הישן אומר: “חוק עולם ולא יעברנהו”; החדש אומר: “הרצון – כל יכול”. החיים הם ישן וחדש כאחד. החלום יהי פעם חיים, והחיים – לאגדה. זהו שוב חוק – אבל בגבולותיו של זה פועל הרצון. ההורס – כלו רצון, השומר על הקיָם – כולו חוק; ואך הבונה מוכרח לצרף השנים יחד, כי הרצון פורץ גבול החוק, והחוק מגביל את שלטון הרצון. ובנין זהו צמצום. מי שאינו מצמצם אינו בונה. אבל בנין דורש גם דמיון.

ברוסיה הצרית שלט החוק, והרצון הרוסי הישן בוזבז כולו לשמירת הקיָם, והחדש – נהיה לרצון הורס. הרס יכול להיות דבר מועיל, אמצעי – אבל התכלית היא בנין. סופו ההגיוני של הרס הוא חורבן, ותוצאותיו – מות; ואמצעי ותכלית ורצון וחוק הם בגבולות החיים. כשהבנין דורש תקון או שפוץ – או כלו כבר מפּוֹלת ומוכרחים לבנות מחדש – ברוך ההרס. אבל העיקר הוא בנין.

ושוב: החוק השליט הבלתי מוגבל ברוסיה הישנה יצר את הרצון ההורס הבלתי מוגבל גם הוא. וכשנרקב החוק מחוסר דם חדש – עלה הרצון ההורס ויהי לשליט יחידי. “כדי לבנות מקדש – צריך להרוס מקדש”, אמר בעל “הרצון אל הכח”, ואך האסון הוא, כי המחריבים משאירים חרבות, מקימים עצמם את הנהרס בהשתמשם בלבנה שבורה ובחומר מקולקל, או שבונים הם בנין שלא התכונו לו כלל.

ושפוּץ אינו לא בנין ואף לא תקון. שפוּץ זהו הקמת הנהרסות למצב שלפני ההרס, ולו גם למצבן המעורער. שפוּץ – הוא בנין של חסרי דמיון ורצון. לבנות מחדש צריך או לתקן (לא לחנם חביבה המלה “שפוּץ” על שומרי הקים). המונרכיסטים חפצים לשפץ את רוסיה, פואנקרה חפץ לשפץ את צפון צרפת, אבל בני אדם חפשים ועם חפשי חפצים לבנות ולתקן. לתקן במובן רחב, זאת אומרת: להיטיב, לעַלות. לבנות אפשר במקום ריק או אחרי פנוי מפלת, או במקום שנחרב ע"י אסון. ללכת להחריב לכתחילה ארץ לשם בנין – לא כדאי. כי בכלל אין בטחון, שמה שיבנה מחדש יעלה על השאר. עיר הגדלה גדול טבעי, שבנינה גדל שכבה על יד שכבה, היא יותר מרובת גונים ותרבותה גדולה מהעיר החדשה לגמרי וגם מהעיר הבלתי מתחדשת. פה ­­– חנות עתיקות, ושם – לוח חלק. והעיר המודרגה – נשמת דורות וחיים.

ולוח חלק אין באדם. המהפכה הצרפתית החריבה (גם לה עלה הענין בשני מיליונים ועם מלחמות נפוליון בחמשה מיליונים קרבנות. ולאירופה כולה עלה המשחק בששה עשר מיליון אדם. ומה היתה צרפת אז לעומת רוסיה עתה? ואל נפריז בערך החורבן של רוסיה. אין אירופה מתחרטת היום על הענין הצרפתי, כשם שלא יתחרטו הבאים אחרינו על הענין הרוסי) בכוון לרצון, לתכלית, וגם שם בא “נפ” ואחרי ה“נפ” – נפוליון והבורבנים. ההיסטוריה חוזרת; אבל סוף סוף השפוץ לא הצליח. הרצון שנחלש בימי נפוליון האחרונים ואחריו ­– התקומם שוב, והחוק הישן נפל. גם ברוסיה יהי כך. בדרך ותורי שלטון זה או שפוצו של שלטון ישן – יגיעו הרצון והחוק לידי איזו פשרה, ויבנה משהו חדש, לא מסוכן; בכלל אין בחיי חברה מקום לדברים מסוכנים קבועים, חוג האפשריות של חיי חברה הוא די מוגבל – אבל בינתים מושל עוד הרצון ברוסיה, מטושטש על ידי המנהג. והרצון הולך ונכוָץ. מה שבונים אינו שפוץ עוד, אבל לא מה ששאפו אליו¹. והולך ונברא חוק אחר, אבל חוק מגביל את הרצון. בימיו הראשונים של השלטון החדש שמר שלטון הזרוע על הכונה הטובה, ועתה שומר אותו שלטון על אמצעי הנהפך לעינינו לתכלית, שֵם שמתרוקן מתכנו. ובכל זאת אם תבוא איזו התאמה, אם החוק החדש לא יחניק את שרידי הכונה הטובה, הרצון לא יפגם כולו – יתוקן מה.

