באחת הארצות חי חכם גדול. ויהי האיש הזה בקיא בכל חכמה ומדע, ויצא שם תהלתו בכל הארץ ההיא ובמדינות הסמוכות לה ויקראו לו “החכם המפורסם”. ואחרי כן, כשנתפרסם שמו בין מכבדיו ומוקיריו ומעריציו הרבים יותר מחכמתו, קראו לו סתם “המפורסם”. ובכל יום ויום היה מקבל החכם מכתבים ואגרות לעשרות מכל קצוי־ארץ. יש ששאלו בעצתו שופטים וחוקרי־דין, כי יחוה להם דעתו בנוגע להלכה זו או לסעיף זה בדיני נפשות וממונות; ויש שפנו אליו סתם חכמים ומלֻמדים וסופרים להתיעץ אתו בשיטה פלונית או סוגיה אלמונית בחקירה ותורת האלהות.

עיר מגורי החכם היתה קטנה ומצערה, כי אהב אהב מאד את המנוחה והשלוה, שהיו נחוצות לו לעבודתו ושקידתו במדעים. ומדי יום ביומו היה יוצא החכם לשוח מחוץ־לעיר להתענג על הדר הטבע ונפלאות היצירה ולחקר ולבדק כל צמח למינהו וכל רמש למינהו. והיה מדי צאתו מפתח ביתו ועבר ברחובות העיר הקטנה – ונסבו עליו נערים ונערות ילדים וילדות, צעירים וצעירות והיו מתלחשים: “הנה החכם המפורסם הלך”. הצעירים היו מוציאים את המלים האלה בהדרת הכבוד ובחשאי, והפעוטות היו חוזרים על דבריהם בלי כל הרגשה ודוקא בקול: “הנה המפרסם הלך!” –

התלחשות הגדולים ופטפוט הקטנים לא עשו מתחלה כל רשם מיוחד על החכם ולא שת לבו אליהם. אבל כשהחלו הדברים הללו להשנות בקול יותר גדול, וילדים ונערים נסבו על ביתו והיו אורבים לחלונו והיו סופרים ומונים כל צעדו וכל תנועתו והיו מכריזים תכף ברחוב־העיר: “הנה המפרסם כותב”, “הנה המפרסם אוכל”, “הנה המפרסם פושט את בגדיו” – קצה נפש החכם בעיר הנדחת הקטנה ויעתק את משכנו אל עיר־הגליל. שם, אמר החכם בלבו, אין הלכי בטל כבעיר הקטנה; הילדים הולכים בודאי אל בית־הספר, ולא ישעו בו ובמעשיו.

ימים מספר ישב החכם בעיר־הגליל במנוחה. אך באחד הימים קרא מעל גליון עתון מכתב־ידיעה מעיר־מושבו החדשה לאמר: "בעירנו שוכן כבוד זה כחדש־ימים החכם המפרסם; הוא בא לעירנו בעילום־שמו ולכן לא יכלנו לקבלהו בסבר־פנים מיוחד כראוי לחכם המפרסם, ששמו הגדול מתנוצץ בימינו ככוכב הנגה על שמי החכמה והמדע – – –

החכם פסק בקריאתו וישלך את העתון אל פנת החדר. “הפתיים! קרא בצער – למי הדבר נוגע באיזו עיר אנכי יושב?… הגם פה לא אמצא מנוח?…”

ופחדו לא היה הפחד־שוא. בלכתו לפנות ערב, באחד מימי האביב, בין שדרות העצים אשר מחוץ־לעיר פגש בלהקת תלמידי בתי־ספר שונים שהלכו לקראתו. החכם היה תפוש מאד באיזו שאלה הנדסית, ופתאם נתק פתיל מחשבתו: לאזניו הגיע מפורש קול־התלמידים: “הנה המפרסם הולך! נטו נא הצדה, חברים!…” אחדים מן התלמידים ברכוהו גם לשלום, ותלמיד אחד מן המחלקה השניה או השלישית קרא פתאם בקול־תמיהה: “ראו נא, ראו נא! מה ארוכות שערותיו!…” ועוד תלמיד קטן קרא אחריו גם הוא בהשתוממות: “הראיתם את מצחו?” – “חטמו הנהו של טפוס יוני”, אמר השלישי בהנאה, כאלו המציא המצאה מיוחדת.

