על הדלת: פס־נחושת כזרת, ועליו שם האיש באותיות זעירות; בחוץ יהלוך בצידו של רחוב; בין מנחה־למעריב יפרוש לירכתי בית־הכנסת ויסב עם תלמידי חכמים השונים בדף גמרא; כל עצמו מכורבל בתוך עצמו, ואינו חורג מד' אמותיו. לא אחת, בערבי־שבת ומועד, אחר ימי חולין טרופין ומ“ט שערי ציבוריות ועסקנות, יש וישאל אדם בירושלים: “לאן?” ורגליו יובילוהו אל אותו נוה צנוע של ר' יהודה אבן־שמואל, זה הצמוד ימים ולילות אל עמוד־לימודים, הוגה ב”מורה" להרמב“ם. פניו מאירים באור תורה, ואין לך שיחה עמו שאינה משולבת בדברי נביאים וחז”ל. מעשה נקשר במעשה, משל במשל. נזכרתי בדברי הרמב"ם: בשלושה כתרים נכתרו ישראל: כתר כהונה – לאהרן, כתר מלכות – לדוד, ואילו כתר תורה הגדול משניהם, מונח ועומד ומוכן לכל ישראל. כל מי שירצה יבוא ויטול… אין לך מצוה בכל המצוות כולן שהיא שקולה כנגד תלמוד־תורה, אלא תלמוד־תורה כנגד כל המצוות כולן, שהתלמוד מביא לידי מעשה… כך היא דרכה של תורה: “פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל… לא בשמים היא – לא בגסי הרוח היא מצויה ולא במהלכי מעבר לים היא”… (משנה תורה, הלכות תלמוד תורה – הרמב"ם).

– שמא נשוחח על הרמב"ם?

– בבקשה. אך אף זו במועדה: בחודש טבת, במלאות שבע מאות וחמשים שנה לפטירתו. אחר ימים נמצאתי נכבש על ידו, כשהוא מכניסני להיכל המחשבה של הרמב"ם, חושף לפני משכיות החמדה שבמאור היהדות, וקולו החרישי מהדהד בין אולמות הפלטרין, בחדריו, תאיו ותיבותיו, על “המדע” ועל “האהבה”, עליהן הושתתה תורת ישראל. על זיכוך המידות ועל חכמת האדם שנברא בצלם ועל האמונה בעתיד, בגאולה.

אני מנסה לתהות על ראשית מלאכת קודש זו שהוא עמל בהם שנים רבות – תרגום “המורה” ופירושו –– ועד מהרה מסתבר לי שר' יהודה נאפד כולו באהבה יוקדת להרמב“ם, אהבה היונקת משני מקורות, האחד משל בית־אבא והאחר משל ביאליק. משל בית־אבא כיצד? אני מעלעל בספר זכרונותיו ומוצא בו: “בן תשע הייתי כשאבא העיר לי, בקראי לפניו את הפסוקים: “וירד ה' על הר סיני… וידבר אלהים אל משה”: “אל תדמה בנפשך כי הקב”ה ירד על ההר כדרך שבני אדם יורדים, ברגליהם, או דיבר כדרך שבני אדם מדברים, בחיתוך הדיבור – חס ושלום! זכור ואל תשכח: הקב”ה אין לו גוף ואינו דומה לשום גוף!” אני עודני משתאה לגילוי – ואחי הגדול, ר' חיים, שחרד לחנוכי מראשית ימי למדי בחדר, פונה אל אבא בתמיהה רבה: “האם ללבו של ילד בגיל רך כזה יש להכניס פליאה זו?” – בתשובה לדברי אחי הוציא אבינו מארון הספרים את ספר “מורה נבוכים” – אוצרו היקר ביותר, ספר שהגה בו בשעות של רוממות הנפש, – וביקש מאת אחי לקרוא את השורות שהראה לו עליהן, ואחי קרא לפנינו בקול: “כמו שצריך שייחנכו הנערים שהשם ית' אחד, כן צריך שיימסר להם, דרך קבלה, שה' אינו גוף ואין דמיון בינו ובין ברואיו כלל בדבר מן הדברים”. באותו רגע נקשרה נפשי ברמב“ם, ולאבא אני חייב תודה עמוקה על שמסרתי לספר ה”מורה" את רוב ימי חיי".

ומשל ביאליק כיצד?

