א. חצרות ירושלים    🔗

כי השקיף המשקיף על חצרות העיר העתיקה ירושלים, על רובן ככולן, ובפרט על בתי ההקדש של העדה הספרית, ודאי עמד וקרא היפוכם של דברי בלעם בן בעור; מה דלו אוהליך יעקב – משכנותיך ישראל! ולא רק דלים היו בתי־מגורים אלה, אלא מכוערים ונלעגים היו והקומות התחתונות שבחצרות דמו יותר לדירי־צאן ולארוות סוסים מאשר למשכנות אנשים.

ולבל יחשוד הקורא, שדברים אלו גוזמה הם, נעביר לעיני רוחו של הקורא בהשקפה כוללת טיבן של חצרות אלו:

חצר – בארצות המזרח – משמעה רשות־דיור מיוחדה בעלת מספר חדרים. בחצר גדולה מצויים מעשרה עד חמישה עשר חדר בערך ובחצר קטנה – משלושה עד חמישה. חצרות אלו אין כמותן בשום מקום שבעולם, שכן אין אף חצר אחת דומה כלל וכלל בצורתה לחצר אחרת. כל חצר דוגמה בפני עצמה היא. אם מחמת שאדריכלי הבניינים האלה בשעתם היו כביכול כבירי דמיון ורבי כשרון, שיכלו ליתן לכל חצר וחצר פרצוף מיוחד לה, או מחמת שהיו משום מה, מבולבלים, או שיכורים – הוציאו מתחת ידם חצרות מבולבלות ונעוות שכאלו. ותמצי לומר בדרך משל; לא יצור־אנוש הקים בניינים אלה, אלא אחד שד, לגלגן רבא, עשה מעפר, מסיד ומאבנים בלִילָה כבירה, עמד וקבץ ממנה קורצות קורצות וזרקן בחללה של ירושלים – ויצא הבּלל הזה, כלומר: חצרות ירושלים.

ואולם ראה זה פלא: יש בכל זאת צד שוה לכל החצרות האלה כמעט והוא: מבוא חשוך. רובן של החצרות הכניסה אליהן מוטלת בחושך גדול לאור היום. כל כניסה היא מין מבוי, ארוך או קצר. יש והמבוי עקום כשופר, שתחילתו ישר וצר וסופו עקום ורחב, ויש שהוא עשוי קטעים קטעים כ“שלשלת” שב“טעמים”, ויש שהוא עגלגל כגופה של חבית, והקרקע שבמבוי לעולם אינו חלק ואינו מרוצף אלא בליטות ושקערוריות בו כחבורות וצלקות בגוף בעל חי.

ובצעדך בחשכה באחד מאלו המבואות, ידמה לך, שצפוי אתה כאן לנפילה או למכשלה, אלא שבדרך נס אתה יוצא אל משהו שדומה “לרחבה”, שבעצם היא צרה, היא הנקראת חצר. ולרוב תוהה אתה לכוָנתה של חצר מאלו החצרות, כלומר, לדמות שבה היא רוצה להגלות לפניך, שכן רואה אתה חלקים או אגפּים, בחצר. יש ואגף אחד מחבּק ברוב חיבה את חברו מחצר אחרת עד שדוחקו כמעט אל קרבו, ויש שהאגפים מראים זה לזה מדת “ברוגז” גדולה, שאחוריו של זה נוגעים ממש בפניו של זה וכדי בזיון וקלס! והמדרגות אל הקומות השניות (שלוש קומות נדירות בעיר העתיקה) מדרגות־אבן, שלרוב עושות הן מין תנועה הנדסית־קונדסית, שמעוררות צחוק בך, שכּן דומה לך, שאתה עולה, אבל על צד האמת אתה יורד ומגיע לאיזו בת־חצר מפוקפקת, כלומר: תוהה אתה אם “בת” זו חוקית היא או, חלילה, ממזרת, שכן מראיתה של החצר הקטנה תמימה־מטומטמה, עקומה־ערמומה, משום, שתוך שמסתירה עצמה מגלה היא, לא עליכם, ערוותה: בתי כסא ובתי מטבח, שדומות לקוביות־עץ גדולות – ובין אלו ואלו מצויים חדרי המגורים.

