חשוון תרצה, (“העולם” 43)

 

א    🔗

האכסקוטיבה הנוכחית קיבלה על עצמה את הנהלת עניני התנועה הציונית באחת השעות החמורות והקשות ביותר בתולדות התנועה והעם היהודי. מצב העם היהודי בגולה, חורבן היהדות הגרמנית וההתרוששות המבהילה והמתמדת של המוני ישראל בארצות מזרח אירופה – הטילו על הציונות אחריות כבדה, כי להמוני ישראל לא נשאר שום מפלט מלבד התקווה האחת והאחרונה – הגאולה בארץ. הבחירות לקונגרס האחרון הוכיחו עד כמה מקשרים המוני ישראל את תקוות חייהם בארץ־ישראל, כי זה כמה שנים לא היתה השתתפות רבת־עם בקונגרסים הציוניים כמו בבחירות לקונגרס האחרון. פריחת הישוב בארץ שימשה גורם נוסף לתגבורת ההתענינות של המוני העם היהודי בא“י. וההנהלה שנבחרה בקונגרס האחרון הכירה מראשית צעדיה בכובד האחריות, אשר הוטל עליה בשעה גדולה וחמורה זו. גם העמדה הפוליטית החיצונית כלפי ממשלת המנדט ושכנינו הערבים עוררה דאגה רבה. עוד לפני הקונגרס נראו עננים כבדים על האופק המדיני שלנו בארץ. התחוקה החדשה בעניני קרקע, שהיתה טבועה ברוח הספר־הלבן של פספילד והרצאות המומחים הופ־סימפסון ופרנטש; ההתאנות לעלית התיירים; ההתנגדות הגוברת בחוגי הממשלה לעיקרון העבודה העברית; המגמה הבולטת לצמצום העליה, על אף אפשרות הקליטה המתרחבת בארץ – כל אלה הדאיגו עוד את ההנהלה הקודמת, תחת ראשותו הפוליטית של ארלוזורוב המנוח ובכרוז הראשון שההנהלה החדשה הוציאה מיד לאחר הקונגרס לא התעלמה מדאגות קשות אלה. גם בחזית הערבית נראו אותות מדאיגים. בכל העיתונות הערבית נתגברה התעמולה נגד העליה היהודית ונתרבו השיסויים, המסוכנים גם לשלום הישוב, נגד רכישת קרקעות. בארץ החלה להשתרר אטמוספירה כבימים שלפני מאורעות 1929; והמתיחות לא הוקטנה ע”י המצב הפרוע, שנתגלה בתוך הישוב. תעלולים בלתי מרוסנים של קבוצות בריונים עשו את כבוד הישוב לשמצה. נסיונות ממושכים מצד מפלגה ידועה “לשבור” את הסתדרות־העובדים, חוט השדרה של הישוב החדש בארץ, והנסיונות מצד אותה המפלגה, בברית עם חוג בעלי־גוף תקיפים בארץ, להתנקש באחדותה של כנסת ישראל ולהרוס את אירגון הישוב; המאורע הטרגי והאכזרי של רצח ארלוזורוב, והמתיחות החולנית שנוצרה בישוב סביב חקירת הפשע האיום הזה – כל אלה העמידו בסכנה את שלום הישוב וכשרון יצירתו, ולא הוסיפו כבוד למפעל שלנו בארץ, לא בעיני הממשלה ולא בעיני שכנינו הערבים. גם המצב הפנימי בציונות – ריב המפלגות שנתחזק במשך שתי השנים האחרונות, גם בתקופת הקואליציה הרחבה שלפני הקונגרס האחרון, והחתירות הבלתי פוסקות של מפלגה, אשר למרות השתתפותה בהסתדרות הציונית העולמית, הרשתה לעצמה לחתור בכל האמצעים תחת הסמכות הפוליטית החיצונית והשלמות הפנימית של ההסתדרות הציונית והנציגות הפוליטית של העם היהודי בדמות הסוכנות היהודית – הוסיפו שמן על המדורה. בתנאים קשים אלה החלה ההנהלה הנוכחית את פעולתה ערב שנת תרצ"ד.

 