בפתח דברים לספר “המורה” מביא הוא מימרה זו בשם ר' חיים נחמן ביאליק: “היהדות נתונה במערכת שלוש שמשות: משה רבינו, רבי עקיבא, הרמב”ם“. “האומה – אומר ר' יהודה בפירושו למימרה זו (שם) – ראתה ברמב”ם את האיש שהעמיד את האדם פנים אל פנים עם האלוה, הוא שהרס את כל המחיצות – שבין האדם ובין שאיפתו אל הדבקות באין סוף, ששיחרר את האדם מכבלי השוא ששם האדם על עצמו והראה לאדם את הדרך אל עצמו ואל האלוה… הוא ידע את כל האהבות שהנחילונו משה ורבי עקיבא והוסיף עליהן אחת הכוללת את כולן: אהבת האמת! הוא לימדנו לחיות באהבתנו זו, לאהוב מתוך ידיעה: “אינו אוהב הקב”ה אלא בדעת שידעהו… ועל פי הדעה תהיה האהבה: אם מעט – מעט ועם הרבה – הרבה” (משנה תורה)". “ביאליק אומר – הזכיר לי בהמשך שיחתו – כי כל עבודת כינוס צריכה להיות מדעית בשרשה הנעלה ופופולארית בצורתה המגולה. דברים אלה של שר שירתנו משפינים עלי בכל עבודת חיי”, וכשלמי־תודה מקדיש ר' יהודה את הספר הראשון של “מורה נבוכים” – “לנשמת חוזה דורנו, חיים נחמן ביאליק, שאצל מרוחו ויופיו לא רק לדורות יבואו, אלא גם לדורות עברו”.

תוך כדי שיחה קם ר' יהודה ממושבו, פנה לאיצטבות הספרים והראָה על שורה ארוכה של מפרשי “המורה”, מאז אלתבריזי הפרסי (עוד בחיי הרמב"ם) דרך ר' שם טוב פאלקירה ור' הלל (מווירונה), ר' יוסף הכספי ור' משה נרבוני, ר' יצחק האפודי ור' שם טוב בן יוסף, ר' אשר קרשקש ודון יצחק אברבנאל, וספריהם של חוקרי הרמב“ם מראשית תקופת “חכמת ישראל” ועד ימינו אנו: שד”ל ומונק, דוד קויפמן וזאב באַכר, יעקב ויוליוס גוטמן, הרמן כהן, פרידלנדר, וייס, דוד ניימרק, דיזנדרוק, וולפסון, אפרת וח“י רות – כל אלה לעיניו בדרך פירושו הוא. בודק ר' יהודה ובוחן נוסחאות וגירסאות, שיבושי כתיב ושיבושי תרגום, מנפה ומצרף, שוקל במאזני ההגיון, עושה ימים ולילות על כל תג ותג, מעיר ומאיר עד שפוסק פירושו האחרון. כך דרכו מאז החל במפעלו זה בשנת תרפ”ה, שנה אחת לפני עלותו לארץ. דומה שכל תילי הפירושים שנערמו מאז ועד היום מתנערים מאבק הדורות, עומדים ומאירים את גאון ישראל. וכבר אמר הרב קוק ז“ל: “דברי הרמב”ם כולם, וגם דברי הספר הגדול “מורה נבוכים” יישארו לאור עולם בחכמת ישראל ותורתו, כשמש צדקה ומרפא בכנפיה”. פירושו החדש של ר' יהודה ל“מורה” וההוצאה המיוחדת המנוקדת והמוגהה של “המורה”, אינו מכוון אלא לתכלית אחת, להנחיל לדורנו ולדורות הבאים מן האור הגדול הזורח מיצירה מופלאָה זו, ושכל אדם מישראל יוכל להגות בה, להסבירה בעצמו ולעצמו וליהנות מהרעיונות הכלולים בה.