ועוד צד בניה שוה להרבה חצרות: הקמרונות. יש חצרות שנמצאות בתוך הקמרונות או בצדי הקמרונות ויש שעומדות על הקמרונות. והקמרונות, מהם ארוכים, גבוהים, כבעלי יהירות וגאוותנות ומהם קצרים ונמוכים, עד שאדם בעל קומה בינונית חייב להתכופף דרך השתחוויה וכניעה, כדי שיעבור ויצא בשלום מתחום הקמרון.

בחצרות שברובע־היהודים (הדרומי מזרחי) שכנו, עד לפני ארבעים חמישים שנה, רבבה עד רבבה וחצי נפש. ומלבד עשרות אחדות אנשים אמידים, שגרו בשני חדרים למשפחה או, אחדים, בשלשה חדרים, האוכלוסיה כולה גרה משפחה משפחה בחדר אחד, וסתם משפחה היתה בת שש־שבע נפשות; לאמור: לא עניים ולא אביונים, אלא כל המעמד הבינוני, שהוא רוב האוכלוסיה, גרו משפחה משפחה בחדר אחד. ואילו בבתי ההקדש לדלת העם, אלו “העניים והאביונים” (ומספרם הגיע לכמה מאות) הצפיפות היתה במידה מבהילה עד מאד. לא חדרים, לא צריפים, אלא כוּכים ומרתפים היו מקומות מגוריהם של העניים.

זכורני מרתף אחד גדול, שאורכו כחמישים אמה ורחבו כשש־שבע אמות, שהיה מחולק לתאים תאים, במחיצות שחציין אבן וחציין קרשים, ובכל תא ותא גרה משפחה – עשר עד חמש עשרה משפחה! ובמרתף הגדול – לא חלון ולא צוהר, ובעצם היום היה במרתף בבחינת: וימש חוֹשך.

צפיפות מבהילה זו על שום מה?

על שום שבאותו רובע היהודים, שהספיק למגורים, לפני ארבע־מאות חמש מאות שנה, למאות משפחות התיישבו במשך הדורות אלפי משפחות (שום בניה חדשה לא חלה ברובע היהודים כל השנים, מלבד “בתי מחסה” הגונים ונאים שבנו במאוחר האשכנזים במגרש גדול בדרומו של הרובע) – על כן גדלה הצפיפות למעלה מכל שעוּר. וגם כשפרץ הישוב מן העיר העתיקה ויצא אל מחוץ לחומות ושכונות חדשות החלו להיבנות, לא רפתה הצפיפות כל עיקר, כי העליה האיטית מכל התפוצות נמשכה כל השנים ללא הפסק.

ברם עם כל הצפיפות והדחקות ועם כל הסבל והדלות לא הרגישו שוכני הבתים האלה עצמם ברע, איש לא אמר: צר לי המקום, ולאיש מן החצרות הללו לא עלה על דעתו להפר בריתו עם החיים בגלל הדוחק והצפיפות. ונהפוך הוא: בסימטאות, בקמרונות ובמיצרי החצרות האלה שאנו חיים, נולדו ילדים, גדלו בחורות, נרקמו אהבות, נערכו חתונות, התרחשו עניינים: מחלוקות, “סערות”, וגם מחלות, אסונות והלוויות – הכל בדומה לחיי בני אדם בכרכים גדולים שבעולם.

וּלשם דוגמה בולטת יסופר כאן משהו מן הקורות בחצר אחת תוך שנה אחת בקרוב.

 

ב. רב אלים ויהודי תקיף    🔗

אחת החצרות הבינוניות שבירושלים, שחציה עמד על קמרון די ארוך וחציה פתוח לאור היום, היתה שייכת ליהודי, שמוצאו מאלג’יר, שזקניו השתקעו בירושלים מזה שנַים שלשה דורות, הלא הוא שמעון חבּטוֹן, הידוע ברחוב היהודים לרוב.

ואתה, הקורא, דוק וקרא: החצר היתה שייכת לו. כי כל החצרות כמעט, בירושלים העתיקה, היו שייכות כולן לבעלים ערביים מדורי דורות. ורק מעטות מאד היו קנינן של יהודים, אבל כל החצרות הללו היו “חזקה” של יהודים.

מה “חזקה” זו?