ב    🔗

ההנהלה הנוכחית ראתה את תפקידה המרכזי והראשון במלחמה מאומצת להרחבת העליה, לא רק לשם הצלת מספר יהודים נוספים מהגיהנום הגלותי, – אלא כדרך הראשית להקמת גורם רב־אונים בארץ לביצור עמדתנו הפוליטית כלפי חוץ, וכמנוף ראשי ליצירה לאומית רבת־מידות, אשר תאפשר הגשמה מהירה של הציונות במלוא היקפה, ההנהלה ראתה את המלחמה לעליה, לא רק בפעולה חיצונית כלפי ממשלת המנדט, אלא גם בפעולה פנימית כלפי עצמנו, בהרחבת יכולתנו הקולוניזציונית, בהשרשת העליה באדמה ובענפי כלכלה יוצרים, ההנהלה הניחה, שיש שני מפתחות לעליה רחבה: מפתח פוליטי, שהוא בעיקרו בידי ממשלת המנדט, ומפתח כלכלי, שהו בעיקרו בידי העם היהודי; וההנהלה הנוכחית הציגה לה למטרה לפתוח את הארץ להמוני ישראל בשני המפתחות האלה בבת אחת. היא ראתה בעליה לא רק הסעת יהודים מארצות הגולה לחופי הארץ – אלא גם יצירת תנאים בארץ ולקליטתם ולהשרשתם, ובראש וראשונה לקליטה בעבודה ולהשתרשות בקרקע, וגם כאן עמדה ההנהלה לפני קשיים גדולים. פריחת הארץ, שהחלה עוד לפני תקופת ההנהלה הנוכחית, הפריחה שבאה לידי ביטוי בזרם של הון רב לארץ; בהרחבת שטח מטעי־הדר; בתגבורת תנועת הבניין בעיר ובכפר והתחלות חשובות של פיתוח התעשיה, – פריחה זו הביאה בכנפיה גם מארה קשה – ספסרות מופקרת במגרשים ובקרקעות. במשך שלוש השנים האחרונות למרות ריבוי ההון וריבוי העליה, נגאלו רק 90,000 דונם וגם אלה ברובם לא ע“י ההון הפרטי אלא ע”י קה“ק. ההון הפרטי אמנם עסק במידה רבה במסחר קרקעות אבל לא בגאולת הקרקע אלא בספסורה. ראובן קנה מגרשים וקרקעות משמעון ומכר אותם ללוי במחירים מופקעים. מחירי המגרשים בעיר עלו במידה כזו, שכמעט נעשה מן הנמנע לבעל תעשייה להשיג בתל־אביב מגרש בשביל בית־החרושת שלו במחירים אפשריים. הספסרות במגרשים העלתה באופן מבהיל את שכר־הדירה. ואדם בעל אמצעים בינוניים כמעט שלא יכול להשיג דירה לבני ביתו או בשביל עסקיו. פי כמה גרוע נעשה המצב בשטח החקלאי. הספסרות הפרועה עשתה לאל כמעט את כל הנסיונות של הקה”ק, ושל חברות פרטיות, להשיג קרקעות בתנאים נאותים. ויותר משהכבידו חוקי הקרקע החדשים מנעה הספסרות המופקרת את אפשרות גאולת הקרקע בתקופה האחרונה. וההנהלה ראתה כאחד מתפקידיה המרכזיים – רכישת רזרבות קרקעיות יותר גדולות, אשר יבטיחו אדמה להתיישבות חדשה באמצעים לאומיים או פרטיים. כתנאי קודם לזה ראתה ההנהלה צורך בהגדלת ההון הלאומי ובסידור ענייני הכספים של הסוכנות היהודית. גם בשטח הזה הוצגה ההנהלה בתנאים קשים. הקונגרס האחרון הקציב לשנת הפעולה הראשונה של ההנהלה 170,000 לירות אולם זה היה תקציב על הנייר. בפועל מצאה ההנהלה את עצמה למחרת הקונגרס עמוסה בחוב עצום של 570,000 לירות, מהם 200,000 שפרעונם חל במשך תרצ“ד. סכנת פשיטת־רגל ריחפה על ראש ההנהלה וסכנה זו לא הוקטנה ע”י אמצעי המלחמה שהרשו לעצמן המפלגות האופוזיציוניות: הכרזת בלוקדה כספית על ההנהלה סבוטז’ה גלויה ונסתרת בפעולת הקרנות; וגם לא נרתעו מחרם מלווה במעשי אלמות נגד הקרנות הלאומיות. מצד חוגים אחדים ביישוב ובציונות, אשר כבר מזמן פרקו מעליהם כל מרות לאומית, נעשו גם נסיונות לחתור תחת סמכותה הפוליטית של הסוכנות, קודם כל בשטח העליה. גוף פוליטי ידוע, בעזרת חוגים של נותני עבודה בארץ, ניסה לערער את זכויות ההנהלה בקביעת השדיול של העליה העובדת ובחלוקתו ופנה באופן חשאי לממשלה, למסור לידו סרטיפיקטים. בעתונות של חוגים אלה נתפרסם מאמר, בעצם ימי המו"מ של הסוכנות עם הממשלה על דבר השדיול, שדרישות הסוכנות הן מוגזמות, ושלמען דרכי שלום יש לצמצם גם את העליה העברית וגם את העבודה העברית, מתוך התחשבות עם התנגדות השכנים. האופוזיציה ניסתה ליצור רושם, כאילו ההנהלה הציונית אינה מייצגת את ההסתדרות הציונית ואינה מוכשרת לייצג את תביעת העם היהודי לפני ממשלת המנדט. לחתירות פנימיות אלה נצטרפה המלחמה המוגברת של העתונות הערבית נגד העליה היהודית שהביאה לידי מאורעות אוקטובר־נובמבר 1933.

 

ג    🔗

טרם הגיעה השעה לכתוב את פרשת ההתאבקויות הפוליטיות של ההנהלה במשך שנה זו. התאבקויות אלה טרם נסתיימו. ואם כי ההנהלה יכולה לציין בסיפוק ידוע, שמאמציה התמידיים במשך השנה לא היו לשוא, אין ההנהלה – פחות מזולתה – יכולה למצוא סיפוק בהישגים אשר הושגו, כי המצב הפוליטי לאורך כל החזית, ובשורה הראשונה בחזית העליה, אינו יכול להניח את דעתנו בשים לב למצוקה האיומה של המוני ישראל ולאפשרויות המתרחבות בא"י. פחות מאשר בשטח המדיניות החיצונית יכולה ההנהלה למצוא סיפוק במצב הקיים בשטח ההתיישבות וביחסים הפנימיים בתוך ההסתדרות הציונית, השיתוק הממושך של ההתיישבות הלאומית, הירידה של הכנסות הקרנות הלאומיות, דלות הפעולה בגאולת הקרקע, החלשת החלוציות בקרב העליה העובדת, והתפוררות והתרופפות בתוך המחנה הציוני – מחלישים ומערערים את עמדתנו לא פחות מהסכנות החיצוניות. בראשית צעדיה ראתה ההנהלה את כל הקושיים והמכשולים הללו. היא ידעה, שלא שלטון נמסר לידה אלא פקדון. ולאחר שנת פעולתה הראשונה היא יכולה לכל הפחות להגיד בלב שקט, שלא רק ידעה לשמור על הפקדון באחריות ובנאמנות, אלא גם הצליחה להגדילו. בארבעה סעיפים עיקריים התרכזה פעולת ההנהלה במשך שנה זו: א) עליה,

ב) התיישבות,

ג) קרנות וכספים,

ד) ביצור ההסתדרות הציונית.

לא ניתנו עדיין הדברים להסתכם סיכום סופי, כי אנו עומדים עדיין תוך כדי עשייתם. והנסיון הנעשה כאן לסיכום אינו אלא חלקי ובלתי ממצה. כי לא רק נעשו פעולות אשר לא נסתיימו עדיין, אלא נעשו גם דברים, שטרם הגיעה שעתם להתפרסם.

