת הַרְבֵּה יֵשׁ לִי לִשְׁאֹל וּמִתְיָרֵא אֲנִי שֶׁמָּא תִּכְעַס. נִתְעַטֵּף וְיָשַׁב לְפָנָיו. אָמַר לוֹ: כָּל שְׁאֵלוֹת שֶׁיֵּשׁ לְךָ לִשְׁאֹל שְׁאַל. אָמַר לוֹ: אַתָּה הוּא הִלֵּל, שֶׁקּוֹרִין אוֹתְךָ נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל? אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר לוֹ: אִם אַתָּה הוּא, לֹא יִרְבּוּ כְּמוֹתְךָ בְּיִשְׂרָאֵל. אָמַר לוֹ: בְּנִי, מִפְּנֵי מָה? אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁאִבַּדְתִּי עַל יָדְךָ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז. אָמַר לוֹ: הֱוֵי זָהִיר בְּרוּחֲךָ, כְּדַאי הוּא הִלֵּל, שֶׁתְּאַבֵּד עַל יָדוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז וְאַרְבַּע מֵאוֹת זוּז – וְהִלֵּל לֹא יַקְפִּיד (שבת ל ע“ב–לא ע”א).
הִמְרוּ וגו’ – התערבו ביניהם.
יַקְנִיט – יצליח להכעיס.
יִטֹּל – יקבל.
מִי כָּאן הִלֵּל – לשון קריאה של זלזול בנשיא.
נִתְעַטֵּף – בבגד.
סְגַלְגַּלִּים – עגולים.
חַיּוֹת פִּקְחוֹת – מיילדות מומחיות היודעות כיצד ליילד מבלי לגרום נזק לראש הוולד.
תַּרְמוֹדִיִּים – תושבי העיר תדמור שבמדבר סוריה.
תְּרוּטוֹת – רכות וחולניות (מן החול שנכנס לתוכן).
בִּצְעֵי הַמַּיִם – ביצות (והרגל הרחבה מסייעת בהליכה באזורים מוצפי מים).
אִבַּדְתִּי עַל יָדְךָ – הפסדתי בגללך.
הֱוֵי זָהִיר בְּרוּחֲךָ – הירגע.
כְּדַאי הוּא וגו’ – ראוי הוא הלל לכך שתפסיד כסף רב בגללו כיוון שהוא לא יכעס.
*
טו שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: מַעֲשֶׂה בְּנָכְרִי אֶחָד, שֶׁבָּא לִפְנֵי שַׁמַּאי, אָמַר לוֹ: כַּמָּה תּוֹרוֹת יֵשׁ לָכֶם? אָמַר לוֹ: שְׁתַּיִם, תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. אָמַר לוֹ: שֶׁבִּכְתָב אֲנִי מַאֲמִינְךָ וְשֶׁבְּעַל פֶּה אֵינִי מַאֲמִינְךָ; גַּיְּרֵנִי עַל מְנַת שֶׁתְּלַמְּדֵנִי תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב. גָּעַר בּוֹ וְהוֹצִיאוֹ בִּנְזִיפָה. בָּא לִפְנֵי הִלֵּל – גִּיְּרוֹ. אָמַר לוֹ: א“ב, ג”ד. לְמָחָר הָפַךְ לוֹ. אָמַר לוֹ: וַהֲרֵי אֶתְמוֹל לֹא אָמַרְתָּ לִי כָּךְ! אָמַר לוֹ: לֹא עָלַי אַתָּה סוֹמֵךְ? אַף בְּתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה עָלַי סְמֹךְ.
שׁוּב מַעֲשֶׂה בְּנָכְרִי אֶחָד, שֶׁבָּא לִפְנֵי שַׁמַּאי, אָמַר לוֹ: גַּיְּרֵנִי עַל מְנַת שֶׁתְּלַמְּדֵנִי כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, כְּשֶׁאֲנִי עוֹמֵד עַל רֶגֶל אַחַת. דְּחָפוֹ בְּאַמַּת הַבִּנְיָן שֶׁבְּיָדוֹ. בָּא לִפְנֵי הִלֵּל – גִּיְּרוֹ. אָמַר לוֹ: “מָה שֶׁשָּׂנאוּי עָלֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה לְחֲבֵרְךָ” – זוֹהִי כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, וְהַשְּׁאָר פֵּרוּשׁ הוּא – לֵךְ לְמַד.
