א. הרופא והשדים    🔗

מן הימים, בהם טבעה עצמה אשתו הראשונה של פרסי ביש שלי¹ בתמזה, וביירון² הואשם ביחסים פרברטיים עם אחותו – נהנו אוהבי השירה ובפרט המשוררים ממנות זעומות וקצובות של שערוריות משעשעות; עד שקם דילן תומס³ והראה בעליל כי המסורת הרומנטית עוד לא פסה מן הארץ. תשומת הלב העצומה שנתעוררה סביב דילן תומס, הן אישיותו והן מפעלו הספרותי, מפריכה את דאגות רואי השחורות הסבורים, כי שוב אין לציבור הרחב עניין במעשי “האינטלקטואלים”.

הרומן, “דיוקנו של האמן ככלב צעיר”⁴ זכה לתפוצה גדולה. יש להוסיף כאן, כי אין הספר רומן במובן המקובל של המלה. רומן הוא כרגיל יצירה אחידה, ספר שלם העוסק בפרשה מסויימת מאספקטים שונים. “דיוקנו של האמן ככלב צעיר” הוא קובץ סיפורים מימי ילדותו ובחרותו של תומס. אין קשר והמשכיות בין הסיפורים השונים, אך כולם יחד משקפים את דמותו של תומס הצעיר – אף שאינו בהכרח גיבורם של כל הסיפורים שבקובץ – ומהוים בשל כך אחדות. השם הוא כמובן פרודיה על שם ספרו של ג’ימס ג’ויס “דיוקנו של האמן כאיש צעיר”⁵ שהוא שוב שם שנטלו ג’ויס מממלכת⁶ הציור. העובדה שתומס השתמש בשם זה משכנעת אותנו כי הוא עצמו ראה את הספר כבעל נושא אחיד. בקשר להקבלה עם ג’ויס יש אף להוסיף, כי “תחת חורש החלב”⁷ מתאר קורות יום אחד, כ“יוליסס”⁸ – אך בזאת מתחילה ומסתיימת ההקבלה. “דיוקנו של האמן ככלב צעיר” תורגם לשפות הבאות: צרפתית, איטלקית, שודית, דנית – וזכה לתפוצה גדולה.

לתפוצה קטנה יותר מן הספרים שהזכרתי עד כה זכה התסריט “הרופא והשדים”⁹.

הרופא הוא מן הדמויות המצויות ביותר בספרות העולמית. הוא מופיע בקומדיה כבטרגדיה. מוליר¹⁰ לא היה היחיד, שסבל מ“קומפלכס הרופא” ושפך עליו את לעגו. מבקרים הרבו לדבר על הקו ההתפתחותי המחבר את מולייר ושאו¹¹. יש טענות בעד ונגד תפישה זו. ביחסם של שני המחזאים לרופא, על כל פנים, יש דמיון רב.

בטרגדיה עומד הרופא לרוב בפני בעית הקרבת היחיד למען התקדמות המדע. זאת אף הבעיה המרכזית בספרו של תומס. למעשה אפשר להניח, כי בעיה זו אינה מיוחדת דווקא לרופא. הרי העניין נוגע לאנשי מדע בכל השטחים. בכל זאת הרי לעיתים קרובות בספרות מופיע הרופא כמי שנושא בכובד הבעיה. אולי הסיבה לכך היא שהרופא אינו איש המדע הטהור. הוא מתווך בין האדם ובין המדע, ועל כן נתקל בבעיות מוסריות יותר מאשר החוקר התלוש מן המציאות.