 

ד    🔗

כידוע מתחדש המו“מ עם הממשלה בענייני העליה בכל מחצית שנה: באוקטובר ובאפריל. בחדשים האלה מוגשת לממשלה הצעת הסוכנות על דבר סכום הסרטיפיקטים הנדרשים בשביל העליה העובדת במשך ששת החדשים הבאים. השדיול של אוקטובר, 1933, בראשית פעולת ההנהלה הנוכחית, הוגש לממשלה ע”י ההנהלה הזמנית שנקבע לימי ביניים של הקונגרס. על יסוד חקירה ודרישה מפורטת הגישה ההנהלה הזמנית לממשלה דרישה ל־24,000 סרטיפיקטים למחצית השנה הבאה, כמעט פי חמשה מהשדיול שניתן במחצית השנה הקודמת. יחס הממשלה לדרישה זו נתבטא בפיסקא אחת קצרה, שנפלטה מפי פקיד גבוה במשרד המושבות בשיחה עם משלחת ההנהלה בלונדון מיד לאחר הקונגרס – “זהו מספר אסטרונומי”.

המו“מ בארץ בדבר השדיול נדחה לרגל העדרו של הנציב־העליון בארץ. ע”י מ"מ הנציב ניתנה באופן זמני מפרעה של 2000 סרטיפיקטים. מיד לאחר שובו של הנציב העליון לארץ באה אתו ההנהלה בירושלים בדברים על דבר השדיול והסבירה לו על יסוד מה הנענו לידי דרישה לא־קטנה זו בפעם הראשונה לאחר המלחמה. דרישה זו נתבססה לא על הצרכים הרחוקים של המוני ישראל בגולה, אלא על התביעות הבלתי־אמצעיות של המשק העברי בארץ, בכפר ובעיר, ועל חלקנו המוּכר בעבודות הממשלה.

המכה הקשה הראשונה שקיבלה ההנהלה יחד עם כל התנועה הציונית היתה התשובה הרשמית של הממשלה, שהיא מעריכה את יכולת הקליטה של הארץ במשך ששת החדשים הבאים ב־6,500, קצת יותר מרבע של הערכת הסוכנות, ושממספר זה היא מנכה 1000 סרטיפיקטים על חשבון התיירים, אשר ישתקעו בארץ בלי דעת הממשלה, באופן שהסוכנות מקבלת רק 5,500 סרטיפיקטים לששת החדשים הבאים.

המכה השניה באה בצורת הודעה של הממשלה. שהיא עומדת להתקין שורה של גזירות למנוע את ההשתקעות של התיירים בארץ בלא רשות. גזירות אלה הוכנו לפני זמן, ועוד לפני הקונגרס קיבלו את אישורו של משרד המושבות, ולאחר תיקונים קלים כהנחה להתנגדות הסוכנות, נתפרסמו וקיבלו תוקף מתחילת נובמבר, 1933.

המכה השלישית באה בצורת המהומות הקשות בסוף אוקטובר והתחלת נובמבר, שהביאו לידי שפיכת דמים גדולה ביפו, שבה נפלו 48 מהמפגינים הערבים. נתחבלו רדיפות נגד התיירים. המשטרה החלה לערוך צייד ברחובות תל־אביב, ירושלים וחיפה. חיפשו עולים בלתי־ליגליים. כמה אנשים (אמנם במספר לא גדול) נתפסו וגורשו מן הארץ; ובארץ ובחו"ל נוצר רושם כאילו העליה עומדת להסגר. רושם זה, כמובן, היה מוגזם ובלתי־מיוסד. אולם גם ההנהלה חששה שהמהומות והיריות ביפו יביאו לידי עיכובים קשים בעליה, כאשר היה הדבר בימי מאורעות 1921 ולאחר מאורעות

1. ואמנם נתגלתה נטיה כזו בחוגים ממשלתיים: לעכב את העליה לזמן־מה. במקרה נתגלגלו הדברים, שדווקא מיד לאחר היריות ביפו עמדו לבוא אניות מרובות עם אלפי עולים. וההנהלה ראתה בכל עיכוב של עליה, אפילו זמני ואפילו לימים מועטים, לא רק קיפוח של העולים, שניתקו כבר את כל קשריהם עם עברם ועלו לארץ ברשות ועל דעת הממשלה, אלא סכנה גדולה לשלום הישוב ולעתידה של העליה. אמנם במהומות אוקטובר־נובמבר נהגו הערבים לא לפגוע ביהודים והפקודה שיצאה מעורכי ההפגנות לבלי לנגוע ביהודי נשתמרה בהקפדה יתרה ובמשמעת מפליאה, וגם לאחר שנפלו ביפו עשרות ערבים לא היתה כל התנפלות על היהודים. מלחמת הערבים היתה ערוכה באופן בלתי־אמצעי נגד הממשלה, אולם ההנהלה לא השלתה את נפשה והכירה, שמהומות אלה מסוכנות ליישוב ולציונות לא פחות ממאורעות אוגוסט, 1929, שהתכוונו באופן ישר ליהודים. והעמדה שההנהלה נקטה כלפי הממשלה היתה, שכל עיכוב עליה בגלל מהומות כאלה לא רק לא יביא לידי הפסקת המהומות אלא עלול לגרור אחריו חידוש בלבולים והתמדתם, כי עיכוב העליה יוכיח למשסים ולמפגינים שאמנם יש דרך להבריח עולים יהודים מחופי הארץ ושהמהומות עלולות להפחיד את הממשלה.

ויש לציין בסיפוק רב לשבחה של הממשלה הנוכחית בארץ, שהיא הכירה בצדקת העמדה הזאת של ההנהלה הציונית, ועל אף מצב החרום ששרר אז בארץ לא בא כל הפסק בזרם העליה והאניות העמוסות אלפי עולים, אשר כמעט כבר נגזר עליהם לחזור, הורידו את כל עוליהן בשקט ובשלום בחופי הארץ (מלבד אניה אחת שהורידה את עוליה בפורט־סעיד ומשם באו מיד לארץ).

