“אנו חיים בתקופה גורלית של קשיים חברתיים ומדיניים מעוררי דאגה, שהם כעין המשך של שרשרת משברים ואסונות שפגעו במין האנושי בכלל ובעמנו בפרט, מזמן מלחמת העולה הראשונה. יחד עם זה עומדת האנושיות על סף התפתחויות מהפכניות בעלות אפשרויות כבירות שהן תוצאה של ההישגים החדישים במדעי הטבע. הציבור הרחב מתרשם, ובצדק, מהאפשרויות לשבט ולחסד, הטמונות בגלויי הפיזיקה החדישה ונוטה להעלים עין מההתקדמויות המהפכניות בדורנו בביולוגיה: תורשה, תזונה, חקלאות, ורפואה שהן כולן לחסד”.
פרופ' שאול אדלר הוא איש ירושלים. ראשית מחקריו בביולוגיה – במעבדה ב“הדסה”, שקדמה לאוניברסיטה העברית. אולם נוסף לעבודתו המדעית – נתייחדה בו מזיגה של תרבות יהודית שרשית עם תרבות המערב. דומה, השקפותיו בביולוגיה משמשות לו למעשה רקע להשקפת עולמו החברתית. ההתפתחות ההיסטורית של המין האנושי, המסיבות הנסתרות והנגלות, נצחונות ומפלות במלחמות בעבר ובהווה, אין להבינם ולחדור למלוא משמעותם, מבלי ליתן את הדעת גם על אותם האויבים הזעירים והסמויים מן העין, המכריעים גורל עם לשבט או לחסד.
“אותם החיידקים הממאירים אינם יודעים הפליה פוליטית או צבאית” ורבים חללי מחלות מחללי חרב. “אין תקוה להתקדמות ביולוגית ניכרת לגבי בני האדם, אומר הוא באחת ממסותיו, אבל לבן האדם כפי שהנהו בימינו מזומנים כל הנתונים להתקדמות חברתית. אדנותו של האדם על הטבע מובטחת לו מראש, זו תלויה בניצול מוחו. לא תהיה התקדמות חברתית עד כדי לשפר את חיי האדם ולהצילו מכליון, אם לא תהיה קשורה בשכלולים מוסריים הנקנים בעמל רב, בחנוך ובתעמולה בלתי פוסקת. את המוסר אני מגדיר באופן פשוט ביותר – חופש הפרט והדאגה לזולת”.
על רקע זה סובבה שיחתנו. סכנת החורבן המאיימת על העולם בשל ההמצאות המדעיות מעוררת גם את בעית מקומו של איש המדע בשדה המותר והאסור. לדעתו אין לדרוש, גם אין למצוא, רמה מוסרית נעלה יותר בין אנשי מדע ונימוק לכך שהפיסיקאים או הפילולוגים יהיו טובים יותר מעורכי־דין או נהגים. המדע אינו מתקיים בחלל ריק, המפלגה המדינה אינן צריכות ואינן יכולות להיות אדישות לגבי המדע, הנושא בחובו תוצאות חברתיות, וממילא גם מוסריות מרחיקות לכת, אך בהגבלה יסודית אחת: המדינה יכולה וגם חייבת להחליט כיצד להשתמש בהישגי המדע, אבל אינה יכולה לקבוע את מימצאי המדע, מאחר שהללו אינם ניתנים להשפעה, ואין שום שיקול דעת פוליטי חל עליהן.
פרופ' אדלר אינו מתעלם מההתנגשויות הפורצות בין המוסר והמדע ומטעים, כי האחריות המוסרית הראשונה, שהחוקר מתחייב בה, נעוצה בנאמנותו לשאיפת המדע להגיע, עד כמה שאפשר, לידי פשר דבר. הוא הדין לגבי הבאקטריאולוג, המתימטיקאי וחוקר האטום וכן לגבי בעלי מקצוע אחרים, ואין זה אשמתם, שסידרי החברה והיחסים הבינלאומיים בעבר גרמו למלחמות וכל האמצעים שעמדו לרשות החברה גויסו למטרות קרב. “סוף כל סוף, הבעיה היסודית אינה כיצד להחדיר את המוסר לתוך המדע, אלא כיצד להחדיר את המוסר לתוך החברה בכללה ולתוך הפוליטיקה הבינלאומית בפרט. חכמים ונבונים טרם מצאו הדרך למטרה זו, ובכל אופן לא תושג על ידי החרמת איזה ענף מדע שהוא”, מטעים פרופ' אדלר.