שלשה חלקי “המורה”, אומר הוא בסוף מבואו לכרך הראשון – שואפים לשחרר את האדם: משעבוד ל“לשון בני אדם”, כדי להכינו לקראת המושג האלוהי – השלמות המוחלטת; משעבוד לידיעה המצומצמת רק בעולם הנסיון; משעבוד לראיית עצמו כמרכז העולם. ספר “מורה נבוכים” ילמד את האנשים לדעת, ראשית כל, מה הוא מבחן האמת, מה הם מקורותיה של הכרת האמת ומהו מקור טעויותיו של האדם. הספר מראה לנו כי בעיות נצחיות, שלפי דעת הפילוסופים אין תקוה לפתרן, כבר נפתרו פתרון מכריע בתורה, פתרון שאין לפילוסופיה שום יסוד לדחותו. הרמב"ם מלמדנו לגשת מחודשים אל ספר התורה, לקרוא בו ללא מחיצה. לשאלה: מהו הדבר המייחד את האדם? הכל יענו בפשטות – השכל, ואולם הסתכלות יסודית בספר התורה מביאה אותנו לידי הכרת סימן היחוד של השכל, והוא: חירות! (מהקדמת יהודה אבן שמואל למהדורה המנוקדת – מוסד הרב קוק).

מלבד הפירוש הכין ר' יהודה גם תרגום “המורה” ממקורו הערבי ללשון ימינו.

לא התכוונתי אלא לשיחה קצרה. באתי ונמצאתי עומד על שפת הים, ובמרחקים, אי־שם באופק, מסתמנת סירת־מפרשים ובה אדם מפליג בים הגדול, במים אדירים – בכבשונה של המחשבה היהודית ובתמצית מהותה.

*

ליל שבת.

בביתו של ד“ר יהודה אבן־שמואל, נזדמנו, כנהוג, כמה מיקירי ירושלים. כל אותו ערב היה ר' יהודה מספר בשבחם של ישראל, נותן טעמים לניגון החסידי, המתרפק ב”היכל" – השער לגן־עדן, והמעורר לאהבת הבורא, יוצר בראשית. והבית מאיר ושמח מנרות־שבת ומזיווה של שבת.

“אומה”, “אמנות”, “אמונה” קרובות הן בצלצולן ההגיי, ואילו, לדברי ר' יהודה אבן־שמואל, הקשר ביניהן הוא מהותי. שלוש סגולות נתייחדו ונתקדשו ביהדות: הלשון העברית, השבת ובית הכנסת. כשיצר הקב"ה את האדם בצלמו ובדמותו – נתן לו במתנה את כוח היצירה האמנותית. אין אומה אמנותית אלא זו שחוננה ביצירות אמנות קולקטיביות במשך דורות. הלשון העברית – אין כמותה לעושר הציוריות, לעומק הסודות הגנוזים בה. אין כעברית בעולם, אף ביופיותו של יפת, לא ליופי ולא לחכמה ולקדושה. לא לחינם מתקרית היא “לשון הקודש”, לפי שהיא מתנשאת מעל לחולין שבחיים… היצירה הקולקטיבית השניה היא השבת, יום מנוחה וקדושה, יום תפילה ותורה, יום זימרה, שירות ותשבחות. והסגולה השלישית – בית־הכנסת, בית המדרש, מקום שיהודי פונה לתפילה, לשפוך שיחו, לגילוי אמת האמונה, לדבקותה של האומה באין־סוף.

החזנות ירשה את הניגון מנביאים ומשוררים. שירת משה ושירת דוד, אסף ובני־קורח, ישעיה, ירמיה ושאר נביאים, הפכו את המחשבה לשירה, בתפילות ישראל תואר הקב“ה כ”הבוחר בשירי זימרה“… אמנות האמנויות של ישראל, היא המוסיקה המלווה את כל חיינו. “אין תפילה נשמעת אלא במקום רינה”, “לבי ובשרי ירננו לאל־חי”, “קומי רוני בלילה”. הניגון והריקוד הכשירו את ישראל לקבלת התורה: “עלי באר” ו”שיר המעלות" – ישרה הדרך מן הרינה אל התפילה.

זכורים הימים בתל־אביב, עת סבבה על צירה דלת בית ר' יהודה אבן־שמואל קויפמן. כאן התכנסו סופרים, חברי ועדת התרבות של ההסתדרות, ידידים מירכתי ארץ. לא אחת זכו הבאים מ“שיריין” של שיחה עם חיים נחמן ביאליק, ור' יהודה ורעיתו מקדמים את פני הבאים במאור פנים. חלפו שנים, ועל הבית ירד היגון. נפטרה הרעיה הנאצלה, מרת פרומה לאה ע"ה. נפל הבן יקיר שמואל, בעת אימוני הכשרה מול הרי הגלבוע. לאחר שנה חדשיים וחצי נפלה גם בחירת לבו של שמואל, זהרה לביטוב, ניספתה בטיסת־שירות בירושלים.