שׁוּב מַעֲשֶׂה בְּנָכְרִי אֶחָד שֶׁהָיָה עוֹבֵר אֲחוֹרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת וְשָׁמַע קוֹל סוֹפֵר, שֶׁהָיָה אוֹמֵר: “וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חשֶׁן וְאֵפוֹד” (שמות כח, ד). אָמַר: הַלָּלוּ לְמִי? – אָמְרוּ לוֹ: לְכוֹהֵן גָּדוֹל, אָמַר אוֹתוֹ הַנָּכְרִי בְּעַצְמוֹ: אֵלֵךְ וְאֶתְגַּיֵּר בִּשְׁבִיל שֶׁיְשִׂימוּנִי כּוֹהֵן גָּדוֹל. בָּא לִפְנֵי שַׁמַּאי, אָמַר לוֹ: גַּיְּרֵנִי עַל מְנַת שֶׁתְּשִׂימֵנִי כּוֹהֵן גָּדוֹל. דְּחָפוֹ בְּאַמַּת הַבִּנְיָן שֶׁבְּיָדוֹ. בָּא לִפְנֵי הִלֵּל – גִּיְּרוֹ. אָמַר לוֹ: כְּלוּם מַעֲמִידִין מֶלֶךְ אֶלָּא מִי שֶׁיּוֹדֵעַ טַכְסִיסֵי מַלְכוּת, לֵךְ לְמַד טַכְסִיסֵי מַלְכוּת. הָלַךְ וְקָרָא, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְ“וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת” (במדבר א, נא), אָמַר לוֹ: מִקְרָא זֶה עַל מִי נֶאֱמָר? אָמַר לוֹ: אֲפִלּוּ עַל דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. נָשָׂא אוֹתוֹ גֵר קַל וָחֹמֶר בְּעַצְמוֹ: וּמָה יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּקְרְאוּ בָּנִים לַמָּקוֹם וּמִתּוֹךְ אַהֲבָה שֶׁאֲהֵבָם קָרָא לָהֶם: “בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל” (שמות ד, כב), נֶאֱמַר עֲלֵיהֶם “וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת” – גֵּר הַקַּל, שֶׁבָּא בְּמַקְלוֹ וּבְתַרְמִילוֹ – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָה! בָּא לִפְנֵי שַׁמַּאי, אָמַר לוֹ: כְּלוּם רָאוּי אֲנִי לִהְיוֹת כּוֹהֵן גָּדוֹל, וַהֲלֹא נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה: “וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת”? בָּא לִפְנֵי הִלֵּל, אָמַר לוֹ: עַנְוְתָן הִלֵּל! יָנוּחוּ לְךָ בְּרָכוֹת עַל רֹאשְׁךָ, שֶׁהִקְרַבְתַּנִי תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה.
לְיָמִים נִזְדַּוְּגוּ שְׁלָשְׁתָּם לְמָקוֹם אֶחָד, אָמְרוּ: קַפְדָּנוּתוֹ שֶׁל שַׁמַּאי בִּקְּשָׁה לְטָרְדֵנוּ מִן הָעוֹלָם; עַנְוְתָנוּתוֹ שֶׁל הִלֵּל קֵרְבַתְנוּ תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה.
מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם עַנְוְתָן כְּהִלֵּל וְאַל יְהֵא קַפְדָּן כְּשַׁמַּאי (שבת לא ע"א).
שֶׁבִּכְתָב אֲנִי מַאֲמִינְךָ – אני מאמין לך במה שנוגע לתורה שבכתב.
עַל מְנַת – בתנאי.
הוֹצִיאוֹ – סילק אותו מלפניו.
הָפַךְ לוֹ – הציג באופן שונה את שמות האותיות וסדרן.
עוֹמֵד עַל רֶגֶל אַחַת – בקצרה ובמהירות.
אַמַּת הַבִּנְיָן – כלי למדידת גודל בניינים (ואולי היה שמאי בנאי).
סוֹפֵר – מלמד תינוקות.
כְּלוּם וגו’ – האם אפשר להמליך אדם שלא למד את סדרי המלוכה?
לֵךְ לְמַד וגו’ – לֶמד את דיני הכהונה (שבתורה).
“וְהַזָּר” – מי שאינו כוהן (שדינו מוות אם התקרב אל הקודש).
דָּוִד – שהיה משבט יהודה.
