הנהו שוכב על מטתו השבורה תחת אדרתו הקרועה והמלכלכת ומתאמץ בכל שארית כחותיו להרדם. אחרי חצות הלילה. כל היקום נם את שנתו. בן־האדם והחיה, הבהמה והרמש, הכל, הכל נמים, כאלו קצה נפשם בעמל היום. עננים כבדים מכסים בחוץ את מרחב הרקיע, ופניני הכוכבים מציצים פה ושם לרגע מתחת חתוליהם ומסתתרים שנית, כאלו מתיראים הם להתבונן בליל־החשך הזה אל הכנות השור והחמס ליום הבא.

והרוח הומה בעד ארובת העשן בקול קורע לב. אך הוא שמח בהמיה זו נדמה לו, שהרוח לוחש באזניו: “טוב, טוב להרדם ולבלי ראות ולבלי שמוע ולבלי הרגש… נום! נום! נום” –

אך המחשבות, חזיז ורעם! הן אך הן אינן נותנות לו לעצם את עיניו ולמות, למצער, לשעות אחדות…

הנה נסגרות עפעפיו, הנה הוא מחל להרגיש איזו לאות נעימה במחו הלהט, איזו עיפות משכרת בכל ברי גוו, וכמדומה לו, ששומע הוא למראשותיו קול־נחמה טמיר המבטיחהו כי בעוד רגעי מספר יהי מאושר, שלו ושבע־רצון, כי בעוד שנים שלשה רגעים לא יראה ולא ישמע ולא ירגיש מאומה, מאומה, מאומה. ופתאם מקיץ איזה הרהור, איזה צל של רעיון – ועיניו נפקחות ורואות, ואזניו מוטות – ורעיון מעיק אחד רודף את השני, והשני – את השלישי, בלי קץ ותכלה, כצלמי בלהות ורוחות טמאות.

ומה הן המחשבות? – קורא הוא בינו לבין עצמו בקול־רגז – לאן תובילנה? ומה הן חפצות?

שום־דבר! גוזר הוא גזרה קשה – המחשבות הן מחלות בחטאים, הרעיון הוא חולשת המֹח, כמו שהחטא הוא חולשת הגוף.

ויש שהוא משקיט את ערבובית מחו בהשערה כזו: המחשבה היא ברק ההגיון; בלי המחשבה אי־אפשר להמציא המצאות מדעיות ושכליות, בלי המחשבה אין שום עבודה יכולה להתקים" –

אבל לא! אלף פעם – לא! רועם בקרבו דימון הכפירה: המחשבה המעשית בודאי אינה מחלה. האכר המשכים קום בעלות השחר לפתח ולשדד את אדמתו, להשקות את גן פרחיו, להאכיל את עופותיו ובהמתו – בודאי איננו חולה, הוא עובד!…

אולם איש כמוהו, שאין לו במוחו אלא המחשבה המחשבית, העיונית, וכל הערב־רב של הרהוריו, רעיונותיו ודמיונותיו אינם מביאים לאיזו עבודה כל שהיא – האיש הלזה חולה הנהו בודאי.

הן את מחשבותיו החדשות והחדשות שבחדשות חשב כבר איזה אמלל אחר, יוכל היות, לפני מאות אלף שנה. מי יודע בת כמה נצחים היא המחשבה? גם השפק המר גם הכפירה הכללית עתיקי־יומין הם. על הכל חשבו מכבר ובכל כפרו מכבר – ומה חפצות המחשבות ממנו עתה?..

והוא לוחץ בחזקה את ראשו אל הכר ומתאמץ לקברהו בנוצות עמוק עמוק – ולהרדם… איננו חפץ לחשב, איננו חפץ לכפר בכל, איננו חפץ כלל להתפלסף ולהפך את הודאיות לספקות ואת הספקות לודאיות, רק לישן, לישן משתוקק הוא – לישן…

העיקר, אינו חפץ להרגיש, לא בלבו ולא במחו.

כי קשה מאד לחיות ולהרגש!

ולפי דעתו נתנה השנה רק למטרה זו, כי שעות אחדות ביום ינסה האדם לבלי הרגש…

וטוב היה אז מאד לוא יכל האדם להרדם לשבוע ימים רצופים, לחדש ימים ואולי גם לשנה –

ואחרי כן בהקיצו ובראותו כי הוא מחל להרגש ולחשב שנית, וההרגשות והמחשבות חדות, עקצות ומרעילות את הלב והמוח – יוכל האדם לשוב אל זרועות מרפיוס הנעים ורוח לו.

ואז היו החיים יותר טובים וכדאים לטפל בהם! – – –

* *

היו ימים בחיי הכופר, שמדי בקר, בפקחו את עיניו, היה מצטער מאד כי בא הקץ למנוחת שנתו, ושנית הקיץ להרגיש, לחיות ולסבול. ואז היה מנקר במחו יתוש־מטריד: למה יקץ? למי נחוצה יקיצתו? ועוד אז היה עונה בו דימון השפק: “לאיש, לשום איש לא נחוצה יקיצתך!”

– ולמה יקץ?

– “לסבל ולהיות אמלל!” היה מסתולל בנפשו מפיסתופל.

והוא היה לוחץ את ראשו הבער אל הכר והיה מתכסה בשמיכתו על ראשו ועל גופו והיה מתפלל בדמעות לשר־השנה, כי יקחהו שנית אל תחת כנפי חסדו וימיתהו ליום אחד, לשעות אחדות לכל הפחות. והמלאך הטוב היה שומע לפעמים בקולו והיה מרפרף על עיניו והיה מדבקן לאט־לאט… ופתאם – המחשבה! חזיז ורעם – עוד פעם המחשבה! ובמעוף אחד נקרע הדוק הנעים שהיה פרוש על אשמורות עיניו, ועוד־פעם הנהו עֵר, רואה, יודע ומרגיש הכל…

ואז היתה פורצת בו מלחמה עזה בין השנה ובין המחשבה, והוא היה צועק מנהמת לבו: "סורי ממני, מחשבה אכזריה! אינני חפץ לדעתך! חוס נא עלי, נומיאל, וישנני! ישנני!…

– קום! היתה מנקרת המחשבה במחו.

– איני חפץ לקום! איני חפץ! היה צועק ומתעטף בשמיכה.

– קום!…

והוא היה קם מבלי דעת למה… ושנית היו מתחילים החיים המרים והארורים, ושנית היה לבו לברות לשני הכפירה, ושנית היתה נפשו למרמס לבהמת־האדם –

ומפיסתפל היה צוחק באזניו בעת ההיא: “בעל כרחך אתה חי ובעל כרחך אתה מת, בעל כרחך אתה נרדם ובעל כרחך אתה מקיץ משנתך! הכל, הכל – בעל כרחך!…”

אך הוא גם במות כפר גם בחיים לא האמין.

־־־־־־־־־־־־־