באתי אל אליעזר שטיינמן ובצקלוני מערכת שאלות על הישגי המדינה וקשייה, על הדמות העתידה של חברתנו – וראה, נמצאתי מוקף ו“מותקף” בשאלות. שלא במתכוון נעשיתי משיב במקום שואל. אלא שנזדמן לחדר אדם, שביקש משטיינמן “לעבור” על הרצאתו בעניני חינוך בטרם יראו הדברים אור הדפוס. אמר שטיינמן: “אי־אפשי”, ונימוקו עמו. דברים שבעל־פה לעולם אינם באים על תיקונם כשעולים על הכתב. אין מלכות נוגעת בחברתה, שהרי דברים שבעל־פה סגולתם לעצמם וכליהם שונים. אליהם מתלווים ומסייעים נעימות הקול, הנשימה, התנועות, ארשת־פנים ומבע־העיניים. השיחה הוסיפה כבדרך הטבע להתנהל על מהותה של “תורה שבעל־פה” ו“תורה שבכתב” וכאותה רוח הנושבת והולכת ומלבה גחלת עד שעולה ללהבה.

אמרתי: אפילו דברים שנקלטו בכל דיוקם, אינם זהים לדברים היוצאים מפי האדם. אינה דומה “מוסיקה על גבי תקליטים” לזו שבתזמורת באולם. כאן הצלילים בבחינת “מים עומדים”, וכאן נובעים ומפכים מתוך מעין החיות.

א. בעל פה ובכתב    🔗

כך, נענה שטיינמן – אם נניח, שנפש האדם הוא מעין, הרי למעין זה שתי שלוחות, זו שבכתב וזו שבעל־פה. אלא ששלוחות אלו נעולות הן, בחינת “גן נעול, מעיין חתום”. דוק, בכוונה לא אמרתי כ“שני ברזים”, לפי שלברז יש נעימה של זלזול. אנו נוהגים לזלזל במים. כך דרכו של אדם. אף־על–פי שהמים הם מקור חיים, עושים אותם משל ודוגמה לדברים בטלים, שאין לעולם צורך בהם. טבע הבריות להקל בענינים חשובים. ככל שהדבר חשוב יותר כן מזלזלים בו יותר. כפי שאמר הרמב“ן על ירושלים: “כל מקום שקדוש יותר – חורבנו גדול יותר. כך כל הדברים שהחיות תלויה בהם פוטרים אותם מתוך לעג: “מים”… כל המוחות הגדולים, שהעולם נתון בלבם נקראים בטלנים. עושי המלחמות ומסכסכי ערים ומדינות הם “הפני”, שמנה וסלתה של האנושות. רק חכמינו הקדמונים יצאו והורו שעיר אשר עין בה עשרה “בטלנים” אינה עיר… אלא שבברזים אנו דנים. הווה אומר: “ברז שבכתב” ו”ברז שבעל־פה” ואין שניהם יכולים להיות פתוחים בבת אחת. כיון שפותחים אחד – מיד נסגר השני מאליו. העומד על הבמה ומרצה נאלץ לסגור את הברז שבכתב. הכתיבה מחייבת דקדוקים הנהירים ליודעי ח“ן. אבל הרוצה לברר מחשבותיו לקהל הרחב אנוס לוותר על שאר־רוח ולשכוח דקדוקי החכמה. עליו להתפשט לתוך המחשבה הכללית, אל המרחבעם ולא אל המרחביה. כדרך האב עם הבן והמורה עם התלמיד, שאינם יכולים ללבן את הנושא במיצויו ומגלים רק טפח ממה שידוע. כבר אמר הבעש”ט: “מותר לאדם להגיד לזולת רק רביעית ואף חמישית ממה שיודע”. הגע בעצמך, כלום ייתכנו דברים שנאמרו בעל־פה ושיצאו מן השלוחה של “השכל הקטן” – לקביעה בדפוס, הנועד לדברים היוצאים מן השלוחה שבכתב, שהיא בבחינת“השכל הגדול”, הרחב. אולם לקו המידות בעולמנו, ורבים מערבבים את שתי השלוחות וקובעים בדפוס דברים שנאמרו. זורעים את מחשבתנו כלאים ומשעטנזים פה בכתב, מחשבה ותעמולה. נמצאנו מפסידים מזה ובזה. לדברים שבעל־פה חיות משלהם, שהם נובעים ושקויים מהמגע האישי, אך אין בהם מדיוק החכמה, מן ההבדלים הדקים שבעיון־המחשבה, וכשאתה מביאם לדפוס, הם מאבדים חיותם. לעולם אין הדיבור מגיע לרומו של עולם הכתב. למרבה הקלקלה, מוצפים העתונים, גם המאספים הירחונים, דברים שבעל‏־פה, היינו שאינם ראויים לדפוס, אף עושים ספרים על יסוד שיחות, שאין בהן לא בירור לא ניפוי ולא חיפוי על הדברים, שהצניעה יפה להם. “אין פלא, איפוא, שבא קלקול לעולם הדיבור והכתב כאחד. פג טעמן של מלות ההגיון, נפסל המאמר, הדיבור נעשה צעקה והמגילה הכתובה כרזה. והלא בעשרה מאמרות נברא העולם. רואה אני דבר זה, כאחד הגורמים לדלדול הרוחני ולקלקול המוסרי שירדו לעולמנו. הדובר מתכוון מלכתחילה לכתב, לפומבי, והכותבים מזרימים שיחות בטלות. חז”ל אמרו, כי דברים שבעל־פה אי אתה רשאי לאָמרם בכתב. במשך דורות היה התלמוד תורה שבעל־פה, עד שבא רבי יהודה הנשיא וחיבר את המשנה.

