## א. בית פלנטג’נט

באגדה העממית ואף בספרות מצטיירות דמויות ברורות מאוד של ריצ’רד לב הארי, מלכה המהולל של אנגליה, ושל אחיו ג’ון בן־בלי־ארץ, מלכה הלא כל כך מהולל של אנגליה. ריצ’רד הוא גיבור העשוי ללא חת, מגינם של המסכנים והנדכאים, מושיע לעת צרה, נוסע הצלב וגואל הנצרות, היריב היחיד שקם כנגד צלח־א־דין ויכול לו. לעומת דמותו הזוהרת של ריצ’רד עומדת דמותו האפלה של ג’ון אחיו. פחדן וערמומי, מנצל העם, רוצח אכזרי של בן אחיו ג’ופרי, הלוא הוא ארתור המסכן, חותם על המגנה כרתה, גוזל מלכות אחיו הגדול – ג’ון המסכן. כך אנו רגילים לראות את שני האחים השונים כל כך מזה, וכך אנו נפגשים בהם ביצירות ספרותיות שונות. לתוך האגדות על האחים נשזרים שמות שונים המשתייכים לשטח ההפקר שבין המציאות והדימיון, כמו למשל שמו של רובין הוד, השודד הדמוקרטי ששדד את העשירים כדי לעזור לעניים, והנקל לנחש, נרדף ע"י ג’ון הרשע ועזר לריצ’רד הטוב. כל הסיפורים מדגישים בהרחבה כיצד ניסה ג’ון לגזול את המלכות מריצ’רד כאשר זה האחרון היה במסע צלב קדוש למען תהילת הנצרות; ולא עוד, אלא כאשר ריצ’רד בדרכו חזרה ממסע הצלב נפל לידיו של ליאופולד מאוסטריה (חבר לנשק בזמן מסע הצלב, נוצרי טוב) לא נקף ג’ון אצבע להצלת אחיו, אשר תמיד נהג ביחס אליו ברוחב לב, והיה זה בהחלט בניגוד לתקוותיו ושאיפותיו של ג’ון, שאחיו הגדול שוחרר מן השבי וחזר לאנגליה למלוך בה. בנקודה זו צוהלים הסיפורים. ריצ’רד חזר, מג’ון ניטלו כל סמכויותיו, וריצ’רד שילם לידידיו ואויביו כגמולם. אלא שאם אנו עוצרים כאן לרגע וחושבים מעט, מתברר לנו שסוף טוב זה הוא קצר ימים ביותר. ריצ’רד השתחרר וחזר לאנגליה בשנת 1194. הוא נהרג במצור על מצודה קטנה וחסרת ערך בשנת 1199, חמש שנים בלבד אחר חזרתו לאנגליה. ג’ון אחיו הומלך אחריו, והוא מלך על אנגליה שבע עשרה שנה (ריצ’רד הספיק למלוך עשר שנים בלבד) ובניו וצאצאיו מלכו אחריו. הסיפורים היפים, אם כן, מתעלמים מן המערכה האחרונה של הדרמה המלכותית. ביחס לצאצאיו של ג’ון אשר מלכו על אנגליה, כדאי להזכיר את גורלו של אדוארד השני, נינו של ג’ון הערמומי; וזאת בעיקר משום שמקורות רשמיים מוסרים את תולדותיו, מטעמי צניעות, כפי הנראה, בצורה בלתי מובנת לחלוטין. אפילו האנציקלופדיה בריטניקה המהוללה, שמתפקידה לחנך את האנגלי שוחר הדעת ולמסור אמת עובדתית, טורחת לטשטש את תולדות חייו של אדוארד במידת האפשר. אדוארד השני, אוי לאותה חרפה, היה הומוסכסואל. עובדה זו כשלעצמה עדיין לא חרצה את גורלו; הוא לא היה בודד בנטיותיו אלה, כפי שעוד נראה; הצרה היתה שאהוביו היו חשובים בעיניו בהרבה מאשר ענייני הממלכה. הוא הרשה לעצמו לתת את תכשיטי הנדוניה של אשתו איזבלה, בת מלכי צרפת, לאהוב עלומיו; זה היה מעשה בלתי מחושב, אם להשתמש בלשון עדינה. מלבד זאת היו אהוביו של המלך מזלזלים בכבודה של איזבלה; לפחות אחד מהם, אשר נפל ברבות הימים לידיה והתליין החל את ההוצאה להורג בפקודת איזבלה בכריתת אבר המין של האסיר (זה היה האפרטיף הראשון שהוגש לצופים אוהבי־האדם; אחר כך המשיך התליין בריסוק הגוף כולו) – וודאי התחרט, מאוחר מדי, על יחסו החצוף וקצר הראות למלכה, אשר הכינוי שלה היה “הזאבה מצרפת”. אדוארד השני עצמו מת בצורה אוריגינלית למדי. לאחר שנלכד בידי הלורדים רבי הכוח, אויביו, והושם במעצר בטירה בעלת קירות עבים, כמנהג התקופה, באו עליו רוצחים ותקעו מוט ברזל לוהט לתוך פי הטבעת שלו. כנראה היו הרוצחים אנשים יראי אלהים והחליטו להעניש את המלך החוטא במקום בו פשע. מלבד זאת, היתה צורת המתה זו נוחה, באשר היה צריך להניח את המלך לשעבר בארון בפאר מלכותי על כן לא היה רצוי שהפצע יהיה מלפנים. המסורת מספרת שנשמעו זעקות אימים מן הטירה ביום מותו של אדוארד – לאור הארועים, אין פלא בדבר. קרוב לוודאי שהרוצחים פעלו מתוך הסכם עם המלכה ועם בנו של אדוארד השני, הלוא הוא אדוארד השלישי (נוח מאוד לזכור). אדוארד השלישי היה חכם יותר מאביו האומלל ומעשהו הראשון לאחר ההכתרה היה להסתייג מאמו וממעשיה, ולהחזיקה במעין מעצר. אדוארד השלישי היה מלך לוחם אדיר כוח, ואמרו שנחה עליו רוחו של אחי אבי אבי סבו, הלוא הוא ריצ’רד הגדול. עד כאן על כמה מצאצאי המלך ג’ון.

כדי להיטיב ולהבין את שני האחים, כדאי עתה להשקיף מעט אחורה, לדור ההורים. אביהם של ריצ’רד וג’ון היה המלך הנרי השני; הוא היה אביהם של עוד כמה בנים ובנות, חוקיים ובלתי חוקיים. להנרי השני היו כמה בעיות רציניות, הן בחייו הפוליטיים והן בחייו האישיים. בעיה אחת היתה תומס־א־בקט, הארכיבישופ הקדוש מאוד של קנטרבורי; בעיה מסוג אחר היתה אליאנור מאקוויטין, ובעיה נוספת היוו בניו המתמרדים של המלך, אשר אמם הסיתה אותם כנגד אביהם. על הנרי ובקט נכתבו ספרים לרוב. המלך והכהן והמאבק ביניהם על הבכורה שלהבו דמיונות ספרותיים רבים. אפשר להזכיר יצירות שונות כל כך זו מזו כגון המחזה “בקט” של אלפרד לורד טניסון, הרומן “הקדוש” של קונרד פרדיננד מיאר, המחזה הדתי של תומס סטרנס אליוט “רצח בקטדרלה”, “קצר המעיל” לכריסטופר פריי, “בקט או כבודו של האלוהים” לז’אן אנוי. הנקודה המעניינת היתה היחסים המיוחדים בין שני היריבים. כי תחילת המעשה בידידות קרובה בין הנרי השני, מלך אנגליה ירום הודו, ותומס־א־בקט. הידידות שבין השנים החלה עוד לפני שהנרי מאנז’ו הוכתר למלך אנגליה. ומעשה שהיה כך היה: תומס הצעיר עבד בשירותו של תיאובלד, הארכיבישופ של קנטרבורי. הוא נשא חן וחסד בעיני אדוניו וזה האחרון הטיל עליו מספר תפקידים נכבדים. בשנת 1152 נשלח לייצג את תיאובלד בקוריה של האפיפיור; והוא קיבל איגרות מטעם האפיפיור, שאסרו את הכתרת בנו של המלך סטפן למלך על אנגליה. אין פלא בדבר, שהנרי מאנז’ו, אשר לטש עיניו לכס המלוכה האנגלי, שבע נחת מאגרות אלה וזכר את תומס בקט לטובה. ושנה לאחר שעלה הנרי השני לשלטון, וייסד את הדינסטיה של בית פלנטג’נט, מינה את תומס־א־בקט לצ’נסלור שלו. עד כאן היה טוב. כצ’נסלור, שרת תומס את המלך בנאמנות. הנרי השני היה מלך גדול ומסור לענייני ארצו. הוא השליט סדר ומשפט אחר שנות המלוכה המסוכסכות של סטפן שהותירו את אנגליה במצב של תוהו ובוהו. האנשים אמרו שבשנות מלכותו של סטפן (54–1135) ישן ישו וישנו כל מלאכיו. הנרי הקדיש תשומת לב מיוחדת למערכת המשפטית, והרבה לנסוע ממקום למקום כדי לפקח על הסדר ועל המשפט. עבודתו בתחום המשפטי זיכתה אותו בהערצתו המיוחדת של וינסטון צ’רצ’יל; סיר וינסטון רואה את הנרי כשליט אשר הניח את יסודות המשפט האנגלי. אך לא רק מעריצים היו לו להנרי. עבודתו המשפטית הביאה אותו עד מהרה להתנגשות קשה עם הכנסיה. הסיבה היתה עקרונית ומהותית. הכמרים לא היו כפופים למערכת המשפטית החילונית. הם היו חייבים להצטדק על מעשיהם הרעים ועל פשעיהם אך ורק בפני בית דין של הכנסיה. התוצאה היתה עגומה. כומר שחטא בפשע כבד אשר אדם רגיל היה נענש עליו בכל חומר הדין בעונשים אכזריים – היה יוצא בעונש קל שבקלים מלפני בית הדין הכנסייתי. ומכיוון שבני אדם אינם מלאכים, ואפילו לא הכמרים שביניהם, גרם מצב משפטי זה לעיוותים וסילופים ולניצול זכויות יתר ע"י שלטונות הכנסיה. הנרי השני דרש בכל תוקף (ואי אפשר לומר, ללא הצדקה) כי הכמרים יישפטו על פשעים פליליים בפני בית דין חילוני. עד שהנרי נאבק עם שלטונות הכנסיה, נפטר תיאובלד, הארכיבישופ של קנטרבורי, בעל המשרה הרמה ביותר בין אנשי הכנסיה של אנגליה. ועתה הגה הנרי רעיון שנראה לו גאוני ביותר: לתפקיד הארכיבישופ של קנטרבורי הוא החליט למנות, את מי אם לא את ידידו הטוב, את תומס־א־בקט. בדרך זו, סבר, יהא לו איש משלו בלב ליבה של הכנסיה, אשר ישמע בקולו ויעזור לו בביצוע תכניותיו. מחשבתו של הנרי, אהא, היתה מוטעית ביותר. בקט, מרגע שהפך לארכיבישופ, שינה את טעמו מן הקצה אל הקצה. האיש החילוני בטעמו, שחי עד כה חיי מותרות מפוארים, ודאג היטב לאינטרסים של מלכו, – ויתר מעתה על כל תענוגות העולם הזה, חי בצניעות מופרזת, ודאג אך ורק לאינטרסים של הכנסיה. המסורת יודע לספר, כי בקט הזהיר את הנרי, שעה שזה ביקש למנותו לארכיבישופ. בקט אמר להנרי, כי הוא מסוגל לעבוד רק לאדון הגדול ביותר; אם עד כה שרת באמונה את המלך, הרי שמעתה יצטרך לפנות אל הגבוה מעל גבוה – האלהים. אין לדעת אם המסורת נכונה, – על כל פנים היא נאה. הנרי המסכן! אף כאשר שלח אבירים לרצוח את בקט (מעשה נמהר שהוא הצטער עליו מייד), נתברר שבקט המת היה יריב מסוכן עוד יותר מאשר בקט החי. הנרי הוכרח לעשות תשובה בפומבי על קברו של בקט, ובקט הוכרז לקדוש. בימי חייו של בקט לא הזדרז האפיפיור, שדאג לאינטרסים הפוליטיים שלו, לבוא לעזרתו. אולם בקט המת – שאני.