וגם אצלנו, בפנתנו הקטנה, מתנגשים הרצון והחוק. אנשי החוק, קראו להם “אגודת ישראל” או “בּוּנד” (יש לו יורשים גם פה), אינם מודים בשום רצון. כי מה זה “בונד” אם לא שמירת הקים, חוק עולם ולא יעברנהו? “אירופה לא תלך לאסיה, הכפר הולך אל העיר ולא להיפך, האכר לתעשיה ולא הפועל לאכרות, לשון שחדלו מדבר בה פעם לא תחיה” – חוקים. אפילו וַנדרוֶלד, סוציאליסט שהרגיש ב“שיבה אל הכפר”, לא החכימם. הציוני (ואלה שלפניו) בא ואמר: יש רצון בעולם, אלא שלפני המלחמה גם ידע: יש חוק בעולם. ארץ קטנה ועניה ועם חרֵב, שנתק מאדמתו ומן האדמה בכלל, לא יבנו ביום אחד. אחרי המלחמה חגג הרצון הבלתי מוגבל נצחונו. ובאה אמונה: בפסת־ניָר, בדיפלומטים, בפוליטיקה ישמעאלית, בכח הבלתי מוגבל של הפונט, – מענין שהאדם לא בא כלל בחשבון. נתנו לרב ירושלמי חלוקה ציונית והאמינו בו כברבי עקיבא. חשבו, כי בכחה של התלהבות רגע בצרוף זהב ליצור כל: גם ישוב, גם לשון, גם עובד, גם חיל וגם צדק עולמי. דוקא ביחס לאדם השתררה השקפה מכנית. נכין תנאים ויבאו יהודים. ומי יכין את התנאים? אנו הפקידים. ונבראה אמונה בפקיד, הועמדה מכונה גדולה של הכנת תנאים, ומכונה זו בלעה את הכח ובזבזה את הרצון. כשחפץ יהודי לבוא אין לְמה. בוזבז הכל, והמכונה כמעט עמדה באמצע: אין נפט. נכשל הרצון, האדים שנצטברו פורצים החוצה בשריקה אי־נעימה. הנאד הנפוח מתפקע, בזבוז הרצון, היכלת והאמצעים המעטים עוד נמשך. היהודי הבא יוכל לצאת, העיקר היא המכונה, וזו עדיין בולעת את המעט שיכול היה לבנות.

והטוב הוא, כי מנצנצת הרגשה: צריך לשוב; יש חוק. הרצון ואנשי הרצון יורדים קצת, ואין זה מזיק, אלא שגם אנשי חשבון וחוק חוזרים על חכמות איש הרצון: תנו לי סכום כזה וכזה ואעשה לכם כך וכך. לא קל להשתחרר מההיפנוזה של תקופת ההפקרות והפונט. והרי הפוליטיקה מתנודדת תחת הרגלים, והרי העיר מראה כבר עצמה פבריקה להכנת בורחים: ולמה נפח? אפשר טוב היה להתכנס אל הגבולים, לאט, לאט, ולשוב אל הקרקע, אפשר צריך היה להרחיק את המכונה הצדה ולעשות מלאכה פשוטה טובה ולקמץ בכח המעט? אלא, מה שאין היום יהי מחר.

רואים לאן הרוח נושב: החוק ישתרר סוף סוף, הרצון יוכנס אל החוק. הוי, ישנם אנשי־חוק בארץ שפחדו מכל נשיבת־רוח, ישנם כאלה אשר ריר־חכמתם נוזל להם על שפתותיהם מרוב נחת: “נבאנו, אמרנו – עתה ראו, הנה!” לא, לא לחוק זה אני מתפלל. שואף אני לחוק אחר יציר רצון ומלוּוֶה על ידו, ולרצון אשר יגביל עצמו על־ידי החוק. אומרים: אין העולה קשור לארץ. מה זה קשור? כשישנה התאמה בין החוק והרצון ושניהם פועלים בכוון אחד – יש קשר. מה זאת משפחה? אם החוק והרצון שולטים בה יחד היא כח. נפגם החוק – היא נהרסת, נפגם הרצון ­– הרי היא נקפאת והשעמום משתרר בה, והילדים בורחים ממנה. כך היא גם קבוצה וכך הם החיים בכלל: רצון וחוק. יתאחדו שני אלה, נכיר את הגבולות ונצמצם רצוננו – טוב; בלי זה נשאר על־יד האבוס הריק. אבל אסור לרצון להפסק: ארצנו קטנה היא ועמנו דל בסגולות־בנין, וצריך שיהי רצון חי וער, אבל גם מצומצם ומרוכז. ואם נאמר: הצבור הוא החוק והאישיות ­– הרצון, צריך להשליט את האישיות, לתת לה מרחב יותר, לברוא אדם אחראי בתוך הצבור. בלי אדם אחראי יוצר לא תהי קבוצה נאמנה ובונה, ובלי רגש צבורי וחוק – יכול מושב העובדים הכי טוב לההפך למושבה בנוסח הישן, כי המושבה הישנה שלנו היא רצון לא רצוי וחוק פגום – וזהו אסונה.

