א: תנאי בבל I ר' יונתן: דעותיו ומליצותיו.    🔗

כשם שברית כרותה לארץ, כך ב"כ ליסורין (מכיל' שמות ב', כ"ג)

כל המקים את התו' מעוני וכו' (אבות ד‘, ט’)

בחותם הדברים (ספרי במד' כ'. ל"ח)

בב"ס שאני נגלה עליך תהא מזכיר את שמי ואיכן וכו' בבית הבחירה (ל’ט).

כשהקב“ה מדבר בקול גדול ומלה”ש בקול נמוך שנא' וכו' (נ"ח).

אף זו בשמחה (קי“ט – וע' קי”ז).

אף זו קנאה הקב"ה ונתנה ללוים (קי"ט).

לבאי הארץ נתחלקה הארץ (קל"ה).

מעוט הגבול בדרכי הדרשה ובחיובי ההלכה.

אינו צריך (מכיל' שמ' כ“ג, י”א)

א"צ וכו' ללמדה מרד שבועה (ספרי במד' י"ב, וע' ירש' סוט' ז‘. א’).

א“צ וכו'. הא מה ת”ל? לענין שאמרנו (שם)

א“צ שהרי כבר נאמר, וכו' הא מת”ל וכו' ללמדה סדר שבועה (י"ב וע' ירש' ו‘. א’)

א“צ שהרי כבר נאמר וכו' אלא מה ת”ל וכו' ללמדך (ספרי במד' ע"ג)

א“צ שהרי כבר נאמר וכו' ומה ת”ל? – – לפי שהוא אומ' – – שאם אמר – – שומע אני – – ת"ל – וכו' (ק"ז)

א"צ שהרי כבר נאמר (קב"ה)

א"צ שהרי כבר נאמר (קנ"ג).

כלכלת הלשון.

בכושרות – תהל' מ"ה. ז' – אלו בוכים ואלו שוחקים (מכיל' שמות י"ג, ד') – מל': “בכי ושירות” (וע' סנהד' כ"ב.) –

לא תתעמר בה – דבר' כ“א, י”ד – לא ישתמש בה כדברי ריו"ג (ספרי דבר' רי"ב) בפתע: זה שוגג, פתאום: זה אונס (מ' במד' כ"ח)

 

II ר' יאשיה    🔗

הוצאת המקרא מידי פשטו לצרך הדרשה.

ועונתה: זו ד“א שנא' וישכב אותה ויענה – ברא' ל”ד. ב' – (מכילתא שמות כ"א, י'). וע' גוף הספר 17 הערה 12.

הוצאת ההלכה מן המקרא.

מליצת“הכתוב מדבר” תמצא לר' יאשי' הרבה (מכילתא שמות י“ב, פ”נ [כ“ט], כ”א, י“א; כ”ג. ה‘; ספרי במדבר ל“ד. ק”י. קכ“א, קכ”ו [ב"ס]; ספרי דבר’ ק"נ ועוד הרבה).

 

III תלמידי רב הונא קמי ריש גלותא    🔗

אחרי התברר הדבר, כי בימי ר“מ וחבריו ובימי ר' יהודה הנשיא וחבריו היו גם בבבל תנאים. נוטה הדעה לחשוב על תנאי בבל את כל חכמי התורה הגדולים שקמו בדורם בארץ ההיא. והנה על רב הונא קמא ריש גלותא, שהובאו עצמותיו לא”י בעוד רבנו הקדוש חי. הוכחנו כי היה חכם גדול בתורה (28 הערה 1) וביראה (הערה 5). ודבר זה מתחזק יותר ויותר, בראותנו כי גדולי בבל, אשר היו לתפארת לעמם, הלא הם: אבא בר אבא אבוה דשמואל ושמואל בנו, תלמידיו היו. כי כן מצאנו “מתיב אבוה דשמואל לרב הונא” (מעילה ט'.). “דבעא מני שמואל מרב הונא: שנים וכו' צריכין שיאמרו וכו' או א”צ? א“ל א”צ" (גטין ה'.). והנה סתם רב הונא היה תלמידו של שמואל, אולם דבר שאי אפשר הוא ששמואל הרב ישאל את תלמידו ושתלמידו יפסוק הלכה לרבו, ועאו"כ אי אפשר דבר זה שאבוה דשמואל ישב לפני רב הונא זה תלמיד בנו. אלא על כרחנו היה רב הונא זה. רב הונא קמא שמת בחיי רבי קודם לשנת 3953, ושבין מיתתו למיתת סתם רב הונא שחלה להיות בשנת 4957, עברו יותר ממאה וארבע שנים. ובכן מגדולת שני התלמידים נדע להוכיח על גדולת הרב, ריש גלותא זה. ואולי אפשר לשער, כי גם ר' אבא אבוה דר' שמלאי (21 הערה 8) תלמיד רב הונא קמא היה. כי יש גורסין “מתיב אבוה דשמואל ור' אבין לרב הונא” (מעילה שם). ולא רחוקה היא, כי תחת ר' אבין יש לגרוס “ר' אבא” וכי הוא ר' אבא אבוה דר' שמלאי הידוע לנו. אולם אם דבר זה מוטל בספק, הלא ודאי ברור הוא, כי אבוה דשמואל ושמואל בנו, תלמידי ריש גלותא זה היו. ואם כן לא נשנה אם נשער, כי היה רב הונא זה דומה בכבוד תורתו לתנאי בבל.

 

ב: רב שמואל וחבריהם    🔗

I נשיאות מר עוקבא שבדור שמואל    🔗

רגילים הסופרים החדשים להחליט, כי ירושלמי בקי בתולדות ישראל יותר מן הבבלי, אבל שכחו כי אפילו אם יהיו כדבריהם, כלל זה לא תמיד הוא נוהג, כי כנגדו מונה ומתוקן הבבלי יותר, והירושלמי עזוב ומשובש. ואפשר לאמר, כי אלו היה ירושלמי מתוקן במקום שהוא מותר את הבבלי, היו גם דבריו כדברי הבבלי. אבל מלבד זה גם משא פנים אנו רואים כאן, כי במקום שמעמידים את הירושלמי על חוקתו, כי בהיותו מחובר בא“י, יודע הוא תולדות ישראל בארצם יותר מן הבבלי הרחוק משם, אינם חוששים לרועע את חזקת הבבלי אפילו במקומו ועורבים את לבבם לבטל דברי הבבלי מפני הירושלמי, אפילו בדברו על דברים שאירעו בבבל. בכל תלמוד בבלי ידוע, כי מר עוקבא הבבלי, שהיה בימי שמואל הבבלי, ריש גלותא היה בבבל, בכל זאת בא החכם גרץ ויבטל דברים אלה, שהעיר עליהם רב שרירא, יען, כי מצא גירסא משובשת”מר עוקבא מישלח כתב לריש גלותא" (ירש' מגל' ג‘, ב’), ויבטל מפניה את גירסת הבבלי“שלחו לי' למר עוקבא” (גטין ז'.). ויעד עליו את עדות ס“ע זוטא, אשר חזקה לדבריו המסורסים והמפוקפקים, שמתמם הם בטלים לגבי עדות רש”ג הנאמנה והברורה. אבל באמת הנה הובחנו אנחנו מדברי ס“ע זוטא בהערה שבסוף פרק א' מחלק זה. כי גם הוא העיד מתחלתו את עדות רש”ג. אלא שנשתבשה בשגגת המעתיקים. אולם בר מן דין ובר מן דין החליט גרץ, כי מקור אחד לנשיאות מר עוקבא, מלבד של שבת נ“ה. לא נמצא בכל הש”ס בדבר זה טעה במחילת כבודו מאד. הנה מצינו: “כי הוו יתבי בדינא הוה יתיב שמואל קמי' דמר עוקבא ברחוק ד' אמות (מ“ק ט”ו:)”משום דמר עוקבא הוה נשיא" (רש"י). ודברי רש“י מוכרעים מתוכם, כי מאיזה טעם אחר זה נהג שמואל בטר עוקבא כבוד גדול כזה, אם משום גדלו של מ”ע בתורה, הלא מצאנו בעצם המקום הזה, כי בידיעת התורה היה נופל מ“ע הרבה משמואל. עד כי יסופר שם: “כי הוו יתכי גרמי שמעתא היה יתיב מר עוקבא קמי' דשמואל ברחוק ד' אמות” (גמ' שם) מטעם, כי”מר עוקבא בתלמיד לשמואל, דשמואל גדול בתורה יותר ממר עוקבא" (רש"י). ודברים אלה אמת לאמתם הם, כי תכף לדברים אלה יסופר, כי כאשר הרגיש מר עוקבא פעם אחת, כי לא כבד ביום ההוא את שמואל כמשפטו תמיד“נהג נזיפותא בנפשי”. ומעולם לא שמענו, כי מנהג זה ינהג רב לגבי תלמידו או אפילו חבר לגבי חברו, כי אם תלמיד לגבי רבו. ובכן היה שמואל גדול הרבה בתורה ממר עוקבא. ואם כן מדוע ישב ברחוק ד“א לפני מר עוקבא”כי הוו יתבי בדינא“, אין זאת אלא מפני כבוד נשיאותו של מ”ע. ובכן לוא זכר גרץ מאורע זו, כי עתה הודה בעל כרחו, כי דברי רש“ג ורש”י שבאמת גם דברי מע“ז מסכימים להם, צודקים, כי מ”ע ריש גלותא היה. אך לוא התבונן כראוי גם במס' שבת. שהוא אומר, שהוא המקור היחיד לרש“ג, כי עתה התברר לו אף משם, כי ד' גם במקור זה לבדו להכריע. כי מ”ע ריש גלותא היה, כי קורא שמואל לעצמו לגבי רב יהודה תלמידו“רישך” ואת מר עוקבא לגבי עצמו“רישא דרישך” (שבת נ"ה.). ולגבי סתם דַין, ידענו, כי שמואל היה בדורו מלבד רב“רישא דכולהו רישי”. ודבר זה יכריענו על כרחנו להודות, כי יתרון מ“ע על שמואל ולא היה דבר אחר. כי אם נשיאותו. גם דבר זכרון”בית דוד" אשר השמיט גרץ כלאחר יד, לא יאמר על סתם נצר למשפחת ב“ד, כי אם על נשיא בזמנו. גם”אב“ד” לא יקרא סתם דין, בלתי אם בסנהדרין, שהוא בית דינו של נשיא שבא“י או ראש בית דינו של ריש גלותא. ומעשה”מר עוקבא אשכח תרין אגרן בחדא כתיב ושפר באפיין ובאפי חברי מוספה על שתא תלתין יומין " (ירש' מגל' א‘. ז’) יעיד, כי נשיא ראש גולה הוא, ובערכי הישנה של אבותיו ראשי גליות מצא את כתבי נשיאי הסנהדרין של א“י שכתבו להם. וכן גם מליצת”מר עוקבא ובי דיני" (קדושין מ"ד:)לא יאמרו בלתי אם על נשיא בלבד, כמו“רבי ובית דינו” (ע“ו ל”ה:). ורק על היותו ראש הגולה שלחו אליו ב“ד הגדול שבא”י כללים ע“ד עבור השנה”שלחו לי" למר עוקבא אדר הסמוך וכו'" (ר“ה י”ט:). ולולא היה אלא דַין בלבד, כי עתה בחרו לשלוח כזאת לשמואל הגדול הרבה ממנו בתורה ומפורסם הרבה יותר מִדַין סתם.

ומליצת כבוד“לדויו לי' כבר בתי' שלם” (סנהד' ל"א:) לא יכתבו מא"י לדין סתם, כי אם למופלג בחכמה מכל בני ארצו או לראש גולה.

הדברים האלה דַיָם להוכיח, כי מר עוקבא בן דורו של שמואל ראש גולה היה. ולא רק אחד מן הדיָנים אולם מאמר הירושלמי שהביא גרץ“מר עוקבא משלח כתב לריש גלותא וכו'”, שהוא היסוד שעליו בנה חכם זה את כל ערעורו, מלבד שיש לשבש את גירסתו מפני גירסת הבבלי הבדוק ביותר והמומחה בודאי לכל דבר שאירע בבבל. הנה נראה, כי כל עצם המאורע הזה אינו חוזר כלל על מר עוקבא זה, כי אם על מר עוקבא מאוחר ממנו, שהיו לו דברים עם ר' אלעזר בן פרת בסוף ימיו של גניבא, שהם ארבעים או חמשים שנה לאלף החמישי, שאלו חי אז עוד מר עוקבא בן רב הונא הנשיא, היה למעלה מבן מאה ועשרים שנה.

II זמנו של רב שילא ריש סדרא בבבל.    🔗

הר“י הלוי מצא טעות מוכחת בזכרון אחד מן החשובים שבזכרונות רב שרירא באגרתו. שם כתוב לאמר:”וביומי דרבי נחת רב לבבל בשנת תק“ל שנה למלכות יון דרגילנא בי‘, שנת ג’ אלפים ותתקע”ט ליצירה, והוה הכא ר' שילא רישא בי רבנן בתר רבי, והוה מקרי ריש סדרא בבבל רישא דרבנן וכו‘. וכד נח נפשי’ דר' שילה, הוו רב ושמואל הכא וכו' שבקי' רב לשמואל בנהרדעא דהוא דוכתי' וכו' ואתרחק [רב] לדוכתא דלא הוה בי' תורה, והיה מורא וכו‘. ואקרי ריש סדרא וכו’ וגוף התם תלמידים טובא ורבץ שם תורה והרבה וקבע שם בית דין ". (אגרש"ג).

הזכרון הזה חשוב מאד, באשר הוא הקובע את זמן תחלת פעולת רב בבבל במדה מרובה, שהוא באמת תחלת אחד ראשי הפרקים החשובים בתולדות ישראל. והנה המאורע הקבוע העומד וחוצץ בפני מאורע זה, שאינו נותן לנו להקדים את זמנו אפילו שעה אחת, הוא יום מות ר' שילא, כי כל זמן שהי' ר' שילא קיים, לא נתמנה רב לריש סדרא בסורא, ולא שמואל בנהרדעא, כי הוא לבדו היה עד יום מותו“ריש סדרא בבבל" כלה. ורק “כד נח נפשי' דרב שילא” התרוקן מקוםריש סדרא, לא קודם לכן. ומיתת רב שילא היתה ימים רבים אחרי מות רבי, ולא מותו בלבד, שהוא סוף גדולתו. אלא אפילו תחלת מנויו היתה אחרי מות רבי, כדבר המפורש: “והוה הכא רב שילא רישא בי רבנן בתר רבי”. ובכן יוצא בגנה זמנו של קביעת סדרא בסורא ע”י רב. שהיא היתה בודאי שנים הרבה אחרי מות רבי. ועתה אם בתחלת זכרון זה כתוב“וביומי דרבי”, הלא הנה סותר ראשו את כלו, ומעוטו את רובו. ע“כ הכיר ר”י הלוי. כי מלת“דרבי” משובשת היא, וכי על כרחנו היה כתוב שם בראשונה“דרבי יהודה נשיאה”. והמעתיקים בהיותם יודעים כי“רב נהיה לבבל” בימי ר' (סנהד' ה'.) – ובקיאותם המועטת לא הספיקה להם לדעת, כי ירידה ההיא לא היתה אלא ירידת עראי, וירידת קבע היתה ימים רבים אחרי כן – עמדו וכתבו“דרבי” תחת “דר' יהודה נשיאה”. באשר חשבו תקונם זה לדברי הגמרה. ¹

מלבד שגירסת “דר' יהודה נשיאה” תחת גירסת “דרבי” מוכרעת ועולה מכל מלה ומכל אות שבזכרון זה עצמו, הנה עולה ומפתיע הדבר גם ממקומות רבים, כי ישב עוד רב בא“י ימים רבים אחרי מות ר‘: “רב מניתי” רבי להתיר נדרים וכו’ מן דדמך [רבי] בעא [רב] נבי ברי' [רבן גמליאל בנו של יה”ג] מומי בכורות אמר לי' [רבן גמליאל] וכו' " (ירש' ה' נדר י' ח'). וגם ישב עוד בבית דינו של ר' יהודה נשיאה עם ר' אלעזר בן פרטא. לא כן למדתני בשם זקנך וכו' וחזר בו ועבד בר' שמעון בן גמליאל" (ירש' כתוב' י"א ו'). ואם רשב“ג היה זקנו של נשיא זה, הלא היה רבי זה נכדו. ואם כן אי אפשר לו להיות ר' יהודה הנשיא, שהיה בנו של רשב”ג ולא נכדו ובכן על כרחנו הוא ר' יהודה נשיאה, שבירושלמי נקרא גם הוא רבי סתם.

