תשרי תרצג, (“במעלה” 20)

(הרצאה במחנה הנוער העובד)

ברצוני לסתור שתי סניגוריות כוזבות על העבודה העברית:

א) שההון היהודי הוא המקנה את הזכות לעבודה העברית;

ב) שאנו מביאים תועלת לערבים, וע“כ מותר לנו לבוא לא”י.

ההון העברי אינו מזכה את העבודה העברית, כי אם להיפך – העבודה העברית מקנה זכות קיום להון הזה. זכותנו בארץ אינו נובעת מהתועלת שאנו מביאים לערבים. אין אנו מחויבים להביא תועלת למישהו בעולם. הילד הנולד אינו מביא תועלת לאיש, וזכות קיומו אינו מפוקפקת. ואם זכותו של יחיד כך – זכות קיומו של ציבור על־אחת־כמה־וכמה. זהו מרכז הכובד של כל השאלה.

הוויכוח שבינינו ובין מתנגדי העבודה העברית מכל הסוגים – למן שליחי הקומינטרן ועד הפלוטוקרטיה היהודית – הוא בזה: אם אנחנו הננו מטרה לעצמנו, או אמצעי בשביל מישהו מחוצה לנו. המתבוללים היהודים ראו את זכות קיומנו ברעיון האחדות האלהית, שעלינו לשאתו בין העמים; יש במחנה הסוציאליסטים (קאוטסקי), שרואים תעודה ליהודים – הפצת רעיון המהפכה הסוציאלית בעולם; ישנם כאלה במחנה הקומוניסטים – שרואים את היהודים כנושאי התעודה הקומוניסטית. הצד השווה שבין כל אלה – שהם רואים את היהודים לא כמטרה לעצמם, אלא כמטרה לאיזה דבר אחר, אשר הוא מחוצה להם; שלא כעמים אחרים, אין ליהודים עצמם זכות קיום; המה רק נחוצים, במידה שהם מפיצים רעיונות בין עמים אחרים. את הרבולוציה הסוציאלית במזרח יעשו לא הם כי אם עמי־המזרח; הם, היהודים, יעשו רק את האגיטציה.

ואנחנו אומרים: הננו ככל הגויים. אנו חיים באשר אנו חיים. אנחנו מטרה לעצמנו, כמו שרוסיה וגרמניה – מטרה לעצמן. זכות קיומנו בקיומנו. לא קיבלנו עלינו שום קבלנות להיות אור לגויים,לעשות טובה למישהו. זכות קיומנו בפולין, ברוסיה אינו בתועלת שאנו מביאים לפולין ורוסיה – אלא בזה, שאנו קיימים ורוצים להתקיים. ההיסטוריה אמרה, שלא נוכל שם להתקיים – ואנו מחפשים אמצעים. כדי שנוכל להמשיך את קיומנו. כאן בארץ רצון־הקיום שלנו ימצא את תיקונו, מפני שני דברים:

א) בארץ הזאת ישנן אפשרויות גנוזות גדולות, שלא השתמשו בהן ואין משתמשים בהן, והן הולכות לאיבוד, ולנו הכוח לנצלן.

ב) כאן ישנה סביבה היסטורית כזו, אשר תעקור מלב העולם כולו ומלבנו אנו את ההרגשה, כי זרים אנו. באשר אנו קשורים בכל חיינו בהיסטוריה של הארץ הזאת.

הרצון היסודי הזה לקיום אינו זקוק לשום טעמים, אלא הוא נובע מתוך עצמו. כמו שהילד אינו יודע למה הוא קיים, אלא הוא רוצה להתקיים – באשר זה צו החיים. רצוננו זה מצא, שהארץ הזאת תאפשר את קיומנו ביכלתה האובייקטיבית לפרנס מיליוני אוכלוסין נוספים אשר ייצרו פה מקורות עבודה ומחיה חדשים. ובאחיזתנו ההיסטורית הנוטלת מאתנו את קללת־הזרות הרודפת אחרינו בכל ארצות הנכר. ואנו יכולים להתקיים כאן באחת משתי הדרכים: על עבודת אחרים, או על עבודתנו אנו. היו וישנם ציונים, אשר להם ההכרה החינוך והמסורת של המשטר הקיים; הם האמינו, שאפשר לנו לבנות את חיינו כאן על ניצול אחרים. ולא הגרועים שבהם חשבו כך, אלא רבים וטובים – כאחד־העם, אשר רצה לראות בנו כאן חברה מופתית, לדוגמה ולתפארת לכל העם היהודי שבגולה, אף הוא האמין שנתקיים כאן על עבודת אחרים.

