היש לנו לקוות ליצירה רוחנית פה בארץ ישראל בעתיד הקרוב? יש אומרים: כן. ארץ ישראל היא מקור־יצירתנו – ואיך יתכן שלא תתעורר בה היהדות ליצירה? ובשדרות ידועות יש אצלנו גם יחס מיסטי לארץ; ארץ ישראל היא בשבילן מחוץ לכל חוקי הטבע, ההיסטוריה וההתפתחות. מה שאין בכחם של מיליוני יהודים ברוסיה, באמריקה ובארצות אחרות לעשות – יעשו איזו מאות אלפים בארץ ישראל ויצליחו. ומדוע יהיו מן הנחשלים דוקא בשדה־הרוח, בפנות אלו שטפחו בתנאים קשים גם בגלות? וישנם ספקנים ורציונליסטים החושבים שגם ארץ ישראל נתונה להשפעת חוקי אדם ועמים. ובינם יש חושבים שאין לקוות ליצירות רוחניות חשובות בארץ ישראל בעתיד הקרוב; אין בה התנאים הדרושים ליצירה ומאין תצמח זו?
לא כל יהודי ארץ ישראל חיים חיי עם נורמלים, כלומר, מתפרנסים באופן פחות או יותר נורמלי ומחנכים את ילדיהם באופן אנושי פחות או יותר. יש עוד אלפי יהודים החיים על החלוקה והנותנים לילדיהם חנוך לא מתאים לשאיפותינו, וגם לא בלשוננו, ויש חוגים משוללי כל קולטורה, ואפילו כמעט ערביים בני דת משה, ויש מוסרים את ילדיהם לחנוך זר. אבל אין זה עוד הכל. העיקר הוא שארץ־ישראל וישובה דורשות עכשו כחות רבים, ומי שיש לו אנרגיה רוחנית הולך ומשקיע אותה בקרקע, בעבודה, בעסקנות או בחינוך. ועד כמה עבודות אלו בולעות את האדם – מראה העובדה שמורינו העברים לא חברו עוד כמעט שום ספר חינוך ולמוד ראוי לשמו. העבודה המכנית, היום־יומית בולעת את האדם ואת כחותיו, ובשביל יצירה לא נשאר כלום. יסודות ישובנו בארץ ישראל עכשו הם או בטלים מעבודה לגמרי, או מסורים לעבודה בכל כחם. חלק גדול חלוקאי של הישוב בערים הקדושות הוא בטל, והישוב מחוץ להן בערים ובמושבות עובד כמו שלא ידעו בארץ־ישראל עד כה. את שעות הפנאי המעטות בולעת העסקנות. וכך, או שאין אנשים מתאימים ליצירה רוחנית או שאין שעות פנויות בארץ ישראל, ויצירה רוחנית הרי תולדת פנאי היא.
היהדות של עכשו בארץ ישראל שקועה יותר מדי בבנין חמרי ובחנוך; המעבר אל הקרקע – ומעבר זה עד כמה שהוא נוגע לפועל העברי החקלאי ולאכר העובד הוא מעבר במלוא מובן המלה ולא רק כזה של אכרות שאיננה עובדת – המעבר הזה בולע את כל האדם. אותה עבודת ההסתגלות שנעשית עתה במושבות נקיות מעבודת־זרים או בנחלאות הקפה הלאומית, עושה את ה“אקסטרן” (תלמיד מחוץ לבית־הספר) שלנו או את הבחור הבטל בן־העירה ליוצר של קנינים חמריים קרקעיים והדורשת התאמצות בלתי רגילה והתמסרות גמורה לקרקע ולעבודה באותן המושבות שהעבודה העברית התבססה בהן, הסתגלות זו מוצצת מהאדם את כל לשדו ועושה אותו עבד לאדמה ולתנאי חייו החדשים והקשים. אין עוד אותו המצב הנאות שאנו שואפים אליו, זה הנותן לאכר קולטורי לחלק את עצמו רובו לעבודתו ולמשקו ומעוטו לנפשו ורוחו – למצב כזה טרם הגיע הזמן. עוד נתונים אנו בזמן של קיצוניות. האכרות הישנה, זו שבנתה את הישוב על יסוד של עבודה נכריה, עשתה את ישובנו בחלקו הגדול לחסר־בסיס. הבן והבת נהיו זרים לקרקע, הבן הלך לאמריקה ולמצרים והבת עכשו הולכת אחריו, והאב שהניח את היסוד לישוב החקלאי הולך ונשאר באין יורש. ומשטר ישובי זה גם הכניס הרבה מן הזיוף התרבותי למושבותינו. תחת המסוה של קולטורה חיצונית השתרשה פראות מדברית שעשתה לאפשר מעשים אכזריים, שגם