הבעל הערבי לא היה משכיר בעצמו את חדרי חצרו, אלא מוסר את זכות ההשכרה בידי יהודי, ששילם לא מראשי דמי שכר כל החדרים לשנה שלמה. הבעל המוסלמי זוכה בסכום גדול בבת אחת, והיהודי, שמשכיר את החדרים זוכה בסכום ממון יותר גדול ממה ששילם לערבי, בתוספת דירה (חדר) חנם בשבילו. וראוי לציין כאן ששכר הדירה היה קטן למדי: שלוש עד שש לירות זהב לחדר לשנה שלמה. וחצרו של שמעון חבטון היה מקנת כספו. משום כך (ומשום כמה וכמה עניינים אחרים) היה שמעון חבטון יהודי יוצא דופן, כלומר: מין יהודי בפני עצמו, שכל טיבו, כל הוייתו וכל הליכותיו אמרו: אני, אני הוא!

כלל היהודים מעדת הספרדים בירושלים העתיקה היה, כאמור, ציבור עני, נתון בדוחק פרנסה ובחוסר מעש ועבודה (“חלוקה”, כפי שניתנה לבני העדה האשכנזית לא היתה מעולם ל“ספרדים”). לפיכך היו בכללם כנועים, צייתנים ואורחות חייהם דלים ומוגבלים. אם כי סתם יהודים ספרדים גאוותנים הם, שרוממות “הגרניזה הספרדית” בגרונם ומקל־נגידים בידם (כגון אותו ח' סימן־טוב מיוחס, שהיה מתפרנס ממכירת תורמוסים שלוקים ברחוב, סיר תורמוסים חבוק בזרועו האחת וספל למידה בידו השניה ומוכר בפרוטה אחת או שתים מלוא הספל תורמוסים; ומקום מעונו בקיטון שבבתי ההקדש. וכשקרה ופגע מי שהוא בכבודו, היה מהלך ונושא קולו ברמה, מתריע וקובל, שהוא “איזו די סייטי ריֵס” (בן של שבעה מלכים) וכלום יודעים הללו מי הוא ואיזהו צור מחצבתו?).

ברם, בכללם חסודים וצייתנים היו בני ירושלים בשמירת מצוה וחוק ומובהקים ביראת שמים.

ואילו שמעון חבטון נגלה כהיפוכם הגמור של כלל היהודים. בפרצופו, בגופו, במידותיו ובתאוותיו – דמה יותר לגוי מאשר ליהודי… גבה־קומה היה, ישר גו ורחב כתפיים. ודאי היו עוד כמה יהודים גבוהי קומה ובעלי גוף, אולם קומתו הרמה של חבטון אמרה בפירוש: גאווה, יוהרא, התנשאות. בהילוכו בחוצות קריה דומה היה כאילו משקיף הוא מגבוה מעל ראשיהם של יהודי הרחוב, כביכול: משכמו ומעלה גבוה מכל העם. תוי פניו: – לחייו, שפתיו, שפמיו – גסים היו ומזימות ותאוות שבלב כמו נשקפו ממבטי עיניו הגדולות, הבולטות. אכן, לא לחנם ריננו הבריות אחריו, שהיה לו מגע ומשכב עם הכושית, אשת השומר הכושי שבמגרש האשכנזים. אולם אנו לא ניגרר אחרי “נסתרות” שבפי הבריות, דיינו שנזכור כאן “הנגלות” שלו, וגם מאלו לא נמנה אלא חלק מועט שבמועט.

תא שמע כמה “מעלות טובות”, כביכול, לשמעון חבטון: מעלה ראשונה, שעליה גאוותו – הרוָוחתוֹ. כיון שהיה, כאמור, בעל חצר שלו, אמיד היה. רק משכר דירה שבחצרו (תשעה חדרים מרווחים היו בה) נמצאה פרנסתו בטוחה בהרחבה. אולם גם בעסקים אחרים שלח ידו: שותף היה לקצב, שחנותו בין רחוב היהודים ורחוב הערבים. (ומכאן, שכל סעודותיו בימים ובלילות היו ערוכות בבשר צלוי ובלגימת יין); וכן היה שותף לבעל טחנת־קמח וממנה הגיעו לו רווחים קלים, נוסף על כל אלה היה מלווה ברבית ליהודים ולמוסלמים. הנקל להבין עד כמה היה שמעון חבטון דש בעקבותיו מצוות קלות כחמורות, על דרך: וישמן ישורון ויבעט.

