אדר תרצד, (“דבר” 2670)

 

ווינה ותל־חי    🔗

ימי ווינה עוד לא עברו, וקשה לחרוג מתוך החוויה העמוקה אשר רישומה יהיה ניכר עוד זמן רב לא רק באוסטריה, כי אם בתנועת הפועלים בעולם כולו וגם בתנועתנו.

ואני מתחיל בווינה לא רק מפני שכולנו הוגים בימים האלה במפעל גבורת־הכבוד של פועלי אוסטריה – כי אם מפני שבמאורע זה יש לקח חשוב לתנועתנו.

אולי עוד לא הגיע השעה להערכה שקטה ואובייקטיבית. עדיין אנו קרובים יותר מדי למאורעות, ואין לקבוע עדיין את השפעתם. חסרה לנו עוד הפרספקטיבה הדרושה. אבל מאמין אני שיש מן המפנה, מפנה היסטורי רב־תוצאות, במה שנתרחש בימים אלה באוסטריה.

מלחמת חברינו לא נגמרה בניצחון ולא חשבנו שתיגמר בניצחון הפעם. אולי היו בתוכנו כאלה שקיוו, שיתרחש נס – וכולנו רצינו שיתרחש הנס, אבל כל מי שידע את המצב הפנימי והחיצוני של אוסטריה ידע שאין אפשרות לנצחון הפועלים במערכה זו. חולשתה הבין־לאומית של אוסטריה והחולשה הלאומית של הפרולטריון בתוך אוסטריה מנעו אפשרות הנצחון. היו חברים שהתרעמו על כרוז הוועד הפועל שבו נאמר שפועלי וינה לוחמים אם כי אין תקווה לניצחון. התרעמו על דברים אלה שיש בהם כאילו חוסר אמונה בכוח־הפועלים. אבל הוע"פ, נדמה לי, היטיב לראות והעריך נכונה את המלחמה הזאת. פועלי ווינה נלחמו הפעם על קידוש שם הסוציאליזם – ולא על השלטון. לא היתה להם כל תקווה ואפשרות לתפוס את השלטון, כי נגדם עמדו לא רק התותחים והאוירונים של דולפוס הפאשיסטי – אלא גם מחנות עצומים של פאשיזם האיטלקי וההונגרי, שהיו מוכנים כהרף עין לדרוס ללא רחמים את גבורי הסוציאליזם האוסטרי. ומנהיגי התנועה בווינה ידעו זאת – ואף על פי כן יצאו לקרב בדיוק כמו לפני ארבע עשרה שנה יצא קומץ פועלים עברים למלחמת־הגנה נגד מחנות עצומים – בתל־חי. בשבוע הזה ימלאו 14 שנה למפעל הגבורה של חברינו בתל־חי ועדיין זוכר אני את הויכוח בועד הלאומי שהיה בינינו, אנשי העבודה והשלום שהיו בעד ההגנה ובין ז’אבוטינסקי המיליטריסט, שהתנגד להגנת תל־חי. הוא ניסה להוכיח לנו שאין ערך ואין תועלת להגנה זו – כי כוחנו קטן וחלש, וכוח התוקפים הוא גדול וחזק. ואנחנו ידענו זאת כמוהו ואמרנו: אף על פי כן! כי בשבילנו היה לא רק חשבון המקום והרגע. ידענו כי לעצם הרצון והנכונות לעמוד עד הרגע האחרון על נפשנו יש ערך רב. וההיסטוריה כבר הוציאה משפטה: לאור גבורת תל־חי חונכו מאות, אלפים ורבבות מהנוער שלנו, ותל־חי נעשה לשם כבוד נערץ בעם היהודי, ולא לשוא מנסים עכשיו תלמידי זאבוטינסקי לגנוב את השם הזה.

