חברי שקדמני, אשר ברש, העמיד שאלה זו של עם ושבט בתור שאלת ספרות. נתגלגלה לנו זכות על ידו ובגולה מצאה שאלתו הד רחב, והוצאה מגבולה הצר. שם מדברים על גולה וארץ ישראל ביחס ללשון ולתרבות כולה, האידישאי נאחז במלים על הבדידות, מוציא מהן מסקנות שלו, רואה אותנו כשבט ואת עצמו כבא־כח העם; העברים שבחו"ל הבודדים בעבריותם ומרוצים גם כן: סוף־סוף הגיעה גם ארץ ישראל להכרה, שבלי תחית העברית בגלות אין תחיה (ל. חזן ואחרים). ואני רוצה עתה להרחיב את השאלה עוד יותר, לעמוד על הצד ההיסטורי־לאומי שלה, על החזיון של התפוררות ושבטיות בעבר ובהוה שלנו, כי ההתפוררות התרבותית מלוה אותנו כמעט מתקופת חיי האומה בארצה.

התפוררותנו הגדולה הראשונה, הפלוג לשתי ממלכות, לא היתה רק אטנוגרפית ופוליטית, כי גם רעיונית. כך רואה את הדבר מסורתנו התנ"כית: חלק של דן נשאר בתחום יהודה וחלק בישראל. בנימין נצטרף לא ליוסף בן רחל כי אם ליהודה בן לאה. הפרוד בין שכם וירושלים בימי בית שני ודאי לא רק אטנוגרפי לבד היה. היהדות קבלה אז גרים ביד רחבה, ודחתה לפרקים יהודים ויהודים למחצה. וגם עתה: הגר נבלע בתוכנו, והמומר אפילו הלאומי כביכול והמתבולל המתרחק – נשאר בחוץ. לא הגזע העיקר, כי אם ההכרה והתרבות.

ובדברי עתה על שבטים אני רוצה לצמצם את הענין שלפני בתחומי הלשון. מימי בית שני אנו פוגשים פרודים לשוניים בתחום האומה

ופרודים אלה מולידים במשך הזמן הבדלים גם ביתר ספירות התרבות. אבל לפרודי ארץ ישראל אשוב אחרי־כן; ועתה עובר אני לשאלת המרכזים הלשוניים של אומתנו, שהיו במדה ידועה גם מרכזי תרבות מסוימת אצלנו, אם כי לא תמיד.

מהרגע שנתפרדנו והכנסנו לשונות זרות אלינו – כאילו נפרדנו שוב לשבטים. גם מעמדות שונים של עם, אם נפרדים הם בלשון – יכולים לההפך למי שבטים של עמם המסכנים את קיומו הלאומי. נפגשנו בדברי ימינו גם בהופעות הפוכות: יש שלשון זרה נתבצרה אצלנו, אחדה חלקים שונים בנו, שמרה זמן ידוע על חלק של האומה מטמיעה. אלא ששמירה זו היתה רק זמנית וחלקית. בזמנים שקטים היה חלק של האומה משלים עם קנין זר זה, מסגל אותו לעצמו, מכניס לתוכו מנפשו ודמו ומיהדו ורואה עצמו בטוח בתחומו מכל סכנה, עד שהיה הקרקע נשמט מתחת לשון זו, הן מתוך שהעם המדבר בה אבד מן הארץ או צומצם וירד בערכו, או מתוך שאנו גלינו מתחומה של סביבת אותה הלשון. לרוב שמרנו עליה גם אחרי כן בתחומה של לשון זרה חדשה, והיא היא היתה לנו, כפי שאמרתי קודם, תריס מפני טמיעה בעמים חדשים. ובתקופות מעבר אלה, בערב סכנת התפוררות חדשה – היתה לרוב מתעוררת הלשון העברית וממלאה תפקיד של הצלה. פרקים נראית לנו יקיצתה כפלא, כתחיתה אצלנו עכשיו, שיש בה אפשר יותר מן הנס מאשר מן הטבע.

