בפקין העתיקה אשר בארץ סינים הגדולה חי לפני מאות שנה משורר מפורסם ושמו לינג־פֿו. ויהי המשורר ההוא איש טוב ובעל נפש עדינה ולב רחב וחם, הנוח להתרגש מכל מחשבה טובה ומעשה רב עליליה, ומזדעזע לכל עול, רשע וחנופה. ובהיותו גם בעל כשרון גדול ומצוין, חפשי כצפור הדרור בים־התכלת, יצא עד מהרה שם תהלתו לא רק בכל העיר פקין, כי אם גם מחוץ לחומותיה. ויָצא המשורר לינג־פֿו מדי יום ביומו מאהלו הקטן והלך וסבב ברחובות העיר ההומיה ומבואותיה האפלות והסתכל בעין־בקרת חודרת אל הליכות בני האדם ודבריהם, הרגליהם ומנהגיהם, שגיאותיהם ותעתועיהם – ושב מדי ערב אל נוהו השאנן ולקח את עטו בידו וחרת על הלוח בחרוזים יפים ונמרצים את כל רחשי לבו ורשמי־היום. ובהוציאו מתחת ידו דבר מתוקן חדש, היה יוצא שנית אל רחוב העיר ועמד בראש־הומיות על חבית גדולה וקרא את דברי שירתו באזני העם, אשר ידע לכבד ולהוקיר את עז רוחו של המשורר ואת בטחונו הבלתי רופף בכח הדבר ועצמת החרוז, והתקבצו אנשים ונשים, זקנים ונערים, בחורים ובתולות מסיב ל“חבית המשורר” והטו אזן קשבת לכל הגה היוצא משפתי לינג־פֿו הרועדות ועמדו נדהמים לקול הרעם ההולם את ראשם ולבם וחודר ונוקב עד עמקי תהום נפשם.

יש אשר עמד תגרן עשיר והקשיב רב קשב לגדופי המשורר על העשק והגזל ואיפת הרזון, הנהוגים בין כל כנעני־הארץ בכלל ובין חנוני פקין בפרט, – והתקצף מאד על ה“חוצפה” היתרה שלקח לו המשורר לבוש־הקרעים לבקר בקהל רב מעשי אנשים נכבדים, שהם המה אשיות המדינה ויסודותיה, והיה מרים את אגרופו השמן והיה פותח את פיו לחסות את ה“חצוף הדל”… אבל די היה לסוחר הנעלב ההוא להסתכל מעט בפני המשורר הנביא המתלהבים ובעיניו הבוערות כשני לפידי שש ובכל תנועות גויתו הרועדת מקול אלהים הדובר בו, – שירגיש בקרבו איזה רגש של יראת הכביר אל עולב אשר כזה, ואגרופו המורם של התגרן הכועס הושפל בין רגע ופיו המלא מחאה ואי־רצון נסתם כהרף עין.

ויש אשר מנדרין כרסן היה עובר על פני חבית המשורר והטה בלי רצון תנוך אזנו לדברי המשורר הלוהטים על המנדרינים הרעים הפושטים את עור העם בנכליהם וערמומיותם, המנהלים את צאן קדשיהם בתהו לא דרך, בחשך וצלמות, ברפש ושפלות הנפש; ובהגיע לאזן המנדרין מדברות המשורר כמתלהמים: “הוי על המנדרינים הרעים המתעים את העם!” – וקפץ המנדרין ממקומו והיה חפץ לקרא בקול: “דום, לינג־פֿו! בוגד!”.. אבל די היה לו, למנדרין העלוב, לראות את התרגשות ההמון והתפעלותו לשמע הדברים הכבושים והאדירים, שהתגלגלו על ראשי העומדים כרעמים בסופה, – שיהי אנוס לשום מחסום לפיו ולכבוש את קצפו והתמרמרותו בחכו.

ובעמוד המשורר לינג־ פֿו על חביתו והכה בשבט פיו את החרזנים הכתבנים המטמאים את היכל השירה במכרם את חרזנותם בעד בצע כסף ל“עגלי הזהב”, בקשרם כתרים לראשי מתעי העם ומדיחיו, בשוררם שירי תהלה והשבחות למנדרינים הרמאים, בחברם הספרים מצלצלים ונוסחות מצבות מרוממות על עובדי עמם ומחביליו ומנולים במעשים מגונים כאלה את שמם ושם חבריהם, – ועבר אז אחד החרזנים על הככר ההוא ועמד אך רגע לשמע את “שטותי המשורר המשוגע” והיה מתאוה מאד לפעמים לחרק שן, למצער, על הקטגוריא החמורה, הרועמת מהפה החוצב להבות אש; אולם בראות החרזן המתקצף את פני הנשים והבתולות היפות, המביטות בעיני חבה והשתוממות הוד אל פני הדובר החִורים, היה נשאר העלוב על מקומו כנטוע מסמרים, מבלתי יכלת גם למוש ממקום עמדתו ולעזב את ככר המשפט הנורא.

