סיוון תרצב, (“במעלה” 12)

אלפים ורבבות עוזבים שנה שנה בכל ארץ וארץ את הכפר השאנן והדל, פונים עורף לחיים הפשוטים והקפואים על יד המחרשה, נוטשים את צריפי התבן והחמר במרחבי השדה, ונוהרים העירה, להסתופף בצל החומות הגבוהות מרובות האוכלסין, ליהנות מאורות הכרך וקסמיו, ולנסות מזלם במרכזי התעשיה והמסחר עשירי־המאורעות והתהפוכות. בריחה מהאדמה יקראו לתופעה חברתית זו, אשר לא פסחה כמעט אף על ארץ אחת כגזירת חוק ולא יעבור.

והנה לעינינו קם פלא: בני עם עירוני הולכים ושבים לכפר.

ילדי עם זקן וכושל, גמולי מאדמה במשך דורות, עתיקי מטבע ומעבודה, חניכי הספר והמסחר – העפילו ועלו לארץ נשמה והרוסה דבקו בצמאון נעורים באדמת קדומים ויהיו לאנשי השדה.

יחידים בודדים בהתחלה, עשרות ומאות לאחר כך, הגיעו במשך דור אחד לאלפים, – ומאחוריהם מחנות של רבבות המתפרצים לעלות ולהאחז בקרקע.

בלעג ובמנוד־ראש ליוו “אנשי מעשה” פיקחים את החולמים התמימים והנועזים. היהי כדבר הזה אשר בן־כרך יהפוך לאיש־השדה, וחובש ספסל בית־המדרש יאחז באת ומחרשה, ונודד עולם יכה שורש באדמה – וכל זאת בארץ רזה ודלה המקשיחה תנובתה גם מעובדה המנוסה יליד־המקום?

והדבר הנפלא הזה היה – לעינינו ובתוכנו. על גדות הירדן ועל חוף ים התיכון, בהרי גליל ובמישורי יהודה, בשפלה ובעמק יעבדו את אדמתם במושבות ישראל החדשות למאות ולאלפים בני העיירות והכרכים, אשר מרדו בחוקים המקובלים וגזרו על עצמם גזירה חדשה – גזירת גואלי־מולדת ובוניה, ונחלצו ושבו לאדמה ולעבודתה, ומקצה הארץ ועד קצה לא יימָצאו ולא יירָאו שדות וכרמים, גנים ופרדסים, רפתות ולולים, אשר ישוו בפריונם ובתנובתם, בשיכלולם וביתרונם, לאלה שנוצרו והוקמו בידי בני־עיר אלה שחזרו לכפר.

כממעיין־סתרים איתן שנבקע פתאום זינקו כוחות נעלמים לא שיערם איש וישתפכו על פני אדמה נטושה ונכספה, ומתוך טרשים וביצות צמחו כפרים צעירים ברוכי שדות ושטופי גנים, כי יד אוהבת ומחוננת נגעה בהם, יד בורחי העיר החורגת.

הרפתקה גדולה זו היתה לנס, גם חיים ותעודה לרבבות חלוצים בכל התפוצות, העמלים להכשיר עצמם למפעל האדמה – ראש המאוויים לבוני ארץ.

זכרונות עבר, געגועי מולדת, תקוות־דורות, תמרורי גולה, חיי בלימה, אימת כליון, משטמה ובוז, מאוויי יצירה, חזון־תקומה – כל אלה חברו בנשמת הנוער היהודי ויצקו בלבו גבורת־רצון ועוז־אמונה, כי יש לאל ידו להתחיל מבראשית ולחדש נעורי עם בלה וארץ חרבה – ויהיו לכובשי אדמה.

החוש הנאמן של מחדשי־מולדת נחה אותם לכפר, לשדה, כי בלי אחיזה איתנה בקרקע לא ייכון עם. ועדיין מפעל האדמה בראשיתו, גם אחרי הכיבושים המפרים של דור חלוצים, ועוד מאמצים רבים וממושכים יידרשו עד אשר יבוצע הדבר הגדול והקשה, דבר השרשת עם רוכל באדמת מכורתו.