פרשת תל־חי נשנתה עכשיו בווינה בקנה מידה יותר גדול, וווינה הפכה לתל־חי סוציאליסטי בשביל כל פועלי העולם. שרה צ’יז’יק ויוסף טרומפלדור לא עשו אז את חשבון הרגע – ובנפילתם הנחילו לתנועתנו אחד הנצחונות הגדולים שלה. גם חברינו הסוציאליסטים בווינה לא עשו רק חשבון הרגע – ובנפילתם הנחילו לתנועה הסוציאליסטית בעולם נצחון מוסרי כביר שאין ערוך לו. כחברינו בתל־חי ידעו מנהיגי הסוציאליזם האוסטרי שהם לוחמים בשביל העתיד – כי תנועת הפועלים יש לה חשבון ארוך, חשבון ההיסטוריה האנושית. ויש לי בטחון מלא שהעתיד יראה כי הלוחמים הנואשים באוסטריה, אם כי הוכרעו לשעה – נצחו נצחון לדורות.

 

חזיתנו ארוכה וממושכת    🔗

החזית שלנו, כחזית של תנועת הפועלים הבינלאומית, היא גדולה וארוכה, גם במקום וגם בזמן. כמו לפני 14 שנה לא היתה המערכה רק בארבע הנקודות הבודדות בגליל העליון, כך גם הפעם לא היה הקרב בחצר קרל מרכס ובשאר רובעי הפועלים בווינה. אלה היו מערכות נצח בלב התנועה, ובמקום הגבורה והצדק שם הנצחון, גם אם הוא יאחר לבוא.

חזית ארוכה וגדולה לנו – במקום היא מתפשטת על פני כל כדור הארץ, ובזמן היא נמשכת לדורות. ובכל צעד שאנו עושים אין לנו לקחת בחשבון רק את הנקודה והרגע שבה אנו עומדים – אלא לפנינו פרספקטיבה רחבה ואנו שוקלים את המעשה לפי תוצאותיו בכל מרחבי תנועתנו ובכל המשכו ההיסטורי.

 

הפשיזם בעולם וביהדות    🔗

בחזית שאנו עומדים בה זה שנים רבות, עשרות בשנים, חל שינוי. והשינוי הוא – התפשטות הפאשיזם בעולם. גם פה אמנם יש להיזהר מהכללות מטעות ומוגזמות. מדברים על תגבורת הפאשיזם בכל הארצות – אבל אין זאת נכונה. לא בכל העולם מתגבר הפאשיזם. בארצות התרבות הגבוהה – בארצות הסקנדינביות, באנגליה, בשויץ נתגברה דווקא בזמן האחרון תנועת הפועלים הסוציאליסטית. גם באמריקה ניכרת עלית מעמד הפועלים, אולם נכון הדבר שהפאשיזם ניצח בשורה של ארצות והוא עומד להתפשט בארצות נוספות.

והפאשיזם בצורתו המכוערת ביותר – בצורתו ההיטלריסטית – מתפשט גם ביהדות. נצחונו של היטלר – ראש אויבי היהדות בדורנו – עורר שמחה רבה בלב “הפטריוטים” הרביזיוניסטים ובני בריתם, ששנאתם לפועלים מעבירה אותם על הרגשתם היהודית. והתכסיסים המתועבים של הנאצים במלחמת מפלגות נעשו לנחלת הבריונים של “מלכות ישראל”.

אולם למרות נחשול הריאקציה בעולם וביהדות עמדה תנועתנו השנה במערכה כבדה ולא רק שהפסידה את עמדתה – אלא צעדה צעד גדול קדימה והוּעמדה בראש התנועה הציונית.

 

מאחריות מעמדית לאחריות לאומית    🔗

אחריות כבדה הוטלה עלינו. עמוסי אחריות היינו כל הימים. מרצוננו העמסנו על עצמנו – עוד כשהיינו מועטים ובודדים – עול כבד: את עול המפעל וההגשמה. אולם זו היתה כל הזמן אחריות מוגבלת במסגרת הפעולה המעמדית שלנו. והפעם הוטלה עלינו אחריות לעם כולו. זהו המפנה המכריע בתולדות תנועתנו ובתולדות הציונות – ובמפנה זה מרוכזת המלחמה שבינינו ובין שליחי ההיטלריזם ברחוב היהודי.