ההתפורות לשבטים לשוניים עם תפוצתנו בין האומות הקימה לנו שבטים קטנים וגדולים, וגם מרכזיים. המרכזיים הם לפי הסדר: היוני, הארמי, הערבי, הספרדי והאשכנזי, שמתוכו צמחה היידיש שלנו. אחריהם עמד להולד שבט מרכזי חדש: הרוסי, אשר עם התפוררות רוסיה והמצב החדש בה צפויה סכנה לקיומו אפילו בתור שבט גדול באומה. תפקידו המרכזי, אם לא יתרחשו מאורעות פוליטיים גדולים באירופה, נגמר. עתה הולך ונברא שבט מרכזי, האנגלי, שבמדה ידועה אנו בארץ ישראל נכנסים לתוך חוג השפעתו. ועוד מרכז הולך ונברא: פולני. המרכז האשכנזי־יידישי, שהקיף עוד זה לא כבר את חצי האומה, מצטמצם. ושבט מיוחד במינו הולך וצץ לנו שוב: השבט העברי, אשר בכמותו אינו עוד שבט גדול, ובכל זאת מתחיל הוא למלא תפקיד מרכזי ביהדות. בין השבטים הקטנים הנבדלים בלשונם מהמרכזים ואשר יצרו לעצמם סביבה ותרבות ישראלית שלהם אפשר לציין את התימני¹, הצרפתי־דרומי והאיטלקי, ובימינו את הצרפתי, ההונגרי, ההולנדי והרומני. לידי השפעה כלפי חוץ הגיעו רק אחדים מהם וחלקם נשאר חי ופועל רק בתחומו.

השבטים הקטנים נשתמרו רק לעתים רחוקות. לרוב נצטמקו או נאכלו ואבדו. אך גם השתוף הלשוני שיצר מרכזים יהודיים רחבים לא שמר על שבטים מכליה ומהתנונות. ירידתה של תרבות זרה גדולה ומקיפה היתה גורמת לירידת השבט הישראלי שבתחומה. ולזה נצטרפו חזיונות של התבוללות, שמד דתי ושמדות ע“י הרג ופרעות, גזירות ורדיפות, גירושים ודכוא בלתי פוסק, הגבלות־חוץ בנשואים ובלידות ע”י חוקים של “פן ירבה”, והתמעטות ע“י מלחמות, שנויי־שלטונות, מרידות והתפרצות עמים פראים. ועד היום אנו עדים לאבדן שבטים גדולים וקטנים מתוך האומה², אבדו כמעט גלויות מצרים, סוריה, בבל ופרס ונשארו לנו מהן רק שרידים, אבדו יהודי חינא לגמרי, נחרבו המרכזים הערבי והספרדי ושרידיהם הגיעו לידי הצטמצמות והתנונות, הולך ומטשטש היסוד האשכנזי בארצות מולדתו וגם מתחיל להתמעט, אובד לעינינו השבט הפלשי בכוש, נאכלים ישובי יהודים באירופה המערבית והתיכונה, מצטמצם היסוד היידישי ע”י מעבר חלקים ממנו ללשונות אחרות, אובדת היהדות הרוסית לעינינו, והיידיש של היבסקציה היא יידיש בלי יהדות, גם לשון זרה מרכזית ומשותפת למיליוני יהודים ואפילו מיוחדת – אינה יכולה לשמש ערובה בזמננו לקיומנו, כי גם הקודמות לנו בזמן לא שמרו.

לשונות זרות חדרו לתוך עולמנו או מלמעלה אל היסודות התרבותיים של האומה, דרך האוזן והעין יחד, או מלמטה, דרך האוזן לבד. הסכנה הראשונה שהתרגשה באומה היתה, כנראה, זו שבימי עזרא ונחמיה (על קודמת לזו אין לנו ידיעות ברורות). כמו כן קשה לנו עתה לדון על מדת כחה והשתרשותה של כל לשון ולשון, רק זאת אנו יודעים, כי הארמית, הספרדית והאשכנזית בצורת ה“יידיש” נשתמרו בארצות חדשות מאות שנים, אם בדבור אם בכתב או בשניהם יחד, היונית והערבית לא יצאו מתחומן, ובסור צלן שקעה שמשן בישראל ובצאת היהודי מתחומן לא לקח אותן עמו. כח השמיות במובן זה לא גדל מן האריות; הספרדית והאשכנזית האריות נתחבבו על היהודי כארמית השמית, והערבית השמית הוזנחה ונשכחה כהיונית הארית. גם גובה התרבות לא הכריע, פה היו ודאי סבות שקשה לנו לעמוד עליהן.