*

אולם האדמה לבדה לא תקלוט ולא תכיל את כל שבי־הגולה. קטנה הארץ ורבים שוחריה גם לא ריקה היא לגמרי. לא נדחוק רגלי השכנים היושבים בארץ מדורות, ולא נפגע באשר להם. על חשבון אחרים לא נבנה את עצמנו. למען הכשיר כאן מקלט־עד לעם נודד ומחוסר ארץ עלינו להערות את כל המקורות הסתומים של הארץ, לחשוף את אוצרותיה הגנוזים ולנצל את כל אפשרויותיה החבויות והפנויות. עלינו ליצור בארץ יכולת כלכלית חדשה, מורחבת ומוגברת, בכל ענפי החקלאות, הבנין, החרושת והמלאכה, למען קיים ברווחה תרבותית ובקוממיות לאומית עם גדול ורב אשר ישוב לארצו. יד־החרוצים שעשתה גדולות ונפלאות בשדה־החקלאות – ואם כי רק החלה, – נתכנו לה עלילות גם בשדות־כלכלה אחרים. מפעלי החשמל וים־המלח עֵדים המה לאפשרויות גנוזות בחיק הארץ ולמתת־הברכה הצפונה במאמצי יצירה מעפילים. קטנה הארץ ומדולדלת, כאילו גם דלה. אולם מבנֶהָ הגיאולוגי היחיד במינו, סגולותיה הפיסיות והאקלימיות רבות־התמורות, עמדתה הגיאוגרפית המגשרת חלקי־תבל מסתירים בחובה אפשרויות גדולות ועצומות, המצפות לגואלן.

עם כל מאמץ חלוצי חדש, עם כל הסתערות חדשה של יכולת־יצירה באות לידי גילוי חדש ברכותיה הנעלמות. ויותר מאשר בחקלאות אנו עדיין עומדים בראשית בשאר שטחי הפעולה, ורבות עדיין המתנות הגלויות והנסתרות של ארצנו אשר כמעט לא נגעה בהן יד.

ואחת המתנות הגדולות – אם לא הגדולה בכולן – שארצנו נתברכה בהן בשפע וכמעט בלי גבול, מבלי שטיפחה בהן עד היום יד־האמונים של שבי־גולה – זהו הים.

*

מגבול צור בצפון עד נחל מצרים בדרום משתרע לכל אורך ארצנו באורך של מאות קילומטרים ים אדיר ורחב־ידים, אשר אבותינו קראו לו הים הגדול והעמים קוראים לו הים התיכון. כי אמנם מחוץ לאוקינוסים הענקיים, הגדול בימים הוא, ובתוך שלושת חלקי תבל הוא רובץ. כבריח התיכון הוא מקשר ומבריח את אירופה, אסיה ואפריקה, ומוצאו מצד אחד לאוקינוס האטלנטי, דרך מיצר גיברלטר, ומצד שני – לאוקינוס ההודי, דרך תעלת סואץ.

אלפי שנים היה ים זה מרכז ההיסטוריה האנושית. על גדותיו נולדו היצירות הלאומיות של יהודה, יוון ורומא, אשר הונחו ביסוד התרבות של המין האנושי. עם גילוי אמריקה והעברת מרכז הכובד ההיסטורי לחופי האוקינוס האטלנטי, ירד הים התיכון מגדולתו הראשונה, אולם תקומת עמי המזרח באסיה המערבית והתיכונית, וקשרי הגומלין בין אסיה ואירופה המתגברים בימינו, מחזירים לים הגדול את ערכו ההיסטורי הרב, אם לא הראשון, כאשר בימי קדם.

הים הגדול הזה נחשב לתחום המערבי של ארצנו. זוהי טעות נפסדת, שעלינו לעקור משרשה. מבחינה ישובית, כלכלית ופוליטית יש לראות בים התיכון לא את גבולה אלא את הֶמשֵכה של ארצנו. על חוף הים לא מסתיימת הארץ אלא יבשתה בלבד.