לא עוררו שום מחאה פנימית בארץ ישראל, מפני שהחיים הערביים למחצה טמטמו את הלבבות. נגד סגנון־חיים זה קמה מחאה בדמות ההשתרשות של הפועל החקלאי שלנו ההולך ומכה שרשים בקרקע, ביחוד בעברו להתישבות על יסודות עבודה עצמית או עברית. בני אדם שואפים לקדש את עצמם על ידי האדמה ולקדש את האדמה על ידי עבודה עברית. דומה, כאלו נחללו גם האדמה וגם הנשמה על ידי העבודה הזרה, והעובד העברי מרגיש את האחריות והחובה לטהרן מטומאתן. הטפתם של גורדון וברנר הכו שרשים בלבבות, והעבודה נעשית באמת לדבר של קדושה, לדת; דת העבודה כובשת את הלבבות. אותן המושבות שאין העבודה העברית נעשית בהן לפרינציפ נעשות חול בעיני הבריות, הולכות ונמאסות על כל נפש נקיה. הישוב החדש חדל מהיות חדש, ולא רחוק היום שבו תכנסנה כל המושבות שאין בהן עבודת־יהודים לכלל הישוב הישן.
ודת העבודה הזאת, אם כי נושאת היא בקרבה הרבה גרעיני־תחיה אמתית ועל ידי זה גם גרעיני־יצירה, בכל זאת אין היא מכשירה את הצעיר העברי בארץ־ישראל, הנאמן לה – ליצירה רוחנית, מאחר שלוקחת היא את כל הכחות, האנרגיה והנשָׁמות בשביל האדמה והעבודה. ויסודות אחרים יוצרים באמת אין בארץ־ישראל. יש בעלי־מלאכה טובים במקצועות אחדים של החיים – אך יוצרים אינם. החלוקה הנותנת לבעליה הרבה פנאי יכלה לשמש לכל היותר בסיס לתיאוסופיה, אבל לא יצירה חיה אנושית; יכול אדם החי באויר החלוקה לעַיֵל פיל בקוף מחט גם במה שנוגע לתיאוריה לאומית, אבל ליצירת ערכים אנושיים לא יגיעו בני־אדם אלה. החלוקה אין לה יחס לא לההוה ולא להעתיד, יכולה היא להגן על העבר בשוטים ובחרמות או בפלפולים פלספניים, אבל מחוץ להעבר אין לאידיאות שלה אחיזה; אדם מן החלוקה מוכרח להיות שקוע בנקוי השוק מפרות בלתי מעושרים (כלומר, מפרות של יהודים שיש עליהם חשש, בעוד שפרות של נכרים נקיים מכל חשש; הרי אין גוי חייב במצוות, וזכות היא לו לפטר גם את היהודי המעסיקהו והקונה ממנו מכל חובה ומצוה לאומית ודתית), לעסוק בפלפולים על כלאים ושמיטה, לאסור פֵרות שהורכבו לפי דרישות המדע שבימינו, לאסור עבודת פועל יהודי בשנת־שמיטה ולהתיר את נצול אדמת ישראל בידי נכרים, ע"י העסקתם בה ומכירה פיקטיבית לנכרים, יכול הוא גם לטפל בהלכות עירובין ומקואות ולמצוא להן סמך מן הפילוסופיה בנוסח פרנקפורט, לקלקל את החינוך המודרני על ידי חנוך־קריקטורה, לאסור גימנסיה עברית, למשל, ולהתיר בשעת הדחק את האחים והאחיות הצרפתיים ולמסור ילדי ישראל לידם לחנוך־הצלב, – אבל לא יותר. במקום שיש אבק־חלוקה אין הנפש מסוגלת שם ליצירה נקיה ויפה. העולם של עכשיו יכול לקלוט אל קרבו יסודות רוחניים של העבר ולהתעשר על ידם, ולהיפך להדלדל על ידי אי־ידיעתם ואי קליטתם. אבל לא יתכן עכשו להחיות את הגיטו של זקנינו ולשוב אליו. וכל טרחתם ומאמציהם של חובבי־האורתודוכסיה לא יחיו את המתים יותר. גם היצירות הכי־יהודיות של עכשו, אלו של ביאליק ואחד־העם, דורשות בתור בסיס להן את חופש־הדעות ושנאת הצביעות. במה שנוגע למיסטיקה הנה עד כמה שהיא פיוטית או אינטואיטיבית־מחשבתית יש לה ערך יצירתי, אבל מן הרגע שהיא נעשית דוגמתית נטל כוח יצירתה ממנה והיא נהיית למפריע קולטורי שצריך לפנותו מן הדרך, אם חפצים להמשיך הלאה את התפתחותה של יצירה חפשית בת הזמן והעתיד.
