נו בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת וְאוֹמֶרֶת: כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִזּוֹן בִּשְׁבִיל חֲנִינָא בְּנִי, וַחֲנִינָא בְּנִי דַּיּוֹ בְּקַב חֲרוּבִים מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת (תענית כד ע"ב).
בַּת קוֹל – קול שנשמע משמים.
בִּשְּׁבִיל – בזכות.
דַּיּוֹ וגו’ – מסתפק במהלך השבוע באכילת מזון פשוט (חרובים) ומועט (הקב הוא בערך ליטר).
*
נז כָּל עֶרֶב שַׁבָּת הָיְתָה אִשְׁתּוֹ שֶל רַ' חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא רְגִילָה לְהַסִּיק הַתַּנּוּר וְהֵטִילָה בּוֹ אוּד עָשֵׁן, מִשּׁוּם בּוּשָׁה. הָיְתָה לָהּ שְׁכֵנָה רָעָה, אָמְרָה: הֲרֵי יוֹדַעַת אֲנִי שֶׁאֵין לָהֶם וְלֹא כְלוּם – אֵלֵךְ וְאֶרְאֶה כָּל כָּךְ מַהוּ? הָלְכָה וְטָפְחָה עַל הַדָּלֶת. נִתְבַּיְּשָׁה וְנִכְנְסָה לַחֶדֶר. נַעֲשָׂה לָהּ נֵס וּמָצְאָה הַשְּׁכֵנָה אֶת הַתַּנּוּר מָלֵא כִּכָּרוֹת וְהָעֲרֵבָה מְלֵאָה עִסָּה. אָמְרָה לָהּ: פְּלוֹנִית, פְּלוֹנִית! הָבִיאִי מִרְדֶּה, שֶׁפִּתֵּךְ נִתְחָרְכָה. אָמְרָה לָהּ: אַף אֲנִי נִכְנַסְתִּי לְכָךְ.
אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ לְרַ' חֲנִינָא: עַד אֵימָתַי אָנוּ מִצְטַעֲרִים וְהוֹלְכִים כָּל כָּךְ? אָמַר לָהּ: וּמָה נַעֲשֶׂה? אָמְרָה לוֹ: בַּקֵּשׁ רַחֲמִים שֶׁיִתְּנוּ לְךָ דָּבָר מִן הַטּוֹבָה הַגְּנוּזָה לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא. הִתְפַּלֵּל וְיָצְאָה כְּמִין פִּסַּת יָד וְנָתְנָה לוֹ רֶגֶל אַחַת שֶׁל שֻׁלְחַן זָהָב. רָאָה בַּחֲלוֹמוֹ, שֶׁכָּל הַצַּדִּיקִים אוֹכְלִים עַל שֻׁלְחַן זָהָב שֶׁל שָׁלוֹשׁ רַגְלַיִם וְהֵם עַל שֻׁלְחַן שֶל שְׁתֵּי רַגְלָיִם. אָמַר לָהּ: נוֹחַ לָךְ שֶכָּל הַצַּדִּיקִים יֹאכְלוּ עַל שֻׁלְחַן שֶׁל שָׁלוֹשׁ רַגְלַיִם, וְאָנוּ נֹאכַל עַל שֻׁלְחַן שֶׁנִּטְּלָה אַחַת מֵרַגְלָיו? אָמְרָה לוֹ: וּמָה נַעֲשֶׂה? הִתְפַּלֵּל וְיִטְּלוּהָ מִמְּךָ. הִתְפַּלֵּל וּנְטָלוּהָ.
שָׁנוּ: גָּדוֹל הַנֵּס הָאַחֲרוֹן יוֹתֵר מִן הָרִאשׁוֹן, שֶׁכָּךְ מְקֻבָּלִים אָנוּ: מִן הַשָּׁמַיִם נוֹתְנִים אֲבָל אֵין נוֹטְלִים (תענית כד ע“ב–כה ע”א).
הֵטִילָה בּוֹ וגו’ – זרקה לתוכו גחלת מעלה עשן, כדי שלא תתבייש כשידעו השכנות שאין להם דבר לבשל.
טָפְחָה – הקישה.
נִתְבַּיְּשָׁה – אשתו של חנינא בן דוסא.
עֲרֵבָה – הכלי שבו לשים את הבצק.
עִסָּה – בצק.
מִרְדֶּה – כלי לרדות, להוציא, את הלחם מן התנור.
