מיכאל אבן־ספיר, מורה עברית צעיר בעיר הפלך נ., נכנס אל רַכֶּבֶת הטרַמְבִי וישאר רגע על מפתן־הרכבת לקבל כרטיס מאת המנהל. מיכאל היה תפוש מאד, כנראה, באיזה ענין, עד כי לא שמע את שאלת המנהל: איזה כרטיס הוא חפץ – בחמש או בשבע קפיקות. בשנות המנהל את שאלתו, ענה מיכאל כלאחר־יד: “אחת לי, בחמש או בשבע”, ולא ראה כלל את צחוק־ההתול על שפתי המנהל, שתחב בידו פסה של כרטיס ויבקשהו לבוא אל המחלקה הראשונה. כשנכנס מיכאל אל המחלקה וישב על מקומו העיף עין בתמונה התלויה על הקיר ממלו ויתעמק בפני העלמה המשוחה בששר, שהפיקו עליצות גלויה ומן עיניה הציץ מעין זדון של הפקר. חזה העלמה היה חשוף וממעל לראשה נחרת: “סוד היופי”. מיכאל חשב רגעים אחדים בענין זה ועיניו תעו בחלל המחלקה, ויבהל לראות בפנת הספסל השני, באלכסון, נערה צעירה יושבת ומבטת אליו. מיכאל סקר שנית את המחלקה ויוכח (מבלי דעת לאיזה צרך) כי מבלעדיו ובלעדי הנערה אין איש אתם. הוא הסתכל בתמונת העלמה התלויה על הקיר ובפני הנערה היושבת בפנה השניה ממולו וישמח כי אין כל דמיון בין העלמה החשופה התלויה על הקיר ובין הנערה החיה היושבת אתו במחלקה אחת. פני הנערה הפיקו רוך וטוב־לב, ועיניה – נדמה למיכאל – מנחמות אותו חרש, בלי אמר ודברים, מעצבונו המעיק את לבו זה כחדשים אחדים. חורת פניו התכסתה לרעיון זה באדם קל ויבט שנית אל הנערה וישפל את עיניו ארצה. כן! עיני הנערה הטובות חפצות לנחמהו ולקרבהו… ולנחומים הוא צריך מאד: גלמוד הנהו בישימון העיר ההומיה והסואנת, שבא אליה להתלמד ולהשתלם, בתקותו כי בעיר אוניברסיתה מפורסמה כזאת ימצא על נקלה מדריכים ומורי־דרך שיכונוהו אל מבחן הסיום בגימנזיום. דיו להודיע כי “ללמד הוא חפץ” – ומנהלים ימצאו לו בלי כל טרדה ובקשה מצדו. ועתה, מתחיל הוא להוָכח, כי תקותו נשארת מעל, כי לעולם לא ישתחרר מעול “המלמדות”. לא לחנם אמרו לו חבריו בעיר מולדתו, כשהתחיל לפני חמש־שש שנים להתעסק בהוראה, כי “כל באיה לא ישובון”. הוא התנגד להם אז בכל חום עלומיו ויבטיחם כי ההוראה היא אצלו רק אמצעי ולא תכלית, ועתה רואה הוא היטב כי הצדק היה את חבריו. מצבו לא שֻנה לטובה אף במשהו. בעיר מולדתו בקשו להטיף: “שמע בני מוסר אביך” – ופה דורשים: “פקד, פקדתי” “ומעט היסתוריה”… שם, לכל הפחות, שקדו התלמידים על למודיהם, ופה – אל צדק! הן גלוי וידוע לפניו כי שכר בטלה הוא לוקח… וגם את השעורים האלה – כמה הרפתקאות עדו עליו עד שמצאם! במכתבי־המליצה שהיו לו מאת משכילי עיר מולדתו לאנשים וסופרים ידועים בעיר הפלך פנה רק אל אחדים מהם, את השאר שרף באש בהוכחו כי כל איש מקבלהו באיזו שוין־נפש וקרירות־רוח שהרסו ברגע אחד את מגדלי הויתו. אחד המלֻמדים קבלהו אמנם בסבר פנים יפות ויבטיחהו “להמציא לו שעורים”. הוא, מיכאל, אמר למיטיבו כי נכון הוא גם לרעב ללחם; רק מורים וספרים נחוצים לו. אך הלז ענהו על דבריו התמימים האלה בצחוק: “חביב! ראשית כל – הקמח! כשיהי הקמח – תהי גם התורה; ואל תתחסד הרבה”…