וגם הטפוס הבועזי1 שלנו אינו מוכשר ליצירה, מרוצה הוא מעצמו ושבע־רצון יותר מדי, ופה ושם שביעה זו נוזלת כריר מעל השפתים ומתוקה היא יותר מדי. מה מתוקה היא השירה של ארץ־ישראל, זו של משפחת העתונות. עומדת היא משפחה זו ומביטה על קיום הנבואה “ועמדו זרים” וכו' ומתענגת. שרה היא תהילות לכבוד מושבה עשירה פלונית, המושבה מוחאה כף לכבוד סינדיקט היינות, והסינדיקט מוציא את צעירי המושבות מתוכן ומהפך אותם לפקידים במצרים ובארצות רחוקות, ומסַפרי הישוב הזה שרים בפרוזה לאהבה הרגשנית והמחושבת במקצת של סביבתם, והכל יפה כל־כך ומתוק. ויצירה בהתחלתה הלא על פי רוב פרי של אי־שביעות־רצון והתמרמרות היא. ומי שחושב כי יש עוד מקום בארץ־ישראל להתמרמרות גדולה אינו אלא טועה. הבנין הוא קטן עוד מאד, פעוט – אפשר להגיד, וכבנין גם קלקוליו. עם התמרמרות ארץ־ישראלית לא נעים לפרקים להראות מחוץ לגבולה, כה פעוטה היא בערך. להתרוממות ודאי אין מקום. יש פה מקום להומור, אבל בני־אדם שקועים פה בבנין עד צוארם, וכל אחד מהם או שהוא נלחם במכשולים קשים או שעומד הוא וצוהל מרוב נחת. צר בכל זאת לפרקים שאין הומוריסטן פה. חומר בשביל יוצר מסוג זה יש פה למדי.
ומתוך שהעתיד הקרוב יהי עתיד של עבודה ושל התמסרות לה, לכן קשה לחשוב שימצא בו פנאי ליצירה רוחנית. העבודה מרובה מאד, ויש גם פה תאוה משונה ליצירת מוסדים, תאוה משונה שבאה לישובנו החדש בירושה מירושלים. יום־יום צצים מוסדים, שרובם אמנם הם בני קיקיון־יונה, אלא שמטרידים הם בני־אדם. יש למוסדים כאלה תיכף מזכירים עסוקים בכתיבת מכתבים למוסדים ולעסקנים בגולה, וגם לנפח את הפעולות ולקרוא לאַיִן יש – מצווים הם. מוסדים אלה בולעים הרבה כחות צעירים, גם מאלה שיש להם שאר־רוח, ומהפכים אותם אפילו מחוץ לירושלים להעתקות של בריות ירושלמיות כמותן. אתמוספירה זו של מוסדים אינה מוצלחה ליצירה רוחנית. קנאת מוסדים ועסקנות, אפילו לשם יצירת מוסדות רוחניים, אינה מרבה חכמה ויצירה. רוב מוסדים אלה אין להם בסיס ואין בהם צורך ממשי, וחבל שהישוב החדש הולך ומתנול על ידם. וגם העתונות לוקחת מקום יותר מדי פה. חלק מן הסופרים חולם לא על כתיבת ספר חשוב ויצירה הגונה, כי אם ליסד עתון, והמאמצים נתונים להשיג תומכים. פועלת פה גם החמריות של המזרח, השקוע מאד בחמריות ובעניני פרוטה. חוסר קולטורה ואינטרסים רוחניים עשו את אנשי המזרח לאנשי פונטים ונפוליונים (נפוליון – המטבע ולא האיש). ברוסיה היה יהודי כותב בלי חשבונות והחשבון בא אחרי כן או שלא בא כלל; ופה אצלנו – אם חפץ בן אדם לטפל באיזה דבר רוחני – רצונו הוא שיבטיחו לו שכרו במוקדם. הארכיונים של מוסדינו בחוץ לארץ יכולים לספר הרבה בענין זה.