פִּתֵּךְ נִתְחָרְכָה – לחמך מתחיל להישרף.
נִכְנַסְתִּי לְכָךְ – להביא את המרדה.
מִצְטַעֲרִים וְהוֹלְכִים – ממשיכים לסבול.
בַּקֵּשׁ רַחֲמִים – התפלל.
פִּסַּת יד – כף יד.
אוֹכְלִים וגו’ – בעולם הבא.
נִטְּלָה – נלקחה.
גָּדוֹל – מרשים.
מְקֻבָּלִים אָנוּ – מסורת היא בידינו.
*
נח פַּעַם אַחַת בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת רָאָה רַ' חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא אֶת בִּתּוֹ שֶׁהִיא עֲצֵבָה. אָמַר לָהּ: בִּתִּי, לָמָה אַתְּ עֲצֵבָה? אָמְרָה לוֹ: כְּלִי שֶׁל חֹמֶץ נִתְחַלֵּף לִי בִּכְלִי שֶׁל שֶׁמֶן וְהִדְלַקְתִּי מִמֶּנּוּ אוּר לַשַּׁבָּת. אָמַר לָהּ: בִּתִּי, מָה אִכְפַּת לָךְ? מִי שֶׁאָמַר לְשֶׁמֶן וְיִדְלַק – יֹאמַר לְחֹמֶץ וְיִדְלַק. שָׁנוּ: הָיָה דוֹלֵק וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁנָּטְלוּ מִמֶּנּוּ אוּר לְהַבְדָּלָה. (תענית כה ע"א).
בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת – סמוך לכניסת השבת.
חֹמֶץ – שאינו בוער היטב ולאורך זמן.
אוּר לַשַּׁבָּת – להאיר את הבית בליל שבת.
מָה אִכְפַּת לָךְ? – מדוע את דואגת?
מִי שֶׁאָמַר וגו’ – הקב"ה.
נָטְלוּ מִמֶּנּוּ וגו’ – השתמשו באש שבערה כל השבת גם לצורך ההבדלה שבמוצאי שבת.
*
נט רַ' חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא הָיוּ לוֹ עִזִּים. אָמְרוּ לוֹ: עִזֶּיךָ מַזִּיקוֹת. אָמַר לָהֶם: אִם מַזִּיקוֹת הֵן יֹאכְלוּ אוֹתָן דֻּבִּים, וְאִם לֹא – כָּל אַחַת וְאַחַת תָּבִיא לָעֶרֶב דֹּב בְּקַרְנֶיהָ. לָעֶרֶב הֵבִיאָה כָּל אַחַת דֹּב בְּקַרְנֶיהָ.
וְרַ' חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא מֵהֵיכָן הָיוּ לוֹ עִזִּים? אָמַר רַב פִּינְחָס: מַעֲשֶׂה וְעָבַר אָדָם אֶחָד עַל פֶּתַח בֵּיתוֹ וְהִנִּיחַ שָׁם תַּרְנְגוֹלוֹת וּמְצָאָתַן אִשְׁתּוֹ שֶׁל רַ' חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא, וְאָמַר לָהּ: אַל תֹּאכְלִי מִבֵּיצֵיהֶן; וְהִרְבּוּ בֵּיצִים וְתַרְנְגוֹלִין וְהָיוּ מְצַעֲרִין אוֹתָם, וּמְכָרָן וְקָנָה בִּדְמֵיהֶן עִזִּים. פַּעַם אַחַת עָבַר אוֹתוֹ הָאָדָם שֶׁאָבְדוּ מִמֶּנּוּ הַתַּרְנְגֹלוֹת וְאָמַר לַחֲבֵרוֹ: בְּכָאן הִנַּחְתִּי הַתַּרְנְגוֹלוֹת שֶׁלִּי. שָׁמַע רַ' חֲנִינָא, אָמַר לוֹ: יֵשׁ לְךָ בָּהֶן סִימָן? אָמַר לוֹ: הֵן. נָתַן לוֹ סִימָן וְנָטַל אֶת הָעִזִּים.
וְהֵן הֵן הָעִזִּים שֶׁהֵבִיאוּ דֻבִּים בְּקַרְנֵיהֶן (תענית כה ע"א).
מַזִּיקוֹת – את השדות.
לָעֶרֶב – לעת ערב, בשובה מן המרעה.
הִנִּיחַ – השאיר, שכח.