ועוד מצאנוהו חולק, בהוראתו על ר' חנינא בדבר“רבים צריכין לו” (מ“ק כ”א.). ועם ר' יונתן לענין פסק הלכה כראב“ע בדין כתובה מן הארוסין (כתוב נ“ח. כגירסת תה”ג זכרון לראשונים ס' י"ח). ששני אלה ודאי לא הגיעו להוראה ברבים עד אחרי מות רבה”ק. וגם עם ר' יוחנן הצעיר מהם היה עוד רב חולק“טקסי דנחית מבבל” (ברכ' מ"ה). מלבד מחלוקתו עם גדולי ארץ ישראל שאחרי רבי בפניהם, הנה אנחנו שומעים חכם מארץ ישראל ושמו ר' שמשון בן כרסנה מספר, כי דרש רב בא“י ברבים, ושם נזכר, כי רב”הוה מורי בחבורתי" וגם“בצבורא הוה מורי” (ירש' שבת ג' א'). ובכן היה כבר רב מובהק, מומחה לרבים בא“י, וזה אי אפשר להיות, כ”א אחרי מות רבה"ק.

ודברי רב אל שמואל על אדות ר' שמלאי בדבר התרת השמן “עד דאנא תמן אנא ידע מאן ערער עלה שמלאי הדרומי” (א‘. ד’) יעיד, כי היה עוד בא“י באמצע ימיו של ר”י נשיאה או קרוב לסוף ימיו, כי קרוב הוא, כי עברו ימים רבים, עד אשר מלאה יד רי“ג להתיר דבר זה, אחרי אשר כבר התיר דבר אחד בתורת גרושין,”ולא הורו לו כל סיעתו" (ע“ז ל”ז).

מכל אלה ומעוד ראיות מאוששות הכריע ר“י הלוי. כי הרבה רב לשבת ולפעול בא”י אחרי מות רבה“ק, בכל ימי ר”ג בנו של ריב“ג וימים רבים בימי ר”י נשיאה בן בנו של ריה“נ. ואחרי בואו בשנת תתקע”ט לארץ בבל ישב עוד כמה שנים בנהרדעא, ואחרי מות רב שילא קבע סדרא בסורא (ע' כל זה בפרוטרוט דורה"ר ב' 210 225). ולפי זה עברו משנת מות רבי תתקנ“ג – עד שנת בא רב שנית לבבל תתקע”ט – בעשרים ושש שנים. ובכל השנים ההן ישב רב בארץ ישראל, ואח“כ עברו עוד שנים אחדות. משנת בוא רב לבבל עד מות רב שילא, שאז הלך לסורא וקבע שם סדרא, שהיתה אח”כ למתיבתא.

III עוללות למאמרי רב.    🔗

דעותיו על תולדותיו.

על הדורות: כי מעיינת בי בדור לא משבחת בי' ברב מדאורי' (שבת נ"ו).

בשעה שאמר דוד למפיבשת אתה וציבא תחלקו את השדה – ש“ב י”ט, ל' – יצתה ב“ק ואמרה לו: רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה (:).אלמלא קבל דוד לה”ר לא נחלקה מלכות ב“ד ולא עברו ישראל ע”ו ולא גלינו מארצנו (שם) אין לך גדול בבעלי תשובה יותר מיאשי' בדורו (שם).

אלמלא קבל דוד לה“ר לא נחלקה מלכות ב”ד ולא עבדו ישראל ע"ז ולא גלינו מארצנו (שם)

אין לך גדול בבעלי תשובה יותר מיאשי' בדורו וכו' (שם)

על הגלות: ג' משמרות וכו' אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי וכו' והגליתים וכו' (ברכ' ג'.). כל משאינו בהסתר פנים אינו מהם; כל שאינו בוהי' לאכול – דברי ל“א. י”ז – אינו מהם (הגיג' ה'.)

מדרגת הגליות: תחת ישמעאל ולא תחת אדום, ולא תחת חבר (שבת י"א,)

סכנת התורה וישראל בגלות: ע תירה תורה שתשתכח מישראל (שבת קל"ה;) מסתפינא מהאי קרא ואבדתם בגוים – ויקרא כ“ו, כ”ה – (סכות כ"ד).

מדע.

ר' רוחות מנשבות וכו' (גטין ל"א;)

כל מין שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה (שבת ע"ז;).

מלואים למאמריו ע"ד הרפואה (ע' 45 הערה 3).

כל עיר שיש בה מעלות ומורדות אדם ובהמה שבה מתים בחצי ימיהם (ערובין נ"ו.).

כלכלתו את המשנה.

הכלל שכללו רבותינו: “רב תנא הוא ופליג' הנוהג אפי' בדבר משנה (ב“ב מ”ב. ע"ש) נראה להסתיע קצת גם ממקומות אחרים: “א”ל – רב – אתניה צריך למעט” (ערובין י"א.);“א”ל – רב – אתניה רחבא ובריאה " (י"ד.);“ערוגה בחורבה שנינו” (שבת פ"ה.);“רב מתניתן גמי איפכא תני” (ב“ק צ”ו;). אולם אפשר לאמר, כי לא דברי פלוגתא הם, כי אם תקוני גרסאות.

דבי רב. ²

אמרי בי רב משמי' דרב (שבת פ"ה)

דבי רב אמרי משמי' דרב (מגלי י"ד:)

דבית רב אמרי (ירש' ברכ' ו' א' [ב"פ]).

IV תקיעתא דבי רב.    🔗

“א”ר שמואל בר יצחק כמאן מצלינן האידנא זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון? כמאן: כר' אליעזר, דאמר בתשרי נברא העולם ( ר“ה כ”ז.). מתפלה זו שהזכיר רש“ב יצחק בתלמוד בבלי סתם, הכריע ר' יוסי בי ר' בון בתלמוד ירושלמי דעה אחת חשובה בדברי מי הוא?: “אר”י בר בון: מאן סבר בר"הנברא העולם : רב, דתני בתקיעתא רבי רב : זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון וכו' הוי בר”ה נברא העולם" (ירש' ע"ז א‘, ב’). כשם שמכריע ר“י ב”ר בון מתקיעתא דבי רב, כי לדעת רב, ר“ה יום בריאת עולם הוא מכריע סתמא דגמרא, כי לדעת רב יום הדין הוא: “מילתי דרב אמרה כלהם נדונין בר”ה וגזר דינו של כל אחד מהן מתחתם בר”ה. דתני בתקיעתא דרב: זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון, כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב, ועל המדינות בו יאמר איזו לחרב ואיזו לשלום איזו לרעב ואיזו לשבע ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמות" (ירושלמי ר"ה א' ג'). מלבד שזכינו לראות פסקה הגונה מסדר תפלותינו, מובאה ככתבה וכלשונה בתורת דבר שגור בפי הצבור. ולדעת, כי חשיבות תפלה זו היא חשיבות של משנה וברייתא, כי כן היא מתחלת במליצת “דתני”. זכינו לשמוע מפי שני המאמרים שבירושלמי, כי תפלה זו הנעלה מאד, מעשה ידי רב היא. לא משנה עתיקה מעשה ידי קדמונים שחזר רב ושנאה לתלמידיו, כי אם פרי רוחו ותבואת הגיונו. כי הגמרא מכרעת מעצם מליצת התפלה הזאת, כי רב סובר כי בר“ה נברא העולם ור”ה יום דין הוא“דהני בתקיעתא דרב וכו'”, ואלו היתה “תניא” זו ברייתא עתיקה פרי רוח אחרים. הלא יש כמה וכמה בדיחות נשנות בפי חכם שאין אחריותן עליו, ועל הבא להקשות מהן משיבין “גברא אגברא קרמית”או אנא כאידך תנא סבירא לי“. אבל פה אין הדבר כן, כי רב עצמו הרה והגה אותה מלבו וכל דבריה דבריו הם. ומה “דתני בתקיעתא דרב' מילתי דרב הוא, על כן מכרעת הגמרה מתוך דברי תקיעתא דרב, על דעתו של רב בדבר יום הבריאה ויום הדין, כי בר”ה הוא, כפירוש המפרש: “ממילתי ‘דרב שמעינן דסבירא לי’ דהכל נדונין בר”ה וכו' שכך יסד בברכת תקיעתא, שהתקין רב וכו‘. (פני משה וע' גם קרבן העדה). וע’ דורה”ר ב' 130 שהכריע לפי דרכו, כי כל “תני” כעין זה איננו דבר שגוי מפי אחרים.

ועד היכן גבולה של “תקיעתא דבי רב”? בר“ח כ”ו. ובירוש' ע“ו א' ב‘. לא נזכרו בה, בלתי אם שבע תבות מזה היום עד יום ראשון, ובירוש’ ר”ה א‘. ג’ יותר משלשים תבות עד“לחיים ולמות”. אך מי לא יבין. כי אין אלה אלא חלק קטן מן“תקיעתא” במשנה אחת ממס' שלמה. ובכן אין ספק, כי דבר הזכרונות שבידנו מראשם לסופם “תקיעתא דבי רב”הם. אולם לוא יצאו“זכרונות” לבד מקולמוסו של רב. כי עתה לא נקראו“תקיעתא” דבי רב. כי אם דוכרניא דבי רב“, כי עקר”תקיעתא “הלא היא”שופרות“, כי שתי מלות תקיעה ושופר הלא הוראה אחת להן, ובכן מעיד השם, כי הוא התקין “מלכיות זכרונות ושופרות”. ויען כי עצם חובת היום היא תקיעת שופר. קרא לכלן “תקיעתא” על שם שופרות, שהוא סדר האחרון שבשלשתם. ובאמת מצאנו לרש”י זקננו הזהיר מאד במשפטו “בתקיפות דבי רב היינו עליו לשבח” (פרדס קע"ד). ובכן החליט גם הוא, כי תקיעתא דבי רב מתחלת מן התבה הראשונה לסדר הראשון, שהיא מלת “עלינו”.

דבר זה, כי רב שם את מוסף ר"ה ביחוד לענין לתקונו ולסדורו, עולה גם ממקום אחר כי גם מחוץ לגבול מלכיות זכרונות ושופרות הגיה ותקן את הנוסח “והכי איתא בירושלמי רב מפקיד לתלמידו אדבורי במוספין ועולת החדש ומנחתה ושני שעירים לכפר ושני תמידים כהלכתם” (רא“ש ר”ה ד').

אבל לא רק בתפלת המוספין בלבד אף לא בתפלות ר“ה כלן בלבד התעמק רב, כי אם גם אל תפלת החול של עשרת ימי תשובה שם רב את לבו לרוממה, כמאמרו: “כל השנה כלה אדם מתפלל האל הקדוש, מלך אוהב צדקה ומשפט, חוץ מעשרה ימים שבין ר”ה ויה”כ, שמתפלל המלך הקדוש המלך המשפט". (ברכ' י"ב:).

וכשם שפקד החכם הזה את תפלת ר“ה בתקוניו, כך פקד גם את יוה”כ. לענין ווידוי של יוה"כ אתמר בגמרא: “מאי אמר? רב אמר אתה יודע רזי עולם, שמואל אמר וכו' וכו' וכו'” (יומא פ"ז:).

וכפי העולה מן הרוח האחת המחיה את מזו“ש ואת התוספת לברכה שלישית על ר”ה ויוה“כ – הלא היא ובכן תן פחדך – ותוספת בג' ראשונות ובג' אחרונות שבכל עשרת ימי תשובה, וכפי העולה מן הסגנון המתאים במזו”ש ובתוספות אלה, הגדולה והקטנות, יוכרע הדבר, כי רב הוא האב האחר לכלן, אשר יצר אותן במטבע זו שהיא בידנו.

בהקדמתנו לסדור-תפלה המסודר בידנו החלטנו, כי התוספת לברכה שלישית של ר“ה ויוה”כ בכללה היתה נהוגה מימי קדם לשם פתיחה לסדר מלכיות, אשר בה נהגו כריו“ח בן נורי, שהורה לכלול מלכיות עם קדושת השם (ר“ה ל”ב: ירש' שם ד‘, ו’), שהיא ברכה שלישית, ואע”פ שנפסקה הלכה כרע“ק לכלול אותה עם קדושת היום לא הזיזו את התוספת העתיקה שעקרה לדעתנו “ותמלוך”, ממקומה, ולא עוד אלא שקבעוה כשאר תוספות בכל תפלות ר”ה וגם בכל תפלת יוה“כ. מהיות ענין מלכיות בכללה נאה לר”ה ויו“כ וביותר לברכה שלישית שבתפלותיה. ורב, אשר האדיר את מזו”ש בפתיחותיו וחתימותיו הנשגבות מאד, האדיר גם את התוספת הזאת של ברכה שלישית בפתיחה נעלה, הדומה גם בעניניה גם בסגנונה אל פתיחותיו וחתימותיו של מזו"ש.

ובהקדמתנו ההיא לסדור התפלה הוכחנו כי התוספות לג' ראשונות ולג' אחרונות, כעין “זכרנו” בברכה ראשונה, “מי כמוך” בשניה שבראשונות “וכתוב” שבשניה ו“בספר” לשלישית שבאחרונות, היו נוהגות בכללן בימי התנאים. והנה על רב ידענו, כי הוא בעל ההלכה המחיבת לשנות בעש“ית את מטבע הברכות של האל הקדוש מלך אוהב צדקה ומשפט הנהוג בכל ימות השנה ל”המלך הקדוש והמלך המשפט“. ובכן הדעת נותנת, כי נאה הוא לי להיות הטובע האחרון לתוספות קטנות אלה של עשרת ימי תשובה. אולם הדעת המסתברת הזאת מתעלה לודאי גמור, אחרי כיון הסגנון המשותף למזו”ש ולתוספות אלה.

עקר פרק האחרון בברכה לכל תפלות ר“ה ויו”כ, היה לפי הדעה הצלולה “או”א קדשנו במצותיך וכו‘. כמו שהיא משותפת לשבתות ולימים טובים, והתוספות “מלוך על כל העולם” עד “בכל משלה” לר"ה "ומחל לעוונותינו וכו’" ליה“כ, והמליצות הסמוכות לחתימותיהם בסגנון “מי אתה א' אמת וכו'”, לר”ה “וכי אתה סלחן וכו'” ליוה"כ בסגנון המצוי בידנו, הן לדעתנו מעשה ידי רב, כאשר יוכיח עליהם טבע ענינן וטבע מליצתן.