פרספקטיבה זו של חוסר יצירה נכונה היא בנוגע לעתיד הקרוב. העתיד הרחוק, אם רק יתפתחו פה החיים באופן בריא ואם תברא האתמוספירה הרוחנית שאנו שואפים לה, – אין ספק שתהיה עשירה ביצירה. יש הרבה תנאים נאותים מסיעים לה. ולעת־עתה אין אנו צריכים לדרוש את הבלתי אפשר. ליצירה רוחנית לא בא עוד פה הזמן ולא נבראו התנאים עוד. החיים גוזלים פה את כל הכחות, וכשיבוא הנה סופר יהיה לכל היותר לפובליציסט, אם לא למתרגם בלתי מוצלח של ספרי־לימוד. ליותר מזה קשה לקוות. על דבר אמניות אחרות אין לדבר כלל. באופן היותר טוב יהיו לנו עכשו בעלי־מלאכה; ליצירה ולאמנות לא הוכשר עוד השדה.
הערה: מאמר זה נכתב ונדפס לפני יותר מעשרים שנה, בתנאים ובהיקף המצומצם של אז. ערי־חלוקה מצד אחד ומרכז קטן של ישוב חדש ביפו ובחלק של המושבות זה היה כל ישובנו. הדאגה ליצירה הרוחנית היתה אז מכוונת לספרות, על אמניות אחרות, כנאמר, לא דובר אז כלל. תפיסת הכותב היתה מושפעת מההיסטוריון הצרפתי סֶניובוס2, זה שבאר את מעוט היצירה באמריקה, למרות כל תנאיה הטובים, ואת חסרונה ביון, אצל צאצאיהם של גדולי האמנות והמחשבה בעולם העתיק – על ידי הטרדה בישוב ובבנין ארץ. אמריקה, אמר' צריכה היתה לברֵא יערות, להכשיר ארצות לעבוד ולישוב, להלחם בשבטים פראים ולברוא סדרי חיים ומדינה, ויון, שבימי שחרורה מתורכיה קבלה ארץ עזובה עם רבע מיליון נפש, ששליש מהם היו אלבנים, ושהביאה ארץ זו לידי ישוב של שני מיליונים (עתה ששה) היתה גם כן מוכרחת לישב נשמות, ליבש בצות, להכניס אמיגרנטים יונים וכו'. ואיי היונים שתחת ידי תורכיה היו עסוקים במרידות. במשך 60 שנה היו לאי כרתים 28 התקוממויות. (הנני מצטט על פי זכרוני.) בתנאים כאלה אין לדבר על יצירה רוחנית. דעתו זו של סניובוס אמתו גם סיביר הרוסית, אוסטרליה, הבורים באפריקה הדרומית ועמי־הבלקן אז. (התנאים מאז השתנו באחדות מהארצות ובאחרות לא השתנו.) ומובן, שנסיון היסטורי זה לא היה מסוגל לעודד אותנו, את הישוב שהיו לפניו התאמצויות כפולות, מעבָר לעבודת האדמה של עם עירוני, הכרח ליצור בתוך חוסר ממלכה דואגת ושעבוד לשלטון זר ובתוך אי־בטחון במדה ידועה של הנפש והרכוש, והחיאת לשון מתה כמעט. ודוקא קשיים אלה לא הובלטו במאמר הזה, והובלטו קשיים מקומיים וזמניים המונחים בתנאים מצומצמים של ישוב אז. דבר זה יכול להיות מובן רק בתוך אותה המלחמה היום־יומית שנאלצו אנשי רוח ועבודה מעטים להלחם אז בעד הזכות לעבוד ובעד נשימה חפשית. וממילא הוסחה הדעת מההיקף האנושי הרחב וצומצמה בקטנות. מן העיקר נזכר רק ענין חוסר הפנאי, שבעצם לזה התכוין סניובוס, כלומר, חוסר זמן ממש ותשומת לב בנפש ליצירה רוחנית.
במשך השנים הצטמצם הישוב החלוקאי, ירושלים נהיתה מצד אחד לבירת הארץ, למרכז הנהגתנו הפנימית וגם לפנה תרבותית חשובה. הישוב החדש הוא עתה העיקר והשולט בתוכנו. מלבד העבודה נכנסו קפיטלים עצומים לארץ ונברא גם פנאי. ומחוץ הדאגה לספרות נבראה גם דאגה לאמניות אחרות. ישובנו שקבל קודם גם את מזונו הרוחני העברי מן הגלות, מקבלו עתה רק מן הארץ, כי חדלה הגולה כמעט מיצור, וכמעט כל הסופרים העברים עברו הנה. התפתחה עשיה מרובה של נכסים רוחניים בספרות, בציור וגם במקצועות אחרים. נעשו נסיונות בפסול, במוסיקה, ברקוד, בתיאטרון ועוד (בארכיטקטורה, דומה, מסתפקים רק בדוגמאות חוץ, כבאופירה), וליצירה ממש הגיעו רק בספרות ובמדה מעטה בציור. בהשאר לא יצאו מידי חקוי ונסיונות מקוריים לא הכתרו בברכה.