הִרְבּוּ וגו’ – גדל מספר הביצים והתרנגולות שבקעו מהן.
מְצַעֲרִין – גרמו טרחה ונזק.
בִּדְמֵיהֶן – במחירן.
סִימָן – המעיד על בעלותו על התרנגולות.
*
ס הָיְתָה לוֹ לְרַ' חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא שְׁכֵנָה אַחַת, שֶׁהָיְתָה בּוֹנָה בַּיִת וְלֹא הָיוּ הַקּוֹרוֹת מַגִּיעוֹת מִכֹּתֶל לְכֹתֶל. בָּאָה אֶצְלוֹ וְאָמְרָה לוֹ: אֲנִי בּוֹנָה בַּיִת וְאֵין הַקּוֹרוֹת מַגִּיעוֹת. אָמַר לָהּ: מָה שְׁמֵךְ? אָמְרָה לוֹ: אֵיכוֹ. אָמַר לָהּ: אֵיכוֹ, יַגִּיעוּ קוֹרוֹתַיִךְ! הִגִּיעוּ.
אָמַר פְּלֵימוֹ: אֲנִי רָאִיתִי אוֹתוֹ הַבַּיִת וְהָיוּ קוֹרוֹתָיו יוֹצְאוֹת אַמָּה לְכָאן וְאַמָּה לְכָאן. וְאָמְרוּ לִי: זֶה הַבַּיִת שֶׁקֵּרָה רַ' חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא בִּתְפִלָּתוֹ (תענית כה ע"א).
לֹא הָיוּ הַקּוֹרוֹת וגו’ – הקורות לבניין הגג היו קצרות מן המרחק שבין הקירות.
אֵיכוֹ – ואולי ביסוד הדברים משחק מילים על מילה יוונית שפירושה “הלוואי”.
יוֹצְאוֹת – בולטות כחצי מטר מכל צד.
קֵרָה – עשה קורות.
*
סא מַעֲשֶׂה בְּרַ' חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא שֶׁרָאָה בְּנֵי עִירוֹ מַעֲלִים נְדָרִים וּנְדָבוֹת לִירוּשָׁלָיִם. אָמַר: הַכֹּל מַעֲלִין לִירוּשָׁלַיִם נְדָרִים וּנְדָבוֹת וַאֲנִי אֵינִי מַעֲלֶה כְּלוּם! מָה עָשָׂה? יָצָא לְמִדְבָּרָהּ שֶׁל עִירוֹ וְרָאָה שָׁם אֶבֶן אַחַת וְשִׁבְּבָהּ וְסִתְּתָהּ וּמֵרְקָהּ, וְאָמַר: הֲרֵי עָלַי לְהַעֲלוֹתָהּ לִירוּשָׁלָיִם. בִּקֵּשׁ לִשְׂכֹּר לוֹ פּוֹעֲלִים. נִזְדַּמְּנוּ לוֹ חֲמִשָּׁה בְּנֵי אָדָם. אָמַר לָהֶם: מַעֲלִים לִי אַתֶּם אֶבֶן זוֹ לִירוּשָׁלָיִם? אָמְרוּ לוֹ: תֵּן לָנוּ חֲמִשִּׁים סְלָעִים וְאָנוּ מַעֲלִים אוֹתָהּ לִירוּשָׁלָיִם. בִּקֵּשׁ לִתֵּן לָהֶם וְלֹא נִמְצָא בְּיָדוֹ דָּבָר. הִנִּיחוּהוּ וְהָלְכוּ לָהֶם. מִיָּד זִמֵּן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חֲמִשָּׁה מַלְאָכִים בִּדְמוּת בְּנֵי אָדָם. אָמַר לָהֶם: אַתֶּם מַעֲלִים לִי אֶבֶן זוֹ? אָמְרוּ לוֹ: תֵּן לָנוּ חֲמִשָּׁה סְלָעִים וְאָנוּ מַעֲלִים לְךָ אַבְנְךָ לִירוּשָׁלָיִם – וּבִלְבַד שֶתִּתֵּן יָדְךָ עִמָּנוּ. נָתַן יָדוֹ עִמָּהֶם וְנִמְצְאוּ עוֹמְדִים בִּירוּשָׁלָיִם. בִּקֵּשׁ לִתֵּן לָהֶם שְׂכָרָם וְלֹא מְצָאָם. נִכְנַס לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית וְשָׁאַל בִּשְׁבִילָם. אָמְרוּ לוֹ: דּוֹמֶה, שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הֶעֱלוּ אַבְנְךָ לִירוּשָׁלַיִם, וְקָרְאוּ עָלָיו הַמִּקְרָא הַזֶּה: “חָזִיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ לִפְנֵי מְלָכִים יִתְיַצָּב” (משלי כב, כט) – לִפְנֵי מַלְאָכִים יִתְיַצֵּב (קה“ר א, א; שהש”ר א, א).