החכם נצב נפעם על מקומו וישען על גזע־עץ. השאלה ההנדסית נשתרבבה במוחו, ובמקומה הלם את רקותיו הד־קול של קריאת התלמידים: “ראו נא, מה ארוכות שערותיו!” – “הראיתם את מצחו?” – “חטמו הנהו של טפוס יוני”…

– טפו! ירק החכם בדאבון־נפש – כנראה, גם פה לא יונח לי!

ובלב סוער ונרעש שב אל ביתו.

כחדש ימים אחרי המאורע הזה נכנס אל מעון החכם תלמיד המחלקה האחרונה ויבקשו, אחרי ברכות וקידות, בשם “משכילי העיר היודעים להוקיר ולהעריץ את שם החכם המפרסם השוכן כבוד בתוכם” – להשתתף בנשף ספרותי־מדעי, שיעָרך בקרוב ל“מקרא ולשעשועים”. מתחלה מאן החכם למלא את בקשת משכילי העיר, אך בתת לו התלמיד טעם לדבריו, כי “מחצית פרי הנשף תהי לטובת תלמידי־חכמים עניים” – גאות החכם להשתתף בנשף הספרותי ולדרש שם דרשתו בענין מדעי" חברתי.

ערב הנשף הספרותי בא. ויעש החכם את תלתלי שערותיו וילבש מעיל חדש וילך אל אולם העיר הגדול, שבו נערך הנשף הספרותי־המדעי. בהופיע החכם בפתח האולם, רעשו העמודים מקולות אלפי אנשים: “יחי החכם המפורסם! יחי המפורסם!..”

והוא נשאר על מקומו נדכא ולא ידע מה לו לעשות. שני אנשים מקושטים, כנראה ממסדרי הנשף, נגשו אליו ויאחזוהו בזרועותיו ויעלוהו על במה גבוהה ויאמרו לו בנעימות: “חכמנו המפרסם! הננו מתכבדים לבקשך בשם כל הקהל היודע להוקירך – כי “תפתח” את סדר הנשף בדרשתך אשר כלנו מחכים לה כאל מלקוש” –

החכם לא הספיק להגיד להם אף מלה, ושניהם ירדו מעל הבמה ויעזבוהו לבדו. הוא עמד נבוך על־ידי “עמוד” מקושט המכוסה במכסה ירוק ועליו – צלוחית מים. ובשובו מעט למנוחתו התחיל דורש. כמעט כל מאמר ומלה נפסקו באמצע על־ידי מחיאות־כפים וקריאות־כבוד. ההפסקות התכופות גרמו לחכם צער רב. פתיל רעיונותיו נתק בכל רגע ומפיו יצאו – לפי דעתו – רק מלים יפות מבלי כל קשר הגיוני. והקהל הוסיף למחא כף ולקרא הידד גם בסוף איזה מאמר גם בראשיתו. החכם החל לאט־לאט לחשד, כי הקהל אינו מבין כלל את דבריו, וכי לא לשמע את דרשתו קראוהו בכלל מסדרי הנשף, אלא לראותו ולקשט בו את האולם, כאלו היה פסל־שיש מחוטב. החשדים האלה דכאו מאד את נפש החכם בעמדו על הבמה, והוא החליט לפסק פתאם את נאומו במקום היותר חשוב, לפי דעתו. הקהל לא חש בהפסקה הפתאומית, וקולות וקריאות ומחיאות־כפים התבלבלו בקול־ענות נורא, שהרעיד את כתלי האולם רגעים אחדים.

החכם נפל על הכסא נפעם ונרעש עד־מאד. ופתאם סבוהו אנשים צעירים לעשרות ויקימוהו מעל כסאו למרות רצונו וירימוהו על כפיהם. החכם פּרכס בידיו ורגליו ויתחנן אל נושאיו כי יעזבוהו לנפשו. אבל מכבדיו ומעריציו לא שמו לבם למחאותיו והתנגדותו ויורידוהו מעל הבמה על כפיהם וישאוהו בכל הבית בין שורות אנשים לבושי מכלול ומשוחים בבשמים וכחל ופוך; הגברים קראו הידד והנשים נפנפו במטפחותיהן וישלחו לו נשיקות־באויר.

סבלנות החכם פקעה.

– “רבותי! צעק פתאם בהתמרמרות גלויה – רואה אנכי, כי הנכם עוד עובדי־אלילים; אבל אני אינני חושב כלל להיות לכם לפסל… סורו ממני!”

ובחרי אף עזב את האולם.