ושעורים להטפת שפת עבר אמנם המציאו לו בסך עשרים רובל לחדש, אך מה בצע לו בכל השכר הזה בראותו כי תוחלתו העקרית הולכת ונכזבת מיום אל יום. הנה זה כחצי שנה שהנהו ב“עיר החכמים והסופרים” – ומה עלתה בידו? היו לו במשך העת הזאת שלשה מורים־מתנדבים. הראשון, סטודנט זקן, החל להטיף לו בשעורים הראשונים איזו תורה של “חפש, קרבנות ודם”. מיכאל בקשהו לבאר לו את יסודי תורת הגיאמטריה, והלז: “חפש, קרבנות ודם”. המורה השני – גימנזיוני מן המחלקה השביעית – אמנם החל אתו מן האלף־בית, אך אי־דיקנותו של המורה־המתנדב פעלה על מיכאל פעולה רעה מאד. פעם איננו בביתו ופעם – נשף חשק בביתם. מיכאל זכר אז את המאמר התלמודי: “אמיא דמגן במגן” – ולא בא עוד אל מורו. המורה השלישי – מורה באה בימים, אלמנה מטֻפלת בבנים – הפיקה רצון ממנו. היא הטיפה לו באמונה ראשית חכמה ודעת, אך הוא לא יכול לקבל ממנה את מתנתה. מיכאל ראה היטב את עבודת־הפרך של המורה והאם לכלכל את בני ביתה. ובשובה בשעה העשירית בערב להנפש מעט, איך זה יבוא הוא ויגזל ממנה את רגעי מנוחתה הספורים?… חדש ימים אמנם עשה כזאת, אך “גזלת העני” לא נתנה דמי לו. הוא נסה גם להציע לפניה תשלום בעד השעור, אך היא גערה בו בחבה, כגער אם בבנה, ותגד לו כי “מאת חברים לעבודה לא לוקחים כסף”. ובכל פעם כשהיה הולך אל ביתה בערב היה עולה על לבו זכר המים שהביאו גבורי דוד למלכם בחרוף־נפשם – ודוד לא חפץ לשתות את “דם האנשים האלה”. ויכתב למורתו מכתב־תודה בעד העבר “וכי יותר אינו רשאי לקבל את קרבן־נפשה”…

ועתה, יותר מחדש ימים אחרי הפרדו מעל מורתו הנדיבה, נשאר שנית כתרן בלב ים בלי משגיח ומורה־דרך. נסה להתלמד מעצמו, אך עבודתו הקשה לא הביאה לו כל פרי. הוא הבין, כביכול, ולא הבין את הקרוא והלמוד. ויש שנדמה לו, כי לשאלת האלגברה פלונית ואלמונית יש שני “מאן דאמר” והוא, מיכאל, לא ידע בעצמו במי לבחר. הגיאוגרפיה היתה לו פשוט לזרא: עיניו הכהות כהו עוד יותר בחפוש האיים וחצאי־האיים והשרטונים. את חכמת החשבון אמנם הבין, אך ידוע ידע כי השיטה שלו אינה מתאמת אל שיטתם של מלינין וקיסילב. הוא פתר כל שאלה באופן אחר לגמרי. מחו אינו תופס מדוע אינו יורד הוא לסוף דעתם של מלינין וקיסילב. מורתו אמרה לו פעם, כי השיטה שלו הנה אולי חריפה, “תלמודית” – גחכה קצת – אך מזויפת… מזויפת! כן, מזויפת! – קרא מיכאל בקול לבין עצמו.