אך מוטב, כפי שאומר לויס קרול¹², להתחיל באתחלה, להמשיך עם האמצע ולסיים בסוף. היה זה מעשה היסטורי אוטנתי, בעיר אדינבורג, בירת סקוטלנד, בשנת 1827. (כתביו האחרים של תומס כתובים על ולס, מולדתו ומקום מגוריו הקבוע). באותה תקופה נחשב עדיין ניתוח הגופה אחר המות כפגיעה בכבוד המת, ורק עבריינים שמצאו את מותם בידי התליין נמסרו לאחר מותם לידי החוקרים. המחסור בגוויות לצרכי לימוד הביא להתפתחות מקצוע מיוחד: שודדי הקברים. אם בזמן העתיק שדדו את קברות המלכים והאצילים מאוצרות כסף וזהב, הרי עתה היו מעוניינים בגוויות עצמן. לפתוח קברים על מנת להוציא את הגופות היתה מלאכה מסובכת למדי. נוסף על כך, הרי הגוויות שנמצאו לעיתים כבר לא היו ראויות לשימוש, להשגת גופות טריות היה אמצעי נוח יותר: רצח. בדרך זו בחרו בורק והר, שזכו אחר כך לפרסום רב, אם גם לא חיובי. בורק והר סיפקו גופות מתים לצרכי ניתוח לד“ר קנוקס, שניהל בי”ס באנטומיה, תמורת תשלומים גבוהים. לאחר שנתגלה סוד השגת הגופות – הזוג רצה להתעשר במהירות מופרזת – הועמדו הרוצחים למשפט. בורק חוייב והוצא להורג, הר זוכה, לא משום שהיה חף מפשע אלא משום ששימש כעד הכתר. הרופא לא הואשם ולא הועמד לדין, אך הוא נודה ע"י החברה והוכרח לעזוב את העיר. מקרה זה הביא לחקיקת חוקים במדינות רבות שאיפשרו השגת גוויות בדרך חוקית.

סיפור המעשה טומן בחובו אפשרויות דרמטיות נרחבות. תומס חשב על הנושא משך שנים. הוא מזכיר את השמות בורק והר ב“דיוקנו של האמן ככלב צעיר” שיצא לאור שבע שנים לפני “הרופא והשדים”. אל לנו לשכוח כי לתומס היה חוש דרמטי. הוא עצמו היה קריין מעולה ובעל כשרונות דרמטיים. תומס היה בעיקרו משורר ולא מספר. צירוף היסוד הדרמטי והשירי יצרו את “הרופא והשדים”. היצירה כולה מעוררת חוויית שירה; בתחילה אנו מופתעים קמעה לקרוא הערות במה ושוליים, תאורי אנשים לצורך הופעה, המהווים פרקי שירה בפני עצמם. מעולם לא היינו מניחים, כי סיפורו של סרט, על כל התוספות שבו, עלול להיות שירה טהורה. אפקט מעניין אחר משיג תומס בפיתוח הנושא. כפי שציינו, המחזה מבוסס על עובדה היסטורית, מעשה שהיה. אף הפרטים הקטנים מבוססים בחלקם הגדול על עובדות: דרך השגת הגופה הראשונה, מקצועו של הר – הוא החזיק מלון עלוב ורצח חלק מבאיו, ולבסוף, שתי הרציחות שהביאו לגלוי, באשר הנרצחים היו דמויות ידועות באדינבורג: נערה מופקרת וילד מפגר בשכלו. והנה כל החומר העובדתי משמש לבניין שאינו ריאליסטי, אלא סוריאליסטי. הספר מכיל סממנים של אגדה יותר מהווי מציאותי. אגדה מפחידה, חזיון בלהות, מאלה שהפסיכולוגים מייעצים להוציא מן הרפרטואר של ספרות ילדים, – אך אגדה. סיפור זה, המבוסס על מציאות, קרוב במהותו דווקא לסיפורי הפרוזה הפנטסטיים של תומס, – אם שהוא מובן יותר.

ב. חורש החלב    🔗

המעגל הינו סמל עתיק ביותר. הקוסמים הקדומים כבר נהגו להשתמש בו. ואין בכך כל פלא. חיינו בנויים מעגלים מעגלים: יום ולילה, קיץ וחורף, חיים ומוות – אלה הם המעגלים הנצחיים בהם נלכדנו ומהם לא נוכל להשתחרר לעולם, באם מאמינים אנו ברצון חופשי ובאם איננו מאמינים בו. מובן שיש כאן הבדל בין הפטליסטים ובין המאמינים. הפטליסטים בטוחים כי אין חדש תחת השמש, ואילו המאמינים סבורים כי לעולם לא חוזר בדיוק מה שהיה; יש תמיד שוני קטן, והוא שמתנה את ההתפתחות האנושית. מחזור חייו של הבן שונה מזה של האב, באשר הבן אינו האב; באשר כל יצור אנושי הוא חד פעמי, בלתי חוזר – ועל כן, בלתי נשכח. אך דקדוקי ההלכות הללו אינם לעצם ענייננו.