וכאן הגיעה השעה לציין, כי תומס־א־בקט היה קרוב לבניו של המלך, ותקופת מה אף אחראי לחינוכם; הנקל לשער, כי המחלוקת שבין בקט למלך, וסופה הנמהר, לא קרבו את לב הבנים אל אביהם. ואם נדרשה לבנים עוד תמיכה כנגד האב, הרי מצאו תמיכה זו אצל אמם, אליאנור מאקוויטין אשר פרסומה הגיע לקצווי ארץ. הלוא כך כתב אחד הטרובדורים:

לו כל העולם שלי היה

מריין הנהר ועד הימה הגדולה –

הכל נתתי בשמחה

לו מלכת אנגליה

ליום אחד שלי היתה.

כנראה שמלכת אנגליה אכן הקסימה רבים וטובים – אך למרבה הצער לא את בעלה, המלך הנרי השני בחסדי האל הטוב. ומעשה שהיה כך היה: אליאנור היפה החלה את דרכה לא כאשתו של הנרי, אלא כאשתו של מלך צרפת, לואי השביעי. מאחר שאליאנור היתה שליטה על חבל אקוויטין, אין פלא בכך שנסיכי אירופה ביקשו את ידה. ארבע עשרה שנה היתה אליאנור נשואה ללואי, וילדה לו שתי בנות. אליאנור סיכמה את דעתה על לואי במילים אלה – התנהגותו קרובה יותר להתנהגות נזיר מאשר לזו של מלך. יש להניח, שבהערתה לא נתכוונה אליאנור לשבח את לואי התמים. ואז הופיע הנרי מאנז’ו, צעיר ותוסס; הוא היה צעיר באחת עשרה שנים מאליאנור. בשנים הראשונות, כמסתבר, לא הפריע הפרש הגילים. במרס 1152 לואי ואליאנור התגרשו; הכנסיה קבעה שקרבת המשפחה ביניהם מחייבת פרידה. כעבור חדשיים בלבד נישאה אליאנור לאיש, אשר היה קרוב לה קרבה משפחתית באותה מידה כלואי; הלוא הוא הנרי מאנז’ו ונורמנדיה, אשר הוכתר כעבור שנתיים למלך אנגליה. אליאנור, אשר ילדה ללואי, למגינת ליבו ולב עמו, שתי בנות בלבד, ילדה להנרי חמישה בנים ושלוש בנות. הנרי לא היה נזיר. הבן הבכור של הזוג, וויליאם, נולד בשנת 1153; הצעיר שבכולם, ג’ון, נולד בשנת 1167. אחר הולדת ג’ון נפרדו דרכיהם של בני הזוג. לא שהנרי הפך לנזיר, חס וחלילה. היו לו אהובות רבות, והמפורסמת שביניהן היתה רוזמונד קליפורד היפה. יש הסבורים שרוזמונד היתה אמם של שני בנים בלתי חוקיים של המלך הנרי: ג’ופרי פלנטג’נט, לימים הארכיבישופ של יורק, וויליאם לונגסוורד (בעל החרב הארוכה), הרוזן סליסברי. בשני הבנים הללו עוד ניתקל בהמשך סיפורנו.

אגב, מוזר שלהנרי היו גם בנים חוקיים בשם ויליאם וגופרי. וגם המלך ג’ון, בבוא העת, קרא לכמה מילדיו הבלתי חוקיים באותם שמות כמו ילדיו החוקיים – ריצ’רד וג’ואן. אכן, בנושא השמות היה דמיונם של בני פלנטג’נט מוגבל; או אולי סברו, כי אם יקראו לצאצאיהם שוב ושוב בשם אותם קרובי משפחה עמם הרעו בעודם בחיים, אולי יסלח להם האל. אך נניח להשערות ונחזור אל רוזמונד. רוזמונד עוררה את דמיונם של כותבי הבלדות העתיקות ואף של משוררים מאוחרים יותר. הבלדות יודעות לספר כיצד בנה הנרי עבור אהובתו בוודסטוק מבוך, אשר רק בעזרת חבילת חוטים אפשר היה להתמצא בו ולהגיע אל רוזמונד היפה. ואביר נאמן הופקד לשמירה על המבצר. אך הנה הגיע היום בו התמרד כנגד המלך בנו הבכור. (זוהי אגדה המיפה את פני הדברים. למעשה התמרדו כנגד הנרי כל בניו (החוקיים) כשאמם תומכת בהם, לפחות מבחינה מוסרית). על הנרי היה לעזוב את אנגליה ולצאת לצרפת להלחם במורדים. אך עזב הנרי את הארץ, הגיעה המלכה אליאנור, מליאת זעם ושנאה. האביר נפל מתבוסס בדמו בפני התקפת אנשיה של המלכה הרשעית. חבילת החוטים שבידיו נפלה, אהה, בידי מבקשי נפשה של רוזמונד. המלכה הנעלבת הכריחה את רוזמונד לשתות קובעת רעל, אף שזו האחרונה ביקשה על נפשה במילים שהיה בהן כדי להמיס לב אבן. עד כאן הבלדה. במציאות, כך טוענים החוקרים, אשר משוש נפשם הוא להרוס אגדות, התקבלה רוזמונד היפה, המתחרטת על חטאיה, למנזר, ושם נפטרה בגיל צעיר. אלפרד לורד טניסון אשר כתב מחזה פיוטי בשם בקט, השתמש באגדה ובמציאות כדי לצייר תמונה של רוזמונד שהיא מתקבלת עוד פחות על הדעת מאשר סיפורי המעשיות למיניהם. במחזהו של טניסון, מי מציל את רוזמונד מידיה האכזריות של המלכה אליאנור, – אם לא בקט, בעצמו ובכבודו! וכאשר בקט נרצח, כורעת על גופתו רוזמונד היפה, אשר בינתים כבר הפכה לנזירה כשרה למהדרין.

בנקודה זו כדאי להעצר קמעה ולפנות מאליאנור מאקוויטין ופרשת רוזמונד לאליאנור מקשטיליה, בתה של אליאנור מלכת אנגליה, ופרשת רחל היהודיה. אכן, מפליא הדבר: אליאנור האם ואליאנור הבת מופיעות, כל אחת בתורה, במרכז שני סיפורים דומים למדי. את אליאנור הבת השיאו הוריה לאלפונסו השמיני מלך קשטיליה. אלפונסו השמיני, 1214–1158, ידוע בעיקר בשל המפלה הנצחת שהנחיל למוסלמים בשנת 1212, כשהוא עומד בראש צבאות ספרד הנוצריים. בתור גיסו של ריצ’רד לב הארי, אשר היכה את הכופרים בארץ הקודש, ובתור חתנו של הנרי השני, המלך הגדול, וודאי לא רצה אלפונסו להיות הנמושה שבמשפחה. אך לא מעשי גבורתו של אלפונסו מעניינים אותנו ברגע זה. ענייננו באהבת אלפונסו השמיני, מלך קשטיליה, ליהודיה היפה רחל. כבמקרה של רוזמונד והנרי, יש בלדות המספרות על אהבה מוזרה זו. סופה של רחל זהה לסופה של רוזמונד האגדית: היא נרצחה, אמנם בצורה פחות מעודנה מחברתה לגורל. אחר הכל, לא היתה אלא יהודיה. נקודות זהות נוספות: לאליאנור מקשטיליה היתה יד ברצח רחל היפה. זאת ועוד: אליאנור מקשטיליה, כמו אליאנור מאקוויטין, שלחה משלחת מלאכי רעים על אהובת בעלה שבשעה שזה האחרון יצא למלחמה במרחקים, והשאיר את ביתו שלו פרוץ. אכן, ההיסטוריה חוזרת. נזכיר כאן את ספרו של ליון פויכטוונגר, “בלדה ספרדית”, המספר פרשה זו.