יש בהיקף זה המון פרטים וחזיונות המסוגלים להעסיק אותנו הרבה והרבה; יש פה מקום לחוקרים והרבה גלויים צפויים לנו בחקירות אלו. אך הצד המענין אותי ביחוד, ושאני נגש לדבר על אודותיו הוא – תפקיד העברית בתקופות אלו. העברית עצמה גם כן לא תמיד הצילה, היא פנתה מקומה ללשונות זרות, הצטמצמה ולפרקים גם נשכחה. ואך היה צד פלאי וכמעט מסתורי ביקיצותיה הבלתי פוסקות, זה שהזכרתיו למעלה, ועליו רוצה אני עתה לעמוד. היחס בין העברית והלשונות הזרות (אם זרות למחצה או מיוהדות – אין הבדל) היה לפרקים שותפי. במקרים כאלה לא היתה לכאורה סכנה וגם לא הרגשה, ויש שהתקופה הופיעה כתור־זהב, וברית כאילו כורתה בין שתי התרבויות בישראל, ויש שנראו כענפים של תרבות אחת. אך גם עם פנות העברית מקומה להלשון הזרה יש שהשבט לא הרגיש בסכנה. השתוף שהיתה הלשון הזרה משתפת יהודים מארצות שונות, יחדותה ליהודים לבד בין עמים בעלי לשון אחרת, הכתב העברי שהשתמשו בו לצרכים ישראלים בלשון זרה זו³, הספרות הדתית, וביחוד תפלות, תחינות ופיוטים שנבראו בלשון זו – כל אלו יהדו אותה, והיא גם נשתנתה לרוב בפי בני אומתנו. והיהודי התחיל לחשוב אותה כמיוחדה לעצמו, היא חדלה מהיות לו זרה. שתים, הארמית לפנים והיהודית־אשכנזית עכשיו, הספיקו להיות כמעט לקנין אורגני אצלנו. בחיקן של הלשונות המרכזיות הרגישו שבטינו הגדולים ומרגישים עצמם עד היום בטוחים כמעט מטמיעה ומכליון. רק מעטים ויחידים לא היו משלימים עם הלשונות האלו, וחשו או את זרותן או את חולשת־בטחונן. אלא שהבטחון של השדרות הרחבות וזרם החיים עצמם היה משתיק את אלה ועמם גם את אברי הלשון העברית עצמה, והעברית כאילו היתה מתכוצת ומסתתרת בפנתה ומשלימה עם הגזירה. ורק ברגע שהשבט הגדול התחיל מתמוטט, ולשונו עמדה בסכנה להשכח, והשתוף בין חלקי השבט הגדול נחלש – היתה פתאם מופיעה העברית ומצילה. היא לא היתה במקרים כאלה מסתפקת רק בעברה וביצירות־עברה הגדולות, כי אם יחד עם התאמצותה לדובב ישנים, היתה גם מתחילה ליצור מחדש, ומקום רחב היתה מקדישה לעבודת התרגום. היא היתה אז מצילה את האוצרות שנשקעו לתוך הלשון הזרה ההיא, מעבירתם אליה ושומרתם וגונזתם בבית־אוצרה בשביל דורות באים ושבטים אחרים. וכל האמצעים היו כשרים לה: קודש וחול, מקור ותרגום, נסיונות דבור חלקי בין בני שבטים שונים שנפגשו בגלות חדשה, ויצירות בכתב, יצירות גדולות וקטנות, חשובות וטפלות. היא ידעה כי השלשום והאתמול הגדולים לא ישמשו תריס, אם לא יעזרו גם היום והמחר. היא גם הבינה כי ביחס לעצמה יש אשר ההוה החי הוא טוב מן העבר הנשמר בזכרון, ולכן לא זלזלה ביצירה קטנה, ולא נתנה לשום דור ולשום גאון להכריז: “עמי תמות חכמה”. אחרי הסכנה בימי נחמיה עם הסתלקות הנבואה בישראל, יצרה “כתובים” וצרפתם לתורה ולנביאים. ולעומת היונית שנכנסה אצלנו אל הקודש והשאירה לנו את הספרים הגנוזים והחיצונים שהצילה לנו בתרגום, או שנכתבו מתחילה בה, את פילון ואת יוסף פלויוס – העמידה היא את התפלות והמשנה. היא הרגישה כי התנ"ך הגדול והכביר אינו מספיק; היא גם לא הקפידה על טהרתה, וקלטה מן הארמית ומלשון השוק והרחוב כל מה שיכלה לקלוט, יצרה לה צורות חדשות וכמעט אפשר להגיד לשון פשרה בינה ובין הארמית צרתה⁴. ובנגוד לאלה שהסתפקו בארמית מיוהדת והכניסו יסודות עבריים לתוכה, בכרה היא להכניס יסודות ארמיים לתוכה, להסתגל לנכריה ולשמור על שרשה וגרעינה שלה.