לימים, ומאור תורתו של ר' יהודה רמז שוב, וכפרפרים המתלכדים סביב הנר, החלו מתכנסים אצלו, מאישי ירושלים ולומדיה. בלילות שבת ומועד יושבים הם ומשתעשעים בחידושי תורה ומספרים בנפלאות היצירה של עם ישראל בארצו, מתוך כיסופי־שלום ואהבת הבריות. על משמר קנייני הרוח של ישראל עומד ר' יהודה אבן־שמואל כל הימים, ועל טיפוחן של מידות־המעלה, שהן מקור אשרו של האדם ושלימותו ועל הנחלתן לכלל האומה. בתנ“ך, באגדה התלמודית, בריה”ל, ברמב“ם ובחסידות – בהיכלות אלו, יסתופף ויהגה יומם וליל. משחר נעורים שגורים בפיו פרקי ספר הספרים ופרקים רבים של “מורה נבוכים”, “שהוא ספר הספרים של מחשבת היהדות על עצמה”. הופך והופך ר' יהודה ודולה מהם פניני מחשבה ורעיון, מיסוד האמונה, לחיות בהם. עוסק הוא בתרגום “המורה” מחדש, אך פירושו ל”מורה" כתב על הנוסח המקובל בידינו בתרגומו של אבן־תיבון, אותו הגיה, נקד, בירר גרסותיו, ועוד המלאכה מרובה. שהרי יפה “המורה” לדורות. הלוא כה יאמר ר' יהודה בפתח המהדורה החדשה: “גם צעיר הדורות, דורנו אנו, שלא היו כמותו למבוכה, ליסורים ולהתגברות, נושא עיניו באמונה אל האור המאיר והרומז, ולא הוגי־דעות בלבד בתוכנו, אלא אף המוני־עמנו, שצורפו בסבל לא ידעתו אומה ולשון והתעלו במפעל שציפו לו דורות, פונים אליו בגעגועים ובתוחלת… יעיינו בתורת הרמב”ם ויאור להם, ילמדוה ויחזק רוחם, ידבקו בה ויזכו להתחדש ולחדש בכוחה".

נזדמן פעם במסיבה, אחד מידידי בעל הבית, תלמיד־חכם והוגה, שעורר ספקות, “אם בדור נטול אמונה באלהים, שבו אנו חיים, תיתכן רנסאנסה של הרמב”ם, ואם יכול הרמב“ם להשיב לבעיותיו של הדור”. ניכר היה שאיזה מיתר עדין וכמוס נתרעד ונחרד בלב ר' יהודה ובקול חנון נענה מתון־מתון: “להרמב”ם היה דור מעניין, דור נבוכים, שידע ממה להיות נבוך, ואילו דורנו אינו יודע ממה להיות נבוך: שאלות שהדור שואל הן אך בלטריסטיות“. וכעולה על מזבח אחר לגמרי וכאחד מנושאי נס האמונה הזכיר אחדים מעיקרי שיטת הרמב”ם. השגחת הקב“ה על האדם חופפת את מידת האמונה של האדם בהשגחה, מי שמאמין לא בהשגחה, כי אם בחוק או במקרה, נמסר בידי המקרה: בחינת “ואף אשר הלכו עמי בקרי, אף אני אלך עמם בקרי”. “מורה הנבוכים”, הוסיף, הוא יסוד היסודות של המוסר והחסידות. הרמב”ם היה חסיד גדול, הוא שכתב את “פרקי המתבודד” וביקש להחזירנו לאטמוספירה של גבורי הרוח, החסידים והקדושים (בניגוד לאטמוספירה של ה“איליאדה” היוונית, בה שליט האַלים, שליטה החרב), הרמב“ם לימדנו להאמין מתוך הכרה שכלית, אבל הוא שלימד שמעל לשכל עומדת האינטואיציה, הנבואה העומדת מעל לכל הכרה… ונאמרו דברי ר' יהודה בלהט פנימי עצור, מתוך שכנוע של אמונת ראשונים הנובעת ממעיינות מחשבה טהורים, נצנוצי־מאורות המפזזים בחשכה האופפת מבוכת ימינו, הד הדם של דברים ומחשבות המתרוננים למכביר בפרקי מבואותיו ל”המורה“. השוה ביחוד את דבריו במבוא, “הפילוסופיה של היהדות על פי הרמב”ם״, בפרק הדן על התגלות האלוהות באברהם, “ראשון למאמינים וראשון לנאמנים”: “מן ההשגה השכלית הגיע אברהם אל הערצת האלוה, הבורא והמנהיג, אל יראת האלהים, יראת הרוממות: מהשגת הנבואה, הגיע אל אהבת האלוה, זו שהובעה אצלו באמונה בה' ובמסירות לו… והבטחת האלוה לאברהם נתקיימה… שלושה דורות רצופים (אברהם יצחק ויעקב) דבקו מדעת ומאהבה ב”דת אברהם”, והמשפחה סללה דרך לדורות במנהגים ישרים, ברגשות צדק, במעשי הטוב והישר, ובאמונה כי האלוה עושה משפט לעשוקים, שומע צעקת כל סובל וחש לעזרתו“. הרמב”ם מציין כאן את יחסי הגומלין שבין האדם המאמין לבין אלוהיו: אברהם “קרא בשם האלוה, קרא האלוה אליו, דיבר אליו, ציוהו על המעשה אשר יעשה ונתן תקוה גדולה בלבו כי ממנו תצא אומה שלימה מבורכת, אשר תקבל את כל לימודיו ותלמדם לכל באי עולם. ואברהם נשמע לקריאה, בראשונה לקריאת “לך לך”, ובצאתו אל הארץ אשר הראה לו האלוה ידע כי הוא יוצא לקראת חיים חדשים, הנובעים מן ההתגלות שזכה לה”.