פויכטוונגר מוציא את רחל מאלמוניותה והופך אותה לבת משפחת אבן עזרא המהוללה. ידועים שמות יהודים, שתפשו עמדות נכבדות ביותר בקשטיליה וארגוניה. אחד השמות הללו הוא שמו של יהודה אבן עזרא, שהיה שר בימיו של אלפונסו השביעי. אף לאלפונסו השמיני היו שרים יהודיים: המפורסמים שבהם היו יוסף אבן שושן, ואברהם אבן אלפכר. פויכטוונגר בורא דמות נוספת של שר יהודי, שאין לה סימוכין בהיסטוריה, והיא – יהודה אבן עזרא, בן אחיו של אבן עזרא ההיסטורי. רחל היפה הופכת לבתו של יהודה אבן עזרא הפיקטיבי, ושושלת היוחסין שלה מגיעה עד דוד המלך. יהודה אבן עזרא מאחד בדמותו כמה קווים: אנו מוצאים בו משל אברהם אבן אלפכר – פויכטוונגר מספר לנו, כי יהודה, לפני בואו לקשטיליה, היה גר בסביליה המוסלמית, שם הוכרח לקבל על עצמו למראית עין את דת האיסלם ונקרא איברהים. כן יש בו קווים משל דודו, כביכול, יהודה אבן עזרא ההיסטורי, את דרכו הוא מנסה להמשיך.

אך יותר מכל מזכיר הוא לנו אדם מתקופה אחרת וארץ אחרת: הלוא הוא היהודי זיס של פויכטוונגר. ומן היהודי אנו חוזרים שוב, בדרך תמוהה, אל הנרי השני, אליאנור מאקוויטין ובקט: שכן סיפור ההרצוג מווירטמברג ובתו של היהודי זיס, בגירסתו (הפיקטיבית) של פויכטוונגר, עומד, למרבה ההפתעה, בסימן השפעת ספרו של קונרד פרדיננד מאייר, “הקדוש”. פרשת בתו של בקט, חסד, אשר מצאה את מותה בשל תאוותו הבלתי מרוסנת של הנרי מלך האנגלים, שימשה לו לפויכטוונגר דוגמה לעיצוב גורלו של היהודי זיס ובתו. אין צורך לומר שלאיש הכנסיה בקט לא היתה בת (על כל פנים לא בת שהוא היה מוכן להכיר בה) ושהמריבה הגדולה בין הנרי לבקט לא נבעה בשל פגיעתו של הנרי בבתו של בקט. זהו כמובן סיפור רומנטי ויפה, אך כל בני החבורה העליזה הזו היו מוכנים לשחוט את כל קרובי משפחתם במו ידיהם, מבלי להניד עפעף; ועניין קטן כרצח בן משפחה לא היה גורם להם לריב זה עם זה.

כאמור, ילדה אליאנור מאקוויטין להנרי פלנטג’נט בנים ובנות לרוב והם אשר ברבות הימים קצרו את ימי אביהם והורידוהו ביגון שאולה. ומה תמה בדבר? הכומר הקדוש ברנרד (צרפתי, כמובן) אמר כבר בפעם הראשונה, כאשר חזה בפניו של הנרי מאנז’ו הצעיר, כי מן השטן בא ואל השטן ישוב. בני פלנטג’נט הרבים ביניהם השתדלו, ככל הנראה, שלא לבייש את הכומר הקדוש. כאן המקום להתעכב לרגע על משמעות השם פלנטג’נט. ג’ופרי, הדוכס מאנז’ו, אביו של הנרי, אשר ביסס את תביעתו לכתר האנגלי על אשתו היקרה מתילדה, נוהג היה לנעוץ בכובעו ענף פרחי צוהב של שיח הפלנטג’נט. בנו הנרי נהג כמוהו, לפחות בימים שטרם חבש כתר לראשו. וכך נתווסף לדוכסים מאנז’ו כינוי נוסף – פלנטג’נט. לימים, כאשר הדוכסים הנורמנים־צרפתיים הפכו למלכי אנגליה, ולא עוד, אלא בימי ג’ון הפסידו את מרבית אדמותיהם בצרפת – היה פלנטג’נט וודאי שם הולם יותר מאשר אנז’ו; ובימים מאוחרים יותר, מאותם חישובים, שינה בית הנובר את שמו לבית ווינדזור.

אין לומר, שלהנרי המלך לא היתה כל אשמה בהתמרדות הבנים כנגדו. תחילת המעשה – במריבה האומללה בין המלך לבין בקט הארכיבישופ. כאשר בקט היה בגלות בצרפת, מאימת המלך, הגה הנרי רעיון גאוני ממש. מאז ומתמיד היתה זו זכותו של הארכיבישוף מקנטרבורי, איש הכנסיה המרומם ביותר בהירארכיה הכנסייתית באנגליה, להכתיר את המלך. מה עשה הנרי? הוא החליט שהארכיבישופ מיורק יכתיר את – כמובן, לא את הנרי, שהרי הנרי כבר הוכתר מזמן, אלא את הנרי הצעיר, יורש העצר. יורש העצר, הנרי, היה בנם השני של הנרי ואליאנור. הראשון, וויליאם, נפטר בגיל שלוש שנים, וכך פינה את הדרך לבא אחריו. לפי כל העדויות, היו הנרי הצעיר וג’ון חביביו של הנרי השני, שעה שריצ’רד היה בן טיפוחיה של אליאנור. הנרי המלך אכן צדק בהשערתו, כי הכתרת הנרי הצעיר ע"י הארכיבישוף מיורק תוציא את בקט מכליו. בקט רתח. בקט זעם. עוד בטרם התקיים הטקס, שלח בקט הודעה לארכיבישופ מיורק, לבל יעז להכתיר את הנרי הצעיר. מכיוון שבקט כבר שלח עד אז כמה פעמים את חיצי זעמו ברוג’ר מיורק, מסתבר שזה האחרון לא חשב שיש לו עוד מה להפסיד; והוא ערך את ההכתרה כדת וכדין. היה זה בשנת 1170 להולדת ישו הנוצרי. באותה שנה בערך הקימה אליאנור הנאווה חצר מלכות משלה בפואטיה (Poitiers) העיר. ריצ’רד, לב הארי לעתיד לבוא, שהה בחצר אמו, וזו קבעה אותו ליורש ארצה שלה אקוויטין. את ג’ופרי, הבן הבא בשורה, השיאו לקונסטנס מבריטני, וכך הפך ג’ופרי לנסיך בריטני. רק ג’ון הקטן נשאר, לפי שעה, ג’ון בן־בלי־ארץ. עובדה אשר לבטח לא שיפרה את נתוני האופי הטבעיים שלו, אשר לא היו חביבים ביותר בלאוו הכי.

הנקל לנחש, שלמרות שהנרי הצליח לעורר את רוגזו של בקט, רעיון הכתרת הבן בימי האב לא היה מבריק ביותר. מעתה היו שני מלכים: הנרי הזקן (הנרי היה בן 37 כשהוא הכתיר את בנו!) והנרי הצעיר. למעשה לא נתן הנרי השני לבנו כל סמכויות מלכות. לאחר שתיאבונו של הצעיר התעורר בעקבות ההכתרה המפוארת, לא רצה להסתפק בתואר ריק ונעור מתוכן. מכאן והלאה מתחיל סיפור מרידותיו של הנרי הצעיר כנגד אביו, כאשר שאר אחיו לעיתים תומכים בו ולעיתים תומכים באב. כך קרה הדבר, שמלחמתו הראשונה של ריצ’רד, בעודו בן טפש עשרה, היתה מכוונת כנגד אביו. הנרי השני היה עדיין בשיא יכולתו באותו פרק זמן וההתנגשות נסתיימה בכך, שריצ’רד ביקש – ואף קיבל – את מחילת האב. אליאנור הנאווה, מצידה, עשתה הכל כדי לסכסך בין האב לבנים; אהדתה נתונה היתה לבנים, במיוחד לריצ’רד חביבה. התערבותה הבלתי ידידותית לבסוף הביאה לידי כך, שהנרי, בעלה האוהב, כלא אותה מאחורי חומה ובריח, הרחק מאקוויטין השמשית שלה, באנגליה הערפילית. הנרי כלא את אשתו בשנת 1173; אליאנור היתה אז בת

1. היא נשארה כלואה עד יום מותו של הנרי; רק כאשר ריצ’רד עלה על כס המלכות אחר אביו, בשנת 1189, הוא מיהר לשחרר את אמו.

תומכים נלהבים של הבנים המתמרדים היו גם בני קפט – תחילה לואי השביעי, בעלה לשעבר של אליאנור, ולאחר מכן בנו פיליפ אוגוסטוט, “מתת האל”. מלכי צרפת, אשר מרבית אדמתם היתה באותה תקופה תחת שלטון האנגלים, גילו במריבות המשפחתיות של בני פלנטג’נט עניין רב, וניסו, כמובן, לקדם את האינטרסים שלהם במידת האפשר. כל מורד במלך האנגלי שם את פעמיו פריסה; כבר בקט חיפש חסות בצרפת. הנרי הצעיר קיבל את תמיכת הצרפתים; ריצ’רד היה ידיד בלב ונפש של “מתת האל”, עד שהוא עצמו היה למלך אנגליה; למן אותה עת היה “מתת האל” תומך בג’ון. כאשר ג’ון, ברצון האל, הפך למלך, – הפך “מתת האל” לאויבו המסוכן ביותר ותמך בדרישותיו של ארתור מבריטני, בנו של ג’ופרי.

פרשת מרידותיו של הנרי הצעיר נסתיימה עם מותו ללא עת של זה האחרון. עתה הפך ריצ’רד ליורש העצר.