כי ידוע ידעו היטב גם התגרן גם המנדרין גם החרזן, כי המשורר לינג־פֿו הוא אהוב העם ובחיר הרחוב; וההמון לא ינקה את האיש שירשה לעצמו לפגע בכבוד גבורם הנערץ, הרב את ריב האמת והלוחם בעד זכיות הצדק והיושר.

ככה חי המשורר לינג־פֿו בפקין ההומיה, אהוב ומכובד ומהולל בפי כל קשה יום ומר נפש, עדי שנת החמשים לימי חייו.

ואז נהיתה תמורה כבירה בחיי המשורר הרוחנים.

בין המון השומעים התמידים את שיריו ופזמוניו האדירים והנאמנים נמצאו ברבות הימים נערים אחדים שהיו משמשים את המשורר “והיו יצקים מים על ידו”. בראשונה לא שם המשורר לב אל השמשים והגבאים הלא קרואים, אשר היו מיֻתרים לו לגמרי, ותהלותיהם וחניפותיהם היו לו לגעל נפש; אבל לאט לאט התרגל עמהם והרגיש לעתים קרובות בשמושם ותהילתם מעין תענוג נפשי. היו אמנם רגעים, אשר המשורר התמרמר מאד על חלשתו זאת והיה גוזר בלבו לגרש את הזוחלים האלה מעל פניו, אך די היה לו לשמע ברחוב העיר: “הנה תלמידי לינג־פֿו” – שיתמלא מעין יהירות עצמית, שהיתה מוזרה לו לפני זה, והיה מוצא גם נחת רוח בכל הנעשה סביבותיו.

ואז נבנה, כמעט מאליו, מעין חיץ מבדיל בין המשורר לינג־פֿו ובין העם. כי יש אשר עלה אחד השמשים על חבית המשורר והיה מקריא את שיריו באזני העם והיה מסבירם, לפעמים, לא כהלכה והיה מסרס, לעתים קרובות, גם את ההבנה הנכונה והיה משמיע ממש את ההפך. ואז חש המשורר חוב קדוש בקרב נפשו לעלות על החבית ולקרוא בקול באזני כל העם, כי לא יאמינו בשמשיו וגבאיו, כי מהיום והלאה ידבר הוא בעצמו עמם כבימי העבר הטובים; אולם ברגעים כאלה התעוררה בקרבו איזו “חלשה” שלא נתנה לו בשום אופן להשליך מעל החבית את אחד מ“תלמידיו” ולהכזיבהו על פניו בראש הומיות.

והחולשה הזאת גרמה באחד הלילות למשורר לינג־פֿו צער ויסורים גדולים ותחולל מהפכה שלמה בחייו. הדבר היה כן.

שנה שלמה לפני מלאת למשורר חמשים שנה ליום הולדתו החלו שמשיו וגבאיו ותלמידיו להרעיש את רחובות העיר פקין ושוקיה בדבר חג היובל, שיחוג ביום אביב אחד כל עם הסינים לכבוד משוררו לינג־פֿו. מתחלה התנגד מאד מאד המשורר אשר כזה, שלא התאים כלל אל תורתו שהורה לעם כשלושים שנה, ויגער בתלמידיו ושמשיו כי הרשו לעצמם גם לחשב עלי מחשבת פגול כזו; אך אז נוכח לינג־פֿו לדעת כי שמשיו ותלמידיו חזקים ממנו, כי הוא תלוי ברצונם ולא ברצון עצמו אל כל אשר יחפצו יטוהו. וההצעה “הקדושה” הזאת התפשטה כהרף עין ברחובות העיר וגם בספירות העליונות, הודות לעמל השמשים והגבאים העמלים, עדי כי אי אפשר היה לעקרה מן השרש ותהלות ותשבחות וחניפות ומחמאות פֻזרו כל כך באזני לינג־פֿו עד כי ה“חולשה” התעוררה בלבו בעצם תקפה ואז הוציא משפתיו כמעט בינו לבין עצמו: “לו יהי כדבריכם: אולי אתכם הצדק”

ואז החלו תלמידי לינג־פֿו ושמשיו לעבוד בשקידה רבה ויחליטו ביניהם, כי בחגיגה ישתתפו לא רק מעריצי המשורר ומוקיריו, אלא גם תגרני העיר פקין וחנוניה וסרסוריה ומנדריניה וחרוניה, למען ידעו כל עמי הארץ מה מהולל ומכובד לכל פלגות עמו המשורר הסיני לינג־פֿו, עד כי כל פנות העם וכתותיו יודעות להוקיר פעלו.