לא נתפסנו לנושא זה אלא באקראי, ומאי נפקא מינה? כל ענין הבא לידינו הופך בו שטיינמן, ונותן בו סימנים, מנער מעל המלים והמושגים אבק השיגרה ומחזיר להם את משמעותם הראשונה, את חיותם הרעננה. לפניך תלי־תלים של ענינים, ששים רבוא נושאים, ששים ושמחים מעץ החיים. דברים אלה שאמר שטיינמן בסערת נפש אמרם, מתוך אני מאמין עמוק, מעין חושן־משפט, ועלעלי רעיוניו מרפרפים ומרהיבים וכממלאים חללם של פרדס וכרם משופעים בפירות. עד שאתה חוטף־קוטף “תפוח” יפה־מראה טוב למאכל – כבר רומזים־מאירים לעיניך פירות של אילן אחר המשובחים יותר:

איני מתעלם – הוסיף שטיינמן ואמר – מיתר הגורמים לקלקול ההגיון והמידות, שהזמן גרמם והחברה מעודדת אותם והטכניקה מולידה אותם והעולם הזר משפיע אותם עלינו ואף כופה אותם עלינו כגיגית של שופכין. אבל גם הרישול הפנימי שלנו הוא אחד מאבות הנזיקין. אלא שחלילה לי להתייחד בקהל אותם הרוגנים המתמידים על קלקול המידות והתרפקות מן הערכים, ובמיוחד בין המתריעים על הניהיליזם שנתפשט כביכול בזמן האחרון. מוזר ביותר, שכל קלקול זוקף דור הולך על חשבונו של דור בא, או איש על חשבון חברו. הכל צווחים, למשל, על מעילות. אי אתה יודע היכן מתחילה מעילה והיכן היא מסתיימת, מי כאן הצועק ועל מי צועקים, מי הטוען ומי הנתבע. תאמר כצעקתם, מי זכאי לומר אני אקום ואתקן, או אני מוסמך לתפוס את הגנב. ובכל זאת צועקים, הכל צועקים. יכול שעתים הצועק הוא דווקא שותף למעילה. ויכול שמעילה פלונית היא עורבא פרח. ובכן, מי יקום ויתקן את צעקת־השוא.

אמרתי: כל המכריז על עצמו “ראו, איש אמת אני, צדיק וישר” – טעון בדיקה ומעורר עלינו ספקות במידותיו.