## ב. ריצ’רד לב־הארי

בזכרון העם האנגלי ריצ’רד הראשון, הקרוי לב־הארי, הוא אחד המלכים הפופולאריים ביותר, אשר אגדות אין ספור נרקמו סביב שמו. שעה שאומץ ליבו ותושיתו בקרב אינם מוטלים בספק, הרי שביחס לשאר המסורות שנתקשרו בשמו רחוקה המציאות מן האגדה מרחק רב למדי. בל נשכח שריצ’רד היה מורד באביו, חטא כבד מאוד במשטר הפיאודלי. מרידתו של ריצ’רד, אשר קשר ברית עם מלך צרפת, החישה ללא ספק את קיצו של הנרי, אם כי כאב הלב הגדול ביותר של המלך הגוסס נגרם לו בשל הצטרפות ג’ון, בנו האהוב, למחנה המורדים. בשנת 1189 היה הנרי בן 56, זקן טרם עת. רוב הברונים שלו עזבו אותו ופנו אל הכוכב העולה. שמו, הגדול לפנים, כבר לא הפיל אימה ופחד על אויביו. ריצ’רד ו“מתת האל” פלשו לחבל מיין והנרי החולה והזקן החל לסגת מפניהם. הוא הגיע לעיר לה מנס, מקום הולדתו, ומשם פנה למבצר אבותיו, שינון. ריצ’רד רדף אחר אביו בלהיטות כה גדולה, עד ששכח ללבוש את שריונו. וויליאם מרשל, האביר המשובח ביותר והנאמן ביותר של הנרי, יצא לקראת ריצ’רד. רק עתה נזכר ריצ’רד כי אינו מוגן. “בשם האלהים, מרשל”, קרא, “אל תהרוג אותי! איני משוריין”. מרשל התכוון לעצור בעד ריצ’רד, אך יש להניח כי מלכתחילה לא נתכוון להרוג במו ידיו את המלך לעתיד לבוא. “לא אהרוג אותך”, אמר. “אך אני מקווה שהשטן יהרגך”. והוא תקע את חניתו בסוס, עליו רכב לב הארי. ייתכן שבמעשהו זה איפשר מרשל לאדונו הנרי, ירום הודו, למות מוות טבעי; וייתכן גם שהציל את שמו הטוב של ריצ’רד, שהרי אם ריצ’רד היה פוגע בפועל באביו, היתה תדמיתו סובלת. בשעותיו האחרונות שהה במחיצת הנרי רק בנו הבלתי חוקי, ג’ופרי הצ’נסלור (להבדיל מג’ופרי החוקי, שליט בריטני, אשר כבר לא היה בין החיים באותה עת, ואשר בנו ארתור, ברבות הימים, נרצח ע"י ג’ון) וגרש את הזבובים מפניו של הגוסס. “אתה הוא הבן האמיתי”, מלמל הגוסס בשארית כוחותיו. “השאר הם הממזרים.” היתה לו בהחלט סיבה מספקת לומר כך. ריצ’רד הגיע לאחר מות הנרי. הוא התבונן בגוויה שהיתה מונחת לפי כל הכללים בכנסית פונטברו. הוא לא אמר דבר, ולא הראה סימני התרגשות כל שהם. אחת האגדות שאינן אוהדות את ריצ’רד מוסרת, כי הדם החל לזרום מנחירי המלך המת.

מעשיו הראשונים של ריצ’רד כמלך היו במיטב מסורת האבירות. הוא שיבח את קומץ האנשים הקטן אשר נשארו נאמנים לאביו, וקיבל אותם לשירותו. במיוחד הפליג בשבחו של וויליאם מרשל, אשר נאמנותו להנרי הביאה אותו לידי התנגשות עם ריצ’רד זמן קצר לפני כן. היתה זו בחירה מוצלחת מאוד. מרשל עלה מהר בשירותו של ריצ’רד, המשיך אחר מותו של זה האחרון לשרת את ג’ון, וסיים את ימיו כאפוטרופסו של הנרי השלישי, שהגיע לכס המלכות בגיל הבשל של תשע שנים; קרוב לוודאי שמרשל הוא הוא שהציל את שושלת פלנטג’נט אחר מותו של ג’ון המסכן. אך אנו מקדימים מאוחר למוקדם.

אחר המעשים שדיברנו בהם, החל ריצ’רד בהכנות לקראת מסע הצלב. לפני צאתו הוכתר ברוב פאר בכנסיית ווסטמינסטר. היה זה ביום ראשון בשבוע, השלישי לספטמבר, שנת 1189 בחסד האל. כאן המקום להעיר, כי המלך האנגלי הזה, אשר מספרי האגדות וכותבי הספרים פארו את שמו כמלך אידיאלי ומיטיב לעמו – לא ידע כלל אנגלית (הוא דיבר צרפתית). ריצ’רד גדל והתחנך בחצר אמו המלכה, שלא כמו ג’ון אשר היה רוב הזמן במחיצת אביו באנגליה ואכן גם ידע אנגלית. בכל עשר שנות מלכותו שהה ריצ’רד פחות משנה על אדמת אנגליה. ריצ’רד היה מלך נורמנדי. עיקר אדמותיו היו מחוץ לאנגליה. כאשר אך הגיע לאנגליה, היה פונה לה עורף ויוצא להרפתקאות חדשות.¹ ובספר ההומוריסטי האנגלי המקסים, “1066 וכל זאת” הוא מכונה, בעיוות כלשהו של השם, “ריצ’רד גאר דה־ליון” – משום שברגע בו דרכה כף רגלו על קרקע אנגלית, מייד חש לתחנת הרכבת הקרובה. מכיוון שהזכרנו את כינויו היפה של ריצ’רד, “לב־הארי”, נזכיר גם את האגדה הקשורה לשם זה.

האגדה מספרת, כי ריצ’רד יצא לשני מסעות לארץ הקודש; מלבד המסע ההיסטורי היא מיחסת לו מסע שלא התקיים במציאות, מסע שקדם למסע ההיסטורי ושמטרתו היתה – חקר הארץ. את נפילתו של ריצ’רד בשבי בחוזרו מן הארץ הקדושה מעבירה האגדה למסע הראשון, הדימיוני. והאיש ששבה את ריצ’רד הופך באגדה מליאופולד מאוסטריה לדמות דמיונית בשם מודרד. השם אינו מקרי – מודרד היה הבוגד פר אקסלנס במחזור האגדות על המלך ארתור; והאגדה מעלה בדרך זו הדים לתולדות המלך האגדי הנערץ ארתור, ומקשרת בין דמותו הערפילית מימי קדם לבין מלך נערץ אחר, נוסע צלב מימי הביניים. ברור ששימוש זה בשם מודרד מביע, בדרך עקיפין, הערצה לריצ’רד מיודענו. ועתה למעשה האריה: מודרד הרשע, לאחר שכלא את ריצ’רד, הגה רעיון שטני: הוא שחרר אריה רעב לתוך תא האסיר. ריצ’רד כמובן ידע מראש על המזימה, ובעזרתה של בתו של מודרד (וכי כיצד יכול להיות אחרת?) כרך על ידו ארבעים ממחטות משי. כאשר הגיע האריה האימתני הכניס ריצ’רד את ידו הכרוכה בממחטות לתוך לוע החיה, ותלש את ליבה מסוגרו. אין צורך לומר, שהאריה מת אחר טיפול זה, וריצ’רד נשאר בחיים – בדיוק מצב הפוך למה שמודרד הרשע ציפה. ומכאן, ממשיכה האגדה, פשר השם “לב־הארי”. נוסיף רק, כי האמת היבשה היא, שתוספת אריה כלשהו היתה מקובלת על שליטי אירופה למיניהם, ומספר האריות השונים בתולדות שליטי אירופה מי ימנה.

כיהודים טובים כדאי לנו גם לזכור, שטקס ההכתרה של ריצ’רד לב־הארי שימש עילה לפרעות ביהודים. ומעשה שהיה כך היה:

כמה יהודים הביאו מתנות יקרות ערך למלך החדש. האנגלים הנוצרים זעמו – הכיצד מעיזים כופרים אלה להראות עצמם בטקס הנכבד? כדי ללמדם לקח, התנפלו עליהם, והרגו חלק מהם. הפרעות התפשטו בכל איזור לונדון. ריצ’רד כעס: היהודים היו תחת הגנתו, מכיוון שהוא היה זקוק לכספם. זעמו של ריצ’רד לב־הארי על הפורעים לא עזר ליהודים: הפרעות נמשכו בערים שונות. מי שלא היה יכול להצטרף למלך למסע הצלב, שירת את האלהים בהריגת כופרים בבית. הפרעות הגיעו לשיאן עם רצח יהודי יורק, אשר חייהם הובטחו להם; היה זה במרס 1190. אותה שעה כבר לא שהה ריצ’רד באנגליה, מאחר וכבר אסף מספיק כסף למען מסע הצלב שלו. “הייתי מוֹכר את לונדון”, אמר, “אם הייתי מוצא אדם עשיר במידה מספקת לקנותה”. אחר ריצ’רד היה גם ג’ון לווה ונוטל כספים מן היהודים. החוק קבע, שאם היהודי המלווה נפטר, הרי בעל החוב פטור מתשלום ליורשים; לאור נטיותיו החביבות של ג’ון, היתה אם כן הלוואת כספים זו התגרות בגורל. אך כנראה שליהודים לא היה ברירה. תנאים אלה וודאי גרמו לו לוולטר סקוט להקדיש מקום נרחב כל כך ליהודים ב“אייבנהו”; ועוד נגיע לכך.

עתה אנו מגיעים בתולדותיו של ריצ’רד לפרק אשר יותר מכל ביסס את תהילתו: מסע הצלב. יחד עמו השתתף במסע “מתת האל” – ובמשך המסע התפתחו היחסים בין שני המלכים לעוינות גלויה. גם פרידריך ברברוסה היה אמור להשתתף: אך האיש המסכן טבע באחד הנהרות שבדרך, ולא זכה לראות את ארץ הקודש השוממה וההרוסה במו עיניו. גם ליאופולד, הארכידוכס מאוסטריה, השתתף – כפי שעוד נראה, היו להשתתפות זו תוצאות עגומות לגבי ריצ’רד. ועוד נפגוש בליאופולד בהמשך הדברים במחזות “המלך ג’ון” לשקספיר ולדירנמט. לפני צאתו לדרך ניסה ריצ’רד לארגן את ענייני ממלכתו לזמן העדרו. את אחיו ג’ופרי הבלתי חוקי מינה לארכיבישופ מיורק, כדי שלא יוכל להיבחר למלך. לג’ון אחיו החוקי נתן אדמות רבות כדי שלא יקנא. לשם זהירות עוד גזר על שניהם גלות מאנגליה למשך שלוש שנים. חלק נכבד מענייני הממלכה נמסר לידיה הזקנות, אך היציבות מאוד, של אליאנור.