ובאחד הערבים הבהירים, בעת אשר רבבות כוכבים הזהירו את חוצות העיר פקין ושוקיה ורחובותיה ומבואותיה, – היה אחד האולמים אשר בעיר מלא מפה אל פה אנשים, נשים וטף שבאו להשתתף בחגיגת המשורר הנערץ לינג־פֿו. ועמל השמשים והגבאים לא היה לשוא, כי בין הקרואים נראו גם רבים מסוחרי העיר העשירים ומנדריניה הנכבדים וחרזניה השונים. כל אחד היה לבוש בגדי חג, מבושם ומקושט בעדיים וקשוטים רבים, ויתאמץ להגדיש ולהטעים את חבתו לחתן היובל.

והמשורר לינג־פֿו ישב על כסא תפארה בראש השלחן ויתבונן אל כל המהומה והרעש והקולות ושלל הצבעים הסובבים אותו ומעורים את עיניו ומכסים באיזה תבלול את הרגשתו השירית; ויאזן גם אלי הברכות על הכוס וההודאות והכבודים והחניפות וההלל הגדול הנקרא עליו, וירא גם את המתנות והאשכרים היקרים והרבים שהקריבו לו אנשים שונים בעלי גונים שונים ומגמות שונות – ואיזו תולעת רקב כרסמה את לבו.

…."הנה עט הזהב וקסת זהב וספר הזהב שהקריבו לו אחדים ממעריציו – כמדומה לו חברת החנונים בפקין – ושעלו להם בודאי באיזו אלפי טאלים, – למה לו כל אלה? הן בעט־הזהב לא יכתב לעולם שירים ומזמורים כאלה שכתב לפני החגיגה המיֻתרה הזאת!… לא! הוא לא יכתב אף שיר אחד טוב, שיפעל כראוי על שומעיו, בעט הזהב שנתנו לו לזכרון כנעני העיר פקין!… ומי בקש זאת מידם? ולמה לו הזהב והכסף והאשכרים היקרים האלה? מדוע לא האכילו, לכל הפחות, במחיר כל הכבודה הזאת מאות רעבים אחדות, המתגללים במבואות העיר וחורבותיה? הן זאת היא התורה שהורה להם זה כשלשים שנה! אטו לא הטיף כל ימיו, לא הרים בשופר קולו, לא נחר גרונו לדבר השכם ודבר, הערב ודבר וקלל וחרף וגדף את המנדרינים ומתעי העם המתקשטים בעדני עדיים בעת אשר העם רעב ללחם, בעת אשר לעם אין בתי ספר כראוי, בעת אשר אלפי יחפים וערומים מתפלשים בראש כל חוצות?! ועתה מה עשו המה עמו? למה נתנו לו זהב? הרי הם מבינים את תורתו?! הה, ברמה! ברמה אדיר ונורא!…

והמשורר הנפעם חפץ מאד לאחז בעט הזהב ובכל האשכרים המתנוצצים לפניו ומנקרים את עיניו ולשברם לרסיסים ולהשליכם בפני שמשיו וגבאיו הנבזים, שהם הביאוהו עד הלום! – אבל אז הגיע לאזנו קול חודר, הנשמע מאצל אחד השלחנות:

….ודעו לכם, רבותי, כי המשורר לינג־פֿו איננו רק קנין הרחוב, כמו ששוטים אחדים אומרים, אלא רכוש כל העם; ואחרי כי אנחנו, הסוחרים הסינים, הננו היסוד היותר קים וחזק בבנין עמנו העתיק, יש לנו הרשות ליחס את שיכות המשורר המפורסם לינג־פֿו גם לנו.. ולאו דוקא גם לנו, אלא רק לנו, אחרי כי המסחר הוא המקור היחידי לכלכלת כל העם. אמת הדבר, כי המשורר לינג־פֿו היה מרשה לעצמו לפעמים לבקר, בשטף אמרותיו, את מעשינו והליכותינו ושגיאותינו (כי לא מלאך איש ולא יחטא!); אבל בזאת לא הרע לנו אף במשהו, ולהפך: הוא הביא תועלת רבה בדרשותיו העוקצות ושיריו הנושכים, כי הודות למזמוריו ופזמוניו, נתפשטו בין ההמון הגס הידיעות היותר מדויקות ע“ד מרכלתו של כל אחד הסוחרים וטיב סחורתו – ובכן: הבו גודל למשורר כזה, המביא בשיריו טובה גם למסחר! יחי המשורר לינג־פֿו!… הנני שותה כוס־ברכה לחיי המשורר שלנו–”

את המלה האחרונה, הטעים הדברן ביחוד, וכל הקרואים ענו לעמתו בקול אדיר, שהרעים את עמודי האולם: “הידד,לינגפֿו! יחי לינגפֿו”!