ההנהלה לא ראתה את תפקידה במניעת עיכוב העליה, אלא בהרחבת העליה. ועיקר פעולתה של ההנהלה במשך השנה נתרכזה בשטח זה. מאמציה המתמידים של ההנהלה לא נשאו פרי במאה אחוזים, אבל לא נשארו בלי תוצאות. במקום 19,625 עולים במשך שנת תרצ“ג, עלו במשך שנת תרצ”ד (מספטמבר 1933 עד אבגוסט 1934 ועד בכלל) 36,654 עולים. גידול זה בא

א) על ידי הגדלת העליה העובדת – אמנם במידה זעומה ובלתי מספיקה בהחלט;

ב) על ידי הקלות לסוגי עולים אחרים, בעלי הון וקרובים;

ג) על ידי הרחבת העליה של בעלי־מלאכה בהון של 250 לירה. עשו גם הקלות לתיירים, שעלו לארץ באופן זמני, להשתקע בארץ ברשות. במקום 1548 רשיונות שניתנו בשנה הקודמת לתיירים, עלה מספר הרשיונות בשנה זו ל־2792.

גדל אחוז בעלי ההון בתוך העליה הכללית. במקום 22.3 אחוז בתרצ“ג הגיעה חלקם בשנת תרצ”ד ל־30.8 אחוז.

 

ה    🔗

המלחמה לעליה היתה כל הזמן כרוכה ושלובה במלחמה לעבודה העברית. עוד לפני הקונגרס נתגלתה נטייה בולטת בחוגי הממשלה לכוף על המשק היהודי עבודה ערבית. סייעו לנטיה זו גם חוגים רבי־השפעה בישוב. העובדה, שחלק הגון מבעלי הפרדסים במושבות הישנות החרים את הפועל היהודי; העובדה שעתונות התאחדות האכרים הטיפה בגלוי להכנסת עבודה ערבית למשק היהודי; העובדה, שפרדסנים יהודים קראו לעזרת המשטרה במלחמתם נגד העבודה העברית – לא יכלו שלא להשפיע על הממשלה. ותביעת ההנהלה הציונית להגדיל את העליה היהודית על־יסוד אפשרויות עבודה וצרכי עבודה המתרבים בארץ נתקלו בטענה, שחלק גדול של הישוב היהודי בעצמו אינו רוצה בעבודה עברית ואין, איפוא, יסוד לדעת הסוכנות, שמשק המטעים המתרחב מחייב עליה יותר רחבה. התעלמות חוגים רבים של הישוב המלחמה הנואשת שהסתדרות העובדים יחד עם הפועל המזרחי ניהלו בעד השלטת העבודה העברית במשק היהודי, גם חוגים אשר להלכה הם מודים בחובת עבודה עברית כיסוד לבנין הארץ אבל למעשה לא נקפו אצבע בעד תגבורת העבודה העברית – עובדה זו אף היא החלישה את עמדת ההנהלה במלחמתה להרחבת העליה. מאידך גיסא, צמצום העליה וקודם כל המנה הזעומה של העליה העובדת, אשר אושרה ע“י הממשלה בשני השדיולים במשך השנה, חיזקו את ידי המתנכרים וסייעו לנשל את העבודה העברית גם במקומות שזו שלטה במשך הרבה שנים, כמו במושבות השרון ובעבודת הבנין. ויותר מאשר בכל זמן אחר הוברר במשך השנה, שגורל העליה העברית וגורל העבודה העברית כרוכים זה בזה. ואם יש לציין כחיוב גדול את גידול העליה בשנה זו, הרי מוכרחים לציין כסכנה חמורה את הפחתת אחוז העליה העובדת בתוך העליה הכללית. במקום 66.6 אחוז במשך שנת תרצ”ג הופחת אחוז העליה העובדת במשך תרצ"ד עד 58.5 אחוז וזה לאחר שעלה בידי ההנהלה בפעם הראשונה בימי שלטון ממשלת המנדט להשיג באמצע השנה שדיול נוסף של 1,200 סרטיפיקטים.

הפחתה זו של העליה העובדת הביאה לידי ריבוי העבודה הערבית במשק היהודי בכפר ובעיר ופתחה פתח לעליה ערבית מהארצות הסמוכות. והתנועה הציונית והעם היהודי בכל רחבי הגולה חייבים לדעת, שמבלי הבטחת העבודה העברית בכל ענפי המשק היהודי, יעלו כל מאמצינו להגדלת העליה בתוהו. הממשלה אין לה זכות ואין לה כוח להטיל עבודה לא־עברית על המשק היהודי. במכתבו של מקדונלד אל הד"ר ווייצמן הוכרה באופן מיוחד ומפורש זכותנו לבנות את המשק היהודי בארץ על־יסוד עבודה עברית מלאה, אבל שום הכרזה של הממשלה לא תעמוד לנו, אפילו אם מצד הממשלה יהיה רצון כנה לקיים את התחייבויותיה, אם בתוכנו יימצאו מתנכרים, אשר ינשלו את הפועל היהודי ויסגרו את הדרך לעלית המונים, הרוצים לחיות חיי עבודה בארץ. שאלת העבודה העברית והעליה העובדת – שתי שאלות שאין להפרידן – נשארת עוד כיום השאלה המרכזית של המדיניות והמשקיות הציונית.

באופן מיוחד טיפלה ההנהלה בשאלת העליה של בעלי המלאכה עם אמצעים זעירים. לפי חוקת העליה יש הזכות לבעל מלאכה שיש לו לא פחות מ־250 לירות לעלות לארץ. אולם במשך ארבע השנים שלפני האחרונה, ניתנו למעשה רק כמאתים רשיונות לסוג זה של עולים. ביוני שנה זו קיבלנו בפעם הראשונה בבת אחת 500 רשיונות לבעלי־מלאכה, שמחציתם נועדה לגרמניה ולפליטי גרמניה, ומחציתם – לפולניה.