נָשָׂא… קַל וָחֹמֶר – ראו קטע יג.
וּמָה יִשְׂרָאֵל וגו’ – אם ישראל, הקרויים בניו של הקב"ה, דינם מוות בקרבתם אל הקודש, קל וחומר לגבי הגרים, שזכויותיהם פחותות.
הִקְרַבְתַּנִי – קירבת אותי.
עַנְוְתָן – סבלני, שאינו קפדן.
נִזְדַּוְּגוּ שְׁלָשְׁתָּם – נפגשו אותם שלושה גרים.
לְטָרְדֵנוּ – לגרשנו ולאבדנו (מן העולם הבא).
*
טז “גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד” (משלי יא, יז) – זֶה הִלֵּל הַזָּקֵן, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהָיָה נִפְטָר מִתַּלְמִידָיו הָיָה מְהַלֵּךְ וְהוֹלֵךְ עִמָּם. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי, לְהֵיכָן אַתָּה הוֹלֵךְ? אָמַר לָהֶם: לַעֲשׂוֹת מִצְוָה. אָמְרוּ לוֹ: וְכִי מָה מִצְוָה זוֹ? אָמַר לָהֶם: לִרְחֹץ בְּבֵית הַמֶּרְחָץ. אָמְרוּ לוֹ: וְכִי זוֹ מִצְוָה הִיא? אָמַר לָהֶם: הֵן. מָה אִם אִיקוֹנִין שֶׁל מְלָכִים, שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתָם בְּבָתֵּי תֵּיאַטְרָיוֹת וּבְבָתֵּי קִרְקְסָאוֹת, מִי שֶׁנִּתְמַנָּה עֲלֵיהֶם הוּא מוֹרְקָם וְשׁוֹטְפָם וְהֵם מַעֲלִים לוֹ מְזוֹנוֹת, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהוּא מִתְגַּדֵּל עִם גְּדוֹלֵי מַלְכוּת, – אֲנִי שֶׁנִּבְרֵאתִי בְּצֶלֶם וּדְמוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם” (בראשית ט, ו) – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
דָּבָר אַחֵר: “גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִיש חָסֶד” (משלי יא, יז) – זֶה הִלֵּל הַזָּקֵן, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהָיָה נִפְטָר מִתַּלְמִידָיו הָיָה מְהַלֵּךְ וְהוֹלֵךְ עִמָּם. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי, לְהֵיכָן אַתָּה הוֹלֵךְ? אָמַר לָהֶם: לִגְמֹל חֶסֶד עִם אַכְסְנָיָא זוֹ בְּתוֹךְ בֵּיתִי. אָמְרוּ לוֹ: כָּל יוֹם יֵשׁ לְךָ אַכְסְנָיָא? אָמַר לָהֶם: וְכִי נֶפֶשׁ עֲלוּבָה זוֹ לֹא אַכְסְנָיָא הִיא בְּתוֹךְ הַגּוּף? הַיּוֹם הִיא כָּאן, לְמָחָר אֵינָהּ כָּאן (ויק"ר לד, ג).
*
נִפְטָר מִתַּלְמִידָיו – נפרד מהם בסוף השיעור.
מְהַלֵּךְ וְהוֹלֵךְ – ממשיך ללכת.
אִיקוֹנִין – פסלים.
שֶׁנִּתְמַנָּה עֲלֵיהֶם – האחראי על תקינותם וניקיונם של הפסלים.
מוֹרְקָם – מנקה אותם.
מַעֲלִים לוֹ מְזוֹנוֹת – זוכה לשכר על עבודתו.
וְלֹא עוֹד, אֶלָּא – זאת ועוד.
מִתְגַּדֵּל וגו’ – נחשב בין גדולי המלכות.
על אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה – שעלי להקפיד על ניקיון גופי (והוא החסד שעושה עם גופו).
לִגְמֹל חֶסֶד עִם אַכְסְנָיָא – לטפל באורח (בסעודה).
*
יז אָמְרוּ עָלָיו, עַל הִלֵּל הַזָּקֵן, שֶׁלָּקַח לְעָנִי בֶּן טוֹבִים אֶחָד סוּס לִרְכֹּב עָלָיו וְעֶבֶד לָרוּץ לְפָנָיו. פַּעַם אַחַת לֹא מָצָא עֶבֶד לָרוּץ לְפָנָיו, וְרָץ לְפָנָיו שְׁלוֹשָה מִילִין (כתובות סז ע"ב).