האפשרויות הכלכליות והישוביות הצפונות בחובה של ארצנו מקומן לא רק ביבשה אלא גם בים.

כאן, על הים הגדול, עתידה ארץ ישראל להתפשט בשוב אליה עמה־מחוננה, אשר לא ירתע מגלי התהום כאשר לא נרתע מרגבי־האדמה.

אמנם, יותר משנקרע העם העברי מהאדמה הוא נעתק מהים. גם בשבתו בארצו היו קשריו עם הים רופפים ועראיים.

במערב הירדן ישבו היהודים בעיקר בחבל ההרים, “ולא הורישו את אנשי העמק”. ולחוף הים כמעט לא הגיעו. ערי החוף בדרום – עזה ואשקלון, היו בידי הפלשתים. ובצפון – בידי הכנענים (דור, עכו, אכזיב, צרפת, צור וצידון). אפילו יפו, נמלה של ירושלים, לא היתה זמן רב בידי היהודים.

חירם מלך צור כרת עצים מן הלבנון בשביל שלמה המלך. והביא אותם “רפסודות על ים יפו”, ושלמה העלה אותם לירושלים, אבל לא ברור בידי מי נמצאה אז עיר־חוף זו. רק בימי חזקיה בן אחז, שמרד באשור וכבש את ערי הפלשתים עד עזה, באה גם יפו תחת שלטון יהודה.

הנסיון הראשון של היהודים לצאת למרחבי הים נעשה לא בים הגדול במערב – אלא בים־סוף בדרום. זה היה בימי שלמה. אשר “עָשָׂה אֳנִי בְּעֶצְיוֹן גֶבֶר אֲשֶׁר אֶת אַילוֹת עַל שְׂפַת יַם סוּף בְּאֶרֶץ אֶדוֹם” (מלכים א’־ט' כ"ו). אולם ליהודים לא היו אז ספנים, ושלמה השתמש בעבדי חירם אַנְשֵׁי אֳנִיוֹת יוֹדְעֵי הַיָם", ללכת עם עבדיו אופירה, לארץ הזהב. גם יהושפט המלך ניסה ללכת בדרכי שלמה והכין צי של עשר אניות ללכת אופירה. אבל אניותיו נשברו בעציון גבר.

פעמים אחדות נלחמו היהודים והאדומים על עיר־חוף זו. אחרי מות יהושפט מרד אדום ביהודה, ועציון גבר נקרעה מארץ־ישראל. אולם לאחר שאמציה בן יואש היכה את אדום בסלע הקים בנו עזריה את העיר אילת על חוף ים סוף, בקרבת מקום לעציון־גבר. בימי אחז בן יותם, נכדו של עזריה, עלה רצין מלך ארם על יהודה

וַיְנַשֵׁל את היהודים מֵאֵלוֹת, וַאֲדוּמִים בָֹאוּ אֵילַת וַיֵשְׁבוּ שָׁם עַד הַיוֹם הַזֶה

(מלכים ב' טז־ו).

על חוף הים התיכון התבצרו היהודים רק בימי הבית השני, ורק ביפו. כיבוש יפו ומוצא היהודים לים היה אחד ממעשיהם הגדולים של החשמונאים. מימי אלכסנדר מוקדון היתה יפו תחת שלטון היוונים. ובימי אנטיוכוס אפיפנוס הטביעו היונים בעיר זו את היהודים המעטים שישבו בה, אולם יהודה המכבי בא ליפו ונקם נקמת אחיו ושרף את אניות היוונים. כעבור זמן כבש אחיו יונתן את העיר, ושמעון הציב בה חיל־מצב יהודי וכונן בנמל צי־מסחר יהודי. זה היה הנמל הראשון והיחיד של יהודה המשוחררת על חוף ים התיכון.

ועד סוף הבית השני נשארה יפו עיר יהודית. יהודי יפו היו יורדי־ים עזי־נפש, ובניגוד לתושבים היהודים בשאר ערי החוף שנתפסו להשפעה יוונית הצטיינו בקנאותם הלאומית, ובמלחמה הגדולה עם הרומאים עמדו ספני יפו בגבורה נגד צבאות אספסינוס. בסערה שקמה בים יפו הרועש נופצו רוב אניותיהם אל סלעי־המגור, העוטרים את המבוא לחוף, ואלה שנשארו בחיים בחרו לנפול על חרבותיהם מאשר לנפול בידי השונא.