 

ו    🔗

כשם ששאלת העבודה העברית קובעת במידה רבה את גורל העליה, ושום מלחמה לעליה לא תהא ממשית בלי מלחמה מקבילה לעבודה עברית, – כך גם לא יהא תוקף ומשען מספיק למאמצינו להגדלת העליה בלי מאמצים מקבילים להגדלת ההתיישבות. הישוב היהודי גדל בשנים האחרונות, ביחוד בתקופת הנציב הנוכחי, במידה ניכרת. אולם גידול זה עם כל ערכו החיובי, מעורר גם חששות כבדים. משקנו הלאומי בארץ אינו מתפתח במידה הרמונית בכל חלקיו. יש גידול נפרז של העיר בלי הקבלה מתאימה של גידול בכפר; ובלי הכפר לא תהא א"י יהודית. וגם גידולנו החקלאי, במידה הזעומה שישנו, הוא חד־צדדי, יותר מדי תלויה התרחבותנו החקלאית בענף אחד – ענף מטעי ההדר, העובד כולו על השוק העולמי.

ב־1926 הגיע שטח מטעי־ההדר היהודיים ל־10,500 דונם; השנה – רק לאחר שמונה שנים – הגיע ל־150,000 דונם. הרחבה זו, החיובית והמשמחת כשהיא לעצמה, יש בה קוץ ממאיר, יותר מדי נעשה משקנו בארץ תלוי במחיר תפוחי־הזהב בשוק העולמי. אם משום מה ייסגר בפנינו חלילה השוק הזה, או משום־מה ירד באופן ניכר מחיר תפוחי־הזהב, עלול כל קיומינו בארץ להזדעזע זעזוע מסוכן, אם לא יותר מזה. ההון הפרטי, במידה שהוא מושקע בחקלאות, מצטמצם אך ורק בענף זה, משום שזהו כמעט הענף החקלאי היחיד, המבטיח רווחים הגונים לבעלי־הון. רווחים גבוהים אלה, אין כל ערובה להתמדתם במשך הרבה שנים ואין אנו יכולים לתלות את קיומנו בארץ בקפריסים של מחירי השוק העולמי. אך מה שיותר חשוב ומכריע, שרק חלק קטן של אדמת א“י ראוי למטעי הדר. וענף זה למרות כל חשיבותו המשקית, אינו יכול להיות הענף החקלאי היחיד, אשר עליו ייבנה משקנו החקלאי. רוב שטחי הארץ אינם נתונים למטעי הדר; ורק במשק פלחה ובמשק מעורב אנו יכולים להקים בכל אזורי הארץ ישוב חקלאי רב מספר, אשר יגאל את הארץ וישמש בסיס איתן לכל הכלכלה הלאומית שלנו בא”י.

החקלאות המעורבת אינה מכניסה רווחים גבוהים כמטעי הדר. אולם התיישבותנו העובדת בארץ הוכיחה, שיש בידי אדמת א"י לפרנס את עובדיה; ומשום כך ראתה ההנהלה את הרחבת ההתיישבות העובדת על־יסוד משק מעורב, כתנאי יסודי להתבצרותו ולהשתרשותנו הבריאה בארץ.

התיישבות זו לא תיתכן בלי קרקע לאומי ובלי הון לאומי. ירידת הקרנות הלאומיות ושיתוק הפעולה ההתיישבותית של ההסתדרות הציונית משווים סכנה חמורה לעתידנו בארץ לא פחות מכל ההתנקשויות החיצוניות; ומאמציה של ההנהלה במשך השנה היו מכוונים לשני דברים: לרכישת רזרבות קרקעיות חדשות, אשר תאפשרנה התיישבות חקלאית בקנה־מדה יותר רחב, בהתאם לעליה המתרחבת; וליצירת תנאים אשר יאפשרו את תגבורת ההון הלאומי ופעולתו ההתיישבותית.

 

ז    🔗

בשורה הראשונה עמדה לפני ההנהלה שאלת ביסוס במשקים הקיימים. הקונגרס האחרון קיבל בשביעת רצון את הודעת ההנהלה הקודמת, שכל המשקים שנוסדו ע“י קהי”ס חתמו חוזים על כל הסכומים המניעים מהם, וההנהלה מצידה קיבלה עליה התחייבות מוסרית להמציא למשקים סכום של 125,000 לירות, הדרושים עוד לגמר ביסוס המשקים, בהתאם למפתח ההתיישבות שנקבע על־ידי המומחים של ההנהלה הציונית. הקונגרס בתקציב הקטן שקבע השנה, מסר להנהלה רק סכום של 10,000 למטרה זו, סכום פעוט, שלא רק אין בו כדי לעשות התיישבות חדשה, אלא שאין בו אפילו כדי ביסוס חלקי של ההתיישבות הקיימת.

חוסר אמצעים לא הרתיע את ההנהלה ממאמצים בלתי פוסקים להצעיד קדימה את ההתיישבות הלאומית. הדבר העיקרי שנדרש למשקים בשביל ביסוסם היתה השקאה. הקדיחות שנעשו על ידינו בשנים האחרונות הוכיחו, שאוצרות המים בארץ הם הרבה יותר גדולים מאשר חשבו מקודם. בגושים אחדים של ההתיישבות הלאומית, כמו בגושי עמק הירדן והקישון המזרחי, נמצאים מים טבעיים שוטפים, שאפשר לנצלם ולהשתמש בהם. אולם בגושים האחרים של העמק, כמו במרכז עמק יזרעאל ובמערבו וכן גם בשרון ובשומרון, אין מי נהרות. לאחר בדיקה יסודית, סידרה מחלקת ההתיישבות של ההנהלה קדיחות כמעט בכל נקודות הישוב בעמק. ברוב המקומות הצליחו הקדיחות ונמצא מים בשפע. אולם חסר היה הון לנצול המים ושימושם. ההנהלה באה בדברים עם חברות פרטיות ולאחר מו“מ ארוך הצליחה להשיג מאת חברת התעשיות החימיות הממלכתיות הלואה של 5,000 לירות בריבית של 5 ל־15 שנה. על־יסוד הלוואה זו יסדה ההנהלה שתי חברות מים, – אחת בשביל גוש עמק יזרעאל המזרחי ואחת בשביל גוש עמק יזרעאל המרכזי. בחברות אלו משתתפים גם קהי”ס, גם קה"ק וגם המתיישבים.