לָקַח לְעָנִי – קנה בעבור עני ממוצא מכובד (שהיה רגיל בימי עושרו לרכוב על סוס כשעבד רץ לפניו).
שְׁלוֹשָה מִילִין – כשלושה ק"מ.
יח מַעֲשֶׂה בְּהִלֵּל הַזָּקֵן שֶׁעָשָׂה סְעוּדָה לְאָדָם אֶחָד, וּבָא עָנִי וְעָמַד עַל פִּתְחוֹ וְאָמַר: אִשָּׁה אֲנִי צָרִיךְ לְהַכְנִיס הַיּוֹם וְאֵין לִי פַּרְנָסָה כְּלוּם. נָטְלָה אִשְׁתּוֹ כָּל הַסְּעוּדָה וְנָתְנָה לוֹ, וְאַחַר כָּךְ לָשָׁה עִסָּה אַחֶרֶת וּבִשְׁלָה אִלְפָּס אַחֵר וּבָאָה וְהִנִּיחָה לִפְנֵיהֶם. אָמַר לָהּ הִלֵּל: בִּתִּי, מִפְּנֵי מָה לֹא הֵבֵאת לָנוּ מִיָּד? סָחָה לוֹ כָּל הַמַּעֲשִׂים. אָמַר לָהּ: בִּתִּי, אַף אֲנִי לֹא דַנְתִי אוֹתָךְ לְכַף חוֹבָה אֶלָּא לְכַף זְכוּת, שֶׁכָּל הַמַעֲשִׂים שֶׁעָשִׂית לֹא עָשִׂית אֶלָּא לְשֵׁם שָׁמַיִם (דרך ארץ ד, ב).
פִּתְחוֹ – פתח הבית.
אִשָּׁה וגו’ – היום אני עומד להתחתן.
עִסָּה – בצק לאפיית לחם.
אִלְפָּס – קערה גדולה (ובה מזון).
סָחָה – סיפרה.
אַף אֲנִי וגו’ – השאלה על האיחור בהגשת הסעודה באה כדי לשבח את האישה על מעשיה.
יט שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: מַעֲשֶׂה בְּהִלֵּל הַזָּקֵן, שֶׁהָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ וְשָׁמַע קוֹל צְוָחָה בָּעִיר, אָמַר: מֻבְטָח אֲנִי שֶׁאֵין זֶה בְּתוֹךְ בֵּיתִי. עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: “מִשְּׁמוּעָה רָעָה לֹא יִירָא, נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּה'” (תהלים קיב, ז) (ברכות ס ע"א).
קוֹל צְוָחָה – יללה של כאב ואבל.
מֻבְטָח אֲנִי – בטוח אני.
*
כ כְּשֶׁנִּשְׁתַּכְּחָה תּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל עָלָה עֶזְרָא מִבָּבֶל וִיסָדָהּ; חָזְרָה וְנִשְּׁתַּכְּחָה – עָלָה הִלֵּל הַבָּבְלִי וִיסָדָהּ.
הִלֵּל עָלָה מִבָּבֶל בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְשִׁמֵּש חֲכָמִים אַרְבָּעִים שָׁנָה, וּפִרְנֵס אֶת יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה.
אָמְרוּ עָלָיו, עַל הִלֵּל, שֶׁלֹּא עָזַב דִּבְרֵי חֲכָמִים שֶׁלֹּא לְמָדָם, אֲפִלּוּ כָּל הַלְּשׁוֹנוֹת, אֲפִלּוּ שִׂיחַת הָרִים וּגְבָעוֹת וּבְקָעוֹת, שִׂיחַת עֵצִים וַעֲשָׂבִים, שִׂיחַת חַיּוֹת וּבְהֵמוֹת, שִׂיחַת שֵׁדִים וּמְשָׁלוֹת (סוכה כ ע"א; ספרי דברים שנז; סופרים טז, ז).
כְּשֶׁנִּשְׁתַּכְּחָה – לאחר חורבן הבית הראשון.
יְסָדָהּ – העמיד אותה מחדש על יסודות נאמנים.
חָזְרָה וְנִשְּׁתַּכְּחָה – לקראת סוף ימי הבית השני.
הִלֵּל הַבָּבְלִי – ראו קטע יג.
פִּרְנֵס – הנהיג.