אחרי התגלות זו באה התגלות הנבואה במשה, ו“במדבר באה ההתגלות האלוהית העליונה בהיסטוריה האנושית: עם שלם שמע את קול האלהים. במעמד הר סיני זכה כל העם היוצא ממצרים להתגלות זו… ושוב נכרתה ברית בין האלוה ובין העם – הפעם עם עם שלם: עם הנבואה נעשה לעם התורה”…

ובסיום: “אמנם כן, האלוה אין דומה לו ואין לדמות לו שום נברא מנבראיו, אבל ההידמות אינה דומי לאלוה, כי אם שאיפה להתאים פעולותינו לפעולותיו, שאיפה לשלימות העליונה האפשרית לנו. כי כשם שהכרנו את האלוה כמקור כל מציאות כך הכרנוהו כמקור כל השלימויות, ועל ידי המצוות למדנו לעשות רצונו ולשאוף להימשך שפעו עלינו. להכיר את האמת ולעשות אך טוב – זהו היעוד שהטיל עלינו אלהינו. ולכן עלינו לשאוף כל חיינו לשפע השכל ולשפע המידות השופעים עלינו מאת מקור כל השלימויות, ורק בשמרנו על שאיפה זו תושלם כוונת הבורא אשר בראנו בצלמו ובדמותו”.

*

כל פגישה עם ר' יהודה אבן־שמואל מעוררת חויה של הודייה, בהשראה הזכה, שהיא שופעת, באמונה באדם שהיא נוטעת, אף בשיח חולין מפכים דבריו מתוך מעיינות חיים ושמחים.

בחיבורו הראשון לבחינת הדוקטוראט (בית המדרש דרופסי, פילדלפיה – תרע"ט) על ר' יום טוב ליפמן מילהויזן, בעל “הנצחון” אשר התמודד בסוף המאה הי“ד בויכוח עם כהני הדת הנוצריים, אומר ד”ר יהודה אבן־שמואל בין היתר: “הצד החדש בקבלתו של ר' ליפמן הוא מה שלא ראה כלל שום ניגוד וסתירה, שום מחלוקת ופירוד הדעות בין הקבלה והתורה והעיון. נפשו היתה נפש הרמונית ושלמה, נפש שיש בה מקום לרבוי הגונים, ואולי גם נפש שאינה סובלת שום סתירות, נפש המבקשת והמוצאה את האחדות ברבוי, – והאחדות הזאת אינה כלל אחדות של פשרה פושרת, כי אם אחדות המונחת בטבע הענינים, אחדות הנובעת ממקור אחדותו של יוצר הרבוי”. באור יקרות זה, מאירה גם דמותו של ר' יהודה אבן־שמואל במפעלו הספרותי, העיוני והחינוכי, רב האנפין ורב הענפין; בנגלה ובנסתר, הכל מכוון להאיר דרך לנבוכי הדור. מכאן זיקתו לעממיות ומדרשי גאולה, לאיש העמל והעבודה, לאהבת הבריות, לחרדתו מפני המחלוקת, הריב והמדון המטילים חשכתם, מעוררים מלחמות ומקפחים נפש־אדם.