נברא פנאי, אך תשומת הלב נתונה עוד לצד החמרי, לפוליטיקה, לשפור החיצוני של החיים ולנוחיותם. חוגי־העבודה אינם מגיעים ליצירה רוחנית או “מקוצר־רוח ומעבודה קשה”, או מתוך השתקעות בפוליטיקה. ויחד עם החוגים האחרים הם שקועים ביצירה חמרית וציויליזציונית. ליצירה רוחנית מעטה הדרישה.
התסיסה הרבה בנשמה, זו שמלאה חלק של אנשי־הקבוצות – או שהשתקעה בחוג מצומצם מאד לא רק של בני־אדם, כי גם של ענינים, או שנתחלפה בדאגה למשק, לחיי יום יום ולמעמד. יסודות אחרים בעלי תסיסה נפשית אינם כמעט. הדת בארץ־ישראל או שהיא שוקטת על שמריה, או שעסקניה, כחלק של הפועלים, נתונים ברצון לכבוש שלטון. תסיסה דתית איננה, ודתיות תמימה או לאומית־רומנטית שתבוא למלא את הריקניות שבנשמה לא נבראה אצלנו. אנשי הרוח הם או בעלי־מלאכה, או נתונים כאחרים לרכישת נכסים חמריים, לשפור חיצוני של החיים לעניני פוליטיקה וכדומה. הפוליטיקה כלפי פנים וחוץ אוכלת את האדם מישראל. ממשלה שתדאג להקל את קושי ישובנו והתערותנו בארץ או לעליתנו התרבותית – אין לנו. ישובנו מוכרח לדאוג לעצמו, וממילא פורחת המוסדיות עם כל צדדיה השליליים שדובר עליהם פה.
הדברים שלמעלה: “בני אדם שקועים פה בבנין עד צוארם, וכל אחד או שהוא נלחם במכשולים קשים או שהוא עומד מבוהל מרב נחת” – מאומתים גם על פי הנסיון של ישובנו עתה. או עבודת־פרך או ספסרות ובזבוז, או דאגות קשות ומדכאות או שביעת רצון עד לבחילה. (בכל החוגים; שביעת־רצון, ונפוח דבקו במדה שוה כמעט בכל שדרותינו.) העתונות אוכלת את הפנאי המעט שנשאר לקריאה, ויש שאנו מקנאים באלה שהעתונות צומצמה אצלם. יצירה לשמה אינה לוקחת את הלב – מכיון שאין לה הד, ולכן שולט החשבון, הגורם לאכזבות ולמרירות. הסופר נהפך גם עתה לעתונאי ולמתרגם.
למדע כללי ועברי מקורי ויצירתי צר עוד המקום וחסרים התנאים החיצוניים והפנימיים. ויתר האמנויות יוצריהם נתונים עוד בנפשם בחוץ. מחוץ לנוף הארץ לא קלטה עוד נפשם כמעט מאומה. התיאטרון מתפרנס מתרגומים וגם אין לאנשיו צורך נפשי במקור. הלשון נתונה עוד במלחמה על קיומה, וכל זרם עולים חדש מעמיד אותה שוב בפני התאמצויות קשות.
ובנוגע לעתיד הקרוב קשה לחשוב שישתנו התנאים. ואם קודם פרנסה הגולה העברית את ארץ־ישראל ביצירתה הרוחנית, הנה עתה על ארץ־ישראל לפרנס את עצמה ואת הגולה. וזאת היא השאלה. הימצא הפנאי ואם יתגבר רצון היצירה הפנימי על המכשולים שבחוץ ובנפש. לאופטימיות מופרזת אין מקום, לספוק־נפש ודאי לא; העבודה והתאמצויותיה מוכרחות להעשות בלעדיהם. הגולה העברית חדלה כמעט מהתקים במובן יצירתי, וחוששני כי נחוצה עתה חלוציות גם פה וגם בגולה ביצירה העברית והמקורית. בלי זו קשה יהיה מצב היצירה מאד־מאד.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.