הורדוס האדומי בנה מצפון יפו במקום מגדל סטרטון את קסריה אך עיר זו היתה תועבת היהודים, כי היתה מלאה מקדשי נכר אשר בנה בתוכה הורדוס לכבוד שליטי רומא. בה ישבו אחר כך נציבי רומא ותהי צרה לירושלים, והיהודים קראו לה “רומא הקטנה”. חיפה לא היתה קיימת בימי שבת העם היהודי בארצו. עכו היתה בנחלת אשר, אולם אָשֵׁר לֹא הוֹריִש אֶת יוֹשְׁבֵי עַכּוֹ". בתקופת הבית הראשון היתה עכו עיר כנענית, ואלכסנדר מוקדון הפך אותה לעיר יוונית, ואחד מיורשיו התלמיים במצרים קרא לה גם בשם יווני פטולמאיס. שמעון החשמונאי הגיע עם חילו עד שערי עכו – אך את העיר לא כבש. גם הנסיונות המאוחרים של החשמונאים ללכוד עיר זו לא הצליחו; רק מימי הורדוס ואילך התיישבו יהודים בעכו, אבל בימי קלודיוס קיסר נעשתה עיר זו מושבה רומאית, ופה נתאספו ארבע שנים לפני החורבן לגיונות אספסינוס וטיטוס אשר החריבו את הארץ.

היהודים לא הצליחו להתבצר על חוף הים, מחוץ ליפו, והים לא מילא בחייהם ובגורלם כמעט כל תפקיד חשוב. אולם בגורל הארץ מילא הים תפקיד גדול, ורישומו ניכר בתולדות העמים והאנושות כולה.

אחד מהשבטים העברים־הכנענים, ששפתו היתה קרובה לשפת התנ"ך, כשפת המואבים והאדומים, התיישב עוד בזמן קדום על חוף ים התיכון ברצועת הארץ הצרה הנמשכת מצלעות הכרמל ועד שלוחות הלבנון – ממפרץ חיפה בימינו עד קצה סוריה הצפונית, ויבנו עליה את עריהם עכו, אכזיב, אחלב, צור, צרפת, צידון, בירות, גבל, ערק, ארווד ועוד.

עם זה, הידוע בתולדות העמים בשם פיניקיים, היה בשעתו חלוץ השַיִט והמסחר היַמי בעולם. רצועת הארץ הצרה לא הספיקה לתושביה הכנענים להתפרנס מעבודת האדמה בלבד, ובניגוד לבני גזעם היהודים שמו עוד בימים קדומים את פניהם לים, מתחילה כדיָגים, אחר כך כספנים עוברי ימים ורוכלי ארצות. בספינותיהם הרבות הגיעו לאוקינוס האטלנטי וההודי, ואלפים שנה לפני ברטולומי דיאז ווסקו די גאמא הקיפו את אפריקה הדרומית. הם יסדו מושבות על כל חופי הים התיכון ואייו הרבים – באסיה, באירופה ובאפריקה: ביון, באיטליה, בספרד בצפון אפריקה ובסוריה, ויסחרו את עמים קרובים ורחוקים: ערב, הודו, וגם עד בריטניה הגיעו. במשאם ומתנם את עמי התרבות העתיקים – מצרים ובבל – למדו את ראשית המדע והעשירו בעצמם את התרבות האנושית באמצאות גדולות. מידם קיבלו העמים את האלפא־ביתא, הם המציאו ופיתחו את מלאכת הזכוכית, הארגמן וחרושת המתכת. אולם עיקר כוחם וכשרונם היה בשיט ובמסחר. מזמן הופעתם על במת ההיסטוריה האנושית ועד שקיעתם היו הכנענים־הפיניקיים יושבי ערי חוף אשר על הים, וסחר־העמים מחיתם וגדולתם. נמליהם שימשו מרכזי שייט בים־התיכון, וערי החוף העיקריות שלהם – צור וצידון – מילאו בשעתן את התפקיד שממלאות בימינו לונדון וניו־יורק.