 

מלחמתנו על נפש העם    🔗

בעמים מתוקנים היושבים בארצם ועומדים ברשותם מתנהלת המלחמה על השלטון הממלכתי. ביהדות לא תיתכן מלחמה זו, כי חסר האוביקט; השלטון הממלכתי הוא בידי אחרים, גם בגולה וגם בארץ.

המלחמה אצלנו מתנהלת על נפש העם. כיבוש העם הוא שאלת החיים והמות של תנועת הפועלים. אנו חיים בתקופה של פוליטיזציה אינטנסיבית, כמעט שפסו פסיביים ונייטרליים בימינו. המשבר הכלכלי, הפוליטי, החברתי שלאחר המלחמה תפס בציציות ראשם של המוני האנושיות כולה וזיעזע אותם זיעזע עמוק, אפילו ילדים ותינוקות נתפסו עכשיו לפוליטיזציה. כל העם הולך עכשיו ונחלק לשני מחנות. מספר האדישים והפוסחים על שני הסעיפים הולך וקטן. והשאלה הגדולה העומדת להכרעה היא: בידי מי תימצא ההגמוניה הלאומית, מי יכוון את דרך האומה – ההמונים עובדים ודלת העם, עם ציבור הפועלים בראשם – או אנשי הבצע והפריווילגיות המעמדיות?

נראה לי שאנו עומדים עכשיו רק בראשית המהפכה של התנועה הציונית. אל ישלו בדברי הגזמה על נצחוננו. אל נטעה ואל נסלף את הדמות הפנימית של תנועתנו בדברים כוזבים על שלטון. אין המושג שלטון הולם לגמרי את התנועה שאנו עומדים בתוכה. אנו עומדים בראשיתו של מיפנה, כי התנועה הציונית תוכל להתקיים ולבצע את שאיפותיה רק אם תלבש את אותה הצורה והתוכן שהתגלמו בפועל העברי. היא יכולה גם ללבוש צורה אחרת, אבל אז תתרוקן מתכנה ותתבדה כאשר נתבדו הרבה תנועות של משיחיות־שקר בתולדות היהודים. אין זו תנועה ציונית ראשונה. היו כבר התעוררויות משיחיות והיו שאיפות של גאולה, אשר לא מצאו דרך להגשמה – ונתבדו. אם תתקיים התנועה הציונית ולא תכזיב – הרי זאת רק אם תלך בדרך האחת והיחידה להגשמתה, זו שסלל לפניה הפועל היהודי – מעבר המונים לחיי עבודה, מלחמה על זכות העבודה, על כבודה, על אירגונה, על שיחרורה.

הפועל היהודי הוא העם העברי לא כמו שהוא, אלא כמו שהוא רוצה וצריך להיות. אנו שליחי העם לא בהוויתו, אלא בהתהוותו. אנו בבואת־העם בעתידו, לא בעברו, וכמו שברור, כי אין תקומה לעם היהודי, אין עתיד לציונות אם לא בדרך הפועל היהודי בארץ, ברור גם שאין עתיד ואין נצחון לפועל העברי בארץ אם לא יהיו תנועתנו אנו ומעשינו אנו תנועת־עם ומעשי־עם.