ניסיון זה לשתף את ההון הלאומי והפרטי במפעל ההתיישבות כבר נתן תוצאות חיוביות וכמה מוסדות פיננסיים בחו"ל פנו להנהלה בהצעות בדבר יסוד חברות דומות לאלו באופן משותף, ויש יסוד לקוות, שהלוואה זו שקיבלנו מחברת התעשיות החימיות הממלכתיות תשמש התחלה לשורה של הלוואות, אשר תאפשרנה הרחבה ניכרת וביסוס בן־קיימא של מפעלנו ההתיישבותי.

סידור ההשקאה נתן את האפשרות למשקים שלנו, לא רק לבצר את מעמדם הכלכלי, אלא גם להגדיל את מספר המתיישבים. ובלי כל הקצבות חדשות מאת קהי"ס עלה הדבר בידי המשקים שקיבלו השקאה להכפיל את מספר המתישבים בעיקר בקבוצות, על חשבון המשק עצמו. המשקים קלטו גם כ־500 עולים חדשים מקרב עולי גרמניה ומספר גדול של ילדים מגרמניה, שעלו לארץ בלי הוריהם לשם חינוך והדרכה לחיים חקלאיים בארץ.

למען אפשר בהקדם פעולה התיישבותית חדשה, הסכימו המשקים להקטין את התחייבויות קהי"ס לגמר ביסוסם, מ־125,000, אשר הובטחו להם מקודם, לסכום של 65,000 לירות.

במשך שנה זו עברה לרשותנו הגמורה כל אדמת עמק־חפר (וואדי־חווארת), והאדמה שנמסרה באופן זמני, על־ידי לחץ הממשלה, לערבים, נתפנתה, כאשר הבטיחה הממשלה בזמננה. בגלל חוסר אמצעים לא היתה יכולת להנהלה לתת סיוע כספי להתיישבות בעמק זה, ורק בהתאמצות יתירה עלה בידי ההנהלה להוציא לפועל את כל פעולות המדידה ותכניות הישוב. שטח העמק – 30,000 דונם, נתחלק ל־1420 משפחות, – מהם 570 משפחה מהמעמד הבינוני, 487 משפחות – פועלים חברי ההסתדרות העובדים, 200 משפחה – חברי “הפועל המזרחי”, תימנים, ואירגון החיילים המשוחררים. חלק גדול מאירגוני הפועלים, הן בקבוצות והן במושבים, עלו כבר על אדמתם, וזו השנה השניה הם עמלים בהקמת משקיהם, למרות הקדחת ותנאי החיים הקשים. את האמצעים הדרושים להם קבלו בחלקם בצורת הלוואה מחברת “ניר”, בחלקם משכר־עבודה בפרדסים של אחרים. חברת “יכין” קבלה על עצמה להכשיר את הפרדסים בשביל המתיישבים מבני המעמד הבינוני, המתכוננים לעלות ולהתיישב על אדמתם לאחר שפרדסיהם יתחילו לתת פרי. גם “הפועל המזרח” והתימנים, וכמו־כן חלק מאנשי המעמד הבינוני היושבים באותה הסביבה, עלו על האדמה ומכשירים את הקרקע בשבילם ובשביל חבריהם שנשארו לעת עתה בעיר. מתוך 80 משפחות החיילים המשוחררים התיישבו במקום כבר 30 משפחה. מתן אפשרות למתיישבים ולמועמדים להתיישב בעמק־חפר מכל הסוגים, – זהו כרגע אחד התפקידים הכי תכופים וחיוניים שעומדים לפני המפעל ההתיישבותי שלנו בארץ.

מלבד הקמת ההתיישבות על השטחים הנמצאים כבר ברשותנו, ראתה ההנהלה כאחד מתפקידיה המרכזיים – רכישת רזרבות קרקעיות חדשות. מיעוט הכנסות הקרנות מצד אחד והשתוללות הספסרות מצד שני, גזלו מאתנו במשך השנה הרבה אפשרויות קרקעיות, אשר מי יודע אם תחזורנה. רכישת קרקע בארץ, כידוע, כרוכה בקשיים פוליטיים וחוקיים מרובים. וכל הזדמנות שמחמיצים אותה, היא אבדה שאינה חוזרת, כי במשך הזמן הקשיים אינם מתמעטים אלא להיפך הולכים ומתרבים ומסתבכים.

במשך שנה זו ריכזה ההנהלה מאמצים פוליטיים בלתי־פוסקים לרכישת שטח קרקעי גדול, אדמת השקאה, שיאפשר התיישבות צפופה בקנה מידה יותר רחב, לא פחות קטן ממפעל העמק. המאמצים לא עלו בתוהו ויש לנו תקווה מבוססת, שאם רק נשיג את האמצעים הדרושים נוכל בקרוב לגשת לפעולה התיישבותית רחבה של כמה אלפי משפחות.

 

ח    🔗

כתנאי מוקדם לחידוש פעולתנו ההתיישבותית בקנה מידה רחב, ראתה ההנהלה הנוכחית את סידור המשק הכספי של הסוכנות וקהי"ס. כנזכר לעיל, מצאה ההנהלה את עצמה למחרת הקונגרס עמוסה בחוב של למעלה מחצי מיליון לירות, מורכב מהלוואות מרובות, בחלקן בזמני פרעון קצרים ובריבית לא קטנה. למרות הסבוטז’ה והחרם מצד חוגים ידועים וקבוצות שונות בציונות, למרות המשבר הקשה בכמה מארצות הגולה, אשר הכבידו באופן אובייקטיבי על פעולת הקרנות, – אחזה ההנהלה באמצעים לסדר את תשלומי החוב בזמנם, לאזן את תקציב ההוצאות וההכנסות ולהגביר את הקרנות.