צידון קדמה לצור בבנינה, וישעיהו קורא לצור “בתולת בת צידון”, ועל שם עיר ראשית זו היו הכנענים האלה נקראים בשם צידונים. אולם הבת גדלה במשך הזמן ותפשה את מקום אמה בראש ערי כנען, ובתקופת כניסת השבטים העברים לארץ ממזרח הירדן היתה כבר צור מרכז המסחר, החרושת והשייט בעולם. אניותיה הגיעו לקצווי ארץ ומסחרה הגדול העשירה עושר רב “וַתִּצְבָּר כֶּסֶף כָּעָפָר וְחָרוּץ כְּטִיט חוּצוֹת” (זכריה ט’–ג). אומניה וחרשיה הצטיינו בכל מלאכת מחשבת, בעץ ובמתכת. חירם מלך צור, שעמד בקשרי ידידות את מלכי ישראל הראשונים, שלח לדוד המלך “חרשי עץ וחרשי אבן קיר” לבנות את ביתו וכשניגש שלמה לבנות בית ליהוה שלח לו חירם "אִישׁ חָכָם יוֹדֵעַ בִּינָה בֶּן אִשָׁה מִן בְּנות דָּן וְאָבִיו אִישׁ צוֹרִי יוֹדֵעַ לַעֲשׂוֹת בַּזָהָב וּבַכָּסָף בַּנְחֹשֶׁת בַֹבַּרְזֶל בַּאֲבָנִים וּבָעֵצִים בָּאַרְגָמָן בָּתְּכַלֶת וּבַבוּץ וּבַכַּרְמִיל וּלְפַתֵּחַ כָּל פִּתּוּחַ וְלַחֲשׁוֹב כָּל מַחֲשֶבֶת
(דברי הימים ב', ב–י"ד).

יחזקאל הנביא שחי בתקופת שקיעתה של צור תאר בעתרת־צבעים את כליל־יפיה, סחרה ועשרה של עיר האם בכנען:

" – – – צוֹר הַיוֹשֶׁבֶת עַל מְבֹאוֹת יָם רֹכֶלֶת הָעַמִּים אֶל אִיִים רַבִּים – – אַתּ – כְּלִילַת יֹפִי – – בְּרוֹשִׁים מִשְּׂנִיר בָּנוּ לָךְ אֶת כָּל לֻחֹתָיִם, אֶרֶז מִלְבָנוֹן לָקָחוּ לַעֲשׂוֹת תֹּרֶן עָלָיִךְ, אַלּוֹנִים מִבָּשָׁן עָשׂוּ מִשּׁוֹטָיִך, קַרְשֵׁךְ עָשׂוּ שֵׁן בַּת אַשׁוּרִים מֵאִיֵי כִּתִּיִּם. שֵׁשׁ בְּרִקְמָה מִמִּצְרַיִם הָיָה מִפְרָשֵׂךְ לִהִיוֹת לָךְ לְנֵס, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן מֵאִיֵי אֳלִישָׁה הָיָה מְכַסֵךְ. – – כָּל אֳנִיוֹת הַיָם וּמַלָחֵיהֶם הָיוּ בָךְ לַעֲרֹב מַעְרָבֵךְ. – – תַּרְשִׁישׁ סֹחַרְתֵּךְ מֵרֹב כָּל הוֹן בְּכֶסֶף בַּרְזֶל בְּדִיל וְעוֹפֶרֶת נָתְנוּ עִזְבוֹנָיִךְ. יָוָן תּוּבַל וָמֶשֶׁךְ הֵמָה רֹכְלָיִךְ בְּנֶפֶשׁ אָדָם וּכְלֵי נְחֹשֶׁת נָתְנוּ מַעְרָבֵךְ. – – אִיִּים רַבִּים סְחֹרַת יָדֵךְ קַרְנוֹת שֵׁן וְהָבְנִים הֵשִׁיבוּ אָשְׁכָּרֵךָ. אֲרָם סֹחַרְתֵּךְ מֵרֹב מַעֲשָׂיִךְ, בְּנֹפֶךְ אַרְגָּמָן וְרִקְמָה וּבוּץ וְרָאמוֹת וְכַדְכּוֹד נָתְנוּ בְּעִזְבוֹנָיִךְ יְהוּדָה וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֵמָּה רֹכְלָיִךְ בְּחִטֵי מִנִּית וּפַנַג וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן וָצֹרִי נָתְנוּ מַעְרָבֵךְ. – – רֹכְלֵי שְׁבָא וְרַעְמָה – בְּרֹאשׁ כָּל בֹּשֶׂם וּבְכָל אֶבֶן יְקָרָה וְזָהָב נָתְנוּ עִזְבוֹנָיִךְ. – בְּמֵכְלֻלִים בִּגְלוֹמֵי תְכֵלֶת וְרִקְמָה וּבְגִנְזֵי בְּרוֹמים בַּחֲבָלִים חֲבוּשִׁים וַאֲרֻזִּים בְּמַרְכֻלְתֵּךְ. אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ שָׁרוֹתַיִךְ, מַעְרָבֵךְ וַתִּמָלְאִי וַתִּכְבְּדִי בְּלֵב יַמִּים" (יחזקאל כ"ז).