למרות שאליאנור בכרה, ללא ספק, את ריצ’רד על ג’ון, בכל זאת נצבט בה ליבה על גלות בנה הקטן (ואולי סתם רצתה לעשות הכרות עמו, מאחר ועד כה בקושי נזדמן לה לראותו) והיא הצליחה לרכך את ליבו של לב־האריה; פקודת הגירוש בוטלה ב־1190, וג’ון חזר לאנגליה. אחריו חזר גם ג’ופרי. מעתה והלאה החלו המריבות באנגליה; שני בניו של הנרי הסתכסכו עד מהרה עם וויליאם לונגשמפ, אותו מינה ריצ’רד לצ’נסלור בעל סמכויות נרחבות בהעדרו. לא, החדשות מאנגליה וודאי לא היו עשויות להרגיע את ליבו של שליט נוצרי אשר יצא בברכת האל הטוב להגן על ארץ הקודש בפני הכופרים ותוך כדי כך להרוס אותה במידת האפשר.

התחנה הראשונה בדרכם של ריצ’רד ו“מתת האל” היתה סיציליה. שם בילו את החורף. אותה שעה עשתה אליאנור מעשה רב: היא נסעה אחר ריצ’רד והביאה עמה את ברנגריה, בת מלך נברה, ככלה מיועדת לריצ’רד, שנתברך בינתיים בבן בלתי חוקי אחד, אך טרם העמיד יורש לגיטימי. בעצם התחייב ריצ’רד לשאת לאשה את אליס, אחותו החורגת של “מתת האל”. אליס המסכנה כבר שהתה שנים הרבה בחצר המלכים האנגליים, כשהיא מצפה לשווא שמי שהוא סוף סוף יתחתן עמה. ריצ’רד טען שאינו מוכן לשאתה, מכיוון שהיא כבר שכבה עם אביו ואף העמידה צאצא. עוינותה של אליאנור כלפי אליס נותנת חיזוק לגרסה. “מתת האל” קיבל פיצויים וויתר על דרישותיו, אך הפליג מסיציליה לפני בוא אליאנור כדי לא להיפגש עם ברנגריה. אליאנור מסרה את ברנגריה לידי ריצ’רד ומיהרה להפליג הביתה. אליאנור כבר היתה פעם אחת בארץ הקודש, בצעירותה, בהיותה נשואה ללואי מלך צרפת; ולא היתה לה כל כוונה לחזור על ניסיון עגום זה שנית. אשר לברנגריה, היא נשארה, כמובן. בניגוד לאליאנור, לא השאירה ברנגריה עקבות על במת ההיסטוריה. שרויה היתה בצל כל ימיה. אופיני הוא, שההיסטוריונים מוסרים בפירוט רב אילו בגדי פאר עטה ריצ’רד ליום חתונתו (ריצ’רד אהב להתקשט, ולראייה, הוא לבש בגדי חמודות מאין כמוהם אף לטקס הכתרתו) ואין אפילו זכר למראה ברנגריה המסכנה. כנראה שריצ’רד לא נתן לה להופיע בפני הצלמים. מפי עדים בני התקופה נמסר, כי ברנגריה היה נבונה יותר מאשר יפה. בין האגדות שנרקמו סביב שמו של ריצ’רד, אין למצוא כלל את שמה של ברנגריה. לערש מותו קרא ריצ’רד את אמו, אך לא את אשתו. יש המפרשים את דבקותו של ריצ’רד הנוקשה והאכזרי באמו בכך שהיה הומוסקסואל; אין לכך ראיות ברורות. אליאנור, שהיתה המעוניינת הראשית בברית עם מלכות נברה, למען יהיו לה שכנים נוחים לחבל אקוויטין, לא הרבתה להתחשב בכבודה של ברנגריה. היא המשיכה לחתום על מכתביה “אליאנור, מלכת אנגליה בחסד האל”, אף על פי שתואר זה בעצם הגיע, לכל הדיעות, לברנגריה. אך מי שאל את פי ברנגריה? לימים, כאשר אליאנור היתה אכולת יאוש בשנות שביו של ריצ’רד, היתה כותבת מכתבי תלונה לאפיפיור על ילדיו הרוחניים אשר פגעו בנוסע צלב מהולל כמו ריצ’רד, והיתה חותמת במרירות ובחוש תיאטרלי שהיה משותף לה ולבנה האהוב – “אליאנור, מלכת אנגליה בזעם האל”. גם בשעת אסונו של ריצ’רד לא נדרשה ברנגריה לבוא לעזרתו; אליאנור היא אשר פדתה את בנה מן השבי.

תמונה שונה של ברנגריה, תוך כדי שימוש בליסנסיה פואטיקה, מצייר וולטר סקוט ברומן “הקמע” The Talisman 1825. עוד זכורה לי ההתלהבות בה אני ובני כיתתי קראנו את הרומן, בתרגומו העברי, בשלהי בית הספר העממי, – אך הקריאה בגיל מבוגר יותר אינה מלהיבה כל כך. דמותו של ריצ’רד מופיעה גם ברומנים אחרים של סיר וולטר סקוט – כמו “אייבנהו” 1819, וכן The Betrothed 1825, אך לא בתפקיד כה בולט כמו ב“הקמע”. “הקמע” מספר על תולדות מסע הצלב של ריצ’רד בארץ ישראל. זה שנים רבות שוולטר סקוט מוכר לדורות של קוראים כמחברם של רומנים היסטוריים ארוכי היריעה ומסוכסכי העלילה. אך לא זו היתה תחילת כתיבתו של סקוט. סקוט נתפרסם תחילה כמשורר; הוא כתב רומנצות בחרוזים, בלדות, שירות, וזכה להצלחה רבה. הצלחה זו עמדה לו לסקוט עד להופעתו של ביירון על הבמה הספרותית. שירתו האפית של ביירון העמידה בצל את שירתו של וולטר סקוט. אך סקוט היה איש תושיה, מאחר והביקוש לשירתו הלך וקטן, הוא עבר לכתיבת פרוזה. וכך נולד הרומן “וורליי”, 1814, Waverley; סקוט היה בן 43 עם הופעת הרומן. כאמור, עבר סקוט מכתיבת שירה לכתיבת פרוזה; אך לא ברצון. הוא סבר, שאין זה לכבוד לאיש במעמדו לכתוב רומנים היסטוריים בפרוזה. על כן לא חתם על “וורליי” בשמו; ועל הרומנים ההיסטוריים הבאים, אשר נקראו “הרומנים של וורליי”, חתם “מחברו של וורליי”, משך עשר שנים ארוכות, עד שנתגלה הסוד וכבר לא היה טעם בהעמדת פנים. שורת הרומנים של וורלי מסתכמת ב־27 יצירות. התפוצה היתה עצומה; סקוט נחשב לאבי הרומן ההיסטורי, וסופרים רבים השפעו ממנו, כגון א. דימה, ויקטור היגו, ועוד. את שירתו של סקוט, שהיתה כה חשובה ויחסנית בעיני מחברה, קוראים כיום רק בחוגים לספרות של אוניברסיטאות.

ב“קמע” מופיעים ריצ’רד וברנגריה שלו כדמויות כמעט ראשיות. למען האמת, הם דמויות חיות יותר מאשר הגיבורים הראשיים, – הנסיך דוד מסקוטלנד והגבירה אדית פלנטג’נט. הנסיך הסקוטי, שהצטרף לצלבנים תחת פיקודו של ריצ’רד הגיבור, שוהה במחנה הצלבנים אינקוגניטו, בשם סר קנת. הצורה שבה הוא מתאפק מלגלות את ייחוסו הרם, הן בפני גברת לבבו והן בשעה בה נראה כי זו האפשרות היחידה להציל את חייו – חורגת מגדר גבורה נעלה ומגיעה לכלל טפשות. ואילו אדית פלנטג’נט, לאחר אתחלה מבטיחה בה היא מפילה שושנים לרגלי האביר שלה (אוי לאותה הפקרות) מפגינה עליונות מוסרית כה נוקשה עד שהיא מפילה עלינו שעמום נמרץ. למותר לציין, שלא היה קיים במחנה הצלבנים ההיסטורי יורש עצר סקוטי בשם דוד, רוזן הנטינגדון. באותה תקופה שלט בסקוטלנד המלך וויליאם (אף הוא נתברך בכינוי “אריה”) שהיה נלחם מידי פעם בשכנים האנגלים שלו; אחר מותו, ב־1214, עלה לכס השלטון בנו, אלכסנדר השני, שניצל היטב את חולשתו של ג’ון וסיפח לארצו גלילים שלמים מצפון אנגליה; הוא אף השתתף במלחמת הברונים האנגלים כנגד המלך ג’ון. אמנם, היה קיים במשפחת המלוכה הסקוטית דוד, רוזן הנטינגדון; אך הוא לא היה בנו של וויליאם האריה, כי אם אחיו; הוא כמובן לא היה יורש העצר. אשר לאדית פלנטג’נט, מודה סקוט כי אכן זוהי דמות פיקטיבית. במציאות, הציע ריצ’רד (אין לדעת אם באמת נתכוון לכך) להשיא את אחותו ג’ואן, אלמנת מלך סיציליה, לאחיו של צלח־א־דין, ולכרות בדרך זו ברית שלום; ברומן של וולטר סקוט עולה ההצעה להשיא את אדית פלנטג’נט לצלח־א־דין בעצמו ובכבודו. העובדה שסקוט מספר לנו בהקדמה כי אדית לא היה קיימת במציאות ההיסטורית, וכי לא נתכוון ברומן שלו לדבוק בעובדות מדוייקות, אינה מונעת בעדו מלהעיר בחביבות בפרשה זו כי ההיסטוריונים כנראה לא ידעו על מציאותה של אדית ועל כן ייחסו חלק מסיפור המעשה לג’ואן. יש עוד מספר ארועים היסטוריים אשר עוברים טרנספורמציה אצל סקוט. כך הריב הגדול בין ריצ’רד לב הארי לבין ליאופולד, הדוכס של אוסטריה – ריב אשר עלה לריצ’רד ביוקר רב בעתיד הלא־כל־כך רחוק. ומעשה שהיה כך היה: כאשר כבשו הצלבנים את עכו, הציבו מחנות הנוצרים השונים את דגליהם בעיר הכבושה. הצבת הדגלים היה בה משום נימוק מעשי, מלבד הכבוד, כמובן. כובש אשר הציג את דגלו בעיר כבושה, היה מכריז בזאת על זכותו לזכות בחלק מן השלל. החיילים האנגלים, אולי על מנת להפגין את הסולידריות הנוצרית, מיהרו להטיל אל דגלו של ליאופולד לתוך הבוץ. אכן, עכו נכבשה בעיקר בשל תושייתו של לב־הארי המהולל, אך קשה היה לצפות כי ליאופולד יגלה הבנה בפרשה זו, ומה גם שהעניין היה כרוך בהפסד כספי ניכר. ליאופולד התנקם כאשר נזדמנה לו שעת כושר, כפי שעוד נראה. אצל וולטר סקוט מקבלת הפרשה גוון שונה לגמרי. לפי גרסתו של סקוט, מוצב דגלו של ריצ’רד (ורק דגלו של ריצ’רד) על גבעה במחנה הצלבנים. מחנה הצלבנים, אגב, נמצא, לפי הגדרת הסופר, אי שם בין עכו לאשקלון; וכדי להקל על ההתמצאות הגיאוגרפית שלנו אנו לומדים, כי שוכני המחנה נתנו מידי פעם קפיצה קלה למדבר יהודה ולים המלח, על שפתו שכן נזיר איש רזין. לאחר הסתה פקחית של קונרד ממונטפרט (משום מה, סקוט קורא לו קונרד מונטסרט) מתלהט הדוכס ליאופולד מאוסטריה ומציב את דגלו, תוך כדי התגרות גלוייה ועלבונות לאנגלים, – ליד דגלו של ריצ’רד. קונרד, המרקיז ממונטפרט, לא מתעצל בינתים ומדווח על הנעשה למלך ריצ’רד. ריצ’רד, מצידו, אינו מבזבז זמן ויוצא בזעם לעקור את הדגל האוסטרי, כשהוא מדגיש בחביבות שאם ליאופולד לא היה חדל אישים, הוא, ריצ’רד, לא היה מתנגד להצבת הדגל האוסטרי ליד הדגל האנגלי. המלך הצרפתי, פיליפ אוגוסטוס, “מתת האל”, הפיקח והחכם, הוא העושה שלום (זמני) בין הניצים. סקוט בוודאי צודק בכך, שהוא מתאר את “מתת האל” כמלך חכם. אשר לעשיית שלום בין ריצ’רד לבין יריביו, – שאני. פיליפ וריצ’רד רבו ביניהם לאורך כל מסע הצלב; גם כאשר שניהם חלו בקדחת לפני חומות עכו המלכים אף פעם לא היו חולים מכדי לריב זה עם זה. ולימים, כאשר ריצ’רד נשבה בדרכו חזרה מארץ הקודש, היה פחדו הגדול שמא יוסגר לידי הקפטי.