ולתכלית בירור כל זאת נקביל בזה בשלש מערכות אל מליצות מזו“ש: א) את מליצות תוספות ג' ראשונות וג' אחרונות. ב) את הפרק האחרון לברכה רביעית של ר”ה ושל יוה“כ. ג) את וידוי יוה”כ.

I ג' ראשונות וג' אחרונות    🔗

1. זכרנו לחיים (ברכת א')

2. זוכר יצוריו (ברכה ב')

3. זוכר וכו' לחיים ברחמים (שם)

4. פחדך על כל מעשיך ואימתך על על מה שבראת (ברכה ג'), וייראוך כל המעשים (שם)

5. כל המעשים (שם)

6. וישתחוו לפניך כל הברואים (שם)

7. ויעשו כלם אגודה אחת לעשות וכו' (שם)

8. לעשות רצונך בלבב שלם (שם)

9. שהשלטון לפניך (שם)

10. ובכן תן וכו' ותקוה וכו' ופתחון פה (שם)

11. לדורשיך וכו' למיחלים (שם)

12. ובכן תן כבוד, תהלה, שמחה, ששון צמיחת קרן ועריכת גר (שם)

13. (כבוד) לעמך (שמחה) לארצך (ששון) לעירך

14. במהרה בימינו (שם)

15. וכל הרשעה כלה כעשן תכלה, כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ (שם)

16. וכתוב וכו' כל בני בריתך (ברכה ב' שבאחרונות)

17. בספר חיים ברכה ושלום ופרנסה טובה נזכר (ברכה ג' שבאחרויות).

מזו"ש

1 להזכירם לחיים (זכרונות)

2 אתה זוכר וכו' ופוקד כל יצוריו וכו' (שם)

3 ותפקדהו בדבר ישועה ורחמים (שם)

4 וכל בני בשר יקראו בשמד להפנות אליך כל רשעי ארץ יכירו וידעו כל יושבי תבל (מלכיות)

5 כי זכר כל המעשים (זכרונות)

6 כי לך תכרע כל ברך (מלכיות)

לפניך ה' אלהינויכרעו ויפלו (שם)

7 ויקבלו כלם את עול מלכותך (שם)

8 (וכבש רחמיו) לעשות רצונך בלבב שלם (זכרונות)

9 כי המלכות שלך היא (מלכיות)

10 על כן נקוה לך היא (מלכיות)

11 כי דורשיך וכו' כל החוסים בך (זכרונות)

12 לראות וכו' בתפארת עוזך (מלכיות)

13 (ישוב חרון אפך) מעמך ומעירך ומנחלתך (זכרונות)

14 לראות מהרה בתפארת וכו' (מלכיות)

15 להעביר גלולים מן הארץ והאלילים כרות יכרתון (שם)

16 וזכר לנו ה"א את הברית (זכרונות)

17 איזו לשלום ואיזו לשובע להזכירם לחיים (שם)

2. ברכה אחרונה למלכיות ולכל התפלות.

1 מלוך על כל העולם כלו בכבודך

2 והנשא על כל הארץ ביקרך

3 והופע בגאון עזך

4 (על)כל יושבי תבל (ארצך)

5 – – כל פעול –כל יצור

6 וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו

7 ויאמר כל אשר נשמה באפו

8 כי אתה ה' אמת ודברך אמת

מזו"ש

1 ולעולמי עד תמלוך בכבוד (מלכיות)

2 ולכבוד שמך יקר יתנו (שם)

3 לראות טהרה בתפארת עזך (שם)

4 (יכירו וידעו) כל יושבי תבל (שם)

5 כל המפעל וגם כל היצור (זכרונות)

6 יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך (מלכיות)

7 וכל בני בשר יקראו (שם).

8 אמת מלכנו אפס זולתו (שם).

3.

“רב אמר אתה יודע רזי עולם” (יומא פ"ז:).

1 יושב מרום ומה נספר לפניך שוכן שחקים

2 כל הנסתרות והנגלות אתה יודע

3 אתה יודע רזי עולם

4 ותעלמות

5 סתרי כל חי

6 אתה חופש כל חדרי בטן ובוחן כליות ולב

7 אין דבר נעלם ממך

8 ואין נסתר מנגד עיניך

9 ואת שאינם נלוים לפניך הם גלוים וידועים

10כי אתה סלחן וכו' ומבלעדיך אין לנו וכו'.

“תנא בתקיעתא דרב זה היום תחלת מעשיך” (ירש' ר"ה א' ג').

1 ומושב יקרו בשמים ממעל ושכינת עזו בגבהי מרומים

2 כי זוכר כל הנשכחות אתה הוא

3 אתה זוכר מעשה עולם

4 לפניך נגלו כל תעלומות

5 והמון נסתרות שמבראשית

6 כי זכר כל היצור לפניך בא מעשה איש ופקודתו ועלילות מצעדי גבר מחשבות אדם ותחבלותיו ויצרי מעללי איש

7 כי אין שכחה לפני כסא כבודך

8 ואין נסתר מנגד עיניך

9 הכל גלוי וידוע לפניך

10 כי אתה שומע וכו' ואין דומה לך.

מלבד דמיוני המליצות, מצאנו דמיון הענין לראשית דברי תפלת“עלינו”, שהיא הקדמה לסדר מלכיות ולהודאה קצרה. אשר שם רב נקרא עליה בפירוש: “בזמן שש”צ אומר מודים, העם מה הם אומרים? –א' רב מודים אנחנו לך ה“א על שאנו מודים לך” (סוט' כ"ו.)

“על שאנו מודים לך: שנתת בלבנו להיות דבקים בך ומודים לך” (רש"י). והודאה זו בקצרה תמצית היא למליצת רב הרחבה“עלינו לשבח וכו' שלא עשנו כגויי וכו' שהם משתחוים וכו' ואנחנו כורעים ומשתחוים ומודים לפני ממ”ה הקב“ה. – ובירושלמי: “ר' בא בר וברי בשם רב: מודים אנחנו לך – שאנו חיבים לך, תרננה שפתי כי אזמרה לך ונפשי אשר פדית – תהל' ע”א כ”ג –“(ירש' ברכ' ע“א כ”ג) והיא היא. אלא שבירושלמי מביא רב מקרא מלא למקור מליצתו”תרננה שפתי" על" כי אזמרה לך“. כלומר על שזכית אותי לזמר ולהודות לך. “ונפשי” תזמר לך על”אשר פדית" אותה, אשר שמת “פדות”בינה ובין נפשות כל באי עולם, שהם משתחוים וכו' ואנחנו כורעים וכו' לפני ממ“ה הקב”ה.

עוללות למאמרי שמואל.

תורת הרפואה.

וֶסֶת ³: נוגא סמא לעינים (נדר' נ"ד:)

טובה טיפת צונן שחרית ורחיצת ידים ורגלים ערבית בחמין מכל קלורין שבעולם (שבת ק"ח:)

כל שקייני ספו ומטללי לבר ממיא דמסו ולא מטללי (ע“ח. וערש”י. וע' גי' אחרת לר"ה)

עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת (ע“ז כ”ח:)

מאי ביצת טורמיטא? א' שמואל וכו' (נדר' ג':)

דמסוכר ואכיל בשרא דצפרא, פרחלבי' כצפרא (נ"ד:)

חיה כ“ז שהקבר פתוח, בין אמרה צריכה אני בין לא א' צ”א, מחללין עליה את השבת – נסתם וכו' (שבת קכ"ח:)

הקיז דם ונצטנן, עושין לו מדורה אפי' בתקופת תמוז (שבת קכ"ט.)

הקיז דם וכו' ימכור וכו' [וישתה] יין, סומקא חלף סומקא (שם)

פורסא דרמא כל תלתין יומין (קכ"ט:)

עד מ' שנין מיכלא מעלי, מכאן ואילך משתי מעלי (קנ"ב.)

האי מאן דבעי למטעם טעמא דמיתותא, ליסיים מסאני וליגני (יומ' ע"ח:)

האי מאן דמשי אפי' ולא נגיב, נקטא ליחספניתא. מאי תקנתי'? לימשי טובא במיא דסלקא (שבת קל"ג:)

האי דמעתא, עד מ' שנין הדרא, מכאן ואילך לא הדרא (קנ"א:)

והשותה מים מזוגין שעבר עליהם הלילה [מתחיב בנפשו]. א' שמואל: והוא שלנו בכלי מתכת (נ“ד י”ז.).

מחוללי חלאים: שנוי וסת תחלת חולי מעים (כתוב' ק"י:)

הכל ברוח (ב“צ ק”ז:)

האי פרעתא סכנתא היא (ע“ז כ”ח.).

תרופות: כלהו שקייני מדבחא עד עצרתא מעלי (שבת קמ"ד:)

כל מיני כשות שרו לבד מטרוזא (ק“ט. ע”ש)

עלין אין בהם משום רפואה (שם)

חבלא מפיק חבלא (מ"א)

לכל מילי ידענא אסותא לבר מהגי ג' וכו' (ב“מ קי”ג.).

יצירת הגוף: דשוריינא דעינא באובנהא דלבא תלו (ע“ז כ”ח.).

מכשירי שמוש: אין בודקין את המטה אלא בפקולין, או בצמר נקי ורך (נד' י"ז.). **אזהרה למבקרי החולה: ** אין מבקרין את החולה אלא למי שחלצתו חמה(נדר' מ“א. וע' פירוש רש”י ר“ה “חלצתו” ברכ' ל”ד:).

 

IV רבה בר חנה ורבה בר בר חנה.    🔗

על רבה בן אחיו של ר' חייא ובן דורו של רב, אמרו התוספות: “רבה בר חנה גרסינן כו' אבל רבה בר בר חנה דבכולי הש”ס היה בימי ר' יוחנן" (תו' ר“ה”רבה" סנהד' ה'.). ויען כי נשתבשו הספרים בידי המעתיקים, עד כי הוחלפו שני החכמים במרבית המקומות זה בזה, הננו לפרוט וליחד מתוך המון המאמרים והזכרונות אשר נערמו בגמרה, מקצת שמועות שהן ודאי לרבה בר חנה – הראשון – למען נראה מתוכם את מתכנתו לרב, שהוא עקר הדור ומרכזו, וליתר חכמי הדור ההוא: “רב ורבה בר בר חנה הוו יתבי וכו' א' רב וכו' רב' בר בר חנה א' וכו' במאי קמפלגי רבב”ח סבר וכו' ורב סבר וכו' " (מנח' ל"ט.)“רב א' סוכ' ואח”כ זמן ורבבה“א זמן ואח”כ סוכה" (סכ' נ"ו.)“תני רבב”ח קמי' דרב" (ב“ק צ”א:) “רבב”ח יהיב לי' זוזי לרב א“ל ובנה ניהלי להאי ארעא” (קדושין נ"ט.)“רבב”ח חברו לי' וכו' אתו אמרי לרב" (ב“מ פ”ג.)“ארבב”ח א' רבי" (נדה מ"ז.)“ארבב”ח א“ר חייא” (ב“ב קכ”ד.)“בעא מני' רבב”ה משמואל א“ל וכו' א”ל אף אניאומר כן אלא שתלמידים וכו' א“ר מתנא (חולין מ"ח.)”ההיא פסוקת הגרגרת דאתיא לקמי' דרב וכו' א“ל רב כהנא ורב אסי לרב למדתנו רבנו וכו' שדרי' לקמי' דרבב”ה" (מ"ד:)“דרש רבב”ה חתיכה וכו' אינה אומרת עד וכו' אוקי רב אמורא עלי' ודרש כיון וכו‘" (חולין ק'.)“רבב”ה איתרע בי’ מילתא וכו' א“ל ר' חנינא וכו' א”ל רב וכו‘" (מ“ק כ”א.)“דביתהו דרבב”ה כי קא שכבה אמרה וכו’ אתא לקמי' דרב" (כ“ב נ”ב.)"כהדא אתחא דר' בא בר חנה וכו' אתא עוברא קמי רב וכו' (ירש' ב"ק ט' ז').

בקרה נא את המאמרים האלה ונראה הלרבה בר חנה הם או לרבה בר בר חנה?

גירסת הספרים שבידנו הגורסת בכל המקומות האלה“בר בר " ולא במקום אחד”בר" אינו על כרחה אלא פלטת קולמוסן של מעתיקים שלא דקדקו.

סמיכת רבה בר חנה – הראשון – בידי רבי ובהשתדלות ר' חייא דודו, נראה, כי היתה כאחת עם סמיכת רב או אולי מעט קידם לה, כפי העולה מסדר הספור המספר את סמיכת רב“ח ראשונה (סנהד' ה'.). ורב, הלא ידענו, כי אחר סמיכתו ישב עוד מספר שנים בבבל ואחרי כן שב לארץ ישראל וימצא עוד את רבנו הקדוש חי. ואם נתפוש את המועט ונאמר, כי יציאתו הראשונה לבבל ועכבתו שם וחזרתו לא”י וישיבתו השנית לפני רבי ור' חייא לא היו ביחד, בלתי אם חמש שנים – ורבי הלא מת לפי מסקנתנו בתחלת שנת תתקנ“ג לאלף הרביעי – הלא תעלה בידנו, כי הוסמך רב בשנת תתקמ”ז ורבה בר חנה גם הוא לכל המאוחר בשנה ההיא ואולי מעט קודם לה, והדעה נותנת, כי אדם שהגיע להוראה ועושה כמין שררה על הצבור סתָּמוֹ, אינו פחות מבן עשרים שנה, ובכן נולד רבב“ח בשנת תתקכ”ז או סמוך להמלפניה.

לעומת זה אי אפשר לנו בשום פנים להקדים את לדת ר' יוחנן, מטעם שיתבאר במקומו, לשנת תתקל“ה, ולפיזה יהי' רב”ח גדול מריו“ח לכל הפחות בשמנה שנים. ומעתה יהיה לנו להבדיל את רב”ח בן אחיו של ר' חייא הבדלה גמורה, מרבב“ח תלמיד ר”יוח, כי רי“וח היה לראש, סמוך לשנת תתקצ”ה (ע' דורה“ר ב', קנ”ד). ולפי המתקבל התחיל להעמיד תלמידים מן העת ההיא ולא לפני מזה.

ורב בן דודו של רב“ח הלא היה חברו בתורה, ואין ספק כי גם בן גילו בשנים היה ושניהם למדו ביחד לפני ר' חייא דוד שניהם,כמאמר: “יצא ר’חייא ושנה לשני בני אחיובשוק לרב ולרבה בר בר חנה” (מ“ק ט”ז:). ועד כמה אין מקום לגירסת”בר בר" פה, וכי צריך להכתב תחת זה“בר”הלא יעיד המאמר כלו בראשו עד סופו.