מי הוא היוצא, הבורח? האדם המטולטל­ ברוח החוק, לא של חוק מוסרי (זה שייך לגדר הרצון), כי אם של חוק כלכלי או של אינסטינקט הצועניות וההפקרות שבנפשנו. הצועניות היא החוק בשביל היהודי הנודד, שלא נקשר למולדת ושלא שאף ליצור לו אותה. אם ב“קולות”² בוכה מישהו על אמונתנו בקרקע, בעבודה, ורואה בזו גשמיות – זהו יהודי חוקי, מפחד מפני ערעור יסודות החוק ובוכה על חרבנו; אף כי בהיקפנו הרחב ישלט החוק עוד הרבה זמן ואין שום סכנה נשקפת לו. אין עוד על מה לבכות. החוק עודנו חזק בנו מכל רצון. רק כי הכותב שם איש־יחידים הוא, ומתוך הרגשה כי היחיד שלנו מתחיל להשתחרר מן החוק, – הן דרך התבוללות גמורה, בהשתפכו בנפשו עם המולדת המציאותית, הן דרך רכישת קרקע ועבודה בתור בסיס לאומי לקיומו, – הוא בוכה. אנו מודים עתה בחוק, ישנו, ומי שמזלזל בו נענש. אי אפשר להביא אלפי צוענים ולומר: ישבנום, קשרנום. אי אפשר לחיות במכניות, אבל אל נא יתגאה בעל־הרצון; גם בצעקת: עליָה, עליָה! אי־אפשר לחיות! כי הרצון האי־מוגבל חושב גם את הפסולת לזהב, והרי מכני גם הוא. ישנה מכניות בעולם ומוכרחים להתחשב עמה.

ובכן האמת היא באמצע? לא, כי אם מעל לאלה. מוכרח להברא דבר־מה הרמוני, שיאחד את החוק והרצון בלי נגוד ביניהם. להכיר בגבולות החוק ולאמץ את הרצון בתוכו ולפרוץ גבולו לאט, לאט, לשנותו, להטותו וליצור חוק אחר יליד החוק הקודם והרצון ולחדש תמיד פני הרצון – זהו מה שצריך. ליצור אישיות צבורית וצבור אישי, להמציא שכבות חדשות לשרשים מתיבשים ולתחוב יונקים חדשים במקום העצים הרקובים – זהו. על מעין זה חשב אחד־העם אחרי הקריזיס של חבת־ציון, ועל מעין זה חשבו אנשים רבים ברוסיה אחרי כשלון המהפכה של 6–1905, ודאי חושבים גם ברוסיה עצמה על זאת עתה (מה שהאימיגרציה חושבת אינו חשוב, מכיון שאינה בונה כלום, ורק מתפללת לחורבן. הבורח שלנו ושלהם אחד הוא).

גם לפני המלחמה היו הרבה בורחים, נשארו מעטים. אך מתוכם גדלו בני אדם, גדל רצון וחוק. גם עתה יהיה כך: המוץ יסוער (הטוב הבורח עושה עצמו פרקים למוץ), ומה שישאר – חלק ודאי יתנוֵן, בלי זה אי־אפשר, – אבל חלק יתלכד, יתגבש ויחזק את הבסיס, ולאט, לאט, אחרי שנים – נראה כי יש לנו רכוש, כמו שמרגישים אנו עתה ברכוש הקודם. ואם תאמרו: והתקוות הגדולות, וההצהרות, וכל מה שחלמנו ודברנו – ומה לעשות? כל זה היה פרי דבור, פטפוט, אי־אחריות, מחוץ לחוק וגם מחוץ לרצון, ולכן נשא הרוח את כל זה. מה שישאר יבחן בכור ויצרף. משם תתחיל עבודה, משם יולדו החוק והרצון. מי שרואה את הכשלון ונשאר על מקומו איתן – זהו איש הרצון בתוך החוק, והוא המחוקק בעתיד. מעשיו, פרי רצונו יהיו לחוק, ובתוך חוק זה יולדו רצונות חדשים. חק־עם ורצון־דורות.

* * *

רשימה זו נכתבה דוקא בימי עליה גדולה, אלא שהרגשת הבריחה הבאה לא נתנה גם בימי עליה מנוחה. הרגע עתה הוא של עליה גדולה מזו של אז, ואך הבריחה אורבת לפתח כל עליה. העיקר שברשימה אינם, כמובן, פרטיה כי אם הרעיון הכללי שלה: “בין רצון לחוק”. ואף כי פרטיה שיכים לחוג שאלות ישוביות נצטרפה לאוסף מאמרים כלליים, שהפרטי משמש להם רק מעין דוגמה ומשל.