מעשה הדגל, כפי שראינו, אבירי ורומאנטי אצל סקוט יותר מאשר במציאות, וכמובן שאין בו זכר למניעים פרוזאיים כגון חלוקת שלל ורווח כספי. מלבד זאת, תאורו של סקוט מקדם את עלילת “הקמע” ומציג כמה דמויות חשובות. אשר לעלילה, הרי מעשה הדגל מחייב את ריצ’רד להעמיד שומר־של־כבוד לדגל האנגלי; ומי ישמור על דגל אנגליה אם לא גיבור הספר, יורש העצר הסקוטי הנמצא עדין במצב של אינקוגניטו. אכן, רק סופר סקוטי עלול היה להמציא סקוטי כשומר דגל אנגליה. ממילא מובן, שהגיבור הסקוטי מתפתה לעזוב את משמרתו (בשל תעלול טפשי של המלכה ברנגריה, היא ולא אחרת), הדגל נגנב, וריצ’רד כמעט ומוציא את יורש העצר הסקוטי (אינקוגניטו) להורג. רק הודות להתערבותו הישירה של צלח־א־דין נמנע האסון; צלח־א־דין, זאת לדעת, נמצא אף הוא אינקוגניטו במחנה הצלבנים; הוא הופיע שם כרופא וריפא את ריצ’רד בהצלחה רבה מן הקדחת, בעזרת קמע מיוחדת במינה; השאלה, מדוע כה משתדל צלח־א־דין להחזיר לארצות החיים את אויבו המסוכן ביותר, היא שאלה שקשה למצוא לה פתרונים. יש להוסיף כאן, כי בהלכות אבירות ואדיבות עולה הגיבור הקורדי־מוסלמי לעין ערוך על הנוצרים־לוחמי־הצלב־הקדוש.

קונרד, המרקיז ממונטפרט, הוא דמות היסטורית. הנכון הוא, שקונרד הגיע לידי התנגשות עם ריצ’רד. הסיבה היתה, שהיו שני מועמדים לתואר “מלך ירושלים”; קונרד ממונטפרט היה אחד מן השנים; אך ריצ’רד תמך במועמד השני, הלוא הוא גי דה לוסינן. מובן מאליו, ש“מתת האל”, המנהיג הגדול השני של מסע הצלב, תמך במועמדותו של קונרד דה מונטפרט. בהתחשב עם העובדה שירושלים לא היה כלל בידי הצלבנים, ואף ריצ’רד בעצמו ובכבודו ראה עצמו נאלץ לוותר עם רעיון כיבושה – לא נראה שהתואר “מלך ירושלים” היה מעשי ביותר. אבל הכבוד! בסופו של דבר, נאלץ ריצ’רד, בלחץ הקולגים שלו, לתמוך במועמדותו של קונרד; והוא פיצה את גי במנותו אותו למלך קפריסין – שאכן נכבשה ע“י ריצ’רד. לא ארכו הימים, וקונרד המסכן נרצח. היה זה עוד לפני טכס ההכתרה הרשמי. מי רצח את קונרד? או ליתר דיוק, מי היה זה אשר שלח את הרוצחים? אחד משני הרוצחים העיד לפני הוצאתו להורג כי הוא ושותפו נשלחו ע”י ראשיד־א־דין־סינן, “האיש הזקן מן ההרים”. פשר המעשה אינו ברור והיו שהאשימו את ריצ’רד – או את צלח־א־דין. כאשר ריצ’רד נפל בשבי, דרש ממנו הקיסר להצדיק עצמו בפרשה זו. בינתיים הגיע לאוסטריה מכתב מן האיש־הזקן־מן־ההרים, המנקה את ריצ’רד מכל עוון. המכתב, הנקל לשער, היה זיוף, פרי רצונם הטוב של ידידי ריצ’רד באנגליה. ממרווח הזמן קשה כיום לקבוע את העובדות בביטחון; אך הייתי מסתכנת בהשערה הפסיכולוגית, שרצח מן המארב פשוט לא התאים לאופיו של ריצ’רד; גם קשה להאמין, כי הוא היה מוותר על התענוג לחסל יריב במו ידיו. חיזוק נוסף לדעה שלא היתה לריצ’רד יד במעשה מהווה בקשתו האחרונה של קונרד לאשתו. הוא פקד עליה למסור את מפתחות העיר צור (עליה, בניגוד לירושלים, באמת שלט המרקיז דה מונטפרט) אך ורק לידיו של ריצ’רד, או לידיו של מי שייבחר כדת וכדין למלך ירושלים. אם קונרד היה חושד בריצ’רד, לא היה מוריש לו בנשימתו האחרונה את מפתחות העיר צור.

אצל וולטר סקוט מהלך העלילה שונה לחלוטין. קונרד, התככן הרשע, המבקש להזיק לריצ’רד במידת האפשר ולזרוע ריב במחנה הצלבנים, נפצע אנושות בדו קרב עם יורש העצר הסקוטי, הוא ולא אחר. כי קונרד היה הנבל אשר גזל את הדגל האנגלי, וכלבו של האביר הסקוטי חשף את התעלומה. קונרד נפצע – אך לעולם האמת משלח אותו בן בריתו הרשע, ראש מסדר הטמפלרים. זאת, מכיוון שהטמפלר חושש שמא יתוודה קונרד לפני מותו על המזמה אשר זממו שניהם יחדיו. ראש המסדר המדבר בשם האל ונושא שבע תועבות בליבו, בא עד מהרה על עונשו: צלח א־דין, הפעם לא אינקוגניטו, עורף את ראשו; צלח א־דין עושה את המעשה בבהילות וללא משפט חוקי, משום שהטמפלר עומד לטעום מיינו – ואם היה עושה זאת, היה הופך לאורחו של צלח־א־דין, ואז לא היה יכול מארחו לפגוע בו. מכאן נראה, שהאמת לא תמיד מוזרה יותר מן הבדיון. פרשת יחסו של סקוט למסדר הטמפלרים היא פרשה מעניינת. לא רק ב“קמע” מופיעים הטמפלרים באור שלילי ביותר; גם ב“אייבנהו” הם ממלאים תפקיד שלילי; ה“רשע” של הספר, המבקש לפגוע בתומתה של רבקה המקסימה, וכמעט שגורם להעלאתה על המוקד, הוא אביר ממסדר הטמפלרים. רובם של הטמפלרים המופיעים אינם נוהגים כאנשי האלהים; נהפוך הוא; הם יהירים, שתלטנים, נושאים עיניהם למטרות חילוניות, ונושאים את שם האל הטוב לשווא. הנכון הוא, שמרכז המסדר היה בצרפת; זאת עובדה שכשלעצמה עלולה להעמיד את הטמפלרים באור עויין. אולם יחד עם זאת יש לזכור, שכאשר יצא ריצ’רד למסעו חזרה לאירופה, נילוו אליו דווקא אבירים ממסדר הטמפלרים, כדי לעזור לו ולעורר רושם אצל מבקשי נפשו כי אין המלך אלא צליין צנוע מארץ הקודש. זעמו של סקוט, אם כן, אין לו שורשים היסטוריים. אגב, אין לקנא בגורלו של המסדר כלל וכלל. למעלה ממאה שנה אחר התקופה המתוארת ע"י סקוט, נאסרו חברי המסדר בפקודת פיליפ הרביעי מלך צרפת, שהיה מעוניין לרשת את הונו הרב של המסדר. פיליפ האשים את הטמפלרים בשחיתות ובכפירה; לאחר שעינו אותם במידה מספקת, הודו אבירי המסדר בהאשמות. בעקבות לחצו של פיליפ ביטל האפיפיור קלמנס החמישי את המסדר בשנת 1312. שנתיים לאחר מכן, באין עליהם חסות האפיפיור, הועלו ראשי המסדר על המוקד בפריס.