ובדורות האחרונים של יוצרי התלמודים הארמיים, הירושלמי והבבלי בתקופות האמוראים האחרונים, הרבנן סבוראי וראשוני הגאונים, כשאימה הארמית לירוש את כל יצירתנו כולה, קמו הנקדנים בטבריה, ראשוני הקראים והפיטנים הראשונים ואנשי מדרש ואגדה בודדים ובצרו לעברית מקום, איים קטנים בתוך הים הארמי ששטפנו. וכשירדה הארמית, התחילה אותה עבודת תרגום –ואפשר גם המשכת – היצירה המדרשית באיטליה שהצילה לנו את רובי המדרשים. עבודת סגנון אמיצה כמו במשנה לא נעשתה אז, אך כמו שאמרתי, חוש הקיום לא בחל גם בקטנות והמשיך את היצירה ואת חיי העברית בכל האמצעים.

וכששטפה הערבית את עולמנו, וגאוני תרבותנו ויצירתנו התכנסו לתוכה – נתבצר לעברית מקום בפיוט, בשיר ובהלכות פסוקות. ויחד עם השירה ו“היד החזקה”, יצירות לשון מופלאות, נמשכה יצירה מאוחרת של המדרשים, עם התחלת התמוטטות המרכזים הערביים פרצה עבודת תרגום ענקית, שלא ידענו כמוה לא לפניה ולא לאחריה. התקופה הקודמת, תקופת שקיעת היונות, חטאה חטא גדול בזה שלא העבירה ללשוננו לכל הפחות את אוצרת תרבותנו שביונית. לעומת זאת הרגישו המתרגמים בני־תיבון וחבריהם בצורך זה ומלאו את תפקידם במסירות גדולה. ולמרות היות לשונם לקויה – מסכו שקויי־חיים בגוף העברית הנרדמת וסגלוה לזמנם ולצרכי־רוחם.

התחזקות הנוצרים בספרד, שהיתה התחלת הקץ למרכז התרבותי הערבי־ישראלי בעולם – מצאה כבר ספרות עברית חיה, רבת־מקצועות ומתאימה לצרכיו התרבותיים של היהודי־האדם של אז, ולכן לא סכנה את עמדתה של העברית בתרבותנו. מחוץ לשירה, שבאו לה ימי ירידה, באו דוקא ימי פריחה לספרות העברית ביתר מקצועותיה. ובעברית התפרנסו יהוד ספרד גם כמאתים שנה ויותר אחרי הגירוש בארצות פזוריהם החדשות. התפרצות פראי־מרוקו לספרד הערבית וירידת מרכזי התרבות הערבית במזרח וחורבנם גרמו להעברת מרכזי היהדות לצפון ולמערב, והשבט הספרדי הגדול ממשיך את ההגמוניה שלו בתור ספרדי לא־ערבי. והוא עם המרכז הצרפתי־דרומי והאיטלקי משמשים מרכז לעברית בתור ספרות ישראלית־אנושית. באותו זמן ועוד מאתים שנה לפני זה הגיע השבט האשכנזי לידי חשיבות מרובה, והוא והצרפתי⁵ הנלוה עליו. ואך אפיו הוא תרבותי־דתי לבד, בנגוד לספרדי בזמנו ולצרפתי־דרומי שאחרי כן. ואך אילו נשארו היהודים בספרד ובפורטוגל – היתה ודאי צומחת סכנה חדשה של לשון ספרדית מושלת בכפה, כי באותו זמן בערב הגירוש ואחריו התחילו יהודי ספרד ופורטוגל לחדור לתרבות ארצותיהם ולהשתמש בלשונותיהן לצרכי תרבותם שלהם. עם גירוש ספרד עלה השבט האיטלקי, – שמשך אליו גם גולים מספרד, – לגדולה. ושוב מלאה העברית בתקופה זו תפקיד משתף ומבצר. היא אחדה את פזרי השבט הגדול עם השבטים הקטנים החדשים במערב ועם שרידי שבטנו הערבי וביזנטי־יוני שבמזרח.