תנועת הפועלים בארץ, מראשיתה ועד היום, היא שעשתה את המהפכה בקונצפציה הציונית ובחיינו בארץ, בקבעה שקיומנו יתבסס על עבודתנו אנו, ולא על עבודת אחרים. זכותנו לעבודה נובעת מסיבת קיומנו הביולוגי ומרצון קיומנו, ומפני שאין אנו רוצים ואין אנו יכולים להתקיים על עבודה של אחרים.

ואם עומדת לפנינו שאלה של יחסינו עם הפועל והעם הערבי – אין זו שאלה המתנה את זכותנו ורצוננו אנו. זוהי שאלה הנובעת ממציאות אוביקטיבית שמחוצה לנו. הארץ אינה ריקה, יש בה ישוב. ובואנו לכאן עם רצון־החיים וזכות־הקיום שלנו, מתעוררת השאלה – כיצד לסדר את יחסינו עם הישוב הערבי החי בארץ.

השאלה הזאת עומדת לפנינו, רק בתנאי אחד: אם אנו רואים עצמנו כמטרה בפני עצמה, כגורם עצמאי העומד לסדר כאן את עתידו הלאומי. אם אין אנו מטרה לעצמנו – אין כלל שאלה. השאלה הזאת עומדת לפני אלה, שהם חלק מאותו הקיבוץ ההיסטורי, וחלק קטן לעת־עתה, אשר צו קיומו וגזירת חייו הביאו אותו הנה וציוו עליו את העבודה. כל אחד אשר יזכור את עליתו לארץ – יכול לטעות ולחשוב כי בא הנה ברצונו הפרטי. מבחינה סובייקטיבית הרגשה זו הנה אמיתית, אולם מבחינה אובייקטיבית אינה נכונה, כי כל אחד נפגש פה עם אלפים ורבבות חברים, שבאו מכל מיני ארצות ועמים, לפני 20 שנה ולפני 15 ו־10 שנים. לא ייתכן, שכל הזרם הנו ענין מקרי, לא ייתכן שלא להכיר כאן כוחות העומדים מחוץ לרצונות האינדיבידואלי של כל פרט ופרט. לא קפריסה ולא רצון אינדיבידואלי של בודדים–אלא הופעה קיבוצית שאינה פוסחת על שום מקום ושום ארץ בעולם, אשר שם יהודים. מאחורי הזרם הזה עומדים כוחות, הדוחפים את היהודים לא“י; ומשנה לשנה מחנות יותר גדולים נכנסים להחלוץ ושואפים לעליה. הכוח הדוחף הזה הוא ההוכחה הכי נאמנה, כי אלה שבאו הנה רק חלק מאותם ההמונים שרוצים וצריכים לבוא הנה. בפני ה”אנחנו" הזה, שהוא רק חלק מ“אנחנו” הגדול יותר, המוכרח לבוא הנה – עומדת שאלת המציאות של ישוב ערבי בארץ.

אילמלא היה הציבור היהודי הנמצא כאן חלק מיחידה קולקטיבית יותר גדולה, והכוח המביא אותם הנה היה פרוצס חלקי וזמני – איני יודע, אם אז עמדה לפני הציבור הזה הפרובלימה של הערבים, ואם היתה נוצרת פה תנועת פועלים יהודים, שעליה האחריות והכוח והיכולת להכריע בגורל הארץ ויחסי העמים בתוכה. איני יודע, אם 10, 20 או 30 אלף יחידים מישראל היו מהווים ציבור פועלים, כי כל המציאות הא“י מתנגדת לכך. כי במשק הקיים ברמלה, בעזה או בשכם אין מקום לפועל היהודי. היהודים היו כאן לפועלים, רק מפני שאותו הכוח הדוחף אותם יצר פה אפשרויות עבודה חדשות שיוכלו להתקיים בהן. אותו כוח יצר כאן התיישבות חדשה, ז.א. מקורות־קיום חדשים. עלינו לראות את הדברים לא כעובדות בודדות (כאילו במקרה נוצר כפר פלוני, במקרה נבנו פ"ת ודגניה, במקרה באו אנשים לארץ), אלא כל ההופעות האלו הן גילויים מרובים של כוח היסטורי אחד הפועל באומה היהודית, שפעולתו הדינמית לא פסקה, והוא נובע מהרצון של היחידה הקיבוצית הזאת להתקיים ומתוך יכלתה ליצור את אפשרות הקיום. ולא משום שבא הנה בעל־הון יהודי, פרדסן, יש הזכות לעבודה; ישנן עוד ארצות שאפשר לנטוע בהן פרדסים – לא ראינו ולא שמענו, שקפיטליסטים יהודים או כסף עממי יהודי יזרמו לטוניס ולאלג’יר ויטעו שם פרדסים; אלא הכוח הפועל בעם היהודי יסודו, שרשו והמשען הראשי שלו – העבודה העברית, ותכליתו ההיסטורית – הקמת עבודה עברית בא"י. ההון היהודי אינו אלא אחד השמשים של הפרוצס הזה: הקמת ישוב יהודי עובד בארץ. הזכות המוסרית שלנו בא”י נתונה ברצוננו וביכלתנו לעבודה. כל אדם יש לו זכות לעבודה, ואין הוא זקוק לשום הצדקה מיוחדת לכך. המשק הקיים בלוד, בעזה ובשכם אינו מאפשר את קיומנו בארץ; על־כן הוציא העם היהודי מתוכו כוח עזר – ההון היהודי – להקמת משק חדש, אשר יקלוט עבודה עברית, והעבודה שלנו היא המצדיקה את המשק. כי אם יש ליהודים זכות לקנות קרקע ולהתיישב בארץ – הרי הזכות היא בגלל העבודה העברית.