נחזור אל המלכה ברנגריה, בנוסחתו של סקוט, לאחר שסטינו מדמותה מהלך רב. ברנגריה של סקוט היא יפהפיה (וכיצד ייתכן אחרת?) כיאה לאשת המלך הגיבור של העולם הנוצרי. היא גם ילדותית וטפשונת למדי. באשמת שעשועיה חסרי האחריות כמעט ונהרג יורש העצר הסקוטי. ב“הקמע” מופיעים שני זוגות מקבילים: ריצ’רד וברנגריה, ויורש העצר הסקוטי ואדית פלנטג’נת. שעה שדמותו האדירה של ריצ’רד פלנטג’נט שקולה כנגד האביר הסקוטי (הגם שהסקוטי סימפטי יותר) הרי שדמותה של ברנגריה בטלה בשישים לעומת אדית, אשר המחבר משבח אותה על כל צעד ושעל. הזכרת אדית בלבד גורמת לו למחבר לאקסטזה. קריאה מדוקדקת בטקסט של סקוט אינה מצדיקה כלל ועיקר התלהבות שלוחת רסן זו. אדית היא נפוחה, גאוותנית, ובעלת עליונות מוסרית מודגשת במידה מספקת כדי להבריח כל גבר בסביבה – חוץ מאשר, כמובן, את יורש העצר הסקוטי, הלוקה, על פי הנראה, במידה לא מבוטלת של מזוכיזם.

“אייבנהו” נכתב בשנת 1819, שש שנים לפני “הקמע”. התקופה ההיסטורית בה הוא דן מאוחרת מעט מעלילת “הקמע”; זוהי תקופת חזרתו של ריצ’רד לבי הארי לאנגליה, לאחר שנפדה מן השבי. לכל המעוניין: ברנגריה שוב אינה מופיעה; נקודה זו דווקא מוצדקת מנקודת ההשקפה ההיסטורית, שכן בתקופה זו כבר יצאה ברנגריה, פחות או יותר, ממעגלי חייו של ריצ’רד. הרושם המתקבל הוא, כי ריצ’רד מעולם לא הפגין עניין מופרז באשת חיקו; יש גם הטוענים כי הוא היה הומוסקסואל, נטיה שכמה מבני פלנטג’נט נתברכו בה. מאחר וברנגריה לא העמידה לריצ’רד יורש, היא אבדה את כל ערכה בעיני הפלנטג’נטים. ג’ון, יש להניח, היה מרוצה; לימים הוא דאג, ברוחב לב בלתי אופייני לו, לסידור כספי נאות לאלמנת אחיו המת – אחר הכל, אם לא היתה עקרה, לא היה הוא מגיע למלוכה. לגבי אליאנור הזקנה ברנגריה היתה כלא היתה; היא המשיכה לחתום על מסמכיה כ“מלכת אנגליה” והיא היתה הדמות הדומיננטית בדרמה שהביאה לידי שחרורו של ריצ’רד מן הכלא.

ב“אייבנהו” לא מתייחס וולטר סקוט לפרשה העגומה של שביו של ריצ’רד. בהתחשב עם תיאור גבורתו העל־אנושית של ריצ’רד, קשה גם להעלות על הדעת, כי אי פעם נפל בשבי.

האמת העצובה, אשר כפי הנראה לא נשאה חן בעיני סקוט, היתה שריצ’רד נלכד כאשר הוא התחפש לטבח. כאשר אנשיו של ליאופולד, דוכס אוסטריה, גילו שהטבח עונד על אצבעו טבעת יקרה ביותר, לא נזדקקו למנת משכל גבוהה במיוחד על מנת לנחש מיהו הטבח העומד בפניהם. אבל, כאמור, הרומן “אייבנהו” עוסק בזמנים אחרים, טובים יותר. פרשת שביו של ריצ’רד מוזכרת רק ברקע. דמי הכופר העצומים, אשר גבתה אליאנור הגבירה מנתיניה המסכנים, הסתכמו בערך בסכום הגדול פי שלושה מהכנסתו השנתית של מלך אנגליה. המלכה אליאנור הגיעה בעצמה ובכבודה עם הכסף ועם בני ערובה לחצרו של היינריך השישי, הקיסר הרומי הקדוש, ונפלה בבכי על צוואר בנה האהוב. היה זה באוקטובר 1193. הגבירה אליאנור היתה בת שבעים ושתים שנה. היה זה מזלו של ריצ’רד, שהגברת הזקנה עדיין היתה במלוא כוחה הגופני והרוחני; איש מלבדה לא היה פודה אותו מצפורני הקיסר הקדוש. הקיסר הקדוש, מצידו, מיהר להשתמש בכסף למטרה בלתי קדושה: הוא כבש את סיציליה, אליה נשא עיניו זה זמן רב. בל ניפרד מתקופה זו בחיי ריצ’רד מבלי להזכיר את גורלו של ליאופולד, הדוכס מאוסטריה. לפתע נזכר האפיפיור שאין זה נאה כי נוסע צלב יפגע בנוסע צלב אחר, והוא הטיל חרם על ליאופולד. בסוף שנת 1194 יצא ליאופולד לצייד; זה היה רעיון גרוע, כי סוסו מעד ומחץ את רגלו. ריקבון התפשט ברגל והיה הכרח לקטוע אותה. ליאופולד עצמו החזיק בגרזן. למרות (או עקב) הניתוח הברברי נפטר ליאופולד ביום האחרון של שנת 1194. בזאת אין אנו נפרדים מליאופולד האומלל; שקספיר ודירנמט הקימו אותו לתחיה, בחוסר התחשבות בתאריכים, במחזותיהם על המלך ג’ון; הם הקימו אותו לתחיה לזמן מוגבל ואף קברו אותו שנית; כך שעוד נזכה לפוגשו בהמשך העניינים. אך בינתיים נחזור לריצ’רד.

במרס 1194 הגיע ריצ’רד לאנגליה והודה לבקט הקדוש בקנטרבורי על הצלתו מיד רשעים. אחר כך ניגש לכיבוש מלכותו מידי אחיו ג’ון. זוהי התקופה עליה מספר וולטר סקוט ברומן “אייבנהו”. הפעם ריצ’רד הוא המופיע אינקוגניטו, במסווה “האביר השחור”. גם אייבנהו, האביר הסכסוני הנאמן למלך הנורמני, מופיע תחילה אינקוגניטו, אך המסווה שלו מוסר ביתר מהירות מאשר מסווה המלך. סקוט מקדיש מקום נרחב לעויינות שבין הסכסונים, תושביה הוותיקים של אנגליה, והנורמנים, שליטי האי למן הקרב המפורסם ב־1066, בו ניצח וויליאם הכובש, אבי סבתם של ריצ’רד וג’ון, את המלך הרולד, שנשאר מת לגמרי בשדה הקטל. במשך השנים נטמעו הנורמנים בסכסונים עד לבלי הכר, ורק מילים ממוצא צרפתי במילון האנגלי נשארו להעיד על הכיבוש הנורמני. אך במאה השתים עשרה עדיין לא שכנה האידיליה ביחסי שני העמים. המעניין הוא שבמשך השנים ייחס העם מוצא סכסוני (או, לפחות, סימפטיה לסכסונים) לדמויות שהיו אהובות עליו. כך, למשל, התהלכו שמועות שתומס־א־בקט היה ממוצא סכסוני – שמועה שאין בינה לבין המציאות ולא כלום. בקט היה נורמני, מצד שני הוריו, אשר שמותיהם נשתמרו. כך גם מייחסת המסורת יחס חיובי מצד ריצ’רד לסכסונים, ויחס אוהד מצד ג’ון לנורמנים; וסקוט מרבה לפרוט על נימה זו. אין אנו יודעים היום מה היו הגיגיהם של שני האחים על הנושא הנורמני־סכסוני; אך כדאי לזכור שמשני האחים היה זה דווקא ריצ’רד אשר לא ידע כלל אנגלית ודיבר צרפתית; ריצ’רד כמעט ולא ישב באנגליה וביכר את נורמנדיה ואקוויטין על המורשת הערפילית מעבר לתעלה. אנגליה, אמנם, היתה מקור לא אכזב לכספים, עובדה שהביאה תועלת רבה לריצ’רד כאשר היה צריך להצטייד למסע הצלב וכן כאשר נתיניו הנאמנים נצטוו לפדותו מן השבי. לאחר שריצ’רד סידר את ענייניו באנגליה על הצד היותר טוב, שוב חצה את התעלה, היה זה במאי 1194, ומאז לא חזר עוד לאנגליה. אכן, ריצ’רד־גאר־דה־ליון. היה זה ג’ון אשר ישב באנגליה רוב ימי מלכותו; אמנם, מאחר והוא הצליח להפסיד במאבק עם “מתת האל” את רוב אדמותיו מעבר לתעלה, ממילא לא היתה לו ברירה אלא לשבת באנגליה; ובן יריבו, לואי, רדף אחריו גם לשם.

גיבור הרומן של סקוט, אייבנהו, הוא סכסוני במוצאו. אביו, סדריק, מבקש להשליט על אנגליה את הנצר האחרון לבית המלוכה הסכסוני. אין אלו דמויות היסטוריות; בימי ריצ’רד לא נעשה ניסיון להמליך שוב את בית המלוכה הסכסוני; מי שניסה לגזול את המלוכה מריצ’רד היה אחיו ג’ון, והוא היה נורמני למהדרין. בסיפורו של סקוט, גם סדריק העקשן מגיע לבסוף לידי ההכרה, כי ריצ’רד הוא הראוי ביותר למלוך על אנגליה; ומכאן והלאה מתחילה לצמוח האחווה בין הנורמנים לבין הסכסונים. הרשעים שבספר הם כמה ברונים נורמניים, אבירים ממסדר הטמפלרים, וכמובן, האח הרע ג’ון. כדי שנדע מיד בתחילה במה דברים אמורים, אנו לומדים כבר בעמודים הראשונים של הספר שאחד השכנים הנורמניים של סדריק הסכסוני קרוי מלבואזין, כלומר, שכן רע. ואכן בסופו של הספר הוא מוצא להורג, בפקודת המלך ריצ’רד, יחד עם אחיו שהוא אביר במסדר הטמפלרים. וכי ייתכן גורל אחר, עם שם אשר כזה?