המעגל, כפי שאמרנו, הוא סמל רב משמעויות. בתור כזה הוא מוצא לו מהלכים רבים בספרות. הוא יכול להתבטא במעגל הסיטואציות – סיטואצית הפתיחה היא אף סיטואציה הסיום; זהו סממן שאנו פוגשים בו תכופות בקומדיה. אך המעגל המקובל ביותר הוא מעגל הזמן. כי הזמן הוא אחת מבעיות היסוד של הספרות – ביחוד הספרות המודרנית. הזמן הוא המימד שאין לאדם כל שליטה עליו – מכאן זהויו עם הגורל והמות.

מעגל הזמן היסודי הוא מהלך יום אחד. תאור היממה המפורסם ביותר בספרות המודרנית הוא ללא ספק היום שבעיר דובלין, ב“יוליסס” לג’מס ג’ויס. היום שנתעכב עליו עתה אינו אירי, אלא ולשי, היום אותו מתאר דילן תומס ב“מחזה לקולות” הנקרא “תחת חורש החלב”. תומס נתפרסם תחילה הודות לשירתו; שירה המנצלת עד קצה גבול האפשרות את כוחה, מובנה וצלצולה של המלה; שירה הרוויה דימויים מיניים; שירה, אשר, כדוגמת שירתו של ויליאם בלייק¹³, מנסה ליצור מיתוס חדש אינדיבידואלי. אך מלבד שירתו הותיר תומס, אחר חייו הקצרים, יצירות מסוגים אחרים: ביניהם ספורים בפרוזה, מחזה לשידור, תסריט, רומן. ספק אם הרשימות בפרוזה באמת הולמות את ההגדרה “ספורים”. רבות מהן הן קטנים פנטסטיים דמיוניים, אשר דבר אין להן ולמבנה הספור המקובל. המחזה לשידור עבר גלגולים רבים, עד שקיבל את ניסוחו הסופי. היתה זו היצירה האחרונה שהוציא תומס מידו. בניסוח הסופי נקרא המחזה Under the Milk Wood – “תחת חורש החלב”. אלא שתרגום זה אינו מוסר את רוח השם המקורי. אם גם “מילקווד” הוא שם החורשה תחתיה משתרעת העירה הולשית המתוארת במחזה, הרי נוסף על כך הוא מעורר אסוציאציה עם “שביל החלב” Milky Way. המילים wood ו־way מתחילות שתיהן באות “W”, שלא כמילים “חורש” ו“שביל” שאין ביניהן אליטרציה. אף המלה “תחת” שבשם מגבירה את הרושם, כי מדובר בנעשה תחת הכוכבים, בדברים בעלי משמעות כלל אנושית. מחזה לשידור מתאים במיוחד לדרך כתיבתו של תומס, כתיבה המסתמכת על כוח המלה. המחזה כתוב בפרוזה שירית. הוא קרוב מכמה בחינות למחזות האליזבטנים, שאף הם לא יכלו להעזר באביזרים לעין, והיו נאלצים למלא את החסר בפניה מוגברת לאוזן. המחזה זכה להצלחה רבה. הוא בוצע כשידור וכמחזה, הוקלט על תקליטים ארוכי נגן, והודפס במהדורות רבות. הצלחתו טמונה בעובדה, שכאן העביר תומס את שירתו למדיום מובן יותר, המוני יותר; מבלי להפסיד מעוצמתו השירית.

“מחזה לקולות” חייב בעיקר לפנות אל חוש השמע. הגיוני על כן, כי גיבורו המרכזי חייב להיות – עוור. וכך הוא. קפטן קט (Captain Cat – יש לשים לב לאליטרציה שבשם) קולט את הנעשה בעיירה דרך אזניו, ובעזרת חושיו. קיימים אף שני מספרים אלמונים, המקריאים את “הערות הבמה”; אך הרוב עובר במסננת התחושות של קפטין קט.