היה בארץ הזאת חוק, בימי התורכים, האוסר על היהודים לבוא הנה, לקנות קרקע, לבנות. מה ביטל את החוק הזה:– אותה העובדה: רצון הקיום של האומה העברית ואי־האפשרות שלה להתקיים מחוץ לארץ הזאת.

התועלת שאנו מביאים לארץ היא הופעת לוואי של חדירת פועלים יהודים לארץ – ולא הצדקת קיומה. כי אנחנו במקרה נושאי תרבות יותר גדולה. אבל היה יכול להיות גם להפך: שבארץ הזאת יושבים 800־700 אלף ערבים, בעלי תרבות, מהם 20 אלף פועלים מאורגנים; ואילו היו אז, כמו עתה, קרקעות פנויים בארץ, קרקעות מנוצלים למחצה ולרביע, כמעט כל אוצרות הארץ בלתי מנוצלים, גם אז היינו באים הנה. ואילו היה טריבונל של צדק בעולם, והערבים טוענים לפניו: אנו חוששים, שהפועלים היהודים הנמוכים יותר בתרבותם יורידו את רמת חיינו – כי אז היה עונה הטריבונל: יש רשות לפועלים היהודים לבוא לארץ; אלא יש להתאמץ להרים את רמת חייהם. אין לכם הערבים הרשות להתנגד לכך, שיבואו היהודים ליצור כאן משק חדש ולעבוד בו. כל זה אמנם אינו אלא דמיון. למעשה, המצב הוא הפוך. לפי המציאות, אין היהודי יכול להיקלט במשק הקיים בארץ. אבל הענינים נסתבכו מהצד השני. הכוונה ההיסטורית, רצון האומה שדחף את ביל“ו, את בוני פ”ת, את רוטשילד לבוא וליצור בארץ – סולפו ע"י תאוות הבצע של היחידים שבאו לארץ, והם עשו את הרצון הזה פלסתר, ובמקום להיות שֵמש לעבודה העברית, עשו את המשק החדש מקום לניצול הפועלים הערבים.

אולם זכות העבודה שלנו בארץ – אינה זכות של יחיד זה או אחר, אלא זכות של קיבוץ לאומי, קולקטיב היסטורי. בעל־הבית היהודי אין בזכותו ובסמכותו לנשל את הפועל היהודי במקומות שנוצרו לשם עבודה בשביל הפועל הזה. אין בארץ מקום של עבודה עברית, אשר לוקח מהפועלים הערבים; אלא כל המקומות האלה נוצרו מחדש. ובמקומות אלה אין זכותנו לעבודה מופקעת מפני שהבעל־בית רוצה דווקא בפועל זול הנוח לניצול ולשעבוד. במשטר־הרכוש הכוח בידי בעל־הבית להעסיק את מי שהוא רוצה, אבל אין תנועת הפועלים ואתה התנועה הציונית יכולה להכיר בזכות קפיטליסטית זו הפוגעת בזכות־הזכויות שלנו, בזכות העם כולו, בזכות לעבודה. לא הבעל־בית שעיניו רק לבצעו יהיה השופט ההיסטורי על זכות־העבודה של העם היהודי, ולא תאוות הבצע והשעבוד שלו תקבע את גורלנו. הבעל־בית יכול לנשל את הפועל היהודי, אבל לא להפקיע את זכותו, וכל כמה שהוא לא יכניס פועלים זולים לא יהודים במשקו – אין זכות העבודה העברית מתבטלת במשק זה. כמובן, אין הערבים צריכים לסבול מפני בואנו לארץ. אם הולך ונוצר בארץ, ע"י העליה היהודית, משק חדש – זכותו של הפועל היהודי לעבוד בו, ואם יש פועלים ערבים, העובדים 20־10 שנים במשק העברי, אנו חייבים לאפשר להם התיישבות בכפרם. אולם זכותנו לעבודה לא פקעה, כי היא אינה זכות אינדיוידואלית. ולא בעל־הבית יהיה השופט והפוסק על זכותנו לעבודה.