ובהגיע השבט האשכנזי להשכלה, והסכנה של טשטושו וטמיעתו גדלה – צצה פתאום ספרות עברית־אנושית באשכנז. וכשלא יכלה להחזיק שם מעמד נדדה לוינה, משם לגליציה ומזו לרוסיה. “השפה היפה השרידה היחידה” מלאה שוב תפקידה והכינה לנו הצלה גדולה עתידה. היא התחילה שוב לקשר את שבטינו הפזורים, מאיטליה והולנד עד קצה ארצות המזרח.

וכשעלו בינתים שבטים גדולים חדשים בעמנו והלשון היידית, בתה של האשכנזית, התחילה עולה וכובשת את רובה של האומה, ומרכז רוסי חדש התחיל שוב להרחיקנו ממקורנו, באה ההצלה הששית, שאנו מקוים שתשים קץ לסכנות, ושתאחד את העם ותרבותו עם לשונו. והפעם קרה לעברית נס שלא היה כמוה. היא הולכת ונעשית ללשון דבור ויוצרת שבט עברי בארץ־ישראל ומצרפת לו חלקים גם בארצות פזורינו. ואך הבטחון המופרז בגדולו של שבטנו זה אינו מבוסס, ואין להסיח את הדעת מהסכנות הצפויות לשבט רך זה מהתחרויותיהן של לשונות שבטינו המרכזיים האחרים הגדולים.

כי לעת עתה השבט טרם התגבש, וההתפוררות עוד מרובה. ואפילו אם אין סכנה כי יבּלע שבטנו זה בתוך אחד השבטים האחרים הפורצים מארצות הגולה הנה, הרי יש סכנה, כי נמשיך את חיינו פה שבטים־שבטים. ישנה ארץ בשם סלובקיה אשר יהודיה שייכים לשלשה שבטים, שלכל אחד גם ענף דתי מיוחד. יש שם שבט הונגרי־ריפורמי, יידישי־אורתודוקסי, ושורת ישובים על גבול מורביה של שבט אשכנזי, בינוני בנטיותיו הדתיות, בין אורתודוקסיה לריפורמה. ומי יודע אם לא נגיע גם פה במרכזנו החדש ובארץ תקוותינו לרבוי שבטים לשוניים, כשם שזכינו לרבוי גונים דתי פה. ובמקצת רואים אנו כבר מעט מזה: אנגלית מלמעלה, עברית באמצע ויידיש וספרדית וערבית מתחת, מבלי לדבר על העקשנות שבה מחזיקים חוגים שונים בלשונות גלויותיהם הרבות והרשלנות הגורמת, שרבים השואפים להתלכד בשבטנו נמצאים בפועל מחוצה לו. ומחוץ לקנאים של לשון זו או אחרת ישנם גם געגועי־גלות, פשרנות ורכרוך רוחני. בסמינר למחנכי חלוצים בורשה מעמידים שני מרצים לספרות ”יידיש", שרבים ודאי מסופקים אם כדאי לטפח אותה בחוגי העולים לארץ־ישראל, ורק מרצה אחד לא לספרות העברית, כי אם לספרות־העבודה בעברית (ביידיש אין הבדל בין ספרות־עבודה לספרות־בטלה; בזו אין מבדילים). ומתוך שנפתחות הדרכים אצלנו להרצאות בכל לשון – אז קשה יהיה לגבש את שבטנו הקטן במובן תרבותי־לשוני. והפחד מפני בדידות וראית־סכנה בהתבדלות ובהתרחקות מיהדות הגלות גורמים למבוכה ומעוררים לחפוש דרכים ואמצעים ומקימים לפרקים גם יועצים כאלה שעליהם יתכן לקרוא: שמרנו אלהים מאוהבינו!

העצה הקיצונית של אלה היא: להכניס “יידיש” אלינו ולחנוכנו. חושבני למיותר לטפל הרבה בזו. חוששני אם לא תהיה ארץ־ישראל מקלט אחרון לשפה זו, אחרי שגזר־דינה בארצות הגלות הולך ונחרץ, אז נגיע להתבודדות בעלת משא כפול. וחוץ מזה הרי נצטרך להוסיף על עברית, אנגלית, ערבית ו”יידיש" גם רוסית ופולנית לשונותיהם של מיליוני יהודים כבר עתה וביחוד בקרוב. והספרדי יצטרך להכניס אספניולית והיהודי הגרמני – גרמנית, והרומיני וההונגרי לא יחפצו גם כן לותר על הקשר עם הגלות שלו. ואז נהיה גם פוליגלוטים וגם אוסף שבטים שלא נתגבש לאומה, ומשבטנו העברי נעקר.