והמשורר ישב נדהם והלום־רעם ויחפץ מאד לירק בפני הדברן הגס,שככה נועז להסתולל בשרש נשמתו, שכל כך לא התירא לעַות את תוכן שיריו היקרים לו גם מחייו… הוא כבר היה מוכן לעמוד על רגליו ולהשמיע בקול גדול את מחאתו הגלויה, אך אחד מתלמידיו שישב על ידו לחש לו אז בנעימות:

– מה מאושר אתה, מורי ואלופי, שזכית ליום אשר גם התגרנים בעיר פקין יקירו פעלך והדרך!

המשורר חפץ מאד לסתם את פי הדובר אתו, לצות עליו במפגיע כי יעזבהו לנפשו, הוא וכת דיליה וכל הזוחלים האלה; אבל איזה רגש־שכרון מנעים התעורר אז בנפשו וילחש שם בקול ענג ורך: –הרגע נא! תן להם לכזב, לחנף ולעות את הישרה – הן לא נצח ילאוך בשקריהם! הערב הזה נחוץ להתפשטות כשרונך ולהשפעתך על העם; בודאי אין בכל האספסוף הזה אף אחד שיבין וירגיש היטב את נימי נשמתך הדקים והגיגי שירתך הזכה; אך טוב טוב כי הנך משפיע עליהם גם באופן כזה, וכי גם הסוחרים בעלי־הרכוש כורעים לפניך ברך"…

המשורר נרגע מעט, ואז הגיע לאזנו קול שני:

…“לא מרוע לב היה מגדף לפעמים המשורר המפורסם לינגפֿו אותנו המנדרינים הסינים, כי אם מאהבתו אלינו ומחפצו האדיר כי מצבנו ישתכלל וישתלם וישׁרש בקרב העם… ואל נא תשכחו, חברי המנדרינים, כי התנפלותו התמידית של המשורר הנכבד על קדשינו הועילה הרבה לטובתם, כי היא, התנגדותו העצומה, נתנה לנו כח ועז לעורר אותנו לחזק עוד יותר את בדקי חברתנו ולהגדיל את עזוזה… ובטוח אני כי לוא הבין היטב את רוממות קדשינו היה עוזב בודאי את חרוזיו וחביתו והיה מקבל על עצמו משרת מנדרין; ובכהונה הזאת היה באמת עובד מצוין ונפלא, הודות לכח דבורו העז והשפעתו על העם הגס… ובכן: בשם כל אחי ורעי, המנדרינים הסינים, הנני שותה כוס ברכה לחיי המשורר לינגפֿו ומתפלל לברמה, כי יפקח בקרוב את עיניו ויתן בלבו את הרצון הטוב לעבוד במחיצתנו… יחי המשורר לינגפֿו שלנו”!…

המשורר קפץ כמעט מעל מושבו כנשוך־נחש: מה זאת? הבהקיץ שמע כל זאת? מי הוא זה המנדרין הרמאי הלז, שהציף כולי האי לחלל את תומת נפשו ולטמא את האויר בדברי שקר כאלה?… לא! לא! לא! על שקרים וכזבים כאלה לא יחשה, לא יתאפק – – –,

והוא מתקומם וחפץ לפתח את פיו – אבל קריאות ההידד של המון הקרואים בהראות פתאם לפני כלם המשורר החביב ביפיו שִׁתקה פתאם את המון לבו וישב על מקומו כהלום יין.

– צריך לשים קץ לכל המחזה הנתעב הזה! חשב המשורר בלבו – אבל אל נא באפי ובחמתי! יגמרו כלם את הבליהם ושריהם וילכו להם, ואז אקח את כל המתנות והאשכרים ויצאתי אל הרחוב וחלקתים בין עניי העם… ידעו נא גם שם, כי חגיגת היובל של המשורר לינגפֿו היום"!…

והמשורר שומע:

…“בשם כל משוררי העיר פקין הנני שותה כוס ברכה לחיי חברנו ואלופנו, מורנו ועטרת ראשנו, המשורר הנכבד והנודע לינגפֿו, היודע תמיד לבקר את פעלינו בהשכל ודעת, ברוח משפט צדק, אם כי לפעמים גם ברוח בער; בקרתו הנאמנה הועילה הרבה, כי שירינו נתפשטו גם בספירות העליונות, ובעלי הכסף התרגלו מעט מעט גם לשלם בעד שירים… ובעד הדבר הזה הנני מביע לו בשם כל חברי את תודתי וברכתי מקרב לב עמוק… יחי המשורר לינגפֿו שלנו!”…

המשורר הפנה פניו אל הדובר ויכר בו את “אויבו” המר, אשר לפני שנים רבות פרץ איזה סכסוך ביניהם, ומאז לא חדל החרזן ההוא להתנפל עליו ולבטל את שיריו כעפרא דארעא. והנה עתה עומד הוא, אויבו שפל הנפש, ומברך אותו בשמו ובשם כל חבריו… ברמה! ברמה! איך זה יוכל להתאפק ואיננו ממלא חצץ את פי החנף הלז? מדוע איננו יכול לשאלהו: מה המריצהו לבא הנה? הן בנאמנות ברכתו לא יאמין לעולם! ואיך זה איננו יודע כל בושה לברכהו באזני אלה האנשים, שעוד לפני שנה היה מחרפו ומגדפו באזניהם כאחד הריקים? צריך להשליך אחרי הדלת והמזוזה את המנֻול הזה"…

אך לאזני המשורר הגיעו אז דברי אחד ממקורביו, שישב על ידו:

– מורי ורבי! רק כח גדול ונאדר כבת שירתך היה יכול להכריע את אויבך כי ישלים לך וכי יבוא הנה לברכך; זהו נצחון גדול…

ולינגפֿו הרגיש תכף בכל פנות נפשו את הרגש הנעים, המשכר ומהסה את מלחמת נשמתו והתמרמרותה על כל הנעשה והנאמר סביבותיו. בודאי מכוערים הם כל הדברים האלה– לוחש לו שם איזה קול – אך נחוצים המה לו, ידברו, יפטפטו, ישקרו ויכזבו בלי כל בושה וכלמה – הוא לא יאמין בהם לעולם, הוא לא יהיה שלהם לעולם, הוא שיך רק לעם, נשמתו נתונה רק לרחוב. מחר בבקר השכם, כאשר אך יעזבוהו ההוללים והחנפים האלה וילכו לבתיהם, יקח הוא את כל המתנות והאשכרים היקרים וימכרם, וייסד במחירם בית־ספר לעשרות ילדים עניים אחדות אשר בעיר; ואז יוסף שנית להתקרב אל העם; הוא בעצמו ידבר אליו, לא על ידי שליחיו ושמשיו, הוא בעצמו יעלה על החבית; הוא יתנצל לפני העם כי התרחק ממנו מעט וכי באשמת רמשים זוחלים העמד קיר מבדיל בינו ובין העם… הלאה! הלאה! הלאה! אין לו צרך בשמשים וגבאים…

אבל לזכר העם הוא מתחלחל בכל גוו: – ואיה העם? מדוע לא בא העם לברכהו לחג יובלו? מי זה קרה לתגרנים ומנדרינים ולחרזנים? הן הוא חי כל ימיו בעם ובשביל העם – ואיה איפוא הוא העם? מדוע אין באולם הרחב אף אחד מהדלים הנדכאים ההם, שאת ריבם רב כל הימים, שענים נגע תמיד עד תהום נפשו, שבגללם נלחם עם כל אלה הסובבים אותו עתה ומקטירים לו קטרת זרה?!…

והוא מחליט בלבו: “צריך לעזב תכף את האולם הארור וחללו המזויף ואוירו המעיק; אליהם, אליהם אלך, תכף תכף – שם אחוג את חג יובלי, ובלי זהב ובלי אשכרים ומתנות יקרים”..

והוא מתקומם מעל כסאו – – –

– “הידד, לינגפֿו!” – רעם האולם.

והוא ישב שנית על מושבו…

* *

ולמחרת הערב ההוא, כאשר עוד נרדמו שכורי החגיגה את שנתם המתוקה, יצא המשורר לינגפֿו אל שוק העיר ויאמר לעלות על החבית, אך לתמהונו הגדול ראה והנה החבית שבורה לרסיסים. רגעים אחדים עמד, מבלי דעת מה זאת. אך אחד משומעיו התמידים נגש אליו ויושט לו את ידו בחבה ויאמר: “צר לי מאד, חביבי לינגפֿו, להשמיעך דברים מרים אחדים: משוררנו היית רק עד היובל; מכאן ואילך אין לך עוד מה להשמיענו”….

לינגפֿו העיף עין דומעת אל הדובר בו ויעזב דומם את הככר.