נדמה לי שזוהי השאלה המרכזית של תנועת הפועלים בעולם. כל זמן שתנועת הפועלים לא תדע ליהפך לעם, לרכז סביבה המונים מחוץ למעמד הפועלים ולהיות שליחם הנאמן – לא תבצע את גאולתה ולא תביא את הסוציאליזם. תנועת הפועלים תהיה עממית או לא תהיה כלל. אפילו באומה בריאה, נורמלית המושרשת בקרקע ובעבודה זקוק מעמד הפועלים לעזרת האיכרים ולעזרת שכבות הביניים. הפועלים בעם היהודי הם מיעוט, ואין כל אפשרות שבארצות הגולה יהיו לרוב. באמריקה ובפולין מעמד הפועלים היהודי מתמוטט, מתמעט ומתרופף. צמיחה וגידול של מעמד פועלים ישנם רק בארץ. הציונות המתגשמת היא היא שמקימה מעמד עובד, וציונות זו תלווה במאמצי העם בעזרת ההמונים, והנושא העיקרי והמרכזי של המלחמה וההתאבקות הפנימית בציונות הוא דבר גידול המעמד העובד. המשכת קיומו של העם העברי כמו שהוא גם בא"י – או שינוי מבנהו הכלכלי ושידוד מערכותיו הסוציאליות – זוהי השאלה הגדולה בציונות. ונצחונה של הציונות מחייב את עמידתה של תנועת הפועלים הארצישראלית בראש העם. מאידך גיסא, יכולתה של תנועת הפועלים לכוון ולהדריך את העם תלויה בכשרונו ויכולתו של מעמד הפועלים לעשות את רצונו ההיסטורי של העם.

 

כובד אחריותנו    🔗

ואנו עומדים עכשיו אחרי המערכה הראשונה – ולא המכרעת. שאלות היסטוריות גדולות של גורל מעמד וגורל עם אינן נחתכות בבת אחת. ועוד הדרך ארוכה וקשה. אולם המערכה הראשונה הוכרעה: על הפועלים ובני בריתם הופלה אחריות על הנהלת עניני העם. ואחריות זו היא קשה מאין כמוה.

לא קל לנהל אגודה מקצועית קטנה, לא קל לנהל קאופרטיב קטן, לא קל לנהל את המשק הקטן ביותר. כל החברים יודעים קשיים אלה – כל אחד בפינתו ובאגודתו מתחבט בסבך שאלות, עושה שגיאות, ונכשל ולומד מהנסיון. קשה הרבה יותר לנהל את עניני הסתדרות המעמד כולו – שבעתים קשה לנהל עניני העם.

תנועתנו מונה כמעט שלושים שנה – ועדיין לא כבשנו לעצמנו דרך סלולה ובטוחה בכל ענפי פעולתנו. עוד בהרבה שאלות אנו מגששים ומחפשים נתיבות. גם בשאלות האירגון, גם בשאלת החברה, גם בשאלת המשק והתרבות. אנו מחפשים דרך, אם כי צברנו נסיון עשיר ורב, שיש בו אולי לשמש לקח לתנועות יותר גדולות.

עכשיו העמדנו לפני תפקיד חדש, רב־היקף ורב מכשולים, לנהל עניני העם – ועם שאין דוגמתו בעולם: תלוש, תלוי על בלימה, כשהוא מוקף אויבים החורשים להצמיתו, והוא מנסה לחזור ולהיאחז בשארית יכולתו במולדת עזובה, הרוסה, לא פנויה לגמרי ונתונה לשלטון זר. ותפקיד זה הוטל לא על מספר אנשים היושבים בהנהלה. אנשים מועטים אלה לא יהיה ערך ושחר לפעולתם אם התנועה כולה אשר שלחה אותם לא תישא באחריות ולא תכשיר עצמה לתפקיד הכבד ולא תעצור כוח לעשות את המעשה הגדול והקשה המוטל עליה.