ביום המחרת אסף החכם את ספריו, כתביו וחפציו ויעזב את עיר־הגליל וישם את פניו אל עיר הפלך. שם, היה כבר יותר מבטוח, לא ידריכהו מנוחה שום איש. העיר גדולה והומיה, כל אחד טרוד בעבודתו להספיק לו לחם־חקו, ולא ישעו בו ובמעשהו.

בחדר קטן ביציע השלישית, באחד מן הרחובות הצדדים, אוה לו למושב החכם ויוסף להגות בספרי חכמתו ומחקריו יומם ולילה. הרשם הרע של הנשף המדעי־הספרותי נמח מלבו לגמרי, ויהי מרוצה מאד בעיר־מגוריו החדשה.

עברו חדשים אחדים והחכם התבודד בחדרו הצר ובד' אמות של חקירתו. וזה הנאתו הנאה מיֻחדת. בספרי־מדע ומאספים חשובים היו מבקרים לפעמיו את דעותיו ושיטתו, אבל בשוק העיר לא ידעהו ולא דברו בו.

באחד מערבי החרף הארוכים ישב החכם בחדרו השאנן ויהגה בספר. המשרתת נכנסה ותמסר לו כרטיס־בקורים. על הכרטיס היה נדפס: דָנִיאֵל בּן־גד, המכֻנה דִיגֶנוס השני סופר־עתונים". החכם הניע בכתפיו וישלך את הכרטיס הצדה ויוסף להתעמק בקריאתו. המשרתת עמדה רגעים אחדים ותחכה לתשובה. אחרי־כן שאלה בזהירות:

– אדון, האכניסהו?

– את מי? שאל תמה החכם.

– את בעל הכרטיס הזה!

בלב החכם קם פתאם לתחיה איזה רגש דאגה מר ויבט שנית אל הכרטיס ויען קשות:

– הכניסיהו!

דניאל בן־גד נכנס ויקד בפתח החדר אפים ארצה לחכם ויאמר בקול־מתוק:

– אתכבד נא לברכך, רבי ואלופי! יושב אני זה כחדש ימים בחצר הזאת ולא ידעתי כלל, כי אתי במחיצתי שוכן כבוד החכם המפורסם – – –

– ובכן? רעד קול החכם.

– באתי לראותך ולדעת במה הנך עסוק כעת – אמר דיגנוס השני וישב בעצמו על כסא ממול החכם –פרטי ראיוננו יפֻרסמו אחרי כן אל ידי בעתון “הלפיד הגדול”, אשר אני הנני אחד מעוזריו התמידים…

רטט עבר בכל אברי גו החכם. אלים אדירים! למה לו לדעת במה הוא עסוק כעת?… ולמה נחוץ לדעת זאת לקוראי “הלפיד הגדול”?… הרחוב! נזכר פתאם החכם ויתחלחל – הרחוב התחיל לזעזעהו, כנראה, גם בעיר הפלך!…

דיגנוס השני ישב בחדרו כשתי שעות ויציל מפיו רק דברים מקוטעים. החכם רמז לו, כי פרסום שיחתם לא ינעם לו כלל, אך דיגנוס השני הרגיע את רוחו ויבטיחהו כי “לטובת החכמה והמדעים נחוץ ונחוץ מאד מאד פרסום ראיונם”, ובצאתו מחדר החכם אמר בהנאה:

– חן־חן לך, רבי ואלופי, גם בעד הרמזים הקטנים והידיעות המעטות שהודעת את עבדך, כבוד חכמתך נתן לי אמנם רק שלד, אך יהי נא בטוח כי אני אלבישהו מחלצות כיד המליצה הטובה עלי" –

ומן היום הזה החלו לעתים קרובות לבקר את החכם המפורסם סופרי־עתונים שונים, שהכריזו על כל מלה ומלה שיצאה מפי החכם בקולי קולות בעתוניהם, תלמידי־חכמים וסתם חובבי־החכמה והספרות. יש שהתוכחו והתפלפלו באיזו הלכה מחקרית, אך על פי הרוב באו רק “לטיל ארוכות וקצרות” ולפרסם תכף כל שיחת־חולין, כל דבר פשוט שיצא מפי החכם, בשוק החיים וספרות. לאט־לאט רבו מבקרי החכם ומזעזעיו, ודירתו היתה צרה להכיל את כלם. שיחות, וכוחים, דברי־בקרת נתערבו באזני החכם עם ליצנות ורכילות וחדודים בעלמא, שהומטרו על ראש חכם פלוני וציר אלמוני וסופר פלמוני.