השיחה נשתלשלה ועברה אל הבעיות העומדות על הפרק אצלנו. מיזוג־גלויות פירושו, ראשית כל, ביעור מחלות וביעור הבערות. עלינו להיחלץ ולהקנות מקצועות המעניקים לאדם חדוות־יצירה וכוח עמידה עצמית במלחמת הקיום. שליטה במקצוע משחרר את האדם מרגש נחיתות ומחוסר־אונים. “לא באשמתם הגיעו עולינו נעורים מכל השכלה ומקצוע, דורות רבים קופחו בארצות גלותם הנחשלות. עלינו לסייע בידם להבראתם בגוף וברוח”. כאן סיפר מעשה בעוזרת ביתו, שבעלה הפליא לה את מכותיו על שום שילדה בת ולא בן. זכרון עגום זה אינו מרפה ממנו. שיפור מצבה הסוציאלי של האשה חייב לעמוד בראש דאגותינו. אינדכס התרבות שלנו ייבחן לא רק לפי הספרים שאנו כותבים, לא רק לפי כמות בתי הספר, אלא ביחוד לפי הישגינו בהרמת כבודה של האשה. לא תוכל לקום חברה ראויה לשמה, כל זמן שמחצית חברה זו תהיה נתונה בתנאי דכוי והשפלה. דכוי מחצית האוכלוסיה, כלומר האשה, גורם ממילא לניוון החלק האחר. הטרגדיה הגדולה של דורנו, הוסיף, היא שלשעבר היה לנו עם מסוגל לבנות מדינה, יהדות גדולה בליטה ובפולין, ולא היתה לנו ארץ. כעת – יש לנו ארץ, מדינה ריבונית, אך אין לנו עם מצויד בכשרון המעשה הדרוש לבנין מדינה. משימה כבדה מאד הוטלה על שכם הדור, משימה אחת שהיא שתים, בנינו של עם ובנינה של ארץ: שיקום כלכלי וחנוכי, רוחני ומוסרי. הנטיה היהודית לפלגנות, הטבועה בנו אינה עשויה לסייע להגשמת חזון מיזוג גלויות, ואילמלא הפילוג במעמד הפועלים – היתה בוודאי המשימה קלה יותר.
פרופ' אדלר הפסיק שיחתו ולאחר שהיית־מה הטעים:
“אולי האסון הגדול ביותר שהיה לנו מאז השואה הוא הפילוג בתנועת הפועלים בארץ. חובה לעשות מאמץ כביר כדי לחסל פילוג זה”. לא נוכל לשאת את המעמסה הגדולה מבלי שנדע להתאזר בסבלנות. מבחינה זו יש ללמוד הרבה מן האנגלים: סבלנות ושוב סבלנות, מתן חופש לפרט להביע דעתו מבלי להגות לו איבה אישית, אם אין דעתנו נוחה הימנו. אחידות בדעות אינה אידיאל, והיא מן הנמנעות. כל התקדמות באה מתוך שפשוף וליבון רעיונות. לימוד אינו חקוי. אנו חייבים ללמוד מכל העמים, אך מבלי לחקותם, ואם לאו נשקע בלבנטיניות.
פרופ' אדלר נמנע לדבר על עצמו ועל מפעלו. הוא ממעט לשוחח אף על ראשית עבודתו וימי נעוריו. הוא עבד ביערות, בג’ונגולי אפריקה, לתכלית מחקריו במחלות טרופיות, ואמנם, קראנו תיאורים מלבבים רבים ממסעותיו. אין רואים אותו בעצרות־עם ולא בקבלות־פנים. לפני כמה שנים היה נוהג לבוא לעתים במסיבתם של יקירי ירושלים, בחברתם של י. מיכל רבינוביץ, אשר ביילין, א. ז. אשכולי וד"ר משה ויצמן זכרונם לברכה. “חבילה” זו נתפרדה, ומאז נראה פרופ' אדלר מהלך בדרך כלל יחידי. “יחידות” זו אינה פרישה מן הצבור. יש התבודדות והתייחדות שמקורן הקשב רב קשב לדאגות הצבור.
נזדמנתי במסיבה גדולה. כשיצאתי משם עוד הדהדו מחיאות כפיים שליוו דברי הנואמים. פגשתי בפרופ' אדלר והוא שאלני ל“תשואה זו מה היא עושה”. סיפרתי. החיש צעדיו כמבקש להתרחק מאותו מפגע “אנו מפריזים בראוותנות”, אמר, נתפסנו לפולחן “לראות ולהיראות”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.