וגם בשמועת “רב ורבה בר בר חנה הוו יתבי וכו' א' רב וכו' רבה בר בר חנה א' וכו' במאי קמפלגי? רבה בר חנה סבר וכו' ורב סבר וכו'” (מנח' ל"ט). יש לשבש“בר בר” ולגרוס“בר”. הלא גם את ר' יוחנן עצמו רבו של רבב“ח אנו מוצאים משוה את עצמו כתלמיד לגבי רב וכותב אליו “לקדם רבנו שבבבל” (חולין צ"ה:), ואיך תעלה על הדעת, כי תלמידו של רי”וח יושב עם רב שבת אחים וחולק עמו בדבר הלכה? והוא הדין במחלוקתם דסוכה וזמן (סכ' כ"ו.). בשמועת: “תני רב' בר חנה קמי' דרב וכו' הוא תני לה והוא אמר לה: הלכה כרשב”ג" (שבת ג'.) אי אפשר לקיים את גירסת “בר בר”. הן אמנם, כי במליצת “תני – – קמי'” יש מעין סדור ברייתא של תלמיד לפני הרב, אך ספור" הוא תנא לה והוא אמר לה: הלכה כרשב“ג” בא ומעיד, כי לא מנהג תלמיד עם רבו נהג רבה זה עם רב, כי אם מנהג חבר עם חברו, ולא מנהג חבר סתם, כי אם חבר עומד על דעתו, שאין עיניו נשואות להסכמת חברו והיודע את כח עצמו להכריע הלכה על פי שיטת עצמו, ודבר זה אי אפשר, בלתי אם ברבה בר חנה חברו של רב, שלמדו שניהם כתלמידים מפי רב חייא. ומלבד כי יש כח בשמועה זו שבררנו את גירסתה, להחזיק את חברתה הדומה לה במליצתה “תני רבב”ח קמי' דרב" (כ“ק צ”א:) בחזקת צורך תיקון גירסתה להגיה גם בה “בר” תחת “בר בר”, הנה בכלל הדבר אי אפשר בשום פנים להביא את רבה בר בר חנה – השני – במתכנת עם רב, כי כבר התברר הדבר, כי מת רב בשנת ז' לאלף החמשי, ור' יוחנן היה לראש ישיבת בשנת תתקצ“ה, כאחת עשרה שנה לפני מות רב, ויארך ימים על כסאו כחמש וחמשים שנה עד שנת ג' לאלף החמשי. ועתה אלו היה רבב”ח תלמיד לריו“ח למן השנה הראשונה לישיבת ר' יוחנן, כי עתה היה בן חמש ושבעים שנה במות רבו, כי סתם תלמיד לאיש גדול כזה, איננו פחות מבן עשרים שנה, ובכן היה לו להולד בשנת תתקע”ה לאלף הרביעי.

אולם המאמר המספר “ארבב”ח א“ריוח, הא ארבעין שנין דנפק האי עובדא ממצרים, ורבב”חדידי' אמר שתין שנין, ולא פליגי מר כשני' ומר כשני'" (ע“ז ל”ח:) נראה להעיד, כי חי עוד רבב“ח אחרי מות ר”יוח, ואם כן הלא היה לו להיות זקן מכל חבריו ונכבד ביניהם גם מצד זקנתו. ובאמת הלא ראינו, כי המעט ממנו, כי לא היה זקן מחבריו, כי אם קטן הרבה מהם ועומד ומשמש לפניהם כתלמיד קטן המשמש את רבותיו, שמקטנותו אינם חוששים ביותר לכבודו, כעדות ספורו “הוה קאימנא קמי' דר' אמי ור' אסי אייתו לקמייהו כלכלה דפורי ואכלו וכו' ולא יהבו לי מידי” (חולין ק"ו.). וכשבא הוא לבבל, רואים אנחנו כמעט רק את האמוראים מבני דור השלישי והלאה נותנים בו מנהג חברות ומקדימים את פניו כפני חכם וחולקים עמו בדבר הלכה,“כי אתא רבב”ח עול לגבי' רב אוירא טבא ורבה ברי' דרב הונא" (פסח' נ"א.) “ילתא אייתא דמא לקמי' דרבב”ח וטמי לה; לקמי' דר' יצחק ברי' דרב יהודה ודכי לה" (נד' כ':). ועוד אנו מוצאים נושא ונותן בדבר הלכה גם עם האמוראים מדור הרביעי: “א”ל רבב“ח לאביי: ומדר' אליעזר קמותבת לי' למר? א”ל: אין דשמיע לי' מני' דמר" (ערובין מ"ה.). ואם נתבונן היטבבענין זה נמצא, כי זמן משא ומתן של אביי עם רבו רבה בר נחמני בדבר האוקימתא של המשנה, קדם הרבה לזמן השיחה, שהיתה לרבב“ח עם אביי על אדותיה, כעדות מליצת”אין דשמיע לי מני' דמר“הראויה להאמר רק על בעל שמועה, שאינו עומד עוד לנגד האומרה בשמו. ויש במליצת מאמר זה מעין הכרע, כי אחרי מות רבה בר נחמני נאמר כאדם האומר לחברו: “עכשיו אי אפשר לי עוד לדון עם רבי בדבר זה. אחרי כן איננו עוד בקרבנו, אך בשעה שהיה עוד אפשר לשמוע, כלומר בחייו, שמעתי כן ממנו. או אם גם נאמר, כי לא היה משאו ומתנו עם אביי אחרי מות רבו ממש, היה דבר זה לכל הפחות בשנים האחרונות לרבה בר נחמני, כי אין להחזיק, כי עזב אביי את רבו בשנים הראשונות לשבתו על כסאו. ורבה הלא מת בשנת תרל”א לשטרות, שהיא שנת שמונים לאלף החמישי, הלא היה לרבב”ח, אם נולד בשנת תקע“ה, להיות בן מאה וחמש שנים. וגם אם נאמר, כי נשא ונתן עם אביי בהיות עוד רבה חי, כעשר שנים קודם לכן, הלא היה אז בימים ההם כבן תשעים וחמש. כי על כל פנים היה אז רבה בעצם ימי גדולתו, עד כי קרא לו רבה בר בר חנה עצמו שלא בפניו “מר”: “ומדר' אליעזר קמותבת לי' למר”. ומלבד, כי דבר זה בעצמו הוא פלא גדול, שאינו נוח להתקבל על הדעת, יפלא עוד יותר, כי קרוב לימים ההם, בימי חרפו של אביי, היה רבב”ח עוד בריא וחזק, עד שהיתה עוד “דעתו לחזור” לא"י (פסח' נ“. וע' גי' רבנו חננאל והרא”ש, כי גם גורסים" ואמרו לי לאביי"). –

מכל זה יעלה לנו, כי רבה בר בר חנה תלמיד ר' יוחנן היה, רק בא בימים, אבל לא מופלג בזקנה גם בימי רבה בר נחמני ואביי. ואפשר הדבר, כי לא נולד כי אם עשרים או חמש ועשרים שנה לפני מות ר' יוחנן, בשנת כ"ה או ל' לאלף החמישי, כנראה מהליכות רב אמי ורב אסי עמו. ורבה בר חנה, קרובו וחברו של רב היה, וקרוב אליו במספר שנותיו. ובכן אף אם נאמר, כי זכה רבה בר חנה לזקנה גדולה כרב בן דודו, וכי מת גם בשנת ז' לאלף החמישי או סמוך לה,קדמה מיתתו כעשרים או חמש ועשרים שנה ללידת רבה בר בר חנה תלמידו של ר' יוחנן.

VII סגנון הלכות רב אסי הבבלי.    🔗

בגוף הספר החלטנו, כי “היו פני רב אסי אל גופי ההלכות ופני מרבית אמרותיו הן, כפני מטבע שטבעו חכמים, אשר עליהן אין להוסיף” (38). דבר זה עלה לנו מסגנון הלכותיו אלה הקצר והנמרץ, אשר מלבד עצם הענין והפסק, מעטים דבריו בתכלית המעוט:

אמצעיות אין להן סדר (ברכ' ל"ד.)

אסור להרצות מעות כנגד נר הנכה (שבת כ"ה.)

טעם אינו מבדיל (פסח' כ"ו.)

אין מעשין אלא לפסולות (כתוב ע"ז.)

מתיחד אדם עם אחותו ודר עם אמו ועם בתו (קדושין פ"א:)

צרור וזורקו אגוז ונוטלו, זוכה לעצמו (ואין)

[ואינו] זוכה לאחרים;

חפץ ומחזירו לאחר שעה, זוכה בין לעצמו בין לאחרים (גטין ס"ד:)

אין חכם רשאי להתיר אלא כעין ד' נדרים הללו (נדר' כ"א:)

אין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ רבית אוכלת בהן (ב“ק ל”ט.)

בכור שמיחה מיחה (ב“ב קכ”ו).

הגרים שליש ושתם שני שלישים פסולה (חולין כ'.).

מתוך מקצת הלכות האלה, האמורות בלשון המשנה מבלי שום כל תערובת לשון ארמית, יראה לנו פרט אחר משיטת ר' אסי זה, כי מצמצם הוא את כח בית דין בכמה דברים, כאשר יעידו שתי מלין אלה החוזרות בשלש מן ההלכות האמורות: "אין – – אלא (ע' לעיל כתוב' ע“ז. נדר' כ”א: ב“ק ל”ט.).

ג: ר' יוחנן וחבריו    🔗

I דברי ר' יוחנן על בבל.    🔗

איכא סבי בבבל וכו' (ברכ' ח'.)

עצים של בבל א"צ רוב (שבת כ':)

למה נקראה שמה מצולה (שבת קי"ג).

רייק מכותהא דבבלאי (שבת קמ"ה:)

עופות שבבבל שמנים מפני שלא גלו (שם).

מועדים שבבבל שמחים מפני וכו' (שבת קמ"ה:)

א“ל לר”יוח: אתו חברי לבבל וכו' (יבמ' ס"ג:)

א“ריוח מפ”מ אין מצורעין בבבל וכו' (כתוב ע"ז:)

זעירי ארכבי' לר“יוח וכו' א”ל אורייתן כשרה בנתן לא כשרן (קדושין ע"א:)

– דבריו על גבולי בבל ליוחסין – (שם ע' – ע"ב:) סברי כתי‘: ונתן ה’ לך שם לב רגז – דבר' כ“ח, ס”ה – בבבל (נדר' כ"ב.) דילכון אמרי דלהון היא (ב“ק קי”ז:) חנופה וגסות שירדה לבבכל (סנהד' כ"ד.) – אבל נראה שעל האומה הבבלית יכַוֵן –

אחות לנו קטנה וגו' זו עילם שזכתה ללמוד ולא זכתה ללמד (שם)

בבל: בלולה במקרא, בלולה במשנה, בלולה בתלמוד (שם)

לא בבליין היו וכו' (מנחות ק')

עד דאכלת כפנייתא בבבל (בכורות י"ח:)

רבותינו שבגולה היו מפרישין תומ"ע עד וכו' (ירש' חלה ב' ט')

דאר"יוח: מן בבל לבבל (ירש' שביעית ו' ו'.).

II עוללות למאמרי ר' יוחנן    🔗

לזכרונות בית המדרש מימי ילדותו: אר"יוח: אנא לאו טבחא אנא ולאו בר טבתא ונהירנא דהכי הוו אמרי בי מדרשא וכו' (חולין צ"ג.). – וע' בגוף הספר 65 הערה 13. –

לידיעת המקומות: באפס דמים – ש“א י”ז, א' – אר“יוח: בתקל סמוקתא (ירש' סנהד' ב' ה'). אר”יוח: ג' נשתיירו מהם: בלועה דגדר וחמי טברי' ועינא רבתא דבירם (סנהד' ק"ח.).

אר"יוח: למה נקרא שמה שנער וכו' (זבח' קי"ג:) – וע' גוף הספר 66 הערה 1. –

למאמריו בשם התנאים: דאר"יוח משום ר' יוסי בן קוצרתא (שבת קנ“א: ע' תנא זה הי”ו 328).

אר"יוח משום ר' אליעזר בר יעקב (סוט' מ“ג: [ו”פ])– וע' בגוף הספר סוף עד 66 וראש עד 67. –

לשיטתו לצדק את הבריות: ולקחתי אתכם א' מעיר ושנים ממשפחה – ירמ' י“ג, ד' – אר”ל: דברים ככתבן. א“ל ר”יוח: לא ניחא לי' למרייהו דאמרת להו הכי, אלא א' מעיר מזכה כל העיר כולה וב' ממשפחה מזכין כל המשפחה כולה (סנהד' קי"א.) מנין שמחל לו הקב"ה – לשאול – על אותו עון (ערובין נ"ג:)

“עוזא בא לעה”ב (סוט' ל"ה.) – ע' גוף הספר 72 – 75. –

להלכות גוים באסורים: חפצי גוי קונין שביתה גזרה בעלי גוים אמו בעלים דישראל (ערובין מ"ז:) – וע' בגוף הספר 75 הערה 12 ושלאחריה. –

לחשיבות הבגדים: אר“יוח: תחת כבודו – ישע' י', ט”ז – ולא כבודו ממש (שבת קי"ד:) – ע“ש ותראה שהוא קורא לבגדים”כבוד" – וע' בגוף הספר 69 הערה 11. –

III עוללות לתולדות ריש לקיש ולמאמריו.    🔗

תשלום להערה 10 צד 78.

ועל מעשי ילדותו יחשב גם המסופר עליו:

רשב"ל קרי יתי' חד מגר וכו' קם ורקד חסר ויהבין לי'

חד גרב דהמר עת"ק וקרא עלוי לשחוק עושים

לחם ויין ישמח חיים (קהל' רב' י' י"ט).

ענְוָתו.

אמרו עליו – – שמימיו לא מלא שחוק פיו בעה“ז מכי שמעה מרי”וח רבי' (ברכ' ל"א.)

ר"ל אומר כל אדם שכועס אם ח' הוא חכמתו מסתלקת ממנו וכו' (פסח' ס"ו:)

א"ל פסלת לך ד' טורי וטענת בר לקישא? שדי בר לקישא במיא (מגל' כ"ח:).

על התורה, קדמותה, אחדותה ושקידתה.

ב' אלפים שנה קדמה התו' לברייתו של עולם,

מ“ט ואהי' אצלו אמון ואהי' שעשועים יום יום – משלי ה' ט' – (שה“ש רב' ה', י”א). מ”ד: ואתנה לך את לוחות האבן והתורה

והמצוה אשר כתבתי להורותם – שמות כ“ד, י”ב – לוחות אלו עשה"ד;

תורה: זה מקרא; והמצוה: זו משנה; אשר כתבתי: אלו

נביאים וכתובים; להורותם: זו גמרא, מלמד שכולם נתנו למשה מסיני (ברכ' ה'.) (ריוח"א: אין גרנה של תו' אלא בלילה וכו') ר"ש [ב"ל] א' ביום ובלילה (שה"ש רב' שם)

ארשב"ל כד הוינא לעי באורייתא ביממא הווה מנהרא לי בליליא (שם).

אהבת ישראל.

והנה ה' נצב עליו – ברא' כח, י"ג –

כאדם שמניף על בנו (חולין צ"א:)

אין הקב“ה מכה את ישראל אא”כ בורא להם רפואה תחלה (מגל' י"ג:)

גלוי וידוע לפני משו"הע שעתיד המן לשקול שקלים

על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו (שם).

על אחדות האומה.

לא תתגודדו – דבר' י"ד, א' – לא תעשו אגודות אגודות (יבמ' י"ג:)

אומה זו כגפן נמשלה, זמורות שבת אלו בעה"ב, אשכולות שבה אלו

ת"ח, עלין שבה אלו עמי הארץ, קנוקנות שבת אלו ריקנין שבישראל,

היינו דשלחו מתם ליבעו אתכליא רחמי על עליא

דאילמלא עליא לא מתקימי אתכליא (חולין צ"ב.).