ועוד דבר אחד, שהוא יסודי לעבודתנו בארץ: גדלה של א“י נתון מן הטבע; אבל יש דבר אחד שהוא נתון בידי אדם – פריון הארץ. פריון כל ארץ וארץ – מעשי ידי אדם. גדלה של בלגיה – פחות מהחצי של א”י, והיא מפרנסת 8 מיליוני אנשים ברמת־חיים גבוהה. זה מעשי־אדם מדורי דורות. מסופטמיה כלכלה פעם 20 מיליון אנשים; לא רק הטבע עשה את הדבר הזה (הטבע מאז לא נשתנה), אלא האנשים הכשירו את הארץ להיות מאוכלסת. לא נוכל להגדיל את השטח של הארץ, אבל נוכל להגדיל את פריונה, גם במקומות המעובדים. הגדלתנו את פריון האדמה נותנת לנו את הזכות והאפשרות לעבודה חקלאית.

אנחנו מכירים בזכות ההגדרה העצמית של כל העמים. יש לעם הערבי בא"י הזכות על תרבותו הדלה, בדיוק כמו לעם הגרמני עשיר התרבות. אבל לדבר אחד אין זכות לישוב הערבי – לגזור דלדול על הקרקע, לגזור עוני ושממה על הארץ הזֹאת. בזכות זאת – להשאיר את הארץ בדלדולה, באשר בזה תלוי פרצופה הלאומי – בזאת לא נודה. כל עם זכאי לדאוג לא רק לתרבותו, כי אם גם להתפתחותו הבלתי־מוגבלת. אולם זכות זו נתונה לכל העמים, וגם לנו.

ואין לשכוח עוד דבר בוויכוח הזה: אנחנו מדברים תמיד על א“י כעל יחידה גיאוגרפית והיסטורית מיוחדת. זה נכון ולא נכון גם יחד. א”י הנה חטיבה מיוחדת רק בהכרה של העם היהודי. מחוץ לזה – אין א“י חטיבה מיוחדת, אלא חלק של שטח גדול מאד – חלק של שטח השייך לעם הערבי, והוא פי 100 גדול מהשטח של א”י. אנו אומרים: בקיום אומה יהודית רבת מיליונים בא"י אין סכנה לאומה הערבית, לתרבותה, לעצמאותה, לקיומה. יש בידיהם שטח, שגדלו כמחצית אירופה, ועליו יושבים לא 300 מיליונים כאשר באירופה אלא 14 מיליונים אנשים, אשר דורות יידרשו לבנותו, ואולי כוחותיהם לא יספיקו, כי במסופוטמיה בלבד ישבו פעם אנשים יותר מבכל העולם הערבי כיום. ולאחר שיש ביד הערבים כל־כך ארצות שוממות – לא יבולע לעצמאותה של האומה הערבית מהתיישבותנו בארץ. איני רוצה לבסס את זכותנו על הטובה שתצמח לעם הערבי מקיומנו בארץ. אולם אם אפשר להגדיל את פריון הארץ פי 5 ופי 10, ולהכניס המוני עובדים חדשים, ואם אנחנו יוצרים פה תרבות שלנו על חשבוננו אנו – אין שום רעה נשקפת לישוב הערבי בארץ ולאומה הערבית – כי אם להיפך.

היסודות המוסריים של עבודתנו בארץ, מבחינה סוציאליסטית, מוסרית, אנושית – אינם מפוקפקים. כי בשבילנו הסוציאליזם הוא דרך להצלחתנו, באשר הסוציאליזם הוא למען העמים, ולא להיפך העמים למען הסוציאליזם. כאן בארץ אנו נעשים גורם ונושא של המהפכה הסוציאלית, ולא אגיטטורים שלה. התנאים האובייקטיביים של הארץ הם כאלה, שאין אנו זקוקים לקחת את המשק מידי הפועל הערבי; ותקומת העם העברי בא"י אינה צריכה להיבנות מחורבנה של האומה הערבית.

בן־שמן, טו תשרי תרצג [“במעלה” 20]