משופעת ירושלים באדריכלי הרוח. אך בודדים הם המצויינים באינטנסיביות רוחנית כזו, שבה חונן ר' יהודה אבן־שמואל. כל ימות השבוע מסוגר האיש בחדרו, אך לא מבודד במועדיו: “כל הימים מצוי אני בחברתם של הנביאים, חכמי התלמוד, הרמב”ם, הלוי, הבעש“ט, ר' לוי יצחק, ביאליק ושאר יקירי רוח, אם מתור הזהב ואם מתקופת החסידות”, נוהג הוא להעיר תכופות. ללמדך, שהתבודדותו של ר' יהודה נאצלה ומפרה היא, שקודה על העמקת תודעתנו התרבותית מתוך הכרת ערכי היהדות, ערכי הרוח והיצירה שלנו, סגנון החיים המקוריים והווי המורשת.

מהותו של ר' יהודה בשרשיות יהודית; מזיגה הרמונית של יהודי אשר ספג תורה הרבה. ראשיתו ברוסיה. עשה זמן מסויים באנגליה וקנה תורה ודעת אצל גדולי המחשבה והמחנכים בסורבונה שבפאריס, ולאחר מכן – השתלמותו ושלימותו בארצות הברית. וכל שקנה ולמד ורכש מיועד לנקודה אחת: למען ישראל וארץ־ישראל. למד בישיבתו של “רב צעיר”, ממנה יצאו יחזקאל קויפמן, צבי וויסלבסקי, יום טוב הלמן ואחרים. הוא מפליג לאחר מכן לקנדה ולארצות הברית ונמנה עם מייסדי הקונגרס היהודי ומנהיג בו את הקו הציוני מתוך הדגשת השאיפה להקים מדינה יהודית בארץ־ישראל (1918) שתתן לערבים זכויות לאומיות, מעין אותן הזכויות שדרשנו לעצמנו בגולה. בספר “זכרונות” לאביו, ר' שמואל קופמן ז“ל, נזכרים דבריו של ר' יהודה, (כפי שנתרגמו¹ ממאמרו של בלקין ב“אידישער קעמפפער” מה־29 במארס) – דו”ח על הקונגרס היהודי בקנדה: “כדאי להעיר כאן כי חברנו ד”ר יהודה קופמן צריך היה להילחם בועדת ההחלטות שתים עשרה שעות בעד זכויות לאומיות לערבים בארץ־ישראל ובעד תכניתנו הלאומית; הוא דרש גם זאת, שהמונח, “קומונוולטה” יהודי יוחלף במונח “מדינה יהודית”… נתקבלה ההצעה של ד“ר קופמן שגבולות ארץ־ישראל יהיו לא מדן ועד באר שבע: תינתן ארץ־ישראל מורחבת!” ומשדן הקונגרס בבעיות החינוך – נאמר באותו דין וחשבון… “וחבר ד”ר יהודה קופמן קיבל את רשות הדיבור: זה היה מנאומיו האמנותיים. הוא קרא לאנשי “המזרחי” ולכל יושבי ימין. הוא דיבר על המצב הטראגי של החינוך היהודי. הוא קרא את הקהל לסייע להתעוררות רוח ישראל וליצור בקנדה מרכז חדש של תרבות ישראל וחכמת ישראל. קריאתו של ד“ר קופמן הסעירה את הקונגרס. רבים לחצו את ידיו. החלטתנו נתקבלה פה אחד: המתנגדים לא השתתפו כלל בהצבעה”… וד"ר יהודה אבן־שמואל קופמן נחלץ לפעולה שבממש, פעל בין הארגונים היהודיים, הקים ספריות, ייסד בתי ספר יהודיים. לאחר שסיים לימודיו שם עבר לבית מדרש דרופסי, פילדלפיה, שם המשיך חקירותיו במדעי היהדות במחלקה של פרופ' מאלטר וייחד מעייניו בפילוסופיה של ימי הבינים.