אֵינִי מַעֲלֶה כְּלוּם – בגלל עניותו.
מִדְבָּרָה שֶׁל עִירוֹ – אזור המרעה שליד העיר.
שִׁבְּבָהּ וגו’ – הִקציע, פיסל והחליק את האבן.
הֲרֵי עָלַי – נודר אני.
בִּקֵּשׁ – רצה.
זִמֵּן – שלח.
וּבִלְבַד וגו’ – ובתנאי שתעזור לנו לשאת את האבן.
וְנִמְצְאוּ – באורח נס.
לִשְׁכַּת הַגָּזִית – מקום מושב הסנהדרין בהר הבית.
בִּשְׁבִילָם – על אודותיהם.
וְקָרְאוּ עָלָיו וגו’ – ציטטו (ודרשו) בקשר אליו את הפסוק.
*
סב רַ' חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא הָיָה מְהַלֵּךְ בְּדֶרֶךְ וְנוֹשֵׂא סַל שֶׁל מֶלַח עַל רֹאשׁוֹ. יָרְדוּ גְשָׁמִים. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּנַחַת וַחֲנִינָא בְּצַעַר?! פָּסְקוּ הַגְּשָׁמִים. כְּשֶׁהִגִּיעַ לְבֵיתוֹ אָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּצַעַר וַחֲנִינָא בְּנַחַת?! יָרְדוּ גְשָׁמִים (תענית כד ע"ב).
הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּנַחַת – טוב לו לעולם כשיורדים גשמים.
בְּצַעַר – שהגשם שוטף את המלח.
*
סג שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: מַעֲשֶׂה בְּמָקוֹם אֶחָד שֶׁהָיָה בּוֹ עַרְוָד וְהָיָה מַזִּיק אֶת הַבְּרִיּוֹת. בָּאוּ וְהוֹדִיעוּ לוֹ לְרַ' חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא. אָמַר לָהֶם: הַרְאוּנִי אֶת חוֹרוֹ. הָלְכוּ וְהֶרְאוּהוּ אֶת חוֹרוֹ. נָתַן עֲקֵבוֹ עַל פִּי הַחוֹר. יָצָא וּנְשָׁכוֹ – וּמֵת אוֹתוֹ עַרְוָד. נְטָלוֹ עַל כְּתֵפוֹ וְהֱבִיאוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. אָמַר לָהֶם: רְאוּ, בָּנַי, אֵין עַרְוָד מֵמִית, אֶלָּא הַחֵטְא מֵמִית.
בְּאוֹתָה שָׁעָה אָמְרוּ: אוֹי לוֹ לְאָדָם שֶׁפָּגַע בּוֹ עַרְוָד; וְאוֹי לוֹ לְעַרְוָד שֶׁפָּגַע בּו רַ' חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא!
סד מַעֲשֶׂה בְּרַ' חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא שֶׁרָאָה אֶת הָאֲרִי. אָמַר לוֹ: אִי, מֶלֶךְ חַלָּשׁ, לֹא הִשְׁבַּעְתִּיךָ שֶׁלֹּא תֵּרָאֶה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל? מִיָּד בָּרַח. רָץ אַחֲרָיו רַ' חֲנִינָא, אָמַר לוֹ: נַעֲנֵיתִי לְךָ, שֶׁקְּרָאתִיךָ “חַלָּשׁ”, וּמִי שֶׁבְּרָאֲךָ קְרָאֲךָ גִבּוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: “לַיִשׁ גִּבּוֹר בַּבְּהֵמָה” (משלי ל, ל) (תנחומא ויגש, ג).
אִי – הוי.
נַעֲנֵיתִי לְךָ – סלח לי.
“לַיִשׁ” – מכינוייו של האריה.