עשרה הרב של צור עוררה קנאת אשור ובבל, ואסור־בניפאל, שלמנאסר ונבוכדנצר התנפלו על צור, אך העיר המבוצרת עמדה נגד תוקפיה הודות לצייה האדיר.

הכנענים לא היו רק עוברי ימים אלא גם מיישבים גדולים, וייסדו מושבות רבות גם בארצות רחוקות – הכי מפורסמת וחשובה ביניהן קרתחדשת (קרתגה) על חוף אפריקה הצפונית אשר שלטה זמן רב בכל איי הים התיכון, והוציאה מתוכה את גדול המצביאים והמדינאים בימי קדם – ואולי בכל הדורות – את חניבעל בן חמלקרת, שהגיע בצבאו האדיר עד שערי רומא. גם כוחה של קרתחדשת היה בצייה ובמסחרה הימי, ורק לאחר שלמדו הרומאים מכנענים אלה (שנקראו בפיהם פונים) את מלאכת־האניות ותורת־השייט, גברו אחרי מלחמות חניבעל על יריבתם האדירה ומחו את קרתגה מעל מפת הארץ.

בני הכנענים בקרתגה קיימו בפיהם את השפה העברית־הכנענית, וחניבעל נקרא בשם “שופט”. בכתובת כנענית עתיקה שנמצאה באי קפריסין נזכר “סוכן קרתחדשת עבד חירם מלך צידונים”.

שלטון הכנענים בעיר מכורתם – בצור – לא האריך ימים כבמושבתם האפריקנית. בימי שיבת־בבל עוד אנו מוצאים את הצידונים והצורים מביאים “עֲצֵי אֲרָזִים מִן הַלְבָנוֹן אֶל יָם יָפוֹ כְּרִשְׁיוֹן כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרָס עֲלֵיהֶם” בשביל בנין בית המקדש השני. בימי נחמיה גם התישבו צורים בירושלים והיו מביאים שמה דגים “וְכֹל מֶכֶר”. צור שמרה על האוטונומיה שלה בימי הפרסים, אולם עם עלות שמשו של אלכסנדר המוקדוני הגיעה קצה של “רוכלת העמים”. אלכסנדר תקף את צור, ולא יכול לה, עד שחיבר את האי במסילת־אבנים ליבשה ושם מצור על העיר, ואחרי שבעה חדשים נפלה צור – ולא קמה עוד. צור נעשתה עיר יוונית, ומגדולת כנען לא נשאר זכר. היהודים שישבו בצור עוד בתקופה קדומה נשתמרו בתוכה הרבה מאות שנים אחרי כיבוש יוון. “כרך גדול של צור”, כפי שנקראה העיר בפי התלמוד, נעשתה במאה האחת־עשרה מרכז היהדות הארצישראלית. הגאון אליהו בן שלמה הכהן, שנאלץ לעזוב את ירושלים לרגל התקפות הסלג’וקים, התיישב בעיר זו, ובה התכנסו שליחי קהילות היהודים בגליל. ועוד ר' בנימין מטודילא מצא בצור 400 בתי־אב יהודים, ביניהם בעלי אניות וחרשי זכוכית.