לימוד התורה ופעולה ציונית השתלבו בחייו השתלבות אחת והעלו את ד“ר יהודה אבן־שמואל למנהיגות הרוחנית של תנועת פועלי־ציון יחד עם חיים גרינברג. באותה תקופה נפגש עם י. בן־צבי, ב. כצנלסון, ד. בן־גוריון, ז. שזר, ב. לוקר, ברוך צוקרמן. מפעלו הציבורי והחינוכי בשורות פועלי־ציון הניס הרבה מאוירת החולין המלווה ואוכלת כל מפלגה. אותה שעה עמד בראש בית מדרש למורים, ניהל אוניברסיטה עממית, והרצה בכל רחבי אמריקה היהודית על תרבות ישראל ועל תנועת התחיה. והמונים נהרו ובאו להאזין להרצאותיו, שהיו מוקדשות לביצורה של היהדות, למלחמה בטמיעה, להתעוררות לציון. עד שבשנת תרפ”ז הגשים שאיפתו ומאוויו ועלה לארץ־ישראל והצטרף למפעלי “הכינוס” שביאליק הכריז עליהם.

דומה שיובלות נקפו מאז אותם “ימי בראשית” בארץ־ישראל, בהם הקים סמינרים והזמין מרצים להרבות דעת בעם. משעלה לירושלים נתעצמה שקידתו. כראש מחלקת התרבות של הועד הלאומי הניח יסודות איתנים להשכלת הרבים ויצר כלים ראשונים לערכי־תרבות, למיזוג גלויות. ד“ר יהודה אבן־שמואל הוא שהנהיג לראשונה את הקריאה בפרק יומי מן התנ”ך, הוא שהסתער לביעור הלעז ופתח במבצע נועז להנחלת הלשון העברית, הוא שעשה להקמת מכון למוסיקה יהודית דתית, לתיאטרון עברי, להקמת ספריות בישובים, לרשת שיעורי ערב. בסמינרים שהקים למורי עברית ולמבוגרים, נמנו בין המרצים: יצחק אפשטיין, דוד שמעוני זכרונם לברכה, וייבדלו לחיים ארוכים י. בן־צבי, יצחק גרינבוים, מ. צ. סגל, יצחק לבני ועוד ועוד. אף את הרעיון של הוצאת עתונים מיוחדים, מותאמים לשכבות עולים חדשות ושונות – ד“ר יהודה אבן־שמואל הגה בו לראשונה. בבית מדרשו על הרעיון לציון יובלות של אישי הרוח בישראל, והישוב חגג את יובל הרמב”ם, ריה“ל, רש”י ורמח“ל, ור' יהודה הרעיף מן הנשמה היתירה להעשרת ימי זכרון אלו לבל ייהפכו להמולה ריקה, וכה קיים בהם, דברי חז”ל: אין עושים נפשות לצדיקים – מעשיהם זכרונם.

העמקת התודעה במורשה היהודית וגדולי אישיה מזה והקניית אידיאות הגאולה, באלה רואה ד“ר יהודה אבן־שמואל משימת חייו. מכאן גם הכינוס של מדרשי הגאולה האפוקליפטיים שכינס, ועריכת ספרי שבת ומועדים, מכאן שקידתו הרבה ששקד בעריכת ספרו הגדול של א. ז. אשכולי ז”ל, הכולל תעודות משיחיות מימי המקרא ועד ימינו, מכאן תרגומו המחודש של הכוזרי. ובין עבודות אלו, העלה נרות־נשמה לאהוביו־יקיריו מכל, לאבין ר' שמואל קופמן, לבנו שמואל אשר, לזהרה לביטוב, חברת בנו – זכרונם לברכה.

ודאי, רואה ד"ר יהודה אבן־שמואל ברכה רבה וחיוב גדול בעבודה ציבורית לשמה, אלא שתלמוד תורה – כנגד כולם, לימוד, כיסוד לתיקון נפש האדם והחברה, “אין לך הסברה נעלה יותר מהלימוד”, מעיר הוא, כאומר: ככל שמתעמקת הכרתו של אדם באדם, כן מתעצמת אהבת הבריות אלו לאלו.