קומץ עשב / דוד פרישמן
משעה שיצאה האשה החשובה מרת נורדמאן-סיעבירובא בעתונים עם ההמצאה החדשה שלה, כי בעצם די לאדם קומץ עשב לאכילתו ואין הוא צריך כלל למזון אחר, – בשעה זו נתקררה עלי דעתי ואין אני דואג עוד שום דאגת פרנסה. יהי אשר יהיה – סוף-כל-סוף נפתרה השאלה הסוציאלית! דאגת האכילה, זה הספורט שעשו להם הקבצנים באין להם בלי-ספק עסקים יותר חשובים – חדלה באופן זה לגמרי. אם אין לך פת בסלך, יכול אתה לאכול עשב; אם אין לך בשר בקדרתך, יכול אתה לאכול עשב. ולא עוד, אלא שהעשב הוא מזון מלא טעם ומבריא מאד, לפי דעת הרופאים, וגם יש להשיגו בזיל הזול, לפי דעת האשה החשובה נורדמאן. לפי חשבונותיה של האשה החשובה והחכמה הזאת יוצא לנו, כי קומץ עשב במחיר קופיקה אחת מספיק לקדרה של מרק בשביל ששים ושמונה נפשות. מובן מעצמו כי איני מהרהר אחרי חשבונותיה של אשה חשובה והחכמה הזאת. יוצא לנו, כי קומץ עשב במחיר קופיקה אחת מספיק לקדרה של מרק בשביל ששים ושמונה נפשות. ורק לשם החכמה אני מוסיף, כי, בלי-ספק, כשיהיו בין הנפשות האלה גם איזו זוללים ורעבתנים גדולים, לא יספיק עוד העשב לששים ושמונה, כי אם למספר יותר קטן של בני-אדם, ואפשר רק לששים, – ואולם גם מספר כזה הלא מספר הגון הוא. אמנם נפלא הדבר, עד כמה עולות לפעמים החיות והבהמות עלינו במעלות הקולטורה, שהרי הגיעו אלה להמצאה זו עוד הרבה-הרבה קודם שהגיעה אליה האשה הכבודה והחכמה מאד מרת נורדמאן – והדבר הזה משבית קצת את שמחתי. ואולם כל אלה אינם אלא פרטים; בעצם ובעיקר הלא הגענו אל המטרה. כל העמים שבעולם יכולים מהיום והלאה לאכול עשב. בבוקר יאכלו עשב, בצהרים עשב ובערב עשב. ולא עוד, שאלא שבימי שבת ומועד יוכלו לאכול עשב גם עם תבלין שונים ועם פרפראות שונות, למשל, עם מלח או עם פלפלין, שגם אלה אינם יקרים במחירם יותר מדי. מובן מאליו, כי עלינו יהיה להנהיג תקונים אחדים בברכות ידועות ובכתובים ידועים. לא יאמר עוד, למשל, “המוציא לחם מן הארץ”, כי אם “המוציא עשב מן הארץ”, וכן יהיה עלינו לומר “ואל יחסר לנו עשב לעולם ועד” או “לא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש עשב”, וכן לא נאמר עוד “בורא מיני מזונות”, כי אם “בורא מיני עשבים”, וכן “הטריפני עשב חקי”, ובקללות לא נאמר עוד לאדם “יעלו עשבים בלחייך”, כי אם “יעלה בשר בלחייך”. בקצור, כל עיקרם של חיים יפים ונעימים יתחיל רק עתה. רק דאגה אחת קטנה עוד יש לי, כי הממשלה, ירום הודה, כשתראה עד כמה להוט העם אחרי העשב ויש עליו קופצים רבים, תקבע סוף-סוף איזה מכס גם על המזון המבוקש הזה, מין טקסא חדשה, ואז יעלה קצת השער.
כיצד נוהגת מרת נורדמאן בעצמה, בהיותה בביתה או בבית-המזון, אם היא נאה מקימת כשם שהיא נאה דורשת והיא אוכלת עשב בעצמה (לפי שכלה המצוין כדאית היא לאכילת עשב!), או שהיא דורשת רק מן העניים, שיאכלו עשב, והיא בעצמה אוכלת ביפשטקסים ושותה יין-שמפניה – דבר זה אין אני יודע, אף כי דבר זה דוקא חשוב מאד לתכלית כל הענין שלפנינו. כי למה זה אעלים מכם את הפקפוקים האוכלים את לבי? חושד אני מאד במרת נורדמאן ובכל הדומים אליה ובכל האנשים בעלי המדרגות הגבוהות, שיש להם כרס יותר מלב, כי חומדים להם רק לצון: הם בעצמם אוכלים משמנים ומעדנים ומטעמים, ואין צריך לומר דגים ובשר ויינות שונים, ולעם הם אומרים, לאותם הקבצנים הרעבים תמיד: אתם יכולים לאכול עשב, בקופיקה אחת יכולים אתם להאכיל ששים ושמונה נפשות! – זה לי ימים רבים ובאזני הומה ומצלצל רק אותו החרוז הארור של היינע: “איך ווייסס, זיע טראַנקען היימליך וויין אונד פּרעדיגטען אָפּפּענטליך וואַססער”…
ואתם האמינו לי, כי יש לי ידים לחשדים כאלה. כבר היה פעם דבר כזה לעולמים. עלינו רק לחזור לאחורינו עד כדי שלשת אלפים וחמש מאות שנה. האם תזכרו את נבוכדנאצר?