ובצד השני של המתרס אנו מוצאים את הגיבורים החיוביים – סדריק ובת חסותו רואינה היפה, בנו הגיבור של סדריק, הלוא הוא ווילפרד מאייבנהו, רבקה היהודיה, אחת מדמויות הנשים המקסימות ביותר של סקוט, רובין הוד השודד האציל (המופיע תחילה אף הוא אינקוגניטו), וכמובן המלך ריצ’רד־לב־הארי, גבוה מכולם משכמו ומעלה. יש להעיר כאן, כי סקוט מודע לחולשותיו של ריצ’רד. הוא מזכיר את קלות הדעת וחוסר המחשבה המסבכים אותו במצבים מסוכנים ללא צורך; את כעסו הנמהר שלא תמיד היה בו מן התבונה המדינית. אך עם כל אלה הערצתו למלך האבירי היא גדולה.

הקשר בין השודד האציל רובין הוד לבין המלך הרומנטי ריצ’רד אינו פרי המצאתו של סקוט. האגדה העממית מקשרת את גורל שני האישים. ברור שג’ון הרשע אינו מסוגל להעריך רוצח רומנטי כל כך כמו רובין הוד; ואילו ריצ’רד מוצא כאן נשמה קרובה. כדי שהמלך האנגלי הנערץ לא ימצא עצמו בחברה שאינה לפי כבודו, מספרת האגדה כי רובין הוד היה אציל שנושל ברשע ובמרמה מאחוזת אבותיו; מעשה בלתי הוגן זה גורם לו לפנות לרפורמה סוציאלית שוד ורצח עשירים (נורמנים, כך יש לקוות) וחלוקת הונם לעניים (סכסונים, יש לקוות).

הקוראים היהודים זוכרים לו לסקוט לטובה את תאור רבקה בת יצחק היהודי מיורק. תאור רבקה עורר סימפטיה אף אצל קוראים שאינם יהודים; בהקדמתו להוצאה מחודשת של הרומן כתב סקוט, כי קוראים רבים פנו אליו בטרוניה; לדעתם, היה צריך להשיא את אייבנהו לרבקה, ולא לרואינה. אולם, מציין סקוט, הרי שמלבד הקשיים החיצוניים שבהבדלי דת ולאום, אין טעם לתת שכר לטיפוס נעלה כל כך כמו רבקה בנכסי העולם הזה. אגב, אם יותר לי להביע את דעתי הבלתי משוחדת, נראה לי שכבת לוויה לחיי יום יום היתה רואינה היפה והמתוקה נוחה יותר מאשר רבקה הנושמת תדיר אוויר־פסגות. אשר לאביה של רבקה, יצחק היהודי מיורק, אין הוא זוכה מידי הסופר לטיפול אוהד כל כך כמו רבקה. וכי איזה סופר רומנטי לא יבכר בת יפה על אב זקן? לעיתים יצחק מופיע בצורה מגוחכת, והוא אוהב את כספו יתר על המידה. אך גם ליצחק רגעי גדולה משלו. כאשר מרבית הגיבורים החיוביים שלנו נופלים בשבי ומוחזקים בטירתו של הברון הנורמני הרשע פרונט־דה־בף (“קדמת השור”, גם כן שם חביב) יצחק הרועד והחרד מתעורר להפגנת גבורה ועוז כאשר נודע לו כי בתו האהובה נתונה בידי הטמפלר הרשע, סר בריאן. האיש שרעד כעלה נידף מוכן להיצלות חיים ובלבד שלא לוותר לרשעים המאיימים על בתו היקרה לו. כדי להבליט את גבורתו של יצחק, מצייר סקוט, בהמשך העלילה, סצנה אחרת: פרונט־דה־בף, שהיה מוכן לשרוף את היהודי לאט ובעינויים קשים מבלי להניד עפעף, – נספה בעצמו בלהבות (היהודי ניצל מגורל נורא זה). והאביר הנורמני, על סף הכיליון, מתנהג בצורה עלובה ביותר; אין בו אף שמץ מגבורתו של היהודי הבזוי. מלבד זאת, ביצחק פוגעת רשעותם ותאוות הבצע של בני האדם, שעה שפרונט־דה־בף נתבע, באיחור שנים רבות, לשלם עבור חטאיו הכבדים. אמנם סקוט, במוטו לאחד הפרקים, מותח הקבלה בלתי חביבה בין יצחק מיורק לבין שיילוק של שקספיר; אך הטקסט של סקוט עצמו אינו מצדיק הקבלה זו.

אחד הטיפוסים הבעייתיים ביותר בספר הוא סר בריאן, אביר הטמפלרים. ברור שהוא נועד מלכתחילה לתפקיד הרשע בהא הידיעה בספר. אך הוא אינו פושע חסר רגש כמו פרונט־דה־בף. אף אינו נבל רכרוכי כמו הנסיך ג’ון. אהבתו הגדולה לרבקה עוברת טרנספורמציה; תשוקת בשרים אנוכית ששורשיה עכורים הופכת לרגש נעלה יותר המשנה אף את אופיו של בריאן דה־בוא־גילבר. אמנם השינוי אינו מוחלט, ובריאן מתפתה לרשעותו וצביעותו של אביר טמפלרי אחר; אך יש לו רגעים של גדולה.

“אייבנהו” מסתיים בכי טוב, אך סקוט מזכיר בשורות האחרונות ענן שחור באופק: מותו המוקדם של ריצ’רד. מותו של ריצ’רד־לב־הארי, אכן, התאים לחייו הנמהרים. באחד הימים שמע המלך, כי בעל טירת שלי שבלימוזין קיבל מאחד מאריסיו כד מטבעות שנמצא קבור באדמה. ריצ’רד דרש את האוצר לעצמו וצר על טירת שלי, אשר מספר מגיניה היה חמישה עשר בלבד. המגינים לא היו מצויידים היטב ואחד הקשתים השתמש במחבת טיגון במקום במגן. אחר מצור קצר הציע בעל הטירה לריצ’רד, כי יתן לו את הטירה וכל אשר בה, ובלבד שהוא ואנשיו יורשו לצאת חיים – ומזויינים. מה שבטוח בטוח. ריצ’רד לא הסכים. הוא נשבע כי יכבוש את הטירה ויתלה על עץ גבוה את כל יושביה. ריצ’רד זלזל במגיני הטירה עד כדי כך, שרכב עם עוזרו הקרוב סמוך לחומותיה. ואז פגע בו בכתפו הקשת בעל המחבת. הרופא שהוציא את החץ חתך את ריצ’רד קצת יותר מדי, וקשה לדעת מי נתחייב במותו – הקשת או הרופא. כעבור ימים מעטים היה ברור לכולם כי המלך הרומנטי עומד למות. ריצ’רד קרא למלכה אליאנור לבוא אליו – הוא לא קרא לברנגריה. אולי הוא חשב שאליאנור הוא שם יפה יותר. כן פקד שבעל המחבת יובא לפניו. בינתיים כבשו אנשי ריצ’רד את הטירה ותלו את כל יושביה, להוציא מכלל זה את בעל המחבת. במידה רבה של חוסר היגיון שאל המלך את הקשת: “מה רעה עשיתי לך, שביקשת להרגני?” הקשת ענה, במידה לא מבוטלת של אומץ, ובהרבה יתר היגיון: “בידך הרגת את אבי ואת שני אחי, ונתכוונת להרגני. התנקם בי בכל צורה שתבקש. עתה, לאחר שראיתיך על ערש מותך, אוכל לעמוד בכל עינוי”. ריצ’רד התרשם מאומץ ליבו של האיש ופקד לשחררו. אנשיו של ריצ’רד לא התרשמו מן הפקודה המלכותית המפורשת, קלפו את עורו של איש המחבת בעודו חי, ולאחר בילוי חביב זה תלו אותו.

מאחר שברנגריה האומללה לא העמידה יורש לבעלה הגיבור, הנחיל ריצ’רד את המלוכה, ושלושה רבעים באוצרותיו, לאחיו ג’ון. בשישי לאפריל, שנת 1199 להולדת הנוצרי, בגיל ארבעים ואחד, נפטר ריצ’רד הגיבור. ג’ון הפרובלמטי עלה לכס המלכות.

## ג. ג’ון־בן־בלי־ארץ

עובדת היותו בן למלך גדול כמו הנרי השני, ואח למלך גיבור כמו ריצ’רד, העמידה את ג’ון מלכתחילה במצב לא נוח. עלייתו של ג’ון לכס המלכות האנגלי לא עברה בצורה חלקה לגמרי. ג’ון לא היה המועמד היחיד. הבנים (החוקיים) של הנרי השני היו וויליאם, הנרי, ריצ’רד, ג’ופרי, וג’ון. (לא מנינו את הבנות). וויליאם מת בילדותו. הנרי הצעיר הוכתר למלך עוד בחיי אביו, כדי להרגיז את בקט. משך כמה שנים הוא מרד באביו וביקש סליחה מאביו חליפות.

פברואר, 1975

בנקודה זו נשאר העמוד תקוע במכונת הכתיבה. גיטה לא יכלה להמשיך בכתיבה בגלל מחלתה שהחמירה. מן המאמר אי אפשר כלל ללמוד כי הוא נכתב בתקופה של ייסורים קשים, ייסורי גוף וייסורי נפש של מחלת הסרטן.

גיטה אבינור נפטרה בל“ג בעומר, י”ח באייר תשל"ה, > 29.4.75.

יהי זכרה ברוך.

מיכאל אבינור

הערה: ראה בהקשר להשתקפות ההיסטוריה האנגלית בראי הספרות את המאמר “הנרי ובקט” בספר “הפורטת על הפסנתר הכחול” מאת גיטה אבינור, חיפה, 1974.