עיר הגרים.

המטה דינו של גר וכו' (חגיג' ה'.)

שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב (סוט' י':)

קתני לוקחין מהם עבדים ושפחות וכו' מסתברא עבד ישראל וכו'

ארשב"ל אפי' עבד גוי מפני שמכניסו תחת כנפי השכינה (ע“ז י”ג:).

חקרי קדמוניות.

לא שלום שמו ולא צדקיהו שמו אלא מתניה שמו (ירש' שקל' ו' ה')

ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען – ברא' י' ו' – היינו סבורים שנתבלעה משפחתו של פוט, בא יחזק' ופירשה: כוש ופוט ולוד – יחזק' ל‘, ה’ – (ב“ר ל”ז)

 

ד: מלואים לדור שני לאמוראי בבל    🔗

I עוללות למאמרי רב יהודה בר יחזקאל.    🔗

זכרונותיו.

האר"י אמר רב ברם זכור אותו האיש לטוב וכו' (שבת י"ג:)

האר"י אמר רב אנשי ירושלם אנשי שחץ הי' (שבת ס"ב:)

האר“י אמר רב י”ג אלפי עגלי הוה מעשר דבי רא"ב עזרי' וכו' (ביצ' כ"ג.)

האר"י אמר רב מעשה באדם שהיה מעביר מי חטאת וכו' (חגיג' כ"ג.)

האר"י אמר רב בבית האסורים היה מעשה, ולבית האסורין בא מעשה (יבמ' ק"ה: וע' ירוש')

האר“י אמר רב מ”ד מימינו בכסף וגו' בשעת הסכנה נתבקשה הל' זו (יבמ' ק"ח:)

האר"י אמר רב מעשה באדם אחד בשני בצורת וכו' (גטין ל"ה.)

האר“י אמר רב מ”ד ועשקו וגו' מעשה באדם א' וכו' (גטין נ"ח.)

האר"י אמר רב ר' מאות ילדים היו לו לדוד וכו' (קדושין ע"ו:)

האר“י אמר רב ברם זכור וכו' וי”ב גמלא שמו (ב“ב כ”א.)

האר“י אמר רב ברם זכור אותו האיש לטוב ורי”ב בבא שמו (סנהד' י“ג: ע”ז ח':)

האר"י אמר רב מצור ועד קרטיגני מכירין את ישראל וכו' (זבח' ק"י.)

האר"י אמר רב העיד נתן בר שילא ריש טבחיא מצפורי (חולין ג':)

אר“י אמר שמואל י”ח דבר גזרו ובי"ח דבר נחלקו (שבת י"ד:)

אר“י אמר שמואל בשעה שנשא שלמה את בת פרעה הכניסה לו וכו' (כ"ו:) אר”י אמר שמואל בשעה שנשא שלמה את ב"פ ירד גבריאל וכו' (שם)

אר" אמר שמואל מעשה בתלמידו של ר"מ שנכנס אחריו לבית המרחץ (שבת קנ"א:)

אר“י אמר שמואל משום ר”מ כשהייתי אצל ריש"מ הייתי מטיל קנקתום וכו' (ערובין י"ג.)

אר"י אמר שמואל בשעה שתקן שלמה (ערובין כ"א:)

אר“י אמר שמואל מעשה בא' שהיה מעביר חבית של יין קדש וכו' (חגיג' כ"ב:) אר”י אמר שמואל שלפי קציר חטין הי' והלכו י' ב"א וכו' (יבמ' קט"ז:)

אר“י אמר שמואל ת”ח המלמדין הל' שחיטה לכהנים היו נוטלין וכו' (כתוב' ק"ו.)

אר"י אמר שמואל שלחו לי' בני מדינות הים לרבן גמליאל וכו' (גטין ל"ד:)

אר“י אמר שמואל מעשה בא”א שהיה מסית לפ"ת וכו' (ב“ב קי”ד:)

אר“י שאלו את ר”א עד היכן כבוד אב (ע“ז כ”ג:)

אר"י אמר שמואל חרם של הדרינוס קיסר (ל"ב)

אר“י אמר שמואל מעשה בתלמידיו של רי”שמ ששלקו לו ז' אחת שנתחייבה (בכור' מ"ה.)

א' רהבא א"ר יהודה עצי ירושלם של קינמון היו וכו' ומשחרבה וכו' (שבת ס"ג.).

ברכות ותפלות. ⁴

אל ישאל אדם צרכיו לא בג' ראשונות ולא בג' אחרונות (ברכות ל"ד.)

דאר“י א' שמואל שמן מברכין עליו בפה”ע (ברכ' ל"ה:)

קמחא דחיטי – – בפה"א (ל"ו.)

קורא בפה“א (ושמואל א' שנ"ב.) א”ל שמואל:שננא כותך מסתברא וכו' (שם) כן דייסא – – שנ"ב (:)

אר"י אמר רב ר' צריכין להודות (נ"ד:)

מאי מברך? אר"י: ב' גומל חסדים טובים (שם)

מאי מברכים? רי"א: מודים אנחנו על כל טפה וטפה שהורדת לנו (ברכ' נ"ט:) מאי ברכת השיר? רב יהודי א': יהללוך (פסח' קי"ח:)

– – משמי' דרב יהוד' אמרי: אקב"ועל העריות ואסר לנו וכו' (כתוב' ז':)

– – משמי' דר“י: מקדש ישראל ע”י חופה וקדושין (שם)

בא“י אמ”ה שבכל ברא לכבודו ויוצר האדם וכו' וכו' משמח חתן עם הכלה (שם).

ידיעותיו בלשון וכלכלת המקרא.

בירית זו אצעדה (שבת ס"ג.)

מאי עצה – – תבן של מיני קטנית (שבת ע"ו.)

בוריה זה [מין] חול (צ'.)

קמוליא: שלוף דוץ (שם)

סיאה: ציתרא וכו' (קכ"ח.)

מאי דקה – דדייקא באוכלא (קנ"ה.)

מאי אין אובסין אין עושין לה אבוס במעיה (:)

[רביעה:] מטרא בעלא דארעא (תעני' ו':) – וע' ויקר' י“ט, י”ט –

מאי מקמץ זה המקבץ וכו' (כתוב' ע"ז.)

מנדה זו מדת המלך כלו וכו' (ב"ב ח':).

ידיעותיו בטבע החי.

תורא אריכ' גנובתי‘, משום דרייר באגמא וכו’; קרנא דקמצא

רכיכא, משום דריירא בחילפא וכו‘; תימרא דתרנגולתא וכו’ (שבת ע"ז:)

מקק דספרי, תכך דשיראי, אילא דעגבי, פה דתאני, וחה דרמוני (צ.)

נהילא מקמי מטרא, אתא מטרא, וסמוך מחולתא; דבתר מטרא פסיק מטרא וסמוך חריא דעיזא (תעני' ט':)

א"ל לרב יהוד' וכו' שאני חזירי דדמיין מעייהו לבני אינשי (תעני' כ"א:)

מאי ברדלס נפרזה (ב“ק ט”ז.)

מאי חולדות סנאים – – – שרצא חרצא (ב"ק פ.)

שקיטנא אריכי שקי' וסומקי וכו' אריכי שקי' וירוק' וכו' (חולין ס"ג.)

שלך זה השולה דגים מן הים (שם)

דוכיפת שהודו כפות (שם וערש"י).

 

ה: מלואים לדור ר' אמי וחבריו    🔗

I ר' יוסי בר' חנינא ור' יהודה בן חנינא.    🔗

על המשנה האומרת “האיש מדיר את בנו בנזיר” שואלת הגמרה: “מ”ש?" ומשיבה “ארי”וח וכו' ור' יוסי בר' חנינא א' ריש לקיש וכו‘" (נזיר כ"ה:). מסדר זה עולה, כי רי“ב חנינא היה תלמיד לר”ל או לכל הפחות בן דורו. ודבר זה מוכרע ממרבית המקומות אשר יזכר שֵם ריב"ח, כגון “ארי”ב חנינא א’ ריש לקיש הל' כר“א בגיטין” (גטין פ"ו:). אך במשך הדברים בההיא דנזיר שואלת שם הגמרה: “וסבר ר' יוסי בר' חנינא הכי והתניא ר' יוסי בר' חנינא אומר וכו'” (נזיר כ“ט. בגירסה הקדמונית המובאה בחו' ד”ה“ה”ג"). אולם גירסתנו בגמרה שלפנינו היא “והתניא ר' יוסי בר' יהודה אומר”, כי המעתיקים ידעו רק אמורא הנקרא ר' יוסי בר' חנינא ולא תנא הנקרא כן. אבל “רבנו תם מפרש דאין לשבש את הספרים, דהא רב חנינא דשמעתין ע”כ תנא, ואינו אותו שבש“ס שמוזכר באמורא, שהרי ארשב”ל משום ריב“ח, וריב”ח היה תלמיד דריו“ח דא' בפ”ג דסנהד' – ל‘: – דר"יוח סמכי’ וא“ל אמור מה ששמעת ואיך ארשב”ל משמו? אלא ודאי תרין הוו" (תו' שם). וגם רשב“ם קיים גירסה ישנה שבנזיר וקורא לברייתא המובאה שם”מתני דר' יוסף בר' חנינא במס' נזיר" (פרשב“ם ד”ה“מביאה קרבן אחד” ב“ב קס”ו.). ואם כן הלא היה גם לדעתו, גם תנא שנקרא רי“ב חנינא. מלבד זאת יש עוד ראיה לדעת ר”ח, כי היה גם תנא נקרא בשֵם ריב“ח, כי כן נזכר שֵם זה בתורת שם בעל מאמר בברייתא “א”ר יב”ר חנינא בוא וראה כמה קשה וכו‘" (תוספ' ערכין ה‘, ט’), ואמורה ושנויה ומשולשת ברייתא זו בתלמודנו (סכה מ‘: קדושין כ’. ערבין ל':), וכן נזכר בתורת שֵם בעל מאמר לברייתא אחרת: “רי”ב חנינא או’ הרי אומר במדבר בערבה וגו' אלו י' נסיונות וכו'" (ספרי דברים א'). אולם בכל הֵרָאות לנו דעת ר“ת נכונה, כי היה גם תנא ששמו רי”ב חנינא, הנה רי"ב חנינא המצוי הרבה בתלמודים ובמדרשות ואשר פעלו נראה משם הרבה, הוא האמורא ולא התנא, על כן נחוץ לנו מאד לבקר את המאמרים והזכרונות המסופקים, למי משניהם הם.