ומתוך כך אין פלא, שפעמים הרבה הביאוהו עסקיו ועליליותיו למשפט לפני בית דין, אלא, שגם בבית דין היתה ידו על העליונה ומעולם לא שמע ולא עשה כפי שפסק עליו הדין, שלא רק מורא שמים לא היה עליו אלא גם מורא מלכות לא היה עליו.

כיצד? – מחמת, שמלבד אמידותו, אלימותו ורשעותו, עוד קלף חזק מכל קלף היה בידו, שבו היה מנצח תדיר את כל יריביו.

קלף זה מהו?

– פספורט צרפתי! מהיות מוצאו מאלג’יר היה נתין־צרפת. ובימים ההם, שחוקי הקפיטולציות היו קיימים ושרירים בכל רחבי ממשלת תורגמה – כל נתין של ממשלה אירופית היה כמלך מושל בכיפה. השוטר התורכי, אסור היה לו גם לדרוך על מפתן ביתו של הנתין האירופי. ומכאן, בעצם, רוּם עיניו, זדון לבו וחוצפתו של חבטון בכל מהלכי חייו.

ברם, כבר אמר החכם מכל האדם: “לא לעולם חוסן”. ו“לא יכון אדם ברשע”, בפתע פתאום בא יום אידו, ונשבר גאון עוזו. והמופלא שבזה הענין הוא, שרב גדול בישראל, אב־בית־הדין שבירושלים, הוא ששיבר בין רגע מטה עוזו של רשע זה.

כיצד?

באו יהודים לפני בית־הדין והעידו שבעיניהם ראו היאך מוכרים בשר טרף ליהודים ב“קצפנה” (קצביה, איטליז) של שמעון חבטון.

הזמינוהו לבית דין. כשעמד לפני הדיינים הוכיחוֹ אב בית הדין על מעלליו ואמר לו שימסרנו לרשות וישליכוהו לבית הכלא כאחד הנבלים. ענה לו חבטון בעזות מצח: אל תפחיד אותי בדיבורי הבל. “אֶחמַאֶיה” (נתין) פרנסיז אנוכי, אפילו “המותצריף” (הפחה) של ירושלים לא יעז לגעת בי באצבע קטנה.

השיב לו אב בין דין כמסיח לפי תומו: שקר אתה דובר. תדיר אתה מרמה את הבריות, שנתין פרנסיז אתה, אבל מי יודע אם אמת אתה אומר?

השיב לו: הפספורט שלי אומר.

אמר לו: מי ראה שיש פספורט בידך? ודאי אין לך ולא כלום.

השיב לו: הנה קרוב ביתי, מיד הולך אני ומביאו לפניכם.

תוך רגעים מספר הלך ושב והיה מנפנף הפספורט בידו.

אמר לו אב בית דין: ודאי ניר מזויף בידך – אין זה פספורט, ואם פספורט הוא – תן לי ואראה בעיני.

נתן לו. נטלו הרב ובדקו מפנים ומאחור ותוך כדי דיבור קרעו לגזרי גזרים.

כהרעֵם רעם ביום בהיר – באה המהלומה על ראש הרשע. וכל באי בית הדין תמהים ומשתוממים.

והרשע גוער וזועק: מיד הולך אני אל הקונסול שלי ואסחב את “כבודו” לבית האסורים, ראה תראו! ראה תראו!

משהלך לקונסול וסח לו כל המעשה מתחילתו ועד סופו – אמר לו הקונסול: מה אעשה לך ואתה כסיל, שהרי עשוי אני להגן על נתין שלי אם הוא פוגע באחרים ומזיק בהם, אז מצילו אני מידי השלטון אולם אם אחרים פוגעים בנתין שלי – מה בידי לעשות? כלום שליט אני על שליטים תורכים? וזולת זאת, אתה התגרית ברב שלך ואתה זלזלת בדיני דתך – אין אתה ראוי שתהיה נתין של צרפת. מוחק אני שמך מרשימת נתיני צרפת.

וכך שלחו מלפניו בידים ריקות ובבושת פנים.

מאותו היום הורכן ראשו של הרשע, הונמך קולו וסר מוראו מעל הבריות, ונהפוך הוא: מאז היה חרד כל ימיו כעלה יבש, פן יתפסוהו שוטרים תורכים על עברה קלה וינקמו בו נקמתם מימים רבים.