גם על המלך נבוכדנאצר יסופר אותו המעשה הנפלא, כי “עשבא כתורין יאכול ומטל שמיא גשמה יצטבע” וגו' וגו'. ההמצאה אינה אפוא חדשה כלל אפילו בקרב משפחות האדם. מה שמצאה ידידתנו מרת נורדמאן זה עתה, אותה מצא המלך האדיר זה כבר. עוד בדורותיו ידעו, כי העשב טוב לאכילה בשביל האדם. כפי הנראה, עוד תהיה בעתונים מחלוקת קטנה גם בדבר משפט הבכורה של ההמצאה, כנהוג תמיד אצל כל המצאה גדולה וחשובה, ותתעורר שאלה: נבוכדנאצר או נורדמאן?
תאמרו: פה רוצים, כי המון העם יאכל את העשב, ושם היה המלך בעצמו האוכל? – ואולם הלא הוא הוא הדבר אשר עליו אנכי דן! פשוט: אין אני מאמין לנבוכדנאצר זה אפילו מלה וחצי מלה, ואני חושב, כי כל המעשה אינו אלא לצון נחמד, שעשה לו עם העם. מיסטיפיקציה היא. אמרו מה שתאמרו: המלך הערום הזה חשוד בעיני על דברים כאלה. כל המעשה מתחלתו ועד סופו: חלומותיו, מדורו “עם חיות ברא”, אכילתו “עשבא כתורין” ועוד ועוד אינם אלא קומידיה קטנה. מלך שיצא בנצחון מן המלחמה הגדולה עם פרעה-נכו אצל כרכמיש והכניע את ירושלים והחריב את בית המקדש ובנה לו בבירת בבל היכלות וארמנות אשר לא היה עוד כמוהם ליופי, מלך כזה, אמרו מה שתאמרו, אינו חולם חלומות ואינו דר עם חיות בשדה ואינו אוכל עשב כשור. בכלל אין מלך כזה עלול לשגעון; לכל-היותר יכול הוא להתחפש ולעשות עצמו כמשוגע. כן עשה דוד, כן עשה יהוא וכן עשה המליט. שנו את טעמם, הורידו מעט ריר על זקנם, התוו על הדלתות, התהוללו, זחלו בידיהם ורגליהם על גחונם ואכלו עשב – כשהדבר היה דרוש לתכלית ידועה. מכל המסופר על-דבר נבוכדנאצר יכול אני להאמין רק את האחת: כי היו “טפרוהי כצפרין”. הצפרנים דרושות מאד למלאכה…
המעשה היה, דבר זה ברור בעיני, כך.
נבוכדנאצר היה אז אחרי הנצחונות הגדולים אשר נחל. את נכו הכה, את יהודה החריב, את כלי בית האלהים הגדולים והקטנים ואת אוצרות בית אלהים ואוצרות המלך ושריו ואת כל כלי הכסף וכלי הזהב ואת המנורות ואת הגביעים ואת כל היקר, את כל אלה העביר עמו לבקעת שנער – והוא שכור מרוב נצחון. מובן מאליו, כי ראשיתו היתה, להגיד לכל כי אלהים הוא. בתור אלהים הקיף את עצמו פילגשים ושגלות ולחנות ומזמרות ומחוללות ונערות מבתי הזמרה, ויום ולילה, יום ולילה, עשה להן הלולים ומשתים. מלבד אלה הרבה לו אחשדרפנים ופרתמים וסגנים ופחות ואדרגזרים וגדברים ודתברים ותפתים ועוד פקידים לאלפים, מחנה כבד מאד של ביורוקרטים – וכל אלה אכלו את חיל הארץ. וצלם זהב העמיד אשר גבהו ששים אמה ואשר רחבו שש, וארמנות וטירות והיכלי תפארת בנה חדשים יום יום וגנים ופרדסים עשה חדשים יום יום – וכל אלה הטילו על העם מסים חדשים יום יום. ויהי נבוכדנאצר ושריו ונערותיו חוגגים יום יום ואוכלים אוזים צלוים ולביבות-כבד וברבורים אבוסים ובשר אבירים וביפשטקסים ושותים יינות מן החביות – והעם הולך הלוך ודל, והעם הולך הלוך ורעב.