הנה נוח מאד להחזיק, כי מאמר אשר “אמר ר' אבא הכהן מעשה ומתו בניו של רי”ב חנינא וכו‘" (תעני' י"ג.) חוזר על התנא ריב"ח, ולא עוד אלא שגם המעידים תנאים הם, כי ר’ יוסי הכהן הלא הוא תלמידו של ריב“ז (ע' אבות ב‘, ח’). ואם כן הלא יהיה רי”ב חנינא בעל המעשה, תנא בן דורו של רי“ב זכאי. אולם אם נחפוש היטב נמצא, כי גם אמורא היה ששמו ר' יוסי הכהן, וחבר לריה”כ זה היה חכם, ששמו ר' אבא הכהן, ועדותם זו של מיתת בני ריב“ח העידו, לפי המסתבר אחרי מות ר”יוח ורשב“ל, כאשר מצאנו “איתיבי' ר"ל לרי"וח: בנות שוח וכו' אשתיק [רי”ח] א”ל ר' אבא הכהן ליוסי הכהן אמאי אישתיק וכו' " (ר“ה ט”ו:). ובכן נשא ונתנו גם ר' אבא הכהן ור' יוסי הכהן, בימים אשר קשה היה לברר אמתת דבר ר“יון ור”ל. וקושי זה אינו אלא לפי שכבר מתו, וא“כ לא היו אלא בימי ר' אמי ור' אסי ואולי גם אחריהם. ולפי זה אין דבר מכריענו להוציא את ריב”ח, שדבר עליו ר' אבא הכהן בשם ר' יוסי הכהן, מחזקתו ולאמר עליו, כי הוא תנא קדמוני בן דורו של ריב“ז. אך עוד יש דמיון מתעה ללמוד משמועה אחת, כי ריב”ח הנאמר בה, הוא תנא, בן דורו של ר“י הגלילי, ולא עוד אלא שהוא תנא חשוב ממנו, כאשר מצאנו: “ר' יוסי גלילאה איקלע לאתרי' דרי”ב חנינא וטלטל סרגא ואיקפד רי”ב חנינא" (שבת מ"ו.). ועתה אם רי“הג בא אל מקומו של ריב”ח, אין זאת כי אם היה ריב“ח בן דורו, ואם מלאו לבו לריב”ח להקפיד על רי“הג, על כרחנו היה חשוב או זקן ממנו. אך באמת אין ר' יוסי גלילאה זה התנא ר' יוסי הגלילי בן זמנם של ר' טרפון, ר' עקיבא ורי”שמ, כי אם בן זמנו של ר' יונה, ומן התנאים אין אף אחד שיהי' שמו ר' יונה. וסתם שם זה אינו אלא לחברו של ר' זירא, שהיה מן התלמידים המאוחרים שבמאוחרים לרי“וח, או לתלמידו של ר' זירא זה, וא”כ יהיה מן האחרונים שבאמוראי א“י, ואם כן יהי' ר' יוסי גלילאה חברו של ר' יונה גם הוא מתלמידי ר' זירא או לכל הקודם מדור ר”ז עצמו, שעקר ימי מעשהו באו בדור ר' אבהו, שהוא דור ר' אמי. ור' יונה זה ור' יוסי גלילאה זה אמנם היו תלמידים מובהקים של ריב“ח, כמו שמצאנו”ר' יונה זה ור' יוסי גלילאה בשם ריב“ה” (ירש' שבת ז‘, ד’. שם כלאים ג‘, ח’. שם נזיר ז‘, א’). מלבד דברים אלה אמר הגאון בעל סה“ד להחליט, כי בכל מקום שנזכר שם ריב”ח לפני ר“יוח ור”ל, הרי הוא ריב“ח התנא, וכ”מ שהוא נזכר אחריהם, הרי האמורא. ולדעתנו אין הדבר נוהג, כי תנא ואמורא יזכרו כאחד כשני חכמים חולקים. ואפילו במקום שאמורא אמר לעצמו לפי תומו של דבר, שהוא סותר לדעת תנא, מתמהה הגמרא ושואלת: “גימא פליגא אדר' פלוני או ר' פלוני”. וסתם תשובה על שאלה כזו“אמר לך ר' פלוני אנא כאידך תנא סבירא לי”. ואיך יעלה על הדעת, כי יחלוק ר“יוח או ר”ל מדעת עצמו על תנא, הלא זהו כל עצמה וכל כחה של תיובתא לבטל דברי אמורא, כשהוא חולק על אחד התנאים, כדברי קדמונינו“ותיובתא היא מבטלת ההלכה” (מבוא התלמוד לר"ש הנגיד) “שלשון תיובתא שייך כשהמקשה משיב על האמורא מכח משנה או ברייתא, כי האמורא אין לו כח לחלוק על התנא” (תחלת חכמה מובא בקיצור כללי הגמרא שעל יד מבוא התלמוד). ובכן אין גם מאמרי ריב“ח הקודמים במחלוקתם לר”יוח ולר“ל ולשאר זקני האמוראים, לשום תנא ששמו ריב”ח, כ“א לריב”ח האמורא. אולם אף כי לדעתנו אין ספק, כי ריב“ח הנזכר בתכיפה אחת עם רי”וח ור“ל, הוא האמורא, לא נחדל להִפָּלֵא על גוף הדבר הזה כמה פליאות. אם אמת נכון הדבר, כי הוא אמורא צעיר מר”יוח, איך ימלאהו לבו לחלוק בכלל על רי“וח וחבריו שסתמם הם רבותיו: ואם תמצא לאמר, כי לא תלמיד מובהק הי' לריו”ח, מכל מקום צעיר הוא. ומדוע הקדימו הסדרנים את דברי הצעיר לדברי הזקן? ועוד יותר יקשה, מי מלבד המקומות הרבים שריב“ח אומר שמועה בשם ריו”ח או בשם ר“ל, מצאנו את ריו”ח הזקן הרב ואת ריש לקיש הרב אומרים שמועה בשם ריב“ח הצעיר, כגון: “ארי’צ א”ר יוחנן א”ר יוסי בר' חנינא משום רא“ב יעקב וכו'” (ברכ' י‘: (“רשב”ל בשם ר’ יוסי בן חנינא" (ירש' סכה א‘, א’). על כל הקושיות האלה יש לדעתנו תשובה אחת, כי כל הדברים אשר אמר ריב“ח בשם ריו”ב וחבריו, שמע מפיהם, שאמרו הם אותם בשם רבותיהם או מדעת עצמם. לעומת זה כל מאמרי ריב“ח שקדמו למאמרי ריו”ח וחבריו, או שנראו כחולקים עליהם או שהם אמורים בשמו, לא שלו היו, כ“א של רבותיו, או של חכמים הראשונים שפעמים הוזכרו שמותם כגון רא”ב יעקב שהרבה ריב“ח לאמר בשמו. וריו”ח קבלם מפי ריב“ח והזכיר עליהם את שם התנא הקדמוני, אחרי הזכירו את שם ריב”ח שמסר לו שמועה אחת משמועות תנא זה (ברכ' שם). כי מסתבר הדבר מאד, כי בעל שמועות היה ריב“ח במדה מרובה מחבריו, כי מלבד שהי '”מרא דשמעתא דאושא" (כתוב' ג'.), מצאנו, כי דברים שנעלמו לריו“ח ולכל בני דורו, גלוים וידועים היו לריב”ח, כאשר יעלה מעובדה זו “יומא חד הוה יתיב קמי' ריו”ח א' להו – ריו“ח לסוד חכמיו –: מי איכא דידע הל' כריב”ק או לאו? א“ל רש”ב אליקים דן – זה. כלומר ריב“ח – ידע – – א”ל – ריו“ח לריב”ח –: בני, אמור כיצד שמעת? א“ל: כך שמעתי שמורה ריב”ק לר' נתן – א“ל: לזה הוצרכתי וכו'” (סנהד' ל':). וכן מצאנו עוד ששנה ריב“ח ברייתא לפני ריו”ח“וקלסי' ריו”ח" (מעילה מ"ז:). ואם נדמה בנפשנו, כי דברים ששמע מריב“ח ספר ריו”ח לפני תלמידיו או לפני חבריו שלא היו אז במעמד ההוא, הלא אמרם על כרחנו בשם אומרם, אשר מפיו, ולא מפי אחרים, שמע אותם. וגם דברי ריב“ח המוקדמים במקומות אחרים לדברי ריו”ח ור“ל, לא דברי עצמו הם, כי אם דברי הקדמונים, שאמר בשמם. ודרך זאת להקדים את דברי הצעיר, שהוא כעין תלמיד, לדברי הזקן שהוא כעין רב, מצאנו ברב יהודה בן יחזקאל לגבי ריו”ח: “מאי ברכת השיר? רב יהודה או' וכו' ר' יוחנן או' וכו' " (פסח' קי"ה) “מהיכן הלל הגדול? רביהודה או' וכו' ריו”ח או' וכו' רב אחא בר יעקב או' וכו'” (שם). ואין ספק כי אלו היו דברי רב יהודה דברי עצמו, לא הקדימו אותם לדברי ריו“ח הגדול בדורו ובכל הדורות הבאים, אלא על כרחנו היו דברי רב יהודה דברי רב או שמואל רבותיו, עצמו, שבשמם היה אומר שמועות הרבה מאד, וביחוד ההלכות הנוגעות לעניני תפלה וברכה. ואת רב ושמואל הלא חשב גם ריו”ח עמנו לגדולים ממנו (חולין צ"ה). על כן הקדימו את דברי תלמידם, האומר בשמם, לדבריו. והוא הדיון בריב“ח, שהקדימו את דבריו לדברי ריו”ח. יען כי לא דברי עצמו הם. ויען כי דברי ריב“ח, הם לפעמים דברי הגדולים שקדמוהו. ע”כ יש אשר ריו“ח עצמו אמרם בשמו, אף כי קטן הי' ריב”ח מריו“ח. ומטעם היות הרבה מדברי רי”ב חנינא של תנאים קדמונים, הקדימום לפעמים מסדרי הש“ס גם לדברי ר' יהושע בין לוי. רבו של ריו”ח (ע' ברכ' כ"ו:). ולא רק דבר זה בלבד מצאנו כי ידע ריב“ח לפעמים ברייתא אשר נעלמה מר' יוחנן. כי מוצאים אנחנו בדבר סברא יש, אשר מריו”ח נפלא הדבר וריב“ח מצא את פתרונה: “א”ר שבתאי: מקבלין עדים שלא בפני בעל דין – תהי בה ריו”ח: וכי מקבלין עדים שלא בפני בע“ד? קבלה מני' ריב”ח כגון שהי' הוא וכו‘" (ב“ק קי”ב:). וקצת נראה כי גם גדולי הדורות הבאים לא נתנו להשפיל את ר’ יוסי בר' חנינא אפילו לפני ריו“ח: “אמר רבא: משם דקשיא דריו”ח אדריו”ח משוית לי' לרי"ב חנינא טועה? " (ל"ט).

רי“ב חנינא “דדינא הוכה ונחית לעומקא דדיינא” (ב“ק ל”ט.) היה גם מבקר חריף, ומדי האמר לפניו דבר אשר יסודו רעוע. היה מגלה את רפיונו, על כן יאמר עליו: “מחכו עלה במערבא: רי”ב חנינא” (סנהד' י"ז) – כלומר: סתם שוחק בא“י על דברים שאינם נכונים, הוא ריב”ח. – אולם אין לדַיק ממלת “מערבא”, כי בא“י היו שוחקים על דברים הרעועים שנאמרו בבבל – כאשר נראה להסתייע קצת ממעשה כי סלק ר' אבא אשכחי' וכו' א' להו וכו' אחיכו עלי'” (ביצ' ל"ח.) – כי כן אנו מוצאים את תשובת רי“ב חנינא על ברייתא ד”תני ר' חייא (ערובין מ"ז:) נאמרת במליצת “מחייך עליה רי”ב חנינא" (מ"ח.), ולא עוד אלא שגם תשובה אחת על אתקפתא שהי' “מתקיף רי”ב חנינא" עצמו, נאמרת במליצת “מחכו עלה במערבא” (נזיר מ"ב.). ור' חייא וריב“ח עצמו הלא ודאי במערבא עצמה היו. ולעומת זה מצאנו בריב”ח, כי כל אשר היו שגורים על פיו דברי סרטק 11 חכמי א“י, ככה היו נכונים על שפתיו גם דברי חכמי בבל, כי כן אנו מוצאים “א”ר יוסי בר חנינא א”ר הונא" (ברכ' נ"ב). עוד יש להתבונן, כי יש מאמרים בתלמוד בבלי הנאמרים בשם ר' יוסי סתם, ושאנו רגילים לחלותם בסתם ר' יוסי שהוא רי“ב חלפתא התנא, ובאמת לרי”ב חנינא הם. בבבלי איתא: “א”ר א“ר יוסי יהי חלקי ממתפללים עם דמדומי חמה” (שבת קי"ח). ובירושלמי נתפרש שֵם ר' יוסי זה יותר“א”ר יוסי בן חנינא ויהא חלקי עם המתפללים עם דמדומי דמה" (ירש' ברכ' ד‘. א’). ומלבד תוספת נתינת טעם שיש בגוף מאמר זה בירושלמי. נזכר שם, כי מלבד מה שאמר כן' נהג כן גם במעשה. ופירוש שם רי“ב חנינא על מאמר זה שנזכר בבבלי בשם סתם ר' יוסי, יחזיר לו עוד אגדות אחרות, הלא הם ששה מאמרים: “יהא חלקי ממתי בחולי מעים; יהא חלקי ממתי בדרך מצוה; יהא חלקי ממכניסי וכו‘; יהא חלקי ממושיבי וכו’; י”ח מגבאי וכו'; י”ח ממי שחושדין אותו וכו' (שבת שם), כי כל המאמרים האלה מתחילים במלת “ואמר” אשר ו“ו החבור מורה, כי כלם לבעל המאמר שלפניהם הם. ובעל המאמר ההוא הלא רי”ב חנינא הוא. ובהיות כל ששת המאמרים האלה מתחילים “יהא חלקי” מוכרעים אנו להחזיק, כי“יהא חלקי מאוכלי וכו‘; יהא חלקי מגומרי וכו’” (שם) לו הם. לעומת זה מאמר ר' יוסי “חמש וכו' ונטעתי וכו'”) (שם) על כרחנו לר' יוסי בן חלפתא התנא הוא, כאשר תראה כל עין, וכן כל המאמרים הבאים אחריו. ובאמת נכתב מראש מאמר זה “אמר” ולא “ואמר”. כשם שהחזרנו בזה לר' יוסי בר' חנינא האמורא את אבדותיו. כלומר את מאמריו שנתגלגלו באו לרשות אחרת, כך הנני להשיב לחכם אחר את מאמריו, אשר אמרו קצת מגיהים להכניסם לרשות רי“ב חנינא. בתלמודנו איתא “א”ר אילעא א' ריש לקיש א”ר יהודה בר חנינא באושא התקינו שיהא אדם זן וכו‘" (כתוב' מ"ט) ונ“ב “צ”ל ר' יוסי [בר חנינא] וכ”ה בריף וברא“ש”. והנה מלבד שאפשר גם לספרי הרי“ף והרא”ש להשתבש לפעמים, כמו שהוא אפשר לספרי הגמרא להשתבש, יש להחזיק יותר, כי במקום זה נשתבשו דוקא ספרי הרי“ף והרא”ש מפליטת קולמוסם של המעתיקים, הרגילים יותר בשם ר’ יוסי בר חנינא, המצוי הרבה בש“ס בבלי וירושלמי, ומעתיקי הגמרה לא הלכו במקום זה אחרי רגילותם, כ”א דקדקו וכתבו. אך פה אין לנו לילך רק נאחרי שקול הדעת לבדו. כי תחת אשר בבבלי נזכר בשלש תקנות אושא, שסמנן הוא “קטנים כתבו ובזבזו” (ג') ר' אילעא ג"מ, ריש לקיש ב"פ, ור' יהודה בר חנינא רק פעם אחת, לא נזכר ר' אילעא בירושלמי לענין תקנות אושא אפילו פעם אחת. וכנגד זה נזכר שם רש“ב לקיש ור' יהודה בר חנינא ארבע פעמים בארבע תקנות אושא המובאות שם, ואלה הן: “רשב”ל בשם ר' יודה בן חנינא נמנו באושא שיהא אדם זן וכו'” (ירש' כתוב' ד‘. ח’) “רשב”ל בש“ר יודה ב”ח נמנו באושא בכותב נכסיו לבניו וכו‘" (שם) “רשב”ל בש“ר יודה ב”ח נמנו באושא שיהא אדם מפריש חומש וכו’" (שם). מלבד שלש התקנות האלה המובאות גם בבבלי, מובאה פה עוד תקנה: “רשב”ל בשם ר' יודה בן חנינא נמנו באושא במקפיד את הזקן וכו‘" (שם), מלבד יתרון ההתקנה הרביעית, שבבבלי לא נזכרה, יש עוד יתרון בירושלמי: תחת אשר הבבלי אינו מביא, כי אם תקנה אחת אשר התקינו שיהא אדם זן" ממקורה הראשון. והשנית אינו מביא אלא ממקורה השני, והוא ריש לקיש, והשלישית רק ממקורה השלישי בלבד, והוא ר’ אילעא. וסמנך “ושמועות הללו מתמעטות והולכות” (כתוב' שם) מביא הירושלמי את כלן ממקורן הראשון, הלא הוא “ר' יהודה בן חנינא”, ולעניננו אנחנו יקר דבר זה מאד למצוא שם. מלבד הגירסה הנכונה" “ר' יהודה בן חנינא”, וגם את קיומה בצדה, המכריע, כי אי אפשר לנו מבשום פנים לגרוס ר' יוסי בן חנינא ולומר, כי תיבת “יהודה” אינה אלא שבוש לתיבת “יוסי”, כי בפירוש נזכר בעצם הענין ההוא לענין פרט אחד בתקנה אחת מתקנות ההן “ר' אבהו בשם ר' יוסי בי ר’חנינה ואית דאמרי בשם ר' יודה בן חנינא וכו'” (ירוש' שם). ובכן הלא יש שני חכמים שונים, אשר שם האחד ר' יוסי ושם השני ר' יודה. ולר' יודה בן חנינא זה, מוצאים אנחנו בפי ריש לקיש עוד מאמרים בירושלמי (ירש' ערובין א' ט') ובבבלי (ערובין י"א). מכל זה נראה, כי ר' יוסי ב“ר חנינא לתור ור' יהודה בן חנינא לחוד. ימים רבים אחרי סדרנו מאמרנו זה, זכינו למצוא את מרבית דברינו האמורים פה ע”ד ר' יהודה בן חנינא, בס' ערך מלין בערך “אושא” סמן ד' להרה“ג שי”ר ז"ל.

II יחס ר' סימון    🔗

יחס ר' סימון שעליו כבר דברנו בגוף הספר נקרא ע“פ הרוב ר' סימון סתם. אולם מוצאים אנחנו נזכר”ר“ס בר זביד” (ירש' ברכ' ב‘, ה’, א')“ר”ס בר זבדי (שם ירש' ב"ב ג‘, א’) ר“ס בר זבדא” (שם שביעית ב‘, ה’ שם פסח' ט‘, א’). והנה זבדא וזבדי שוים הם במבטאם, וזבדי וזביד שוים בעצם אותיותיהם. וברור הוא, כי אין שלשתם אלא שלשה פנים לשם אחד. וזמנו ר' סימון סתם ושל ושל ר“ס בר זבדי, לפי זכרונם העולה בתלמוד ובמדרשות, אחד הוא. ושמות רבותיו וחבריו של זה ושל זה בני דור אחד הם, וכן, אנו מוצאים, את ר' סימון סתם (רות רב' ריש פרשתא ג') ואת ר”ס בר זבדי (קהל' רב' ב‘, א’) עסוקים בשוה חלק שבין העה“ז לבין העה”ב. וכל זה יכריענו להחליט, כי ר' סימון סתם הוא ר' סימון בר זבדי, הנקרא גם בר זבדא או בר זביד.