כך הקיץ הקץ עליו בחייו.

ואולם למען האמת יש לרשום על ספר: שבאחרית ימיו שב חבטון בתשובה שלמה, כפי שיזכר הענין בסוף סיפור זה.

 

ג. ככה יעשה לה    🔗

בה בחצר חבטון קרה לאחר חדשים מספר, מעשה אשר תצילנה האזנים לשמעו.

מכבר, זה שנים מספר, באה מפרס להשתקע בירושלים אלמנה צעירה ולה שני ילדים ובת גדולה נשואה לאיש פרסי כבן עשרים וחמש. האם וילדיה גרו בחדר שבקומה התחתונה בחצר חבטון והזוג הצעיר גר רחוק קצת ברחוב אחר. הבת הנשואה ספק אם הגיעה אז לגיל חמש עשרה, בעוד האם עצמה נראתה כבת שלושים או שלושים וחמש. ויש לדעת מנהג משונה שנהוג בפרס: מחתנים את הבנות שם בגיל רך מאד, מגיל תשע – שתים עשרה. ילדה שעברה את השנה השתים עשרה לחייה נחשבת לבתולה זקנה ואינה עוברת לסוחר. כך המנהג שם, כפי שידוע מפי הבריות, עד היום הזה. לפיכך כשאֵם משיאה בת, שהגיעה לתשע או לעשר, הרי האם עצמה בת עשרים וחמש או שלושים. ולפיכך חזון בלתי טהור נפרץ שם בפרס, שהחותנת הצעירה חושקת לעתים בחתנה והחתן בחותנתו – וזאת כעין מכת מדינה שם.

אותה אלמנה צעירה, מיד לבואה ירושלימה נישאה לאלמן איש ירושלים, תלמיד חכם הגון וטוב, כי האלמנה טובת מראה היתה ומנת חלקה שפרה עליה ועל בעלה. אבל לא ארכו ימי שמחתם: כשנתיים לאחר הינשאָם נפטר בעלה ונתאלמנה שנית.

ומהיותה נתונה בדוחק ובמחסור כל הימים היה חתנה פוקד ביתה לעתים, מסייע בידיה ומטפל בצרכי ילדיה.

והשכנים בחצר, כיוון שדרכם להרחיק ראות ולהעמיק שמוע בבתי שכניהם – רבות היו מציצים מן החרכים ומשגיחים מן הסדקים שבחלונות ובדלתות וארבו לחתן כל אימת שבא לבית חותנתו בהיעדר הילדים מהחדר, עד שהגיעו ביום שבת אחד לשיא חפצם: בהתמלאם קנאת ה' צבאות, פרצו את דלת פתח בית האלמנה וראו את שניהם באותו המצב שהתאוו לראותם. אז קמו קולות זעקות – וחצר חבטון סערה ושׂאָנה.

וכשהובא הענין בפני בין דין וחקרו ודרשו את העדים, עדי הראייה, באותו מצב וגם את פי החוטאים עצמם – נמנו וגמרו והוציאו פסק דין כזה: החתן החוטא יטילו עליו חרם לזמן מסויים (אבל החתן אגב, מסר הודעה פומבית בו במקום, שאם יטילו עליו חרם – מיד ילך ויתאסלם – ועם כל הרוגז והמהומה, שעוררה הודעתו – יצא מן המערכה בלי חרם, ובלי כל עונש אחר). ואילו על האשה הוציאו פסק דין חמור זה: גלוית פנים בשמלת־בית, בלא צעיף ובלא אדרת־נשים עליה, ירכיבוה על חמור כשפניה לצד זנב־החמור וככה יעבירוה מפתח בית־דין עד סוף הרחוב הסמוך לבית דין הלוך וחזור פעם אחת, ככה יעשה לה, לא פחות ולא יותר.

וראו אז מחזה אימים זה איש ואשה, נער וזקן, ילד וילדה, וירושלים עיר הקודש שבה אז והיתה קריה נאמנה מלאתי משפט…

 

ד. תפילה קורעת גזרה    🔗

באותה שנה כמעט, התרחש באותה חצר עצמה מאורע מופלא מאד שודאי ראוי הוא שירשם לזכרון בספר:

בדירה קטנה, בת שני חדרים בקומה העליונה, גרה משפחת אבוהב.