ב. על המעילות    🔗

נכון, –נענה שטיינמן – אילו כל הצועקים על מעילות היו מתכוונים לשם שמים – ודאי שלא היו צועקים בלחש ומחפשים דרכים לתקן. אין זה אלא משל. יש גם נמשל. כשם שיש בן־מלך יש בת־מלכה. הבה נעזוב את בן־המלך ונשוב לבת־המלכה, כי השנים נוצרו מששת ימי בראשית. דומה, שהקריאה המתמדת על ניהיליזם והריטון שאינו פוסק על מעילות משמשים גורמים נוספים להגביר ניהיליזם ולהגדיל מעילות. שכן רבים אומרים: מכיון שהכל צועקים על ניהיליזם ומעילות, מכלל שסדר העולם בכך. ושוב אי אתה יודע למה מתכוון פלוני ואלמוני בניהיליזם. עצם הדיבור על ניהיליזם מעורר דמיון למה שמדברים על שדים ומזיקין, שמחמת רוב דיבור מתחילים לפחד מפני שדים ומזיקים, שאולי אינם קיימים כלל. האדם בהבל פיו מוליד שדים, רוחות ולילין. ואילו היה כל אחד מפחד מפני השד שבתוכו ומאשים את עצמו בניהיליזם, הייתי אומר שאין זו מידה, לפי שכבר אמרו חכמינו, אין אדם משים עצמו רשע. אלא שהקטגורים שלנו מגדילים לעשות. הם אינם משימים את עצמם רשעים, אלא משימים את כל הנוער רשעים, בכך בודאי אין שום חידוש. מנהג עתיק־יומין הוא. מכל מקום אצלנו הוא מנהג, שכל דור בוכה ומתאנח על “הסתלקות השכינה”, ועל “שאנו דור יתום”,ו“הראשונים כבני־אדם ואנחנו כחמורים”… כפי שזכור לי, לא היו חברי, אף אני בתוכם, בני דורי, טובים מן הנוער של ימינו. חייבים אנו להגיד ובפה מלא: לא טובים אנו מבנינו. אבל רבים נדרשים אל הניהיליזם מחמת עניות בנושאים, ולכן נטפלים בכל שעת מחסור ועושים משכנתא לבנינו. ומהי משכנתא זו? – היו נוהגים בבית המדרש, משנכנס תלמיד חדש, להשכיבו על הספסל ומרביצים בו כהוגן, וכך מקדשים אותו להכניסו לתוך החברה. כך אנו מכניסים כל דור לתוך השרשרת, מקדשים אותו על ידי שמלעיזים עליו שאינו בתורה ולא בדרך־ארץ, לא במוסר ולא בנימוסין; הקיצור – הוא ניהיליסטן.

זכורים לנו המשפטים הציבוריים שערכו על הנוער. האבות שערכו בשעתם משפטים על הנוער כבר נעשו סבאים, זקנים ונשואי־פנים. ואילו היום משמשים ראשי בית־דין, שבו בניהם עורכים משפט על נכדיהם. וזהו מעגל קסמים, שכל דור מחפש כתמים ביורשיו.

מן הראוי, לדעתי, להתנזר לתקופה ממושכת ביותר מנושא הניהיליזם של הנוער. אל תעירו ואל תעוררו את יצר הנחיתות והאשמה. די לגלגל בנושא הנוער. יפשפש כל דור במעשיו. אם הדור ההולך יטהר את עצמו, יזכה גם לבנים הולכים בדרכיו. אף המאשרים והמנהיגים חייבים לקשט קודם כל את עצמם, והמונהגים יהיו ממילא מקושטים.

ג. ממושגים והישגים    🔗

אתה שואלני באיזה אור נראים לי הישגי המדינה? קשה לענות. אשתדל. אך שוב, ייתכן, שבדפוס לא יתפרשו דברי כהלכה. כל אימת שנדרשים לנושא זה, יוצא כמעט תמיד שיש שני צדדים, של טוען ונטען. צד אחד, שאיננו יודעים בדיוק מיהו, עומד וטוען כלפי זה, שאף הוא אין יודעים מיהו. אומרים לנו: "ראו כל הגדולות שאנו עושים, ואתם מחרישים. מדוע הנכם מפרסמים את העוולות ומתעלמים מן ההישגים הגדולים? אם קיימים שני צדדים, אפשר לומר ששניהם צודקים או שניהם אינם צודקים. ואם שואלים קושיות – תירוצים לא יחסרו. נניח לאותו ענין של שני צדדים. נאמר, שכל אחד מאתנו היושב בארץ הוא עצמו בחינת שני צדדים. קושיה זו אינה עוברת בין שתי סיעות, אלא בין בתרי הלב של כל אחד מאתנו. למה הדבר דומה? אחותי התחתנה. החתן מוצא חן בעיני, ובכל זאת אני עצוב. שואל