ו. רבנן דקסרין    🔗

לשם תוספת לצד 188 להערתנו 1, המזכרת בשם את“ר' אדא דמן קסרי” ולהערתנו 6 המעלה את זכר שני חכמים בשם “דזונא דקסרין” ואת הלכתם ואת מנהגם, מצאנו לנכון לנקוב את מקצת“רבנן דקסרין” בשמותם המפורשים, ואת שמות מקצת חכמים שנוכל לחשוב אותם לרבותיהם, באשר אמרו רבנן דקסרי דברים בשמם, ואת שמות מקצת חכמים שנוכל לחשוב אותם לתלמידיהם, באשר אמרו הם דברים בשם רב"דק.

מקצת רבד"ק בשמותם.

ר' אבא דמן קסרי (תענית ט"ו)

ר' יוסי דמן קסרי (סנהד' ק"ח) פרגירי דקסרין (שם תרומ' י"א ב')

ר' תחליפא דקסרין (ירש' סוף ר"ח) שלא דקסרין (ירש' נדה ב‘, ז’)

ר' חלפתא קסריא (ב"ר ג')

ר' יעקב דקסרין (נ"ג)

ר' הושע' ברי' שמלאי דקסרין (ויק“ר ל”א)

ר' נסא דקסרין (פתיחתא דחכימי כ"ח).

מקצת רבותיהם.

רבנן דקסרי משום ר' אבא (מגל' ה')

רבנן דקסרין בשם ר' חייא בר טיטוס (ירש' תורמ' ה‘. ה’)

רבנן דקסרין בשם ר' יוסי בר' חנינא (שם שבת ב‘, ה’; ז‘, ג’)

רבנן דקסרין ר' שמאי בשם ר' אחא (א‘, א’)

רבנן דקסרין בשם ר' יעקב בר אחא (ר')

רבנן דקסרין בשם ר' אלעזר בשם ר' חנינה(ב‘, ה’)

רבנן דקסרין בשם ר' שילא די נוה (שם)

רבנן בשם ר' יוסה בי ר' בון (ח' א')

רבנן דקסרין בשם ר' בון בר' חייא (ג')

רבנן דקסרין בשם ר' אברן (י"ג א')

רבנן דקסרין בשם ר' ניסא (ז‘, א’)

רבנן דקסרין משום ר' יודה בר טיטוס (שם ע"ז ב‘, ג’).

מקצת תלמידיהם.

ר' כהן בשם רבנן דקסרין (ירש' שבת ז' ב')

ר' אחא ר' מישא ר' כהן בשם רבד"ק (ח‘, ו’)

ר' אחא ר' מישא בשם רבד"ק (י"ז א')

ר' חזקי' או' בשם רבד"ק (שם ע"ז ב‘, ב’).

הוספות ותקונים מכ“י המחבר ז”ל    🔗

עמ' 6, הערה 6: כגון רב עוקבא ממישן ומר רב חייא ממישן שהי' גאון בפומבדיתא באחרית המאה הארבעים וחמש (אגרש"ג). עמ' 7, סוף הערה 9: ותחשב נהרדעא למדינה אחת לכמה מנהגים בדבר הוראה וכל בבל כלה למדינה אחת עד כי מחוזא שלפי הנראה היתה קרובה לנהרדעא (ע' ח"ח 125 הערות 20–19) נמשכה לענין מנהג הוראה על ערי בבל ולא על מדינת נהרדעא כאשר יעיד זכרון זה“שמעה לקלה דבת מחוזא היא א' להו בבל וכל פרוורהא נהוג כרב' כתב” (כתוב נ"ד.). שם, סוף הארה 17: ומאמר זה הוסמך על מקרא: “הוי ציון המלמי יושבת בת בבל זכרי' ב' י”א –" (כתוב' קי“”א.) אך מאיזה טעם הוציאו פרט זה של הוצל מתוך כלל בבל כלה? הוא לדעתנו מפני שמצאנו עוד מקרא אחד דומה לזה: “ובאת עד בבל שָם תֵנָצֵלִי שם יגאלך וגו'” (מיכ' ד‘, י’) ויען כי שם“הוצל” ומלה“תנצלי” ענפים משורש אחד הרי ע“כ תלו בה את ההצלה: שזבתא. עמ' 15, סוף הערה 3: וע' ח”ו 251 הערות 11–10. עמ' 19, הערה 1 אחרי ספרי במד‘; ירש’ מגל' ד' א‘. שם עמ’ 20 שורה ב‘: ימָנו גם ר’ זוטרא אשר קרוב כי חבר היה גם לרבי יאשיהו (הערה: כך נראה קצת מסמיכות הלכותיהם: ר' זוטרא או' עד כאן מצות כונה וכו' ר' יאשיהו או' וכו' – ברכות י“ג (. שם, סוף הערה 11: “מזון [שהוא טעון ברכה לפני' מנין]? רי”צ א‘: כי הוא יברך הזבח אחרי כן יאכלו הקרואים – ש"א ט’, י“ג – (ירש' מגל' ד‘, א’). עמ' 23, סוף הערה 8 אחרי גלותא, צ”ל: ור“ג שלאחריו מר עוקבא. ו”בנו" שבפנים נמחק. עמ' 26, הערה 7 אחרי גם“רבנו”: שמואל (כתוב ק"ז) שם 29 שו' 2 למטה: מרבי. עמ' 34, סוף הערה 9: עוד הלכה בחֵרות הבת נאמרה מפיו: “בת הנזונת מן האחין מעשה ידיה לעצמה” (כתוב מ"ג.) ופרט זה מתעלה לכלל כולל בנתינת הטעם לדין זה“א”ר כהנא: מאי טעמא [דרב]? דכתיב: והתנחלתם אותם לבניכם – ויקר' כ“ה – אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם מגיד: שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו” (שם). עמ' 36, הערה 1 אחרי“שמלי”: ע' עזרא ב‘, א’. שם 37 שו' 10 צ“ל: עליה. ע' 43 צ”ל: הורה שמואל כי עצם דין “דיני העם אשר בקרבו אנחנו יושבים דין הוא ואין לעבור על דין כזה. עמ' 45, סוף הערה 3: “לא בציר משיתא ולא טפי מתריסר זינא אשתא” (סנהד' ק"ח) וקרוב הוא כי שם לבו גם אל תורת חיי הרֶמֶש: “לית בקא בר יומא ולית דודבא ברו שתא (חולין נ"ח). ע' 46 שורה א' צ”ל:גם לחקר שמות המקומות אשר במשנה. ובהערה: מאי בית דלתין א' רב זו בירם (ר“ה כ”ג). עמ' 47 סוף הארה 1: ומעשהו זה היתה תולדה לשיטתו”כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנא' ולא יהי' כקרח וכעדתו – במדב' י“ז, ה' –” (סנהד' ק"י.). עמ' 54, סוף הערה 3: “רב איקלע למזבן גוילי” (סנהד' כ"ח.). –“גוילי: קלפים” (רש"י שם). ע' 58, שו' צ“ל בחכמתם. עמ' 59, הערה 12: דר' הושעי‘, דר חייא. ע’ 63, הערה 3: ע' דברו הנמרץ. ע' 65 שו' 8: וקרוב הוא כי ידע את כתבו המתיחש ויתילד על משפחות מטה מנשה או אפרים (ובהערה: רק נראה מאמרו: אנא מזרעא ויוסף קאתינא – ברכות כ'; ב“מ פ”ה –). עמ' 66 הערה 1 לפני ומכלל חקר: “כשני עמודים שבשני דמוסין שבטבריא וכו'” (תנחומא ויחי ו'). עמ' 67, סוף הערה 2: ע”ז כ“ד: עמ' 70, סוף הערה 6: אף במנהגו לדרוש סמוכין במליצת המשנה כמו במליצת המקרא ולהוציא ממנה דבר אגדה ומוסר אף כי עצם דבר המשנה להלכה נאמר כגון: אריו”ח גדולה הכנ“א כהשכמת בי”המד, דקתני מפני האורחין ומפני בטול בי“המד” (שבת קכ"ז.) “מדשוי להו במתניתן גבי הדדי” (רש"י) נראה כי חשובה היתה לו המשנה כמקרא. שם. סוף הערה 10: וע' מאמר בזה גם לר' זירא“אפשר איתא להא דר’יוח ולא תנינא לה במתניתא נפק דק ואשכח” (זבח' נ"ח). עמ' 71, זו דרי“ש ורע אבל חכ”א, שבת ס“ו, נמחק. סוף הערה 2: ומכלל זה הרי דבריו על המשניות ונברייתות שנזכרו בהן רק יחידים חולקים זע”ז ולא נזכר שם כי סתם חכמים חולקים על היחידים ההם כגון: “זו דברי ריש:”מ ורע“ק אבל חכ”א" (שבת ס“ו; קדושין ט”ו ע"ש). ע' 73 שו' 3 צ“ל: אף נכסף אל הכבוד אשר יכבדו הגוים את ישראל על חכמתו (ובהערה: “שמצוה לחשוב תקופות ומזלות שנא' ושמרתם ועשיתם. כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, איזו חכמה ובינה שהיא לעיני העמים הוה אומר זה חשוב תקופות ומזלות – שבת ע”ה.).עמ' 73, סוף הערה 2: ומעין צער של שכינה כביכול על מעשי הרשעים ועל אחריתם יביע גם מאמר זה: “אר”יוח בתחלה יושב הקב”ה ודואג שמא יֵצא זה לתרבות רעה לאחר שיצא א' ויַ שיצא זה [לתרבות רעה] (סנהד' ק"ד.). שם, סוף הערה 10: “אריו”ח משום רי“ב קסמא גדולה לגימא שהרחיקה ב' משפחות מישראל שנא' על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ומים ור”יוח דידי' א' מרחקת את הקרובים ומקרבת את הרחוקים ומעלמת עינים מן הרשעים ומשרה שכינה על נביאי הבעל" (סנהד' ק“ג: ע”ש). עמ' 74, סוף הערה 5; ובהלכתו אשר הורה רשב“י: “אפי” לא קרא אדם אלא ק”ש שחרית וערבית קיים מצות לא ימוש ספר התורה הזה מפיך – יהש' א‘, ח’ – (מנח' צ’ט) הוציא כמעט כל אדם שבישראל מכלל עם הארץ. שם, סוף הערה 7: “מפ”מ זכה עמרי למלכות מפני שהוסיף כרך א' בא“י (סנהד' קי"ב)”מפ“מ זכה אחאב למלכות כ”א שנה מפני שכבד את התורה וכו‘" (שם). עמ’ 75, סוף הערה 2: ומהיותו חרד לפתוח שערי תשובה לחוטאים גזר ואמר“כל האו' מנשה אין לו חלע”הב מרפה ידיהן של בעלי תשובה" (סנהד' ק"ג.). שם, סוף הערה 11: “גוי שהתנדב מנורה או נר לביהכ”נ עד שלא נשתקע שם בשליה אסור לשנותה וכו‘" (ערכין ו'). עמ’ 76, הערה 5 במקום (ע' מ"ד – הבא).: (ע' ספרנו מקור הברכות 69–68). ע' 79, שו' ד' צ"ל: ממני. עמ' 81, סוף הערה 1: יבמ' מ‘: עמ’ 82, הערה לסוף שורה הראשונה: 1 a ) כי התורה היא מכֻוָנה מראש הלא נראה בהערה הקודמת. וכי גם האומה הישראלית היא מכונת מראש שומעים אנחנו מתוך מאמר זה” אין הקב“ה מכה את ישראל אא”כ בורא להם רפואה תחלה" (מגל' י"ג) ובטעם המאמר הכולל הזה הוא מאמרו“גלוי וידוע לפני מי שא' והי' העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהן-לשקלי” (שם) דעתו זו, שהוא מוציא לה רמז גם במקרא גם במצוה, תביע כי כל המוצאות את ישראל מכונות ומשוערות לפני התרגשן עוד לבא לעולם ומדה כזאת אי אפשר לנהוג בלתי אם באומה שגם היא עצמה היתה מכונת ומבוקשת בטרם היותה. עמ' 83, התחלת הערה 4: כון שיחת וכו‘; סוף הערה הנ"ל: על מעשה וכו’. עמ' 84, הערה 3: גם את טעמי הלכותיו וכו' שם, סוף הערה 10: “ר”יוח אתייסר ועבר חשש בצמרמוריא ג' שני ופלג" (שה“ש רבא ב' ט”ז) ובכן למדנו כי חולה הי' במחלת הצמרמורת כל אותן השנים, ועל הצמרמורת ע' נדה ע' 85, הערה 9: ענותנותי' עמ' 86, הערה 19: צ“ל שלא הוסמכו בשם ע' 87, שורה 6 צ”ל בהערה: והוא היה הסוכן הנאמן לשמועות ר' יוחנן רבו עד כי בהיות צורך לחכמי בבל לדרוש היש דבר בפי ר“י על הלכה פלונית יבקשו את עוברי דרכים לסור אל מקום ר' יעקב בר אידי אל סולמא דצור לשאול אותו (ב“מ מ”ג). אך גם דעת עצמו היתה יקרה מאד לחכמי בבל עד שהיו דורשים אותה בדרך כזאת (ביצה כ"ה). עמ' 89, הערה 4 לפני אסור לספר: “אף חרבונה רשע באותה עצה הי'” (שם). עמ' 90 שורה 2: שלם. שם, סוף הערה הנ”ל: וע' תשובתו לרי"ב לוי על דבריו שעֵשָו עשה תשובה (בר' ס"ז). עמ' 91, שורה 16 אחרי מספר להערה 12): כי כל מעשיה טובים גם אלה אשר לא נזכר עליהם זכר הטובה⁵ שם, הערה 5: כך הוא עולה ממאמרו של רבב“ח: עמ' 92, הערה 14 לפני ומעין זה: ובהליכותיה ובדבריה עם נעמי (יבמ' מ"ז) שמשם הוא למד כמה דברים בהלכות גרים שם, סוף הערה הנ”ל: ומאמרו: “ועיני לאה רכות – ברא' כט, יז – אילימא רכות ממש אפשר – – בננות צדיקים דבר הכתוב: אלא א”ר אלעזר שמתנותיה ארוכות (ב“ב קכ”ג.) וע' המאמר הנאה והמלא טעם“א”ר אלעזר אמרה לאה ראו מה בין בני וכו' (ברכ' ז') בשכר צניעות שהיתה בה ברחל זכתה וכו' (מגל' י"ג). הערה לסוף עמוד 109 –: על אחת מן הקְרָבות האלה מצאנו" בשנת קס“ו לחרבן הבית אתו פרסאי על רומאי (ס"ע זוטא) והיא שנת 3996. עמ' 114, סוף הערה 12 צ”ל: (ברכ' שם) שם, סוף הערה 17: ועוד מצאנו שלשלת זו בבעיא דלה איפשטא“אמר [רב הונא] וכו' דבעאי מני' מרב ורב מר' חייא ור”ח מרבי" (פסח' ק"ז.). ופ“א מצאנו”א“ר הונא א' רבו” (כתוב' ס"ח) ואין ספק כי חסרה כאן חוליא אחת של“א' רב” בין ר“ה לרבי. עמ' 118, הערה 7: ירש' קדושין א' ד‘, שם: עמ’ 121 סןף שורה 5: ובהיות לבו דבק ונפשו קשורה בעמו באהבה עזה מאד לא הביטה עינו כל רע בישראל וַתֵהָפֵך לו כל קללה לברכה⁶ וכל גזרה קשה לפקודה לטובה,⁷ שם, סוף הערה 19 במקום תלמיד רבא צ”ל תלמיד רבה עמ' 125, סוף הערה 1: ואפשר הדבר כי היה לו בן ושמו רב פפא כי כן מצאנו“תרגמה רב פפא ברי' דרב נחמן קמי' דרב יוסף ואמרי לה רב פפא ברי' דרב יוסף קמי' דרב יוסף” (ב“מ קי”ג.). עמ' 128, הערה 2: וע' שמועה שאמר בשם ריו“ח (ברכ' כ"ו.). שם, הערה 8: ע' דברי עמ' 132, הערה 8: “בעא מני' רב אחא ר”ה מרבא” (קדושין נ') עמ' 136, הערה 2 אחרי (שבת ק“כ.: ב”מ נ“ב: חולין ק”ל) שם, סוף הערה 19: הכלל העולה מכל המובא בזה כי הי' בקי גדול בספוק צרכי הבריות ובטבעי המזונות והסחורות ומכלל זה הודעתו על טבע הבקר“[תורא אוכמא למשכא, סומקא לבשרא וחיורה לרדיא: (נזיר ל"א). עמ' 137, סוף הערה 5: וקצת זה הוא מאמרו”קול עבה באשה ה“ז מום שנא' כי קולך ערב ומראך נאוה – שה”ש ב‘, יד –" (כתוב ע"ה.). שם, סוף הערה 6 (שם) עמ’ 138, שורה 18 אחרי מספר הערה 16): וידבר גם על טבע בשר הָחָי⁸ שם, סוף הערה 3: “סלקא חייא קטיל גברא” (ערובין כ"ח). עמ' 140, הערה 11 במקום תושבע“ב: תושבע”פ עמ' 141, הערה 5 במקום אלה. ןהרבה: אלה, הרבה עמ' 149, שורה 16 אחרי מספר הערה 21: וילך למסעיו ויבא גם לאנטוכיא ויורה וידון גם שם⁹. עמ' 154, סוף הערה 9: כיצא בזה: “רש”א אב ובנו וכל הקרובין כשרין לעדות החדש" (משנת ר“ה כ”ב.) א"ר לוי מ“ט דר”ש דכתיב ויאמר ה' אל משה ואל אהרן החדש הזה לכם – שמות יב, ב' – עדות זו תהי' כשרה בכם" (גמ' שם). שם, הערה 11 במקום הני תשסרי כנגד מי? צ“ל ברכת הצדוקים כנגד מי? שם, צ”ל הרעים וכו' שם, הערה 12 צ“ל ויקרא רב' כ”ד עמ' 155, הערה 3: לפני רות רבה: ב“ר ס”ג; אחרי וילקוט מלאכי: וע' ר“ה כ”ו. “לוי אקלע” ויש לגרוס שם ר' לוי –“בערביא קורין לשעה שיטפא” (תנחומא תזריע ו) שם, סוף הערה 3: וגם מאמר ר' לוי: " ולא יבאו לראות כבלע וגו' – במב' ד‘, ב – מהו? כבלע? אר“ל אם רואין כבלע הזה שהוא נופל מן העין מיד הם מתים” (במד"ר ה' תנחומא ויקהל ז') ובלע ערבית היא ופירושה"כהרף עין " שבל’ המדרש יאמר לו“נופל מן העין " (וע' גיזיניוס שגם הוא פירש כך מבלי דעת שגם הוא פירש כך מבלי דעת כי כבר קדמוהו רבנן). שם, הערה 6: צ”ל והן נפרשין מע“ז וכו' (ויק"ר). עמ' 158, סוף שורה 3: אף הסביר כי הצרות הבאות עלינו הן המטהרות את לבנו מאד ואת הדופי אשר נלאו גם הנביאים ברוח קדשם להָתַם ממנו תמָרֵקנה הן עד תמו¹⁰עמ' 163, סוף הערה 7: וכי מליצה זו לא על רבב”ח עצמו היא חוזרת, כי אם על האיש אשר ממנו שמע את החזון עולה ממאמר זה“ארבב”ח א“ר יוחנן לדידי חזי לי זבת חלב וכו'” (מגל' ו'.) ושם ודאי היה ריו“ח הרואה ולא רבב”ח המספר בשמו. עמ' 164, הערה 6 במקום אלא ליחד צ“ל אלא על יחדו. עמ' 168, הערה 2 במקום חברו רב הושע' צ”ל חברו של רב הושעי' עמ' 169, הערה 1 במקום ולא מצא צ“ל לא מצא. עמ' 170, הערה 1 לפני וע' על מדה זו: זובח תודה יכבדנני- תהלים נ‘,- וכו’ רשבנ”א זה עכן ע“ש אמנה אנכי חטאתי – יחש' ז' – כלכל – דהי”א ב' – זה יוסף וכו' מלמד שאף שכן הי' עמהן לעה“ב (ויק"ר ט') דורו של אחאב עע”:ז הי' והיו יוצאין למלחמה ונוצחין ולמה כן שלא הי' ביניהן דילטורין (דבר' רב' ה'). עמ' 171, שורה 3 אחרי ונצורות,: ¹¹על האגדה היוצאת ממדרש הכתובים אמר“מה שמן זה חלק, ע”י שאתה מפטמו אתה מריח בו כמה ריחות, כך הפסוק הזה אתה דורש ומוצא בו כמה טעמים טובים" (שה"ש רב' ד‘, י’). שם, הערה 3 אחרי העולה ממאמרו: זה“בעשרה מקומות נקראו ישראל כלה וכו' ובנגדן לבש הקב”ה י' לבושין (שהש"ר ד‘, י’) וממאמרו עמ' 176, הערה 7 לפני ומלבד: – תלונה מכאבת לב ממין זה מצאנו במדרש" מה יונה זו מכפרת על האומות כך ישראל מכפרים על האומות, שכל אותן ע“י פרים שמקריבין בחג (הן) כנגד ע' אומות שלא יִצְרָה העולם מהם הוא הוה דכתיב: תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה – תהל' ק”ט, ד' –" (שה“ש רבה א', ט”ו). עמ' 179, שורה 21 אחרי יכולים לעמוד“: ומתוך מאמריו נשקפת עין יפה גם ברשעים אשר חסה נפשו גם עליהם. שם, שורה 24 לפני וכי: וכי: " אין העולם מתקַיֵם אלא בשביל מי שמשים עצמו כמי שאינו,¹²עמ' 182, הערה 4 לפני ומליצת: וע' לו מדרשים משוֹטים” אתיא שימה שימה" (כתוב' מ"ו.) ומדרשים מורכבים: " למדנו יסרו מיסרו ¹³מבן ובן מבן" (שם)“פתח מפתח ופתח משער נשער משעריך (מ"ה) וע' מדרשים כאלה לרב חסדא (138 הערה 7). עמ' 184, הערה 3 לפני וע‘: וע’ תשובתו ל”ההוא מינא" ששאלו" אימתי אתי משיח" (סנהד צ"ט.). עמ' 185, שורה 4 אחרי מספר הערה 2): ואשר נקראה היא וכל גבולה מדינת החרמות והגדופים עם שורה 14: מסתתרים. שם, לפני הערה 1: וכנגד דעת המינים שזכרון עֲוֹן אבות אינו נמחה לעולםן מכון ר' אבהו במאמרו: “הקב”ה אין לו שכחה הא מפני ישראל נעשה שוכחן. מה טעמא? מי אל כמוך נושא עון – מיכ' ז‘, י"ט – נושא כתיב וכן דוד הוא אומר נשאת עון עמך וגו’ – תהל' פ“ה, ג' –” (ירש' קדושין א‘, ט’). עמ' 187, הערה 13 במקום אין מעבירין צ“ל אין מעברין עמ' 190, אחרי הערה 13: “גם רב חסדא וכו' א”ל ר' זעירא וכו' א”ל – ר“ח – וכו' (ירש' ברכ' ד‘, ו’). שם, הערה 15 לפני וע' הערה: וגם בעובדה המסופרת: “אמרוה רבנן קמי' דר' ירמ' ור' זירא, ר' ירמ' קבלה ור”ז לא קבלה” (פסח' מ"ח.) נראה כי ר“ירם המוקדם לר”ז ר' ירמ' בר אבא הוא שהוא רבו או כעין רבו ולא ר' ירמ' תלמידו וכן נראה שם מכל השיחה שבים חכמים אלה. עמוד 191, סוף שורה 17: ובעלות חכם אחד ממיודעיו, הלא הוא רב אבא בר פפא, לארץ ישראל בקש אותו להסב את דרכו משם, ולסור שם למקום רבי יעקב בר אידי ולדרוש מפיו הלכה מהלכות רבי יוחנן¹⁴עמ' 194, הערה 13 במקום דלשתכך צ“ל דלשתכח ע' 195 שו' 8 צ”ל: קולם שמע. עמ' 196, סוף הערה 7: (ברכ' ו'). עמ' 201, התחלת שורה 12: אף אל חֻקי הנֵכָר, במשפט אשר בין איש לרעהו, שם את לִבו להבדיל על פיהם בין דין לדין במשפט איש ישראל עם אחיו.¹⁵ עמ' 202, שורה 12 במקום דבריו צ“ל דבריהם. עמ' 202, שורה 27 במקום לראש צ”ל ראשון. עמ' 205, שורה 18 בין גם ואת צ“ל: הם. עמ' 205, סוף הערה 3: ובשיטתו ואת כי נברא הכל בכל שלמותן בבת אחת גזר ואמר: עומד עולם על מליאתו נבראה” (ב“ר י”ד) שלדעתנו פירוש עומד עולם הוא החומֶר הראשון שממנו נאצלו כל החמרים ובו נוצרו כל הצורות גם הוא על מלאתו נברא כלומר בבת אחת ובתכלית שלמותו. מוצא דבר. עמ' ב, שורה 11 לפני והנה סתם: “כדבעא מני' שמואל מרה הונא: מנין וכו? א”ל" זו בידנו היא וכו‘" (מנח' ק"י.). עמ’ ו סוף שורה 8: והכי איתא גם במדרש: “תני בשם ר' אליעזר: בכ”ה באלול נברא העולם ואתיא דרב כההיא דתני ר“א דתנינן בתקיעתה דרב: זה היום תחלת וכו' (ויק“ר כ”ט). שם, בשורה 35 ו-44 במקום בהקדמתנו לסדור התפלה המסודר בידנו צ”ל: ובספרנו מקור הברכות. עמ' ח' למטה: IV. עוללות למאמרי שמואל.