האיש, ח' גדליה אבוהב, נודע כיהודי כשר, טוב לשמים וטוב לבריות, אוהב התורה ולומדיה, וביתו פתוח תדיר לבעלי תורה בבחינת: “בית ועד לחכמים”. ואף על פי שפרנסתו בדוחק הרבה, בכל זאת כל שיש פרוטה בידו יוציאנה בלב קל ונפש חפצה כאילו היה גביר נדיב־לב וטוב־עין. וכל מיודעיו ידעו, שח' גדליה עלול לתת כל מה שמצוי בידו אם נפגש באיש מצוק וקשה־יום, שכן כעין תשוקה תקנן בלבו לנדב, לתת, להרבות צדקה וחסד, על כך היתה אומרת אשתו, אשת חיל נבונה, שהוא, כפי הנראה, גלגול של איזה גביר גדול, שמשום מה נדון לשוב ולחיות כגביר נצרך, כעשיר עני, או שהוא עתיד לשוב בגלגול להיות עשיר בממש ונדבן בפועל.

והוא עצמו, היה משמיע דעתו בבדחנות לאזני בוראו ומתחנן לפניו לאמר:

בחנני נא, רבונו של עולם, ותן בידי, למשל, עשרת אלפים דינרי זהב, והריני נודר לפניך: מיד נותן אני תשע עשיריות לצדקה וחסד לאלמנות, ליתומים ולנצרכים. ואם איני נאמן לפניך, קח אתה מראש את תשע העשיריות וחלקן אתה בעצמך ותן לי העשירית האחת ושוב תראה מה נכון אני לעשות עם אלף דינר!

אבל כיון שלא היה בידו כל ממון לעשות בעצמו צדקה וחסד, היה כל ימיו מעשה אחרים, שיש יכולת בידם והיה יודע לרכך לבבות בדברים ולהוציא מהם דינרים. על כן כנויו בפי רבים: “ח' גדליה מזכה הרבים”.

ונות־ביתו, בת רב גדול בישראל, מפורסם הרבה בענוותו, בצדקתו ובעוצם תורתו, היתה גם היא עטורה בהרבה מעלות ומידות טובות. ואמרו עליה כמה שנאמר ב"אשת חיל: “פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה”. ואמנם, לא אחת ריפאה לבבות שבורים מצרה ויגון מבין שכנותיה ומיודעותיה בחן אמריה ושכל מליה.

בימים ההם מנה בית אבוהב בנים ובנות ארבעה. הבת הגדולה נישאה בשעתה ויתרם היו סמוכים עדיין על שולחן אביהם.

ומה טעם שאנו מזכירים מעמד ביתו ומספר נפשות בני ביתו? – כדי שיהיו דברים אלה הקדמה למה שיבוא להלן מקורות חיי ח' גדליה.

על כל המעלות שמנינו מטיבו של ח' גדליה יש להוסיף: אדם בריא בגופו ואיתן בכחותיו היה ומעולם, עד שנות העמידה שלו, לא ידע, שבח לאל, שום מחלה ושום חולשה ובכל זאת היה פעם ופעמים בסכנה גדולה והגיע עד שערי מוות כמעט.

היאך?

בגלל ידים שלו, שהיו עסקניות הרבה והיה מצטיין בכשרון מעשה בכמה מלאכות, לא מלאכות ממש אלא קצת מלאכות: קצת נגרות, קצת כריכת ספרים, קצת גידול ירקות (אם זכה בארבע אמות אדמה באחת מחצרות מגוריו). ואם נבוא לספר במפורט פרשיות ממלאכותיו ועיסוקיו תקצר היריעה מהכיל, דיינו אם נזכיר כאן אשר פעל לא פעם בכשרון האדריכלות שלו:

כל אימת שעבר ח' גדליה לגור בדירה חדשה בחודש “מוחרם” (והרבה פעמים החליף דירתו), מייד לאחר שנתיישב כלשהו בדירה (אם בת חדר גדול אחד או שנים קטנים) היה ח' גדליה יוצא ונותן עיניו בגבולות דירתו ומתחיל מתכנן תכניות מופלאות ומחשב חשבונות מדוייקים בחכמת ההנדסה, בלא עפרון ונייר ובלא מחוגה ומידה, אלא בטביעת עין בלבד, היאך להגדיל מידות הדירה והיאך להרחיב גבולותיה על איזה שטח פנוי, כגון: קצה אצטבה כל שהיא או שיפוע גג כל שהוא או כיפה עגולה מדירת שכנו, שהם בבחינת שטח הפקר, שפיר יותר: שטח בטל, ששום בן אדם אינו יכול להשתמש בהם, – ו“שטחים” כאלה מזדמנים לרוב בתוך בלבול הבניינים שבחצרות ירושלים – ואז, לאחר שהעלה בדמיונו צורת הבניין: אם קיטון אם צריפון, או מין סוכה בצורת משולש או מחומש – והכל בניין עץ חזק כברזל – הולך ח' גדליה וסח לבעל החצר, או לבעל החזקה, את פרשת תכניתו, משדלו בדברים ומפליג בשבחים בעניין החידושים שייעשו בדירה ומסיים דברו בהתחייבות מפורשת, שהכל עושה הוא, ח' גדליה, על חשבונו בלא תביעת פרוטה מבעל החצר ונוסף לכך, כשתבוא שעתו לעזוב את דירתו – הריהו משאיר הכל לבעל החצר. והרי זה נהנה בתוספת עראית וזה – בתוספת עולמית. ותמיד בעלי החצרות היו מסכימים למפעליו של ח' גדליה.

הסכים לו בעל החצר מיד הולך ח' גדליה ומביא קורות וקרשים, סולמות וחבלים, מפשיל שרווליו ומרים כנפות בגדיו ועוסק במלאכה: גוזר במשור ומחליק במקצוּע, וחופר בקרקע אדנים לעמודים והורס בקירות חורים לקורות, משפשף שם ומצרף שם, ולאחר מכן – וראה איש ירושלים את ח' גדליה ברומו של פיגום, ציציות ארבע כנפותיו תלויות באויר, והוא עצמו תלוי בחללו של עולם על קצה קורה, או שהוא שטוח על גחונו בשולי גג משופע עד לאימה, דופק מסמרים גדולים כגודל יד־אדם או גוזר במשור גדול היותרת מן הקורה.

והעוברים ושבים בחצר בשעות כאלו נושאים עינים בפחד ואימה למרום מעמדו של ח' גדליה ופיהם מלא שבח ותהילה לעוצם פועלו ולמעוף דמיונו.

והנה בבוא ח' גדליה בשעתו לגור בחצרו של חבטון, מייד גילו עיניו שטח בן ד’–ה' אמות, הסמוך ממש לחלון חדרו. השטח הוא בעצם, סמוכה כעֵין קשת בין שני כתלים של שתי חצרות, זו מול זו, כדי לחזקם במקומם, שלא יבואו, במוקדם או במאוחר, לידי התקרבות יתרה עד כדי מפולת. משראה ח' גדליה את השטח הנתון כדבר הפקר, מיד עלה על דעתו, שיהפוך את חלון חדרו לפתח ויצרף מעבר של קרשים, שעון על עמודים, אל השטח המופקר ויקים עליו איזה “בנין” שהוא.

גם שמעון חבטון וגם בעל החצר השניה הסכימו לתכנית, כיון שהיא כעין “תגלית מופלאה”.

ואחר שבועיים ימים הקים שם ח' גדליה מין ביתן מהולל כלול בהדרו.

אבל כשם שתמיד יצא ממלאכות כאלה בסריטה או בחבורה בידיו או בפניו – כן גם הפעם טעתה ידו והלם בפטיש על ידו השניה מכה חזקה עד זוב דם.

מיום ליום הלכה וטפחה ידו ומלאה מוגלה. וכל שטיפל בו הרופא היווני שבירושלים לא העלה תעלה לידו.

בשבוע השלישי היה שוכב ח' גדליה נטול חושים כמעט. כשהובהל הרופא אליו, בא, בדק, פשפש, עשה מה שעשה ביד הנגועה ולבסוף הניע תנועת־יד, שמשמעה: אבדה תקוה.

אותה שעה היה החדר מלא אנשים: קרובים, שכנים ומיודעים, עיניהם זולגות דמעה ופניהם אימה ודאגה. מיד ראו שעקרת הבית, בוסה דולסה, קמה, נטלה עליה צעיף בחפזו ויצאה מן הבית.