*
סה אָמְרוּ עָלָיו עַל רַ' חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא, שֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל עַל הַחוֹלִים וְאוֹמֵר: זֶה חַי וְזֶה מֵת. אָמְרוּ לוֹ: מִנַּיִן אַתָּה יוֹדֵעַ? אָמַר לָהֶם: אִם שְׁגוּרָה תְפִלָּתִי בְּפִי – יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְקֻבָּל, וְאִם לָאו – יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְטֹרָף.
מַעֲשֶׂה שֶׁחָלָה בְּנוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל. שִׁגֵּר שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵצֶל רַ' חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא לְבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם עָלָה לַעֲלִיָּה וּבִקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים. בִּירִידָתוֹ אָמַר לָהֶם: לְכוּ, שֶׁחֲלָצַתּוּ חַמָּה. אָמְרוּ לוֹ: וְכִי נָבִיא אַתָּה? אָמַר לָהֶם: לֹא נָבִיא אֲנִי וְלֹא בֶּן נָבִיא אֲנִי, אֶלָּא כָּךְ מְקֻבָּלְנִי: אִם שְׁגוּרָה תְפִלָּתִי בְּפִי – יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְקֻבָּל, וְאִם לָאו – יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְטֹרָף. יָשְׁבוּ וְכָתְבוּ וְכִוְּנוּ אוֹתָהּ שָׁעָה. וּכְשֶׁבָּאוּ אֵצֶל רַ' גַּמְלִיאֵל, אָמַר לָהֶם: הָעֲבוֹדָה, לֹא חִסַּרְתֶּם וְלֹא הוֹתַרְתֶּם, אֶלָּא כָּךְ הָיָה מַעֲשֶׂה: בְּאוֹתָהּ שָׁעָה חֲלָצַתּוּ חַמָּה וְשָׁאַל לָנוּ מַיִם לִשְׁתּוֹת.
וְשׁוּב מַעֲשֶׂה בְּרַ' חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא שֶׁהָלַךְ לִלְמֹד תּוֹרָה אֵצֶל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְחָלָה בְּנוֹ שֶׁל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי. אָמַר לוֹ: חֲנִינָא בְּנִי, בַּקֵּשׁ עָלַי רַחֲמִים – וְיִחְיֶה. הִנִּיחַ רֹאשׁוֹ בֵּין בִּרְכָּיו וּבִקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים וְחָיָה. אָמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: אִלְמָלֵי הֵטִיחַ בֶּן זַכַּאי אֶת רֹאשׁוֹ בֵּין בִּרְכָּיו כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ, לֹא הָיוּ מַשְׁגִּיחִין עָלָיו. אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: וְכִי חֲנִינָא גָּדוֹל מִמְּךָ? אָמַר לָהּ: לָאו, אֶלָּא הוּא דוֹמֶה כְּעֶבֶד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וַאֲנִי דוֹמֶה כְּשַׂר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ (ברכות לד ע"ב).
שְׁגוּרָה – רהוטה ושוטפת.
שֶׁהוּא מְקֻבָּל – שהתפילה על החולה התקבלה ברצון.
מְטֹרָף – דחוי.
שִׁגֵּר – שלח.
חֲלָצַתּוּ חַמָּה – חום (הקדחת) נחלץ ויצא מגופו של החולה.
מְקֻבָּלְנִי – למדתי על סמך הניסיון.
כִּוְּנוּ וגו’ – רשמו בדייקנות את השעה שבה דיבר עמהם ר' חנינא.
הָעֲבוֹדָה – לשון שבועה (בדבר קדוש, במקדש).
לֹא חִסַּרְתֶּם וגו’ – דייקתם בקביעת הזמן, לא הקדמתם ולא איחרתם כלל.
שָׁאַל – ביקש.
אִלְמָלֵא הֵטִיחַ וגו’ – גם לוּ הייתי מתאמץ ומכה את ראשי בין ברכַּי כל היום כולו, לא היו מקשיבים לתפילתי.
כְּעֶבֶד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ – המצוי לפניו בכל עת.
כְּשַׂר – הפוגש במלך רק מפעם לפעם.
*
סו שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: מַעֲשֶׂה בְּבִתּוֹ שֶׁל נְחוּנְיָא חוֹפֵר שִׁיחִין שֶׁנָּפְלָה לַבּוֹר הַגָּדוֹל, בָּאוּ וְהוֹדִיעוּ לְרַ' חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא, שָׁעָה רִאשׁוֹנָה אָמַר לָהֶם: “שָׁלוֹם”; שְׁנִיָּה אָמַר לָהֶם: “שָׁלוֹם”; שְׁלִישִׁית אָמַר לָהֶם: “עָלְתָה”. אָמַר לָהּ אָבִיהָ: בִּתִּי, מִי הֶעֱלֵךְ? אָמְרָה לוֹ: זָכָר שֶׁל רְחֵלִים נִזְדַּמֵּן לִי וְזָקֵן מַנְהִיגוֹ.