 

החזית והעורף    🔗

אמנם תנועתנו בחרה לעצמה כל הזמן את התפקיד הקשה והמסוכן. במפעל גאולת העם העמסנו על עצמנו את חלקו הכבד ביותר. החברים הנמצאים כאן מראשית היות תנועתנו, יודעים שראשונינו עלו לארץ מפני שבחלה נפשם בציונות היודעת למלל ולשיר ולקרוא “הידד” – ורק אחת לא ידעה: להגשים, ברחנו מציונות קלה זו – והיטלנו על עצמנו את ההגשמה. בהגשמה זו שיקענו את כל אש נעורינו ובצענו לא את המפעל כולו – עודנו עומדים רק בראשיתו, אולם ביצענו את ההתחלה הקשה, התחלה זו המשמשת עכשיו יסוד לכל תקוות העם, ההתחלה אשר הכשירה את הארץ הקטנה והדלה הזאת לקלוט שנה שנה רבבות עולים. אנחנו הלכנו לחזית־האש – והשארנו את העורף לנפשו. עמדנו בחפירות ההגנה – והנחנו את הכנת הצידה והנשק בידי אחרים. כל חיינו שיקענו בחזית ראשונה זו – הדורשת מכסימום של מסירות ונאמנות. אולם החייל הגיבור ביותר והמוכשר ביותר לא יצליח במערכתו אם מישהו לא ידאג באמונה להמציא לו גם צידה וגם נשק. כל גבורת החזית תכזיב אם העורף לא יעשה מלאכתו כהוגן. ובמשך זמן רב היתה מעין חלוקת עבודה בין תנועתנו בארץ ובין התנועה הציונית בגולה. הראשונה עמדה בחזית, והשניה דאגה לציוד.

 

אין חזית בלי ציוד    🔗

אולם בינתים חל שינוי במערכות, בין החזית ובין העורף נעשה קרע. העורף המצייד מתחיל להתנכר לצבא המגשימים. לא אעמוד כאן על הסיבות שגרמו לכך. אולי גם אנחנו איננו נקיים משמץ אשמה – אולם לנאמני החזית אין ברירה: עלינו להטיל על עצמנו גם את המלאכה השניה: מלאכת הציוד. הדאגה הציונית בשלימותה מוטלת עכשיו עלינו. אם אנו רוצים לקיים את חזית ההגשמה בידינו עלינו להעמיס על שכמנו משא נוסף: דאגה לאמצעים, כי אין אנו יכולים ורשאים לסמוך על אחרים.

 

שלב ההגשמה ושלב ההכשרה    🔗

המשכת הפעולה הישרה בארץ, הפעולה הציונית בשלב־ההגשמה, תלויה בשני ענפי־פעולה, בשלב־ההכשרה: חינוך העם בגולה וצבירת אמצעים לבנין הארץ. בענף אחד עשינו דבר־מה: בחינוך הנוער. בכוח מפעלנו החלוצי בארץ קמה תנועה חלוצית ברוכת נוער בגולה. פעולה זו דורשת הרחבה. לא נסתפק בנוער בלבד. עלינו לחנך גם את ההמונים ולכבוש את לבם. מבלי שֶׁלֵב העם יהיה שלם עם עבודתנו בארץ, מבלי שההמונים יבינו אותנו ויעריכו את מפעלנו ושליחותנו – לא יכון מפעלנו. לא רק אנו – פועלי כל העמים עומדים לפני תפקיד מכריע זה. שום תנועת פועלים באיזו ארץ שהיא, גם לא ברוסיה, לא תנצח אם לא תדע להיות לתנועת־עם. רק אם העם ברובו המכריע יבין את יעוד הפועל בגאולת העם ויעמוד לימינו – יקום דבר הפועל, לשם כך דרוש שהפועל ידע את לב העם, ימצא את הדרך לנפשו, ישכיל לדבר בשפתו וירכוש את אמונו ואהבתו. ובשטח זה של הכשרת העם, אנו עומדים עדיין בראשית ועוד רבה העבודה.