ופתאם באחד הלילות, בהיות נפש הקבצנים מרה אליהם מאד, פרץ המרד.
מן החלונות המוארים אשר להיכל המלך עלה קול זמרה וקול קרן ומשרוקה וקיתרוס וסבכה ופסנתרים וסימפוניות. על הרצפה ובתוך הרפידות ועל היציעות רבצו השרים, איש ונערתו עמו, והם שכורים מיין. על הטבלות בתוך הקערות נראו עוד שיורי מטעמים ומשמנים, ארבע מחוללות יצאו לחול מחול “קיק-קוק”, אשר היה חביב מאד בימים ההם – ופתאם השתערו הרעבים על ההיכל.
ופני נבוכדנאצר הלבינו מאד – ואולם רק רגע אחד.
וברגע השני כבר יצא אל העם החוצה, ובקול אדיר וחזק קרא: “יחי העם! עתה לבי סמוך ובטוח, כי העם לעולם יחיה ולא ידע עוד מחסור ולא ידע עוד שום דאגת פרנסה מעתה ועד עולם. התבשרו נא: אני ורעי התאספנו פה, והננו עובדים יום ולילה על-דבר המצאה חדשה, אשר תהיה לברכה לכל העם. בטבע ההמצאה הזאת מונח, כי אין היא נעשית אלא מתוך שמחה ומתוך זמרה של משרוקה וקיתרוס ופסנתרים, למען אשר תנוח עלינו הרוח, וזה הוא מעט הזמרה אשר עלה באזניכם. ואולם זה ימים וחדשים אשר אין אנו נותנים שנה לעינינו, ולא אכלנו ולא שתינו, כי אם עובדים אנו לטובת העם. ועתה, ברוך הבל, כי הצליח את ההמצאה בידנו. אחרי רוב חקירה מצאנו, כי בעצם די לו לאדם קומץ עשב לאכילתו ואין הוא צריך כלל למזון אחר. לפי דעת הרופאים שלנו, מלא המזון הזה טעם והוא מבריא מאד; ולפי דעת בעלי-החשבונות שלנו, יש להשיגו בזול הזול. קומץ עשב במחיר פרוטה בבלית אחד מספיק לקדרה של מרק בשביל שש מאות ושמונים נפש. ולמען הראות לכם, עד כמה חביבה עלי המצאתי החדשה, הנני הולך לפניכם בעצמי לאכול מן העשב גם אני ולהורות אתכם את משפט האכילה. לכו ונלכה! – ואולם מובן מאליו, כי טרם תאכלו, עליכם לבוא בראשונה עד לפני צלם הזהב הגדול אשר גבהו ששים אמה ורחבו שש, למען השתחוות אל הבל!”
והעם ונבוכדנאצר בראשם סרו אל צלם הבל ואחרי כן יצאו אל העשב אשר בשדה.
ונבוכדנאצר השתטח על הארץ ויזחול על גחונו בידיו וברגליו וישתגע ויהי אוכל את העשב כשור – וכל העם אחריו. נבוכדנאצר אכל רגע אחד, והעם אכל כל היום.
וכן עשה נבוכדנאצר יום יום.
חלונות ההיכל הפונים אל רחוב העיר לא היו מוארים עוד וגם קול הזמרה נבלע מעט. ואולם בסתר ההיכל היה נבוכדנאצר חוגג יום יום, הוא ושריו ונערותיו, והיו אוכלים כל היום אוזים צלוים ולביבות-כבד וברבורים וביפשטקסים ושותים יינות קפריסים ויינות גליה ואספמיה, ולפנות ערב היה פושט את בגדי החמודות אשר לו והיה יוצא רגע אחד אל השדה לאכילת עשב והיה משתטח על הארץ וזוחל על גחונו בידיו וברגליו כשור –
והעם וכל האספסוף והקבצנים היו אוכלים מאז והלאה עשב ולא היו מלינים עוד.
כך, דבר זה ברור בעיני, היה המעשה.
ועתה מקץ שלשת אלפים וחמש מאות שנה קמה האשה החשובה מאד מרת נורדמאן-סיעבירובא וחזרה ומצאה את ההמצאה הישנה. אין הקבצנים צריכים עוד מהיום והלאה שום מזון, אלא די להם בקב עשבים. בבוקר יאכלו עשב וכן בצהרים וכן בערב. שמח אני מאד כי סוף-סוף נפתרה השאלה הסוציאלית, דאגת האכילה חדלה לגמרי, ואולם למה אכחד מכם? שמחתי איננה שלמה. איזה בר-תמלן יושב בסתר לבי ואוכל ונוקר שם: מי יודע, אפשר שהיועצים הטובים שלנו, הם בעצמם, אוכלים ברבורים אבוסים וביפשטקסים ושותים יין-שמפניה, ולנו הם אומרים: לכו ואכלו עשב.
אין אור בלי צל.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.