ההכנסה המשוערת של קהי“ס, אשר עליה החליט הקונגרס האחרון, נקבעה בסכום של 170000 לירות; ולאחר כמה שנים, שבהן פחתה ההכנסה בפועל לעומת ההשערות המוקדמות, עלתה ההכנסה בשנה זו ב־15,000 לירות למעלה מן המשוער והגיעה ל־185,000 במקום 170,000 לירות. לעומת השנה הקודמת עלתה ההכנסה של קהי”ס בשנה זו ב־25,000 לירות. גם גביית החובות המגיעים לסוכנות עלו בהרבה על המשוער. בקונגרס האחרון נערכו הגביות בסכום 3,000 לירות; למעשה עלו הגביות במשך השנה למעלה מ־12,000 לירות.

במשך השנה עלה בידי ההנהלה להפחית על ידי סידורים שונים את חובות הסוכנות הפחתה מוחלטת בסכום של 73,754 לירות ואת החובות של קהי“ס בסכום של 27,265 לירות. חובות קהי”ס והסוכנות יחד הופחתו, איפוא, בסכום של למעלה מ־100,000 לירות.

ההנהלה לא הסתפקה במאמצים לאיזון התקציב במשך השנה, אלא ראתה את תפקידה ביצירת תנאים, אשר יאפשרו לנו פעולה התישבותית יותר גדולה. – על ידי שחרור קהי“ס להשקעה מעול החובות, כדי שנוכל להפנות את ההכנסות הבאות של קהי”ס להשקעה במפעלי התיישבות חדשים. בעזרת הבנק שלנו ובעזרת מספר ידידים בעלי השפעה בלונדון ניסתה ההנהלה להשיג מלווה יותר גדול של חצי מיליון לירות ברבית נמוכה, אשר ייפרע במשך 15 שנה על־ידי תשלומים שנתיים של 46,000 לירות לשנה. מלווה זה יאפשר לסלק את כל החובות של הסוכנות וקהי“ס, ועל ידי כך יתן לנו את היכולת להשתמש בהכנסות החדשות של קהי”ס לשם יצירות ישוביות חדשות. אם המלווה הזה יצא לפועל תוכל ההנהלה לגשת מיד לעבודה התיישבותית חדשה. לשם כך יש צורך כמובן גם בהגדלת ההכנסות של קהי"ס.

 

ט    🔗

ההנהלה הנוכחית, כההנהלות הקודמות בארבעת הקונגרסים האחרונים, לא נבחרה בהסכמה כללית. מלבד הרביזיוניסטים, שמזמן הופעתם הוציאו את עצמם מכלל האחריות להנהלה הציונית, נצטרפו בקונגרס האחרון לאופוזיציה גם מפלגת המזרחי וקבוצה ב' של הציונים הכלליים. המאמצים של הרוב בקונגרס לסדר קואליציה רחבה לא הצליחו, סיעות המיעוט סרבו לקבל את פסק־דין הבוחרים, אשר עלו בקונגרס האחרון במספרם על הבוחרים לקונגרסים הקודמים. שתי הסיעות הנזכרות הציגו לרוב דרישות ותנאים, שהיו מכוונים להפוך את הרוב בקונגרס למיעוט בהנהלה. הרוב לא יכול היה כמובן להסכים לסילוף זה של רצון הבוחרים. ההסתדרות הציונית בנויה על דימוקרטיה והתנדבות חפשית, ואין מיעוט יכול להשתלט עליה בכוח.

מפלגת הפועלים, שהיוותה את הסיעה הראשונה במספר גם בקונגרס שלפני האחרון, ואשר ריכזה בקונגרס האחרון כרבע מיליון בוחרים ציוניים, לא רצתה ולא היתה רשאית להכיר במציאות אזרחים משתי דרגות בהסתדרות הציונית: אזרחים שיש להם הפריבילגיה לנהל את התנועה ואזרחים משוללים זכות זו. סיעת הפועלים באה לקונגרס ברצון נאמן להקים קואליציה רחבה של כל המפלגות המכירות בלי תנאים במרות הקונגרס והמוכנות לשאת באחריות המפעל הציוני, כסיעה הגדולה ביותר בקונגרס הכירה מפלגת הפועלים באחריותה הרבה לא רק כלפי בוחריה, אלא כלפי התנועה הציונית כולה, ושום גוף בקונגרס לא הצטער יותר ממנה על סירוב “המזרחי” וקבוצה ב' של הציונים הכלליים א' והרדיקלים הודיעה מיד לאחר הקונגרס, שאין היא רואה עצמה רק כשליחי המפלגות שבחרו בה, אלא כנציגת ההסתדרות הציונית על כל מפלגותיה וזרמיה.

ההנהלה נבחרה על־ידי הרוב. מתוך סיעות המיעוט יש שהצהירו על התנגדות להנהלה ויש שהכריזו עליה מלחמה, אין מי שיצטער יותר מחברי ההנהלה על אי־האפשרות להקים קואליציה רחבה של כל הכוחות היוצרים והקונסטרוקטיביים בקונגרס. ההנהלה תלך בדרך שהתווה הקונגרס ושבו היא מאמינה. אולם היא רואה חובה קדושה לעצמה לרכוש את אמונם והשתתפותם של כל החלקים והגורמים בתנועה הציונית. וההנהלה מקווה, שדבר זה יעלה בידה מתוך עבודה נאמנה ומאומצת כרצון הקונגרס והתנועה הציונית. (מכרוז ההנהלה, פרג, 6 לספטמבר, 1933). ההנהלה עמדה בדיבורה. היא פעלה בשדה המדיניות החיצונית, בשטח העליה וההתיישבות, – לא כהנהלה של מפלגות, אלא כהנהלה אחראית בפני העם כולו.