במלחמות הבאות נהרסה צור לגמרי– ובמקום שרתי בים נשארו חורבות עזובות. רק דייגים בודדים שטחו פה את מכמרותיהם "נתקיימה נבואת יחזקאל: “ונתתיך לצחיח סלע, משטח חרמים תהיה”. בימינו אין צור אלא עיירה קטנה מחוסרת כל ערך מסחרי וימי. לפי חלוקת הגבולות שבין אנגליה וצרפת לאחר מלחמת העולם נכנסה צור לתחום המנדט הצרפתי, והגבול העתק לראס־אל־נקורא, מדרומה של צור בדרך לעכו.

*

כנען נמחתה מעל פני האדמה, צור וצידון ירדו פלאים, ולעולם לא ישובו לגדולתן העתיקה; אולם הארץ אשר אבד בה זכר הכנענים – מתנערת שוב משוממותה. השבטים העברים אשר לא הורישו את שוכני חוף הים ויצאו פעמיים בגולה, בראשונה בימי גדולת צור, ובשניה לאחר שקיעתה – צאצאיהם חוזרים לאחר אלפיים שנים לארצם. העברים הקדמונים נכנסו לארץ מדרום וממזרח, מעבר הירדן ומחצי האי הסיני, ועמי החוף הכנענים והפלשתים גדרו בפניהם את הדרך לחוף הים הגדול. היהודים בזמננו שבים לארץ דרך הים הגדול ומתיישבים בעמקי החוף, במרכז הארץ ועל גדות הירדן, שפת הכנרת וים־המלח מערבה. מגבול אשדוד הפלשתית ועד עכו הכנענית משתרעים לאורך החוף הישובים היהודים החדשים, על שפת הים הגדול ובקרבתו. גן־יבנה, ראשון לציון, תל־אביב, הרצליה, נתניה, עמק־חפר, חדרה, זכרון־יעקב, דאר (טנטורה), עתלית, בת־גלים, חיפה שכונת־העובדים במפרץ עכו– תחנות ראשונות הן של העברים השבים לגדות הים התיכון. פרדסי השרון ועמק פלשת, חרושת תל־אביב וסחר ירושלם נותנים מערכם ועזבוניהם באניות הבאות לים יפו הפתוח בלי נמל, כבימי קדם… ולרגלי הר הכרמל הולך ונבנה הנמל המרכזי של הארץ, אשר יתפוס בימינו את מקום צור וצידון הירודות. חיפה המוגנת בהרי הכרמל והשוכנת על המפרץ הכי רחב של הים התיכון בגבולי ארץ ישראל – נועדה מן הטבע להיות עיר החוף הראשית של הארץ ושל כל הארצות השכנות ממזרחה ומדרומה, עד קצה ערב וארם נהרים. כאן עתיד לקום המרכז הימי והמסחרי של אסיה המערבית והתיכונית. כבר עכשיו משמשת חיפה צומת תחבורת בין אסיה, אפריקה ואירופה. ברכבת אחת קשורה חיפה דרך מדבר סיני את מצרים, ברכבת שניה – דרך סוריה ותורכיה – את אירופה. ולא רחוק היום שרכבת שלישית תחבר את חיפה לבגדד וארץ הנפט העשירה שבין שני הנהרות הגדולים –פרת וחידקל. סחר הארץ משני עברי הירדן, מערב ומארם־נהרים יעבור דרך חיפה באניות לכל קצוי תבל.