אָמְרוּ לוֹ לְרַ' חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא: נָבִיא אַתָּה? אָמַר לָהֶם: לֹא נָבִיא אָנוֹכִי וְלֹא בֶּן נָבִיא אָנֹכִי, אֶלָּא כָּךְ אָמַרְתִּי: דָּבָר שֶׁהַצַּדִּיק מִתְעַסֵּק בּוֹ – יִכָּשֵׁל בּוֹ זַרְעוֹ?!
(אָמַר רַ' אַבָּא: אַף עַל פִּי כֵן מֵת בְּנוֹ שֶׁל נְחוּנְיָא בַּצָּמָא, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַקְדֵּק עִם סְבִיבָיו כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד” [תהלים נ, ג]) (יבמות קכא ע"ב).
שִׁיחִין – שוחות, בורות להספקת מים להולכי דרכים.
שָׁעָה רִאשׁוֹנָה – לאחר נפילת הילדה.
שָׁלוֹם – לא אירע דבר רע לילדה.
עָלְתָה – כבר יצאה מן הבור.
זָכָר שֶׁל רְחֵלִים וגו’ – אַיִל ורועה זקן שהוליך אותו באו לעזרתי.
דָּבָר שֶׁהַצַּדִּיק וגו’ – האם יעלה על הדעת שצאצאיו של נחוניא, העושה מעשי צדקה בחפירת בורות מים, ייפגעו במים?
מְדַקְדֵּק וגו’ – מקפיד עם אנשי המעלה הסובבים אותו ומענישם גם אם סטו מן הדרך סטייה זעירה כעובי שערה.
*
סז מַעֲשֶׂה בַּחֲמוֹרוֹ שֶׁל רַ' חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא שֶׁגְּנָבוּהוּ לִסְטִים וְחָבְשׁוּ אוֹתוֹ בֶּחָצֵר וְהִנִּיחוּ לוֹ תֶּבֶן וּשְׂעוֹרִים וּמַיִם – וְלֹא הָיָה אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה. אָמְרוּ: לָמָּה אָנוּ מַנִּיחִים אוֹתוֹ שֶׁיָּמוּת וְיַבְאִישׁ לָנוּ אֶת הֶחָצֵר? עָמְדוּ וּפָתְחוּ לוֹ אֶת הַדֶּלֶת וְהוֹצִיאוּהוּ; וְהָיְתָה נוֹהֶקֶת וְהוֹלֶכֶת עַד שֶׁהִגִּיעָה אֵצֶל רַ' חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעָה אֶצְלוֹ שָׁמַע בְּנוֹ קוֹלָהּ, אָמַר לוֹ: אַבָּא, דּוֹמֶה קוֹלָהּ לְקוֹל בְּהֶמְתֵּנוּ. אָמַר לוֹ: בְּנִי, פְּתַח לָהּ אֶת הַדֶּלֶת, שֶׁכְּבָר מֵתָה בְּרָעָב. עָמַד וּפָתַח לָהּ הַדֶּלֶת וְהִנִּיחַ לָהּ תֶּבֶן וּשְעוֹרִים וּמַיִם וְהָיְתָה אוֹכֶלֶת וְשׁוֹתָה.
לְפִיכָךְ אָמְרוּ: כְּשֵׁם שֶׁהַצַּדִּיקִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ חֲסִידִים, כָּךְ בְּהֶמְתָּם חֲסִידוֹת כְּמוֹתָם (אדר“נ, נו”א, ח).
לִסְטִים – שודדים.
חָבְשׁוּ – קשרו.
יַבְאִישׁ – יסריח.
נוֹהֶקֶת – נוערת.
כְּבָר מֵתָה – כמעט מתה.
חֲסִידוֹת – ולא יאכלו מזון גזול.
*
סח מִשֶּׁמֵּת רַ' חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא בָּטְלוּ אַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה (סוטה מט ע"א).
בָּטְלוּ אַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה – פסקו אנשים העושים מעשי נסים (או: מעשי חסד).
*
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.