שִׂיחַת הָרִים וגו’ – קולותיהם של כוחות הטבע השונים.
מְשָׁלוֹת – כגון משלים שנהגו לספר בני העם הפשוטים (“משלי כובסים”) ומשלים שעסקו בבעלי חיים (“משלי שועלים”).
*
כא שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: שְׁמוֹנִים תַּלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְהִלֵּל הַזָּקֵן. שְׁלוֹשִים מֵהֶם רְאוּיִם שֶׁתִּשְׁרֶה עֲלֵיהֶם שְׁכִינָה כְּמֹשֶה רַבֵּנוּ, וּשְׁלוֹשִים מֵהֶם רְאוּיִם שֶׁתַּעֲמֹד לָהֶם חַמָּה כִּיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, וְעֶשְׂרִים מֵהֶם – בֵּינוֹנִים. גָּדוֹל שֶׁבְּכֻלָּם – יוֹנָתָן בֶּן עֻזִּיאֵל, וְקָטָן שֶׁבְּכֻלָּם – רַ' יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי (סוכה כח ע"א).
תַּעֲמֹד לָהֶם חַמָּה – כמסופר ביהושע פרק י.
בֵּינוֹנִים – פחותים במעלתם בהשוואה לשישים הראשונים.
גָּדוֹל וגו’ – המבוגר מכולם (עליו ראו להלן, קטעים לד–לו).
קָטָן וגו’ – הצעיר שביניהם (עליו ראו להלן, קטעים מב–נד).
*
כב פַּעַם אַחַת חָלָה הִלֵּל וְנִכְנְסוּ כֻּלָּם לְבַקְּרוֹ, עָמַד לוֹ רַ' יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי בֶּחָצֵר. אָמַר לָהֶם: הֵיכָן הוּא הַקָּטָן שֶׁבָּכֶם, שֶׁהוּא אָב לְחָכְמָה וְאָב לְדוֹרוֹת? – אֵין צֹרֶךְ לוֹמַר הַגָּדוֹל שֶׁבָּכֶם. אָמְרוּ לוֹ: הֲרֵי הוּא בֶּחָצֵר. אָמַר לָהֶם: יִכָּנֵס. כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס אָמַר לָהֶם: “לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא” (משלי ח, כא) (ירושלמי נדרים ה, ו).
עָמַד לוֹ וגו’ – נשאר בחצר מרוב ענוותנותו.
הַקָּטָן – הצעיר (ראו בקטע הקודם).
אֵין צֹרֶךְ וגו’ – וגם מובן מאליו שהוא גם המכובד והמעולה שבתלמידים.
אָמַר לָהֶם וגו’ – יישם את הבטחת הקב"ה האמורה בפסוק על רבן יוחנן בן זכאי.
*
כג שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: מִשֶּׁמֵּתוּ נְבִיאִים הָאַחֲרוֹנִים, חַגַּי זְכַרְיָה וּמַלְאָכִי, נִסְתַּלְּקָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל, וְאַף עַל פִּי כֵן הָיוּ מִשְׁתַּמְּשִׁין בְּבַת קוֹל. פַּעַם אַחַת הָיוּ מְסֻבִּין בַּעֲלִיַּת בֵּית גּוֹרְיָא בִּירִיחוֹ וְנִתְּנָה עֲלֵיהֶם בַּת קוֹל מִן הַשָּׁמַיִם: “יֵשׁ כָּאן אֶחָד שֶׁרָאוּי שֶׁתִּשְׁרֶה עָלָיו שְׁכִינָה כְּמשֶׁה רַבֵּנוּ, אֶלָּא שֶׁאֵין דּוֹרוֹ זַכַּאי לְכָךְ”. נָתְנוּ חֲכָמִים אֶת עֵינֵיהֶם בְּהִלֵּל הַזָּקֵן. וּכְשֶׁמֵּת אָמְרוּ עָלָיו: הִי חָסִיד, הִי עָנָו, תַּלְמִידוֹ שֶׁל עֶזְרָא (סנהדרין יא ע"א).
רוּחַ הַקֹּדֶשׁ – רוח הנבואה.
מִשְׁתַּמְּשִׁין בְּבַת קוֹל – נעזרים בקול שיצא מן השמים וגילה את רצון הקב"ה.
נָתְנוּ… עֵינֵיהֶם – הביטו.
הִי – הוי, לשון קינה.
*
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.