במלחמתה בהנהלה לא בדקה האופוזיציה תמיד, אם האמצעים שהיא נוקטת בהם נגד ההנהלה הם כשרים מבחינה ציונית ומוסרית הופרחו שמועות שוא, במטרה להבאיש את ריח ההנהלה; הוחרמו הקרנות, למען הביא את ההנהלה לידי פשיטת רגל כספית; ניתן סיוע חשאי וגלוי לחותרים נגד ההסתדרות הציונית; נעשו נסיונות להרוס את עמדת הסוכנות כלפי ממשלת המנדט, ולא נרתעו גם ממעשי אלמות נגד שליחי הקרנות. כמובן שלא כל חלקי האופוזיציה נקטו באמצעים פסולים אלה, – אולם אף סיעה אופוזיציונית אחת לא גילתה במלחמתה את המדה של לויאליות שאפשר לדרוש גם ממתנגד הגון. ההנהלה לא נגררה אחרי אמצעי מלחמה אלה והוסיפה לעשות את עבודתה לפי מיטב יכלתה וצו־מצפונה הציוני, כבאת־כוח העם היהודי וכנציגת ההסתדרות הציונית.

הקו אשר היה לעיני ההנהלה בכל מעשיה ובכל צעדיה, היה חרדה עמוקה לגורל העם העברי בשעה טרופה ואיומה זו ורצון כביר להכשיר את התנאים – החיצוניים והפנימיים – לבנין מהיר של המולדת העברית. אחד התנאים האלה ראתה ההנהלה בקיום “הסתדרות ציונית תקיפת־רצון ורבת־יכולת מלוכדה ואחידה”, וההנהלה אחזה באמצעים למען הבטיח עבודה משותפת של כל חלקי התנועה החרדים לגורל התנועה הציונית ומפעלה, והיא באה עכשיו בדברים עם כל המפלגות הציוניות למצוא בסיס משותף לעבודה ציונית מאוחדת רבת־תנופה.

לא שלום למען מנוחה ושקט, – הציונות בטיבה ומהותה היא תנועת מרד ומהפכה, השוללת את ההוויה הקלוקלת והעקרה של חיינו ומבנה־חיינו בגולה, הציונות באה לשנות את ערכי חיינו ולצקת דפוסים חדשים לחיי מולדת בריאים על־יסוד עבודה יוצרת, התאחזות בקרקע, תרבות עברית מחודשת וקוממיות ממלכתית. תנועה זו על־פי הגיונה הפנימי היא “תנועת ריב ומדון”, תנועה לוחמת שאינה מרכינה את ראשה בפני כוחות העבר הנידונים לכליה, אלא חותרת בכל מאמציה לקראת עתיד חדש, מתוקן, השונה ביסודו ממשטר חיינו הגלותיים.

בעיצוב עתידנו הלאומי בארץ יש מקום לחילוקי דעות והשקפות; ותנועה ציונית מאוחדת אין פירושה תנועה חד־גוונית וחד־מחשבתית. הכוחות השונים בעם למעמדותיהם ומפלגותיהם ימצאו בעבודה הציונית כר נרחב לביטוי מאווייהם ונטיותיהם המיוחדים, ואם גם כוחות אלה יתאבקו ביניהם תבוא ההיסטוריה העברית והאנושית ותכריע ביניהם. אולם יש יסודות עיקריים המשותפים לכל זרם ציוני, – אם ציונותו אינה מן השפה ולחוץ, – ועל בסיס היסודות המשותפים האלה צריכה לקום אחדות־הפעולה הציונית. לא שלום שלילי, שלום של וותורים והסתלקות מאמונות ודעות, שלום של קנוניות מפלגתיות “לחלק את השלל”, – אלא שלום חיובי: לשם מפעל משותף ואחריות משותפת; לשם הגברת עמדותינו הישוביות והפוליטיות; לשם האדרת ההשפעה הציונית כלפי חוץ וכלפי פנים; לשם חיזוק יכולת היצירה הציונית בארץ וחינוך ציוני וחלוצי של העם בגולה – שלום זה הוא צו־השעה ועל שלום זה שוקדת עכשיו ההנהלה להקימו. מלחמה לעבודה עברית בלא תנאי והגבלה, מאמצים מוגברים לגאולת הקרקע, הרחבת העליה החלוצית והעממית, תגבורת ההון הלאומי למפעל התיישבותי רב־היקף, סיוע שיטתי להון פרטי בתנאי של עבודה עברית ותנאי עבודה הוגנים לעובדים, משטר־הסכמים ביחסי עבודה שיבטיח פיתוח המשק היהודי ללא כל הפרעות פנימיות, אחדות הישוב ושלטון המשמעת הלאומית, אחדות העובדים ושלמות ארגונם, שוויון כל חברי ההסתדרות הציונית בזכויות וחובות, מרות ללא־תנאי של הקונגרס הציוני על כל חלקי התנועה הציונית, ביצור הקואופרציה עם ממשלת המנדט מתוך שמירה מעולה ותקיפה על מלוא זכויותינו וטיפוח יחסי הבנה ושיתוף את שכנינו הערבים – אלה הם הקווים היסודיים של אחדות־הפעולה אשר עליה יכון השלום וההסכם במחנה הציוני.

בישיבת הוועד הפועל הציוני בירושלים, בישיבת ועדת־המחקר הפוליטית, בפגישות עם המפלגות לא יכלה האופוזיציה להצביע על שום מעשה שנעשה מצד ההנהלה הציונית שלא בהתאם לצרכי התנועה הציונית. העושים אולי לא הפיקו רצון־האופוזיציה, אולם המעשה שעשתה ההנהלה – איש לא יכול היה לחלוק עליו ולמצוא בו דופי.

שעה זו דורשת מעשה ציוני גדול. ובמעשה הציוני רואה ההנהלה את הדרך הנאמנה והיחידה לליכוד הכוחות של המחנה הציוני על מפלגותיו וזרמיו.

לונדון, יא חשוון תרצח [“העולם”, 43]