שבי הגולה יבואו באלפים ורבבות דרך הים לארץ. פרי הארץ וזמרתה, יבול הפרדסים, תנובת גני הירק, מלאכת החרושת, תוצרת ים המלח – ישולחו באניות לארצות קרובות ורחוקות. נפט ארם־נהרים יזרום דרך ערבות המדבר הסורי לנמל חיפה – ומשם יינשא לכל קצוי תבל. משנה לשנה יגדל מערבה ועזבונה הימי של הארץ. ואלפי ידים, ולאחר האלפים – רבבות, יידָרשו למלאכת הים המתרחבת – פורקים וטוענים, עומסים וסבלים, ספנים ומלחים. התעשה מלאכה זו רק על־ידי אחרים?

גם ימה של ארצנו מצפה לגואלו, כאשר ציפתה להם ועודנה מצפה אדמתה. נעתקנו מהים כאשר הורחקנו מהאדמה – ואולי זר לנו הים פי כמה מאשר זרה לנו האדמה. בני העיר ושוכני יבשה היינו מאות בשנים. עברנו ארחות ימים כנוסעים, אף פעם לא כמסיעים, כאשר אכלנו פרי האדמה כקונים ולא כיוצרים. אולם האזנו לקריאת האדמה, ובני העיר היו לפלחים, לגננים, ליוגבים, לפרדסנים, לירקנים, לכורנים, למגדלי עופות ובהמות. היבצר מאנשי היבשה להיות למלחים, דייגים, ספנים, שחיינים, שייטים, נווָטים, אמודאים, קברניטים?

כיבוש האדמה על ידי אנשי העיר היתה ההרפתקה הגדולה הראשונה של תנועתנו, של מפעלנו בארץ. הרפתקה שניה, אף היא גדולה ולא קלה מהראשונה, עדיין מצפה לנו – כיבוש הים.

הצמאון לאדמה של עם מחוסר קרקע פיתח בנו חושים חדשים ויכולת חדשה. ידענו שבלי אדמה אין בסיס תחת רגלינו, אין משען נאמן, אין יניקה ישרה. והקימונו תנועה אשר לא היתה כמוה – תנועת חלוצים לשוב לאדמה, לשדה, לכפר. דבקנו באדמה באהבה ובתוחלת – והיא נענתה לנו.

רצון הקיום והתקומה של עם קשה־עורף דפק וציווה לטובי־בניו: האחזו באדמת המולדת. רצון זה מצווה אחיזה נוספת – בים המולדת. בלי הים אין מוצא, אין מרחב, אין מצע להשתרע. הים התיכון הוא הגשר הטבעי המקשר את ארצנו הקטנה עם העולם הרחב. הים הוא חלק אורגני, כלכלי ופוליטי של ארצנו. והוא עדיין כמעט פנוי, כמעט חפשי. הכוח שדחף אותנו מהעיר לכפר – דוחף אותנו מהיבשה לים.

הדרך לים הוא דרך להרחבת שטח ארצנו, לביצור בסיסנו הכלכלי, לחיזוק בריאותנו הלאומית, לתגבורת עמדתנו הפוליטית, ליציאה למרחב, להשתררות על איתני הטבע. הים פותח לפנינו אפקים בלי גבול. תנועתנו החלוצית בגולה ובארץ, הנוער המעפיל, הלומד והעובד ימצאו בים כר נרחב לפעולה נועזה, למאוויי גבורה, להעפלה מחודשת. בכל ערי החוף בגולה יתארגנו פלוגות חלוץ ימי, בכל בתי הספר הימיים ילמדו טובי הנוער את תורת השייט ותרבות המים כי הארץ אשר אליה יבואו – היא ארץ של הים הגדול.

והנוער אשר בארץ, ביחוד זה השוכן על שפת הים, בין בכפר ובין בעיר, יראה בגלים את אשר רואה איש השדה ברגבים: מקור חיים ועוז ויֶשע.

בתרבות הים, החל מספורט ימי, וגומר בעבודת המלח, ניצור טיפוס יהודי חדש אשר ישלים ויגוון את הטיפוס שנוצר בעבודת השדה.

נזכור: ארצנו זו מצטרפת מיבשה ומיָם.

חיפה, יג סיוון תרצב [“במעלה” 12]