לאן היא הולכת? הצועדים אחריה ראו שהיא הולכת כרדוּפת רוּח, כמוכת־הלם, בלא להביט לימינה או לשמאלה, עד שהגיעה לבית מדרש קטן, השייך למשפחה., ברחוב הסמוך. בפתחו נשלה נעליה מעל רגליה. עלתה ל“היכל” (לארון הקודש), פתחה הדלתות, נתנה ידיה בספר התורה ותחבה ראשה בין הספרים, כשהיא מתפללת בלחש ומתייפחת בבכיה. קרובי המשפחה עמדו ליד השער בדומיה, איש לא נע ולא זע, חרדת קודש ופחד אלוהים רחפו על ראשם. כל שעברו הרגעים הורם קולה קצת. העומדים בשער שמעו קטע־שיח מלת תחנון עד שהבחינו בשוועת תפילתה, דבר דבר כמשמעו: שלָמה ומדוע יוקח בעל נעוריה מעמה? והוא ירא־אלהים, טהור לב, נקי כפיים ורודף חסד כל הימים? על מה ולמה תידון היא להיות אלמנה ובניה יתומים, מה כוחה ומה בידה להחיות אלה הילדים? איה רחמיך אל אלוהי הרחמים? ענני רבון העולמים, ענני. אמתך, תולעת קטנה, מתחננת לפניך, קום מכסא הדין ושב על כסא הרחמים, קרע רוע גזר דינך, הראני נא את חסדך, הושיעה כגודל רחמיך. ואם… ואם גזירה היא – קח אותי תחתיו. הריני כפרתו. יהיו הילדים יתומים מאם לא מאב, לא מאב…

זעקת־שבר, זעקת אימים פרצה מגרונה: ה' ה' אל רחום וחנוּן, ענני, ענני! ופתע הרכינה ראשה – ונדמה. עברו רגעים. העומדים לפני השער חרדו לחייה. לא ידעו היקרבו אליה לראות לשלומה או אל להם לקרב אל מקום הקודש לעת כזו. – –

ובעבור בין כה וכה רגעים ארוכים, ניצבה לפתע, כנפילתה לפני כן לפתע, פרשה הפרוכת, סגרה את “ההיכל” מחתה דמעתה ועשתה שערה והפכה פניה לצאת. משראתה את העומדים בשער – תמהה רגע ועמדה תחתיה. ואולם פתחה ואמרה בקול שלו ונרגע: אאמינה: תפילתי נתקבלה. נלך הביתה.

כשנכנסו לחדר החולה, ראו הכל וכן תמהו: ח' גדליה נשען על הכר ובתו הגדולה מַשקה אותו טיפין חלב ובפניו אור־ישע. כשנגעה אשתו בכף ידו, אמרה בלשון הפסוק מעומק לבה: הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו, הנה ירד החום. נכסהו עתה כי יזיע זיעת רפואה וחיים.

ועוד באותו שבוע יכול ח' גדליה להלוך לאיטו על רגליו בביתו.

ושמע השומע דבר הפלא ואמר: אשרינו, כי יש אלוהים גדולים עמנו, ועוד עובדי אלוהים עמנו הקוראים אליו והוא יענם.

וברבות הימים, בהגיע שמעון חבטון בעל החצר על סף הזיקנה, היתה עליו רוח שכנתו הצדיקה, בוסה דולסה אבוהב, להפוך לבו לטובה, שכן כשנתן חבטון אל לבו ואמר לשוב בתשובה שלימה, לא שם פניו לא אל רב, ולא אל חכם ולא אל ידיד נאמן אלא לשכנתו בוסה דולסה. מפיה ביקש עצה ותושיה מה יעשה ויכופרו עוונותיו ויזכה לעולם הבא – וכל אשר תאמר היא לו מלא ימלא בכל לבו.

כל שביקשה בוסה דולסה החסודה והענוָה לדבר אל לבו, שאין היא אלא אשה פשוטה ושראוי לו שיקח דברים עם רב בישראל – לא נשמע לה

אז נאותה לבקשתו ותיעץ לו, שלאחר שיאריך ימים הוא ואשתו – יקדיש חצרו לתלמוד תורה, שאין זכות גדולה מתלמוד תורה לבטל כל גזרה רעה ולסלוח כל עוון.,

על כן היתה חצר חבטון הקדש לתלמוד תורה כידוע לכל תושב ירושלים מאז ועד היום הזה.