ולהיפך: יש כאלה, שמתוך דאגה לשמירת עצמיותנו בגלות, נכונים לותר על יצירת פנות לשון עבריות שם, ומכריזים על למוד התורה ועל הקמת תלמידי־חכמים. באמריקה הגיעו הדברים לידי וכוח מקיף. ויטמן, ראש המכריזים על הצלה זו, מציג לו לאידיאל יצירת יהודי “יודע ידיעה ברורה את תמציתה של היהדות, ההלכתית, האגדית־פיוטית והמחקרית, ומכיר את האמת שבה בנוגע לחיי היחיד והצבור”. אינני יודע אם שלשה מאתנו הנמצאים במסבתנו ראויים לפי הגדרה זו להיות חברים בהתאחדות היהודי החבר (חבר – בנגוד לעם־הארץ) שלו. והתורה, כך מטיפים מסביב לויטמן, יכולה להרכש בכל לשון שאתה שומע. תורה זו באה להחליף את העברית הנלמדת לפי השיטה הטבעית הנרכשת בקושי, המעיפת, הנשכחת אחרי־כן או נהפכת אצל הבוגרים לפטפוט ריק. לתורה זו צריך לפי ויטמן לצרף גם ציוניות משיחית, גם דאגה לתקון העולם וגם קיום המצוות המעשיות ומעבר ליגיע כפים. פה יש גם איסיות וגם משהו מ“בני משה”, ובלי ההדגשה בצורך הלשון העברית בגלות ועם נטיה להוצאתה מתחומי החנוך או לצמצומה לכל הפחות. אם נשים לב, כי לאורתודוקסיה הקפואה שלנו באירופה התיכונה ולאנשי “אגודת ישראל” בגלות ובארץ־ישראל יש גם תורה וגם מצוות מעשיות, ורק יהדות חיה ויוצרת ושאיפה לגאולה וליצירת אדם־יהודי אין לה – אז למיותר הוא להתוכח עם תורה זו. בפרט, בנוגע לעם ושבט, היא רק יכולה לגרום להתפוררות חדשה. אין זה אומר כמובן שלא צריך לדאוג לתורה שלא תשתכח מישראל, אלא שהדבור העברי עם ההכשרה לקרוא ספר עברי נותנים גם יכולת לגשת אל מקורותינו הקודמים. אם החיים מושכים את בני־הנעורים לצדדים אחרים – חוששני שגם לתורה בלי עברית חיה אין מפלט מסכנה זו.

זמננו הוא בן שלטון האוזן, הייתי אומר בן תורה שבעל־פה. העברית שעברה מן העין אל האוזן היא גם מתחילה בזו. הצעדים הראשונים של רכישת העברית הם לא בדרך ספר כי אם בדבור. והאוזן היא־היא המקימה לנו גם קולוניות עבריות בגלות. גם הלשונות הזרות הגיעו אלינו בעיקר דרך האוזן ואח"כ שעבדו להן גם את העין. ובכל זאת מה גדול השלל שמצאו אצלנו, וכמה החדירו את נפשנו בתרבויותיהן.

אלה הרואים את חולשת העברית בגולה בזאת כי עתידה היא להיות רק נחלת־יחידים־שוכחים, כי כך היה המצב בכל ימי גלותנו, וזה לא הפריע בעדה מהציל בכל זמן אשר התפוררות האומה סכנה את קיומה. גם לומדי־התורה מעטים היו, גם מספר בני הישיבות בערי ישראל קטן היה ומצער לעומת עמי־הארצות מכל הסוגים. וכמה שבטים אבדו לנו על־ידי שכחת העברית והתורה עמה. בטרם שאיזה שבט מת, שכח את העברית, עד להוציאה מתוך תפילתו. כך גועו שרידי האנוסים, כך גועו יהודי חינה וכך גוועים הפלשים, יהודי־הריפורמה והייבסקים.