אבל בשטח השני – בשטח של צבירת האמצעים – כמעט שלא עשינו ולא כלום. כאן סמכנו כל השנים על אחרים. וכאן דרוש מפנה חדש בתוכנו. והמפנה איננו קל. לא מפני שחברינו הם קמצנים או מחוסרי יכולת. איני מכיר ציבור ביהדות או בישוב שידו כל כל פתוחה. רק השנה ראינו מהי יכולתו של ציבורנו: מפעל ארלוזורוב, מפעל “ניר” – ועכשיו ההתנדבות המרהיבה לעזרת גיבורי וינה, מבלי למנות את המון המגביות לבתי הפועלים בערים ובמושבות ולמטרות אחרות. אולם בשטח ההון הלאומי הורגלנו לסמוך על אחרים. אנו יישבנו והפרינו אדמות הקרן הקיימת – אבל לא שאלנו את נפשנו מאין תילקח אדמה זו. אנחנו יצרנו במאמצי לא אנוש משקים חקלאיים בתנאים קשים ביותר – אבל לא שאלנו את נפשנו מאין ההון לציוד המשקים האלה. אנחנו הפכנו הון לאומי ליצירת ההון עצמו – כי אחרים, בלעדינו, בלי הדרכתנו ובלי מופתנו לא יעשו זאת.

אנו נתבעים עכשיו לשינוי יחס בשאלת ההון הלאומי. לא יחס תיאוריטי – מי כמונו דוגל ברעיון ההון הלאומי? אלא יחס למעשה, לא תובעים בלבד נהיה – אנחנו גם הנתבעים. כשם שידענו לתבוע מעצמנו הגשמה, כך עלינו עכשיו לתבוע מעצמנו את האמצעים המכשירים את ההגשמה.

 

כוחנו לא בבחירות אלא במפעל    🔗

אנו ידענו לרכז סביבנו המונים במלחמת הבחירות לקונגרס הציוני, אולם המערכה הציונית אינה מכרעת בבחירות. הציונות איננה מדינה. ההכרעה באה רק עם נצחון המעשה. רק אם נדע לעשות את העבודה שנמסרה לנו – נגביר חיילים, אנחנו נקיים בידינו את ההגמוניה הלאומית אם נוכיח בפועל שאנו ראויים לה.

 

לביצור אירגוננו המעמדי!    🔗

בלי חיזוק אירגוננו המעמדי לא תהיה לנו תקומה. ועם כל הכיבושים המתמידים שכבשה ההסתדרות עדיין הפרצים מרובים. עוד אלפי פועלים, העומדים בפנים – זיקתם להסתדרות רופפת. עלינו להרחיב את רשת אירגוננו ולהגביר את מרכזו. עלינו לבצר את הסתדרותנו ולחשל את כוחה הפנימי. פנקס חבר של ההסתדרות צריך להיות נכס יקר וקדוש השמור לא רק בבית הפועל כי אם בלבו ונפשו.

 

ביצרון מעמדי לא מספיק!    🔗

אולם ביצרון זה בלבד לא יספיק. הארגון המעמדי כשהוא לעצמו לא יעמוד – אם הפועל לא ידע לכבוש את מקומו בתוך האומה ככוח מדריך וחלוצי, כמופת לנאמנות עממית ולכשרון מעשה לאומי.

 