א“ל שמואל לרב יהודה שבוק מתניתן ותא אבתראי” (ב“ק י”ד.) נאמר שם על ברייתא דארבעה כללות ודבריו שם אינה אלא אוקימתא אליבא דתרי תנאי. אבל יש מקומות ששמואל נוטה מהוראת המשנה ומורה כברייתא כגון להלכתא דהולכת תרומה לכהן ביו“ט הורה”הלכה כר' יוסי" (ביצ' י"ב) דמוקי לה בברייתא לפלוגתייהו דב“ש ודב”ה דלא כמשנתנו. והורה עוד“כל הנדוכין נדוכין כדרכן ואפי' מלח” (י"ד.) אליבא דברייתא דלא כמשנתנו (ע"ש). והורה עוד“אין מביאין עצים אלא מן המכונסים שבקרפף” (ל"א.) על פי דעת עצמו משום ד“מתניתן יחידאה היא דתניא ארשב”א לא נחלקו ב“ש וב”ה וכו''" (שם). עמ' ט, בין שורות 18–17: האי ערבוביתא דרישא מתיא לידי עוירא ערבוביתא דגופא מתיא לידי שעמומיא ערבוביתא דגופא צתיא לידי שיחני וכיבי (נדר' פ"א). עמ' י“ב, שורה 15 לפני מכדי כתיב: וע' משא ומתן של ר”יוח עם חכמי בבל בהלכה: “ריו”ח שלח לרבנין דתמן תרתין מלין אתון אמרין בשם רב ולית אינון כן וכו‘" (ירש' מכות ב‘, ו’). שם, בסוף שורה המתחילה: עד דאכלת כפנייתא בבבל: ידעין חברין בבלאי לפרושי כי האי טעמא (חולין מ"ה.) שם, סוף שורה 23: “ארייח בין כא”וא ח’ פרסאות" (ר“ה כ”ג) עמ' י“ג, בין שורות 3–2: משל לב' אתליטין תפושים זב”ז (תנחומ' ויגש ג') עמ' י“ד, בין שורות 11–10: בקרונות של צפורי הי' מעשה (כתוב' ט"ו.) שם, בין שורות 14–13: דאר”י א' רב לא עלה עזרא מבבל עד שיחס עצמו ועלה (ב“ב ט”ו.)שם, בין שורות 16–15: דאר“י א) רב מעשה בא”א שנתן עיניו באשה אחת וכו' (סנהד' ע"ה.) שם, בין שורות 18–17: וגם מפי שמואל עצמו אנו שומעין זכרון א‘: "שלפי הגזרה היו וכו’" (שבת פ',) ושם אנו שומעין זכרון אחד לאחי רב יהודה הלא הוא רמי בר יחזקאל האומר“בביהכ”נ היו וכו''“(שם). ומלבד זה אנו שומעין זכרון א' מפי שמואל נמסר לנו ביד”רב" בר שילא א“ר מנתה”,“מגרפה היתה במקדש י' נקבים י' נקבים הי' בה וכו'” ערבין י‘);מחליפין לפני ר’ של זו בזו מהו א' לפניו רשי“מ בר”י כך א' אבא וכו' (נ"ב.)¹⁶שם, בין שורות 29–28: מעשה באדם א' ששגר לבית חמיו מאה קרונות של כדי יין וכו' וכו' (ב“ב קמ”ו.) עמ' טו, בין שורות 6–5: אשר במאמרו ברא שהקים וכו' ב' מחדש חדשים (סנהד' מ"ב.) שם, שורה 17:

ידיעותיו בטבע החי והצומח. שם, סוף שורה מאי ברדלס: שור כרַסְתָן ופְרַסְתָן רב רישי' ורב גנובתי' וחלופי בחמרא (חולין ס'.) שם:

ידיעותיו השונות בטבע. (זיקה דבתר מטרא כמטרא, עיבא דבתר מטרא כמטרא, שמשא דבתר מטרא כתרי מטרא (תעני' ג') טבא לשתא דטבת ארמלתא (ו': ע"ש) נהילא מקמי מטרא אתי כמטרא בחר מטרא פסיק מטרא (ט') הני כופשני צוצייני כשרים לגבי מזבח והן הן תורין של רחבה (חולין ס"ב) ד' מיני ארזים הן: ארז, קתרוס, עץ שמן וברוש (ר“ה כ”ג.) מרכיבין דקלים: היכי עבדי? מייתי אסא חדא ושכרא דדפנא וכו' פסח נ"ו.) עמ' יז, הערה לשורה 28 אחרי מלה לדבריו:.¹⁷שם, שורה 38. במקום דדיינא צ“ל דדינא עמ' י”ט בין שורה המתחלה ר' שמאי לשורה –בשם ר' יעקב: רבד“ל משמיה דר' (סכ' נ"ה) שם, אחרי שורות רבנן דקסרין: רבד”ק בשם ר' שילה (שם מכות ב' ו') רב"דק בשם ר' אבונא (שם פסח' א' א'