פעם נכנס אל חדר החכם כבעל הבית הסופר דניאל בן־גד, המכונה “דיגנוס השני”, ויודיע בשמחה, כי הירחון החדש, אשר הוא משתתף בהוצאתו, מבקש להדפיס את תמונת החכם המפורסם בלוית תולדותיו בקצרה. החכם התנגד להצעה זו בכל תקפו. אבל “דיגנוס השני” ידע לדבר על לבו ולפתותו, כי לשם התורה והחכמה מחויב הוא לתת את תמונתו. “ישנם עתה סוג קוראים בין שדרות העם הבינוניות, שקלסתר פניו של החכם נחוץ להם להבנת ספריו” – הוסיף דניאל בן־גד לטעון ולטעון עד שהשיג את מאויו.

כחדש ימים אחרי המאורע הזה קבל החכם את חוברת הירחון, שבו נדפסה תמונתו, מתחת לתמונתו נדפסו באותיות גדולות הדברים האלה:

“נשלחה בפעם הראשונה לשם הירחון החדש”.

בתולדותיו מצא החכם, בין יתר הדברים, מלים כאלה: “ראו נא, קוראים חביבים, את מצחו היפה ואת תלתלי שערותיו הנפלאות” – – –

– חזיז ורעם! קפץ החכם מעל מקומו – הגם פה?… גם פה?… גם פה יש “רחוב”?…

ובאחד מימי הסתו טיל החכם בגן העיר. היום היה יום בהיר וצח, ואנשים ונשים וטף למאות מלאו את שדרות כל הגן. החכם ישב על ספסל להנפש. מן הספסל הסמוך הגיע פתאם אליו קול בתולה משיחה עם חברתה: “ראי נא יקירה, הנה ה”מפורסם" יושב!… הראית את תמונתו בירחון החדש?… לא לחנם משבחים שם את מצחו ותלתליו – –"

החכם הוקם מעל ספסלו כנשוך־נחש. “הרחוב! הרחוב! המו בו כל חדרי לבו – אין כל נסתר מהרחוב!…”

ויתחרט מאד מאד כי נפתה לדברי “דיגנוס השני” לתת לו את תמונתו.

החכם יצא את הגן וירץ הביתה. בעברו באחד הרחובות הראשיים, עמד פתאם מלכת לפני חלון בית־מסחר־ספרים, ולא האמין למראה עיניו: בחלון היתה תלויה תמונתו על כרטיס־פוסתה, ואצלהו – תמונת איזו ארטיסתה ערומה־למחצה. דם החכם החל לרתח בו מקצף וזעם. הנבזים! כנראה, גם פה לא ינוח עוד…

בשבוע ימים אחרי הדברים האלה הביאה לו מן החנות משרתת דירתו קופסת עצי־גפרית. החכם פתח את הקופסה ויחפץ לעשן את מקטרתו ופתאם נפלה מידו הקופסה ארצה ופניו חורו. החכם הרים אותה מעל הרצפה, ולבבו החל לדפק בו בחזקה: על גב הקופסה היתה חרותה תמונתו…

– “אוי נא לי! צעק החכם מנהמת לבו – אנה אברח מן הרחוב הגס?”…

והוא ברח.

כשבועים אחרי המקרה הה מצא על רצפת הרחוב פסת־ניר מלוכלכת. הוא הרים אותה – ויזדעזע. על פסת־הגליון, שנקרעה מאיזו מחברת לכתיבה, הציצו לו פניו המטושטשים קצת ומלוכלכים בטיט־חוצות מצעדי העוברים ושבים. בלילה ההוא נדדה שנת החכם. הוא הלך בחדרו אנה ואנה ויחשב רק מחשבה אחת: לברח! לברח משוק החיים ומשוק הספרות!…

ובבקר השכם חבש החכם את ספריו, כתביו וחפציו ויסע אל עיר מגוריו הקטנה, אשר ישב בה בראשונה. שם לכל פחות, חשב החכם בלבו בשבתו בעגלת הרכבת, יש לו עסק עם ילדים בוערים, ואין תמונתו על קופסת עצי־גפרית…

האמלל! הוא לא יכול לפַלל, כי בעת הזאת הספיקה כבר העיר הקטנה “להתמשכל”, וגם בחנויותיה נמכרות קופסות עצי־גפרית עם תמונתו.