התאור הוא, כפי שאמרנו, מעוגל. נקודת הפתיחה היא אף נקודת הסיום. לפנות בוקר, בעולם שבין הזיה למציאות, פותח הסיפור, ולמחרת, באותה שעה, הוא מסתיים. זהו מעגל הזמן החיצוני הטכני; בתוך מעגל זה משובצים מעגלים קטנים, פרטיים, של כל אדם ואדם. על מנת שיהיו אלה מעגלים, ולא קוים מפותלים, יש הכרח בקיום תנאי יסודי אחד: דבר אינו מתרחש; לדיוק יתר – מאום לא מתחדש. אנשי העיירה הולשית הקטנה שעל שפת הים (ואין זו עיירה אלמונית, אלא העיירה שתומס התגורר בה) אחוזים כל אחד במתוה הפרטי שלו. שעת הפתיחה, שעת ההזיות שטרם יקיצה, אינה מקרית. כי ההזיות המתרקמות במוחות הישנים קשורות קשר אמיץ בחייהם בהקיץ. יתרה מכך: דרך חייהם ביום מותנה ע"י הזיותיהם באופל הלילה. מכאן מקבלים אף דברים יום יומיים משמעות עמוקה, ואילו הדברים המוזרים מסתברים ומתלבנים. תחילה אנו שומעים את שני הקולות האלמוניים מתארים בפנינו את העיירה. הדמות הראשונה המופיעה היא זו של רב החובל העוור. כיוון שאינו רואה את ההוה חי הוא בעבר, בזכרונותיו. דמויות המלחים שטבעו ומתו מופיעות בפניו. בראשם – אהובתו לשעבר, אהובתו האמיתית, שרבים רבים היו שותפים לו באהבתה. כיון שאינו רואה את הכיעור, מאמין הוא ביפיים הפנימי של הדברים. למתים תפקיד בצד החיים בעיירה לרגיב. הגברת אוגמור־פריצ’רד, שנתאלמנה פעמים, עדיין ממשיכה לתת פקודות חדות לשתי צלליות – בעלים: “לפני שתכניסו את השמש, השגיחו שינגב את מנעליו”. הנערה בת השבע עשרה (“שבע עשרה ולא נושקה מעולם”) הוזה בחיי חטא ופשע. מר פיו, המורה, מתכנן את הרעלת אשתו. הוא מזמין מדי פעם ספרים חדשים על חיי מרעילים מפורסמים; הדור וילי־נילי המביא לו את הספרים מספר לגברת וילי־נילי, המחזיקה במטבחה תמיד סירים רותחים כדי לפתוח את המכתבים בעזרת האדים, כי אין כל חדש: מר פיו שוב הזמין ספר על הנושא כיצד להתפטר מאשתו. בעלת חנות ובעל חנות, שניהם בגיל העמידה, שולחים מכתבי אהבה זה לזו, במחשבה המרגיעה כי לעולם לא ינשאו אלא לכספם. עובר בפנינו שלל טיפוסים, ולא נוכל להזכירם אף ברפרוף. נתעכב רק על תאור אחד, במלותיו של תומס: "בדד עד יום מותה, בסי־בעלת־הראש־הגדול, עובדת שכירה, אסופית, נודפת ריח הרפת, גוהרת עמוק ועמום על מיטת קש בעליה בחוות אגם המלח וקוטפת זר פרחי שדה באחו השבת לשים על קברו של גומר אוון אשר נשקה פעם ליד דיר החזירים כאשר לא הסתכלה ולא נשקה שוב למרות שהסתכלה כל הזמן״.

יומם של אנשי העיירה עובר עליהם בדיוק ביום אתמול ושלשום. מר פיו מתכנן, אך אינו מרעיל את אשתו. הזוג בגיל העמידה אינו מתחתן. המתים של רב החובל אינם קמים לתחיה. הדוור ממשיך לקרוא את המכתבים שלא נועדו לו. הנערה בת השבע עשרה לא יוצאת לחיי חטא. מר וולדו בורח מאשתו כשם שברח מאמו. בסי נשארת לבדה. הכומר מברך את העיירה, על הטוב והרע שבה.

המעגל נסגר ושחר חדש מפציע ועולה. מעגל זמן משותף לכל אנשי העיירה, אך חייהם והזיותיהם, למרות שידועות לכולם, פרטיים בהחלט. אין מגע בין האנשים. כל אחד חי את חייו הוא ואין שותף לו. רק לרב החובל העוור שותפים, אולם הם מתים. אף האשה המתמכרת לכולם חושבת על אדם אחר שאיננו. גם בזאת חוזר מוטיב המעגל הסגור. חוטי חייהם של האנשים אינם מתפתלים אלו באלו, אלא נמתחים במסלול עגול וקבוע.

1957