לקריאה זו רעד ויעף עין במחלקה וירא והנה מלבד הנערה עודם יושבים: מימינו שני אנשים וזקנה אחת, וממולו – שני שרי צבא. הנערה שישבה מקדם בפנה באלכסון, ישבה עתה ישר ממול מיכאל ותבט אליו בעיניה הגדולות. מיכאל חש בקרבו, כי נפשו מתמלאה איזה רגש חם לנערה היושבת ממולו ויחפץ מאד להתודע אליה ולשפך לפניה את מרי שיחו. היא בין תבין את הגיגו ותוגת נפשו! הן עיניה טובות ומנחמות כל כך…

ויצטער מאד כי לא השתמש בשעת הכשר, כשישבו הוא והיא במחלקה ואין איש אתם. עתה, אמר מיכאל בלבו, יחשדוהו בודאי המסֻבים במה שאין בו. הוא התבונן אל היושבים בשכונתו ויגזר אמר: כן, האנשים מאלה מסֻגלים רק לחשדהו…

הוא הסתכל בפני הנערה – ויזדעזע: היא הרכינה את ראשה והיתה כל כך קרובה אליו, עד כי דיה היתה הרכנת ראש מצדו להגיד לה דברים אחדים מבלי אשר ישמעו “האנשים הזרים”. והנערה הביטה אל מיכאל בחבה גלויה, כפופה מעט ומצַפָה. הוא הרכין את ראשו מבלי־משים וירגש את נשימת הנערה וחמימות גוה – ויתאדם. איזה רעד עבר בכל בדי גויתו, והוא הכריחהו להרים את ראשו הכפוף ולהישיר שבת. הוא ראה כי גם הנערה הישירה את קומתה, אך להסתכל בפניה התירא. ידוע ידע כי עתה לא תביט עוד אליו בעינים טובות ומנחמות…

המשגיח הראשי נכנס אל המחלקה לבדק הכרטיסים. מיכאל השתמש ברגע זה לפכח מעט את מבוכתו. בעזב המשגיח את המחלקה נשמע קול המנהל: “רחוב־הזהב”! שרי הצבא ושני האנשים יצאו מן הרכבת ותשאר רק הזקנה מימין מיכאל והנערה – ממולו. הוא הביט בה ויקו למצא בעיניה מעין תוכחה וגערה, אך הן הפיקו גם הפעם חבה ותנחומים. עתה, חשב מיכאל, כשתצא אך הזקנה – יפנה אל מלאכו הטוב בדמות הנערה החביבה. היא תבין לו! ואולי תושיעהו ותעזרהו להגיע למחוז חפצו. מי יודע? הן בספרים קרא מעשים רבים כאלה…

הנערה קמה פתאם מעל מושבה ותעמד. מיכאל נזדעזע כלו מפחד פנימי ויוקם על ידי איזה כח טמיר. הנערה עמדה עתה לפניו בכל גאון־קומתה ותפארת מבנה־גוה. מעין הוד־של־מלאך היה נסוך על רשמי פניה הרכים, ועיניה השחורות והגדולות – הוא ראה עתה היטב גם את אישוניהן – כאלו התחננו אל מיכאל כי יחל לדבר. הזקנה קמה גם היא ותצא אל המפתן. במחלקה נשארו רק מיכאל והנערה, נצבים שניהם איש מול אחותו. הוא חש כי הנערה צעדה גם צעד אחד אליו ותעמד במרחק שנים־שלשה צעדים ממנו. הוא פתח כבר את פיו… ופתאם עלתה מחשבה מוזרה, אחרת לגמרי, על לבו: במה יתחיל! איך יפנה אליה? “עלמה כבודה”!… ולהלן?…. “חפץ אני… נחוץ לי להתודע אליך”… הן יש לה הרשות לענות לו במכת־לחי על התגלות־לב כזו – – –

מיכאל הרים את ראשו הנבוך אל הנערה ויפגש את מבט עיניה הלטושות וימצא הפעם בהן גם תוכחה גם קצף… כן! היא כועסת עליו… המלאך הטוב בדמות הנערה מתרעם על חולשת ומרך לבו – –

– תחנת מסלת־הברזל! נשמע פתאם קול המנהל.

מיכאל נזדעזע כבשבץ. הנערה עברה על פניו כאילה מהירה. הוא שמע את משק שמלתה וירגש היטב את קרבת גוה. מחו נתכסה בערפל וראשו סבב עליו כגלגל – ויפל על הספסל מֻכה והלום־רעם.

בעבור רגעים אחדים, כשפקח מיכאל את עיניו, היתה כבר הרכבת ריקה.

– “פחדן”! המה בנפשו קול־אדיר – פחדן אמלל…

ולבו נתכוץ כבצבת.