א. “ריצ’רד השלישי”¹    🔗

בני דורו של שקספיר לא הקלו ראש, כמונו היום, בתארי כבוד חיצוני. היו אלה עדין ימים בהם היה המלך מלך, נסיך נסיך, אציל אציל, והמרחקים בין האנשים והמעמדות קצובים היו וקבועים. בן העם הפשוט לא העז להתנשא על נכבדים ממנו. תארים לא היו נטולי תוכן, אלא הגדירו את מצבו של נושאם בעולם. בין בני תמותה לא היה רם ונשא ממלך, כפי שבעולם כולו לא היה רם ונשא מהאל. המלך סמל היה, סמל השלטון, סמל סדרי הטבע הקבועים. בתור כזה היה עליו להיות בעל תכונות מסוימות. נבון וחכם, אמיץ וכביר כוח, אוהב אמת וצדק, ועם זאת נכנע לרצון האל, שהוא היחיד הגדול הימנו – זוהי תמונת המלך האידיאלי. מלך שקים באמת את כל הדרישות הללו חי במסורת האנגלית, והוא הנרי החמישי. שקספיר הקדיש לו מחזה, או, ביתר דיוק, מחזותים, שהרי הנרי הנסיך מחיה כבר את הדפים המתמשכים של הנרי הרביעי.

ריצ’רד השלישי הוא האנטיפוד הגדול של הנרי החמישי. כשם שזה היה המלך האידיאלי, הרי ריצ’רד השלישי סמל המלך העריץ, הבוגד, הכופר. הנרי החמישי יורש את השלטון כחוק: אביו, הנרי הרביעי, משאיר בידיו את הממלכה. הנרי הרביעי הגיע לשלטון בדרכים נפתלות; על ערש מותו נזכר הוא בחטאיו, אך יחד עם זאת מביע את בטחונו שבאלה קנה את צדקת בנו. הבן הוא היורש החוקי, ועל כן יוכל להגשים את מאויי האב. (אנו נזכרים בדוד ושלמה.). הנרי החמישי מממש את כל התקוות שתלו בו, אך גלגל הסבה והמסובב אינו חוזר על עקביו. על הנכד, הנרי הששי, לשאת את חטאי הסב. ריצ’רד פלנטג’נט, הדוכס מיורק, אביו של ריצ’רד השלישי, הדוכס מגלוסטר, קם לו כיריב וקורע מידיו את הממלכה. ריצ’רד פלנטג’נט אינו מגיע לשלטון – הוא נופל באחד הקרבות. בנו הבכור, אדוארד, מגיע לשלטון אחר הנרי. ריצ’רד גלוסטר הוא השלישי בשורת בני פלנטג’נט, ואין לו תקוה רבה להגיע לכס המלוכה. למלך אדוארד הרביעי שני בנים. בן פלנטג’נט השני, הדוכס מקלרנס, אף הוא בעצם כוחו ונתברך בילדים, אך לא אלה יעכבו את ריצ’רד ממשימתו, והוא מסלק את המכשולים אחד אחד. הוא מגיע לשלטון ע"י רצח משולש.

אמרנו שריצ’רד השלישי הוא האנטיפוד של הנרי החמישי. אלו הן שתי דמויות מלכים השונים זה מזה עד קצה גבול האפשרות. בדרך כלל קשה עלינו תאור הטוב המשלם יותר מאשר הרע המשלם. שקספיר לא חרג מכלל זה. במחזה הנרי החמישי חשים אנו בסתירות מספר, ונשארים לבסוף ברושם מחולק למדי. ריצ’רד השלישי, לעומת זה, כלו מקשה אחת, רושם אחד, עוז ובטחון. יתכן ומכל מחזות המלכים שכתב שקספיר הנו המחזה רב הרושם ביותר. על כל פנים, ודאי שהנו האחיד ביותר.