אנו טועים בחשבנו כי רק עתה אין ספרנו העברי מגיע לתפוצות הגולה. זה היה לצערנו חזיון תמידי בדברי־ימינו. מה היו תפקידיהם של עזרא, הלל, ר' חייא וארבעת הרבנים השבויים שנפדו באפריקה, מה מצאו אלה לפניהם? ומה מצאו יהודי רוסיה בקוקז ובאסיה התיכונה, בהכבש אלה על־ידי רוסיה? תמיד היו שבטים נעקרים מתרבותנו ומלשוננו. וכמו שאמרתי: חורבן מרכזים בא בהנתק אנשיהם מן הלשון והתרבות העברית. השאלה אינה זו של בדידותנו פה, כי אם של התפוררות הגולה.

את ערך היקיצה העברית בדורות שונים אנו רואים באותה חדוה של השרידים־היחידים בהגיע להם מלה עברית מרחוק. היא היתה מגלה להם את כל עלבון קיומם, מעמיקה את צערם ומעוררת גם תקוה. לארץ בלי עברית קראו “ארץ־תלאובות”, גם אם היתה בה תורה בתרגום. ומה גדלה חדוַת כותבי העברית להד הרחוק שהגיע אליהם דרך מכתבי השרידים היחידים. ומה גדול היה ערך התרגום⁶ בדורות כאלה. בדור הרמב“ם מוצאים אנחנו הרבה תעודות ומכתבים המעידים על הצדדים השונים של היקיצה הגדולה. וכן גם בדורות המאספים ובדורו של שד”ל, לפרקים גם עתה.

הפחד בערב ההתפוררות ואי־הבטחון בקיום המרכז הגלותי ברוסיה, פולין וגליציה השתקף באופן מחריד במכתב מארץ־ישראל של רבי גבריאל ראש הישיבה ב“גמול ישרים” של סמולנסקין, זה שקרא לעזוב את חיי הגלות בטרם יעזבו הם אותנו, ואשר ראה בארץ־ישראל בית מקלט לנזירי ישראל. ובכל זאת עמד סמולנסקין נבוך ואובד־עצות בפני,“שאלה נכבדה” של בן־יהודה, האיש אשר הוציא את המסקנה ההגיונית והקיצונית מחרדתו של ר' גבריאל ושעבד לה את חייו ופעולתו, ושהיה בכל אופן ראשון למחיי שפתנו בדבור.

ונבוכים עתה גם רבים מאתנו ואובדי־דרך. לפני המלחמה ידענו כמה מעטים אנו פה, ואת כשלון הגלות מתחתינו, והתפללנו לשבט קטן בעל איכות ואינטנסיביות. שמחנו לקראת כל יצירה עברית בגולה, והאמנו בכל זאת בלבנו, כי אנו פה נמשוך את הגלות אחרינו. וכמובן לא בדור אחד. עתה גדלנו, חזקנו והדבור העברי מקים לנו פנות רעננות גם בגולה, ולבנו כבר נפל עלינו, קצרה רוחנו. ואנו רואים כי דור סופרים שלם בעצם כחו ובהגיע זמן הבגרות ליצירתו – עוזב את הספרות ואינו משתתף כמעט ביצירתה. זהו, לפי דעתי, אסום מאיֵם. אני ודאי איני מזלזל בדור העולה, ובכל זאת לעזיבת דור שלם ודור גדול את הספרות ולהתרשלותו ביצירתה אין כפרה. אל נאשים איפוא אחרים, הידים רפו אצלנו ואנו החלשים.

איני מפחד פן נשאר זמן רב שבט. מן הגרעין הבריא יצמח עץ יפה ורענן. אם נהיה שבט חי, פורה ויוצר נמשוך את הגלות אחרינו. ואם נבין כי תפקידנו הוא כפי שאמרתי באיכות ובאינטנסיביות וביצירת פנת־תרבות עברית מגובשת ומוצקה ­– נעשה אז את המוטל עלינו. ובינתים יגיעו בגולה דרך הדבור העברי אל הספר העברי, וגם ישובנו פה יגדל. הרי לא נשאר תמיד במספרנו עתה. רק מפחד אני מקוצר־רוחנו ופן נשאר בחצי־הדרך. יש סכנה שחוגים שונים אצלנו ישתמשו לשם התאחדות עם הגולה באמצעים כאלה העלולים לההפך למטרה, ושעלולים גם פה וגם שם לפורר אותנו לאבק־שבטים. מפני השבט העברי ואפילו מפני הקטן והסגור – אין פחד.

הלואי והיינו שבט!