הון פרטי והון לאומי    🔗

אנו עומדים בשעת קוניונקטורה בארץ ובשעת משבר בעולם. גם הקוניונקטורה וגם המשבר רופפו את עמדת ההון הלאומי. בגולה גדל העוני ופחתה היכולת, בארץ רב העושר ונתמעט כאילו הצורך. אומרים: למה כל המאמצים הקשים לאסוף הון לאומי – הלא זורם הון פרטי, והארץ נבנית מאליה. אנחנו לא נעשה את המשגה ולא נכפור בברכה הרבה שיש בהון הפרטי – במידה שהוא משמש גורם לריבוי העבודה העברית וקליטת עליה פרודוקטיבית. אולם יותר מבכל זמן אחר עלינו להרים עכשיו, דווקא בשעת הקוניונקטורה, את דגל ההון הלאומי. עם הברכה הרבה נושא ההון הפרטי גם מארה הרת־אסונות – מארת הספסרות, וגם תועלתו מצומצמת בהכרח בתחומים צרים – בעיר ובאיזור תפוחי־זהב. תשע עשיריות של אדמת ארץ ישראל לא יגאלו בלתי אם על־ידי ההון הלאומי – כי אין אדמות אלה מסוגלות לשאת רווחים לבעליהן. אבל יש בכוחן לפרנס את עובדיהן בלבד, והמוני ישראל לא יתאחזו במולדת בלתי אם יבוא ההון הלאומי לעזרתם – כי מחוסרי אמצעים הם. ואת אמונתנו בהון הלאומי עלינו להוכיח במעשים, כי לא אנשי דברים אנחנו.

 

עמדת הפועל בעם תקבע גם את גורלו המעמדי    🔗

ואל נאמר מה לנו המלאכה הזאת – זהו ענין כללי ויעסקו בו אחרים, ואנו נדאג להון מעמדי ולענינים מעמדיים. חלוקה זו שמי שהוא מחלק לענינים מעמדיים והענינים לאומיים, אין לה שחר. בכל מקום וארץ שהפועלים עשו חלוקה כזו – היה הדבר בעוכריהם. אם הפועל לא יתבצר אלא בפינה אחת – ובכל שאר השטחים ייעדר – לא תקום אף הפינה המבוצרת בידו. כל ההנחה שיש ענינים מעמדיים לחוד וענינים לאומיים לחוד היא כוזבת ומופרכת מיסודה. בהפשטה ניתנו הדברים למיון וחלוקה, במציאות הם כרוכים ותלויים זה בזה ויונקים ממקור אחד.

התקופה שבה יכלו הפועלים להתבצר בעניני העבודה אם כי עניני העם והארץ היו בידי המעמד המנצל – עברה לבלי שוב. מי שיכוון את עניני האומה כולה יכוון גם את עניני העבודה. אנחנו חיים עכשיו בשעה של התגוששות מכרעת, ועל תנועת הפועלים בעולם כולו ועל תנועת הפועלים היהודית במיוחד הוטל לכבוש עמדה מכרעת בחיי העם הכלליים. ערכו ומקומו וכוחו של הפועל בקנינים הלאומיים הכלליים, יקבעו את גורלו המעמדי. לגבי עמים מתוקנים פירושו של הדבר – ערכו של הפועל במדינה. לגבי העם היהודי פירושו של הדבר ערכו של הפועל בציונות.

 

כוח הרבים, זכותם וחובתם    🔗

ומקום התורפה של תנועת הפועלים בציונות הוא ביחס להון הלאומי – לא ביחס לרעיון של ההון הלאומי, אלא ביחס למעשה של ההון הלאומי. כאילו נשתררה בתוכנו הרגשה שההון הלאומי זה ענין לבעלי־בתים. אין שקר גדול מזה. ההון הלאומי דרוש להתיישבות עובדת ולהתיישבות המונים מחוסרי אמצעים. ואם מי שהוא יאמר מה יכולתנו אנו ביצירת הון? כוחנו רב; כל יחיד ויחיד מאתנו יכלתו דלה, אבל כוחנו בקיבוציותנו, כוחנו הוא בהיותנו מרובים, ויפה כוח המרובים הדלים מכוח המועטים האמידים אף ביצירת הון, ועלינו שומה לגלות ולגייס את היכולת של המוני ישראל בגולה – על ידי היותנו למופת.

תנועת הפועלים תתייצב ותעמוד בראש האומה – או תידרס. זכות העמידה בראש האומה אינה נקנית אלא לאלה שיודעים לעמוד בראש החובה הלאומית.

ירושלים ה' אדר תרצד [“דבר” 2670]