יש ולפי חיצוניותו של האדם אפשר אף לשפוט על פנימיותו. כך הוא הדבר, על כל פנים, אצל ריצ’רד. מעיד הוא על עצמו כי הנו צולע וגבן. הכלבים נובחים כאשר הם חשים בו – כבוד שחוץ מריצ’רד גלוסטר זוכה בו רק השטן. תכונת הצליעה שבו אף היא הזכרה בלתי נעימה של אותה דמות תופת. אויביו של ריצ’רד מצדם מוסיפים קוים לאמונה. מרגרטה, אלמנת הנרי השישי, שריצ’רד רצח את בעלה ובנה, קוראת לו בן השאול.

מחזות המלכים של שקספיר מגוללים לפנינו פרק ארוך מההיסטוריה האנגלית, ובפרט את תקופת “מלחמת השושנים” מלאת התמורות, האבקות בית לנקסטר ובית פלנטג’נט על כס המלוכה. רב המחזות רציפים, ואותן הדמויות מופיעות בהם. המחזה “ריצ’רד השלישי” ממשיך לטוות את חוטי ארג המאורעות שנשארו רפויים מ“הנרי השישי”. ריצ’רד גלוסטר מוכר לנו כבר מ“הנרי השישי”, ובפרוס המחזה החדש נושא הוא כבר בנטל כבד של עוון ובגידה. לו היה המחזה בן זמננו, היה הסופר, ללא ספק, מלעיט אותנו בהסבר פסיכולוגי מתמשך על כעורו החיצוני של ריצ’רד, המעצב את גורלו בסבך מעשים בעלי כעור מוסרי. שקספיר, ללא עזרת פרויד, פותח את מחזהו במונולוג של ריצ’רד, שבו אנו עומדים היטב על תכונות האיש. הוא מעיד על מומיו ועל שחיתות תארו, ומצין, שבאשר אינו יכול מפאת רוע מראהו לעסוק בגנוני האהבה הדקים, יהא עליו לעסוק בגנוני הפוליטיקה השפלים והבוגדניים. הוא לא יהנה מאהבת נשים: אך הוא ישלוט על הארץ. ובכן, נתוח פסיכולוגי של מקור הרע. אך האם באמת כנים דברי ריצ’רד על עצמו? נחזור על כך שבפרוס המחזה ריצ’רד הוא דמות מגבשת, שחטאים הרבה נכרכים על עקביו. לא עתה מחליט ריצ’רד על דרכו. הוא עומד כבר במרחק ניכר מנקודת המוצא. שנית, למרות כעורו נחן בכוח משיכה מיוחד. על הדוחה שבתארו הוא מתגבר בכוח שכלו הבלתי רגיל. ועדות לכך הסצינה המוזרה שבינו לבין אנה, אלמנת הנסיך אדוארד, בן הנרי השישי. אדוארד הרביעי גוסס; שני בניו הצעירים והדוכס מקלרנס חוסמים את מעלות השררה בפני ריצ’רד; אך במחשבותיו סלקם בדרכו. אנה נראית לו כאשה שברית הנשואין אתה תקדם בהרבה את מטרותיו; הרי היא כעין גשר בין בית פלנטג’נט לבית לנקסטר. והרי ריצ’רד יוצא לכבוש את לבה של אנה, והרגע שבוחר הוא לשם כך אינו אלא כאשר היא מלוה לקבורה את גופת הנרי השישי, שנרצח ע"י ריצ’רד. ליד ארון קרבנו, בפני אשה שרצח את אביה ובעלה, מפיל ריצ’רד את תחינתו. בחירת המקום והזמן, שאינה נראית כמתאימה ביותר, מעידה על חכמתו השטנית. מכוער ובעל מום – כיצד ימשוך לב אשה? הוא מפגין את עוצם כוחו – קרבנו מוטל לפניו בארון מתים, ועם זאת מראה לאנה שהיא, ואך היא בלבד, תוכל להשפיע עליו לחזור למוטב. איזו אשה לא חשה בלבה אי פעם את הרצון להפוך פושע לאדם ישר? איזוהי האשה, אשר אינה סבורה, כי רכות והבנה הן הן תכונות היסוד של המין החלש, ובעזרתן אפשר להפוך שחור ללבן? אמונה נשיית מובהקת זו הופכת לאנה לרועץ. היא פותחת בדברי נאצה וחרפה לריצ’רד, אך, רושם הרוצח החוזר למוטב מתגבר על שכלה והבנתה והיא נענית לבקשתו. ריצ’רד, המכיר את עצמו, אינו יכול שלא לבוז לה בנפשו שהרי מי כמוהו יודע באיזו קלות נפלה בפח.

ריצ’רד זכה לאהבת אשה, אך אופיו אינו משתנה בשל כך. כנותו באמרו שבאשר אינו מתאים לאהבת נשים פונה הוא למעשה אופל מוטלת, על כן, בספק. זרע הרע טמון היה בו מתחילת ברייתו, נבט ועשה פרי. כל ההסברות האפשריות – מום, פתוי הכתר, שנאת אחים, אין בכוחן לתרץ את מעשיו של ריצ’רד. מלכים הרבה מופיעים במחזות ההיסטוריים של שקספיר אשר מגיעים אל השלטון שלא כחוק, בדרכים מעוקלות; אך אין אף אחת מהם שקולה כנגד ריצ’רד השלישי. הדמות הקרובה ביותר לריצ’רד בגלריה השקספירינית היא זו של מקבת; שני המחזות נכתבו מתוך מניע דומה: ריצ’רד השלישי, כדי להאדיר את דמות הנרי השביעי, אב אביה של המלכה אליזבט; מקבת, כדי להצדיק, ע"י הנבואה לבנקוו, את זכות ג’ימס הראשון לכס המלוכה האנגלי. מכאן גם הצורך להשחיר את מקבת וריצ’רד. אך מקבת חלש שעה שריצ’רד חזק; מכוון שעה שריצ’רד מכון; מופיע תחילה מצוייד בשלל מעלות טובות בשעה שריצ’רד הינו מלכתחילה סמל הרע.

אין הסברה לרעתו של ריצ’רד. הוא מגבב רצח על רצח, אלימות על אלימות. הוא מרע לכל הקרובים אליו וכפוי טובה לעוזריו הנאמנים ביותר. הוא מסכן בשל ערמימותו שאין לה גבול וצלו הכבד, המעוקם, זורע זוועה מסביבו. חולשותיו הופכות לכלי נשק בידיו: הוא מכריז על עצמו כעל אדם ישר, נאמן, שאינו מבין גנוני חן; ודווקא כעורו מפתה אחרים להאמין בהכרזות אלה. עליבותו החיצונית מטעה; יריביו אינם מעריכים את כוחו אלא עד שמאוחר מדי בשבילם לתקן את שגיאתם. ריצ’רד בז לאלה המאמינים לו, ומשמיד את המתנגדים לו; יחס אנושי פשוט אינו מתגלה באף אחד מדבוריו ובמעשיו. הוא שובר את לב אמו ומענה את אשתו עד מות. הוא נטול כמעט כל רגש אנושי.

כוח מיוחד ועמקות מיוחדת משוות להתפתחות העלילה קללותיה של מרגריטה, אלמנת הנרי השישי, מלכת אנגליה לשעבר. השנאה מחדדת את חושיה והיא רואה את בית פלנטג’נט השנוא עליה בכל מערומיו. היא צופה מראש את מה שיעולל ריצ’רד לקרוביו. קללותיה נשמעות כצו הגורל. לאט לאט הן מתקימות; וכל אחד מקרבנותיו של ריצ’רד זוכר בשעתו האחרונה את קללת מרגריטה. אין מנוס מקללת הגורל על בית פלנטג’נט, שקרע את השלטון מבית לנקסטר. מלחמה פנימית, שהיא האיומה מכל, משמידה אותו מבפנים. ריצ’רד, הסבור שהוא פועל לטובתו הוא, בסופו של דבר אינו אלא ממלא את הקללה העתיקה “מהרסיך ומחריביך ממך יצאו”.

דמותו השחורה של ריצ’רד שולטת על המחזה. אף דמות אחרת אינה משאירה רושם בר קיימא. יתרה מזו: גורלו של ריצ’רד הוא הקרוב ללב הצופה. ערום מכל מה שמקרב אדם לאדם, הינו נמדד בקנה מידה אל־אנושי. נגודו, הנרי החמישי, היה קרוב לאלהים. ריצ’רד קרוב לשטן. אין דבר היקר והקדוש בעיניו. הוא אמיץ; אך גבורתו נובעת לא מגדולה נפשית אלא מבוז לבני תמותה. נפילתו הסופית הנה רבת רושם. קריאתו האחרונה, הבלתי נכנעת: “ממלכתי עבור סוסי” עוד מהדהדת בחלל כאשר מבשרים על מותו.

ריצ’רד הוכרע. עם מותו נסתיימה אף מלחמת השושנים העקובה מדם. הנרי השביעי לבית לנקסטר מוכרז למלך, ונושא לאשה את אליזבט בת אדוארד הרביעי, נצר אחרון לבית פלנג’נט. תור הזהב, רומז לנו שקספיר, בא לאנגליה. האמנם כך הווה? אנו יכולים רק לציין, שהנרי השביעי היה אביו של הנרי השמיני.

1957

## ב. טרגדית הטעויות

הספרות העולמית לאו דווקא עניה בתאורי אוהבים. למעשה, מקדמת דנא עד היום הזה, למרות נטיות חדשניות־מוזרות, הרי היחסים שבינו לבינה מהווים את הנושא האהוב ביותר על הסופרים השונים. הגיע הדבר עד כדי כך, שאנו משתמשים בהגדרת צורה ספרותית, “רומן”, כשם סינונימי ליחסי־אהבים. לאור העובדות הללו, יש להסיק, כי אם רומיאו ויוליה הם הזוג המפורסם, ששמם הפך סמל האהבה העזה והטהורה, ודאי מצטיינים הם בתכונות מיוחדות. שהרי עשרות אלפי זוגות אוהבים מאכלסים את דפי הספרות העולמית; ובפני הממשיל מבחר עצום של שמות; ומכל אלה נושא הוא על שפתיו את רומיאו ויוליה.

שונות הן התכונות הגורמות לפרסומה של דמות ספרותית מסויימת. המקרים הבולטים ביותר הם כמובן אלה שבצעו מעשים נגד חוקי הטבע. כך מפורסם שמה של מדיאה, האשה שרצחה את ילדיה מתוך קנאת טרוף לבעלה. כך מפורסם שמו של אדיפוס, שרצח את אביו ונשא את אמו (הגם שבמקרה זה משכנעים אותנו הפסיכולוגים שזהו דוקא מעשה טבעי ביותר). אך דבר מכל אלה אינו ברומיאו ויוליה. סופם, אמנם, מר. אינם עתידים לחיות עד שיבה זה עם זו, אלא נקטפים באבם, מוצאים את מותם ע"י ידיהם הם עצמם. אך אין הם האוהבים היחידים או הבודדים בספרות, שאבדו עצמם לדעת, משום שלא יכלו להשיג זה את זו. אוהבים אומללים, שהתנאים והסביבה מנעו בעדם למצוא את אושרם, רבים בספרות כחול אשר על שפת הים. והשאלה בעינה עומדת: מהו שמיחד את רומיאו ויוליה מרבבות האוהבים האחרים, מהו המרומם אותם לדרגת משל וסמל?

“רומיאו ויוליה”² הרי הוא מחזה, ואין לנתק את הדמויות המופיעות בו מן הרקע והמבנה הבימתי. את העלילה נטל שקספיר מן המוכן, כפי שנהג זאת ברוב מחזותיו. זוג אוהבים, בנים לשתי משפחות עוינות באחת מערי איטליה, מחפשים דרך לאושר משותף – ונכשלים. ויש כאן מספר נקודות שכדאי להתעכב עליהן: ראשית, ריב המשפחות. שהרי ריב זה הוא הקובע את גורל האוהבים. מסתבר שכאן לפנינו ריב עתיק נושן. אין אנו שומעים דבר על סיבותיו ותולדותיו. הוא נמסר מאבות לבנים וידוע לכל תושבי העיר ורונה, כולל הנסיך המנסה לשוא לרסנו. לא רק בני המשפחות שרויים במריבה; אף המשרתים מסתכסכים ביניהם. המערכה נטושה ברמות שונות. בפגישת המשרתים הופך הענין לעלג ומגוחך; התנגשות האדונים מקבלת אופי טרגי עם מותם של טיבלד ומרקוטיו. הפסגה היא פגישת האוהבים, בה הופכת השנאה לאהבה טהורה. תולדות האיבה, כפי שציינו, אינן מוזכרות כלל. השנאה מושרשת זה דורות, מעין נכס משפחתי. אנו שומעים בדרך אגב, כי משך כל השנים האחרונות נהרגו צעירים משני הצדדים בקרבות ביניהם. ראשי המשפחות, קפולט ומונטגו, אינם ששים אלי קרב. הם שונאים זה את שמו של זה: כך הם מצווים. אולם אינם ממשיכים לשפוך שמן על המדורה. כאשר אומר טיבלד לקפולט, כי רומיאו מונטגו הצעיר נתגנב במסכה למסיבה בבית קפולט, אין קפולט זועם כלל וכלל, ואינו רוצה לנצל את ההזדמנות להעליב את בן יריבו הזקן. הוא אף משמיע כמה מילות הערכה על הופעתו והתנהגותו של רומיאו. הצעירים המתלהבים התלהבות של שטות (טיבלד), מצד אחד, והמשרתים הנחותים, שכוחם בפיהם ולבבם נמס בשעת סכנה, מצד שני, הם המלבים את המריבה. את פסק הדין המוסרי על מלחמת המשפחות אנו שומעים מפיו של הנסיך שליט וורונה. הערות הנסיך לכל אורך המחזה דומות מבחינה מסוימת לפונקציה של המקהלה היונית – הסבר הנעשה והוצאת מסקנות לעתיד. דמות מעניינת מאד היא דמותו של הנזיר לורנצו. לנזיר כמה תפקידים מסורתיים וחדישים. הוא ממלא את מקום “הקונפידנט” שבמחזה הקלסי הצרפתי; זהו הידיד הנאמן, המשמש אמתלה לגיבור לשפוך את שיחו ולהודיע בדרך זו לקהל את מחשבותיו; אך הידיד הנאמן אינו נותן רק אפשרות למונולוג, אלא מגיב על דברי הגיבור, ושופט במידה מסויימת את המתרחש. בדרך ההאזנה לשיחות רומיאו ולורנצו מתגלות בפנינו קורותיו ותכניותיו של רומיאו. לורנצו אינו מסתפק בהאזנה ודיבור; הוא המכוון חלק ניכר מן העלילה, ונותן את עצותיו לאוהבים. במעונו נרקמות התכניות. הוא משיא את בני הזוג, הוא עוזר לרומיאו הגולה, נותן את עצתו המסוכנת ליוליה כיצד להתחמק מן הנישואין לפריס. התפתחות מיוחדת עוברת דמותו לקראת סוף המחזה. בריחת האוהבים המתוכננת הפכה טרגדיה נוראה, ולורנצו שוב אינו יכול לכוון את הדברים. ברגע שחוט המאורעות נשמט מידיו, הוא בורח בפחד ומשאיר את יוליה לבדה בקבר עם גוויות בעלה ומי שצריך היה להיות בעלה. רק כאשר הוא נתפס בידי שומרי הנסיך, הוא מתעלה שוב לדרגת נזיר ואיש קדוש ומוכן לשאת בתוצאות מעשיו.

הרבה מבקרים הקדישו נתוחים שלמים לאומנת, זקנה פטפטנית ואופורטוניסטית זו. קולריג', המשורר הגדול ואחד מאבות הבקורת המודרנית, נתכוון לדבר על המחזה ולא דבר כמעט אלא על האומנת. על כן נניח את האומנת לגורלה ונעבור לדמויות הראשיות. והנה רומיאו עורר לא מעט תמיהה. אנו פוגשים בו בתחילת המחזה, שקוע כולו באהבתו לרוזלינד היפה, שאינה משיבה אהבה לחיקו. השכם והערב מתנה הוא את יסורי אהבתו האומללה. את יוליה מכיר הוא בשל רצונו לעקוב במסיבה בבית קפולט אחר רוזלינד, שהיא מן המוזמנים. מה ראה שקספיר לתאר את יוליה כאהבתו השניה, אם גם הגדולה והכנה, של רומיאו? השערות שונות הושמעו בענין זה. היו שטענו, כי על הגבר לעבור כמה גלגולים באהבותיו, עד שהוא בשל לאהבה האחת והאמיתית. היו שסברו, כי רצה שקספיר להראות את האהבה שלא נענתה, החוורת וחסרת הדם, הגוועת מיד עם התגלות האהבה הבאה על סיפוקה, – במילים אחרות, העדפת “האהבה הארצית” על פני “האהבה השמימית”. ואולי היתה הכוונה להראות את רומיאו כטיפוס האוהב בהא הידיעה?

שלא כבמקרהו של רומיאו, הרי לגבי יוליה קיים רק גבר אחד, אחד ויחיד בעולם כולו. מאחר שיוליה הינה כבת ארבע עשרה, עובדה שכל המבקרים מציינים אותה בחיוך מסויים, הרי שדבר זה הינו מובן למדי. אפשר אולי לומר, כי דמותה של יוליה בולטת יותר, למרות ששמו של רומיאו מקדימה בכותרת המחזה. שעה שבהרבה מהופעותיו ודבוריו של רומיאו יש מן האוהב המסורתי, הרי יוליה הינה דמות בלתי קונבנציונלית לחלוטין. היא עצמה עומדת על כך בדבריה. אם רומיאו לא היה מפתיע אותה, אומרת היא בסצנת הגזוזטרא המפורסמת, ולא היה שומע את וידוי אהבתה שהשמיעה מבלי לדעת דבר על נוכחותו, היתה מתחנחנת כדרך הנשים, והיתה נותנת לו לצפות ולפקפק. למעשה אין אנו יכולים לתאר לעצמנו את יוליה³ משתמשת בגינוני חן תפלים. אהבתה כה עזה וטהורה, שאין מקום לנמוסי החברה המקובלים, למשחקי אהבהבים. את שאלת הנישואין מעלה יוליה, ואינה מחכה כלל שרומיאו יבקש את ידה. פניתה הישירה, האופיינית לדרך מחשבותיה, דבוריה ופעולותיה, היא: על רומיאו להודיעה מיד למחרת, אם בכוונתו לשאתה; אם לא כן, תצטרך לשאת בבדידות את אסונה. הדגשתי את ישרה המיוחד של יוליה. והרי מסתירה היא את כוונותיה בפני הוריה, ומתחמקת מהם בדבוריה? אך בחילופי דברים אלה רק מתגלה ביתר בהירות אופיה. כי כאשר נאלצת היא להתחפש, משמיעה היא אמרות בעלות פירוש כפול, שאפשר תמיד להבינן בשתי צורות. ואחד הפרושים הוא כוונתה האמיתית, שעה שרק השני מובן (בטעות) להוריה ולאומנתה.

אהבתם של רומיאו ויוליה היא הפרח המוזר הפורח על גל שנאת משפחה. וכאן עלינו להתעכב על יחס האוהבים לשנאה מושרשת זו. והנה המפתיע הוא, כי מלכתחילה שנאת המשפחה אינה מכשול על דרך האוהבים. כלומר: השנאה אינה משפיעה על רגשותיהם. העיכוב הוא חיצוני בלבד. היחסים בין האבות אינם מאפשרים לזוג להפגש ולהנשא קבל עם ועדה; אך אינם עוכרים את עולם הרגשות הפנימי של האוהבים. מכאן אנו באים לתכונה מיוחדת של המחזה בכללותו, בהשואה למחזות שקספיריים אחרים שאף בהם עיקר העלילה הוא סיפור אהבת גבר ואשה. שהרי אף אנטוני וקליאופטרה, “טרוילוס וקרסידה”⁴, “אותלו”⁵, מוקדשים לאותו נושא לו מוקדש “רומיאו ויוליה”: האהבה בגילוייה השונים. הנה, למשל, הטרגדיה “אותלו”, המתארת את הכושי שזכה באשה לבנה, והרוצח את האשה האהובה מתוך טירוף של קנאה, שאין לה כל אחיזה במציאות. אמנם מופיעה דמותו של יגו המפתה, סמל הרע, המרעיל את נפש אותלו בארס הקנאה; אך גם לולא יגו לא היינו יכולים לתאר לעצמנו את אותלו ודסדמונה חיים חיי שלוה מאושרים עד זקנה ושיבה. אהבתו של אותלו פגיעה הרבה יותר מדי, בלתי בטוחה בעצמה, נושאת בתוכה את רגש הנחיתות של הכושי שאינו יכול להאמין באשרו הגדול. זוהי אהבה שלא תוכל לעמוד בזעזוע הקל ביותר, אהבה שנדונה לכליון. הטרגדיה הפנימית מונחת בנפשו של אותלו. הוא לא יוכל להמלט מיעודו. לעומת זאת, אין כל חלוקי דעות בין רומיאו ויוליה. אפשר היה להניח, שמריבת המשפחות תגרום לאי הבנות או חיכוכים בין השניים. ולא היא. כל אחד מהם מוכן לוותר על חלקו במשפחתו למען אהבתו. יוליה מתפלספת על פירושו של שם, בנסותה להוכיח כי השתייכות למשפחה, לפי השם, הינה השתייכות ריקה מכל תוכן. מהו שם? דבר שאין לו כל קיום ממשי, לא אדם חי ואף לא חלק מאדם. הטרגדיה אינה פנימית, מותנה באופי, אלא חיצונית, מותנה בתנאים מסויימים, שאין בידי הנפשות הפועלות להשתלט עליהם. למעשה, עד הרגע האחרון ממש, עד יקיצתה המאוחרת מדי של יוליה, אנו מקוים לסוף טוב. רק שרשרת טעויות בסוף המחזה הופכת את הדרמה לטרגדיה. הסיום הטרגי אינו מחוייב המציאות. מבחינה מסויימת דרוש הסוף הטרגי בשל סיבות אסתטיות. סמל האהבה יכולים לשמש רק אוהבים צעירים, צעירים לנצח. זוג העתיד להזדקן זה בזרועות זו, מאבד מקסמו וחינניותו. זוג המוצא את מותו באבו, בשל אהבתו, מושך ומלהיב יותר. אך, כאמור, הפרובלמתיות אינה טמונה בדמויות עצמן. כאשר יוליה שומעת כי רומיאו רצח את בן דודה, הרי אחר התפרצות קצרה מוצאת היא מיד צידוק למעשי אהובה, ולא עוד, אלא שהיא מאושרת כי רומיאו ניצח בקרב. אין כל מקום לאי הבנה בין השניים, כב“אותלו”, או לבגידה, כב“טרוילוס וקרסידה”. מכאן שהמחזה אינו⁶ רווי פסימיות, כדרך הטרגדיות הרגילות. נושא הטעויות, ההופכות את המחזה לטרגי, הוא, אגב, קרוב לנושא הטעויות בסיפור “פירמוס וטסבה”, אותו עבד שקספיר בצורה מגוחכת דווקא ב“חלום ליל קיץ”.⁷

מעניין ביותר להשוות את “רומיאו ויוליה” למחזהו של קורניי, “לה סיד”⁸. אצל קורניי מופיע זוג אוהבים, ששנאת אבותיהם משפיעה על גורלם. המחזה מסתיים בטוב: לאחר שה“סיד” ביצע מעשי גבורה והפך לגיבור לאומי, מבטיחה לו הגבורה כי לאחר תקופת מבחן תנשא לו, למרות שדם אביה מכתים את ידיו. אך למעשה איננו יכולים לתאר לנו בשום פנים ואופן את בני הזוג מוצאים את אשרם המשותף.

ואולי כאן כוחו המיוחד של המחזה “רומיאו ויוליה”: תיאור אהבה, שהינה דווקא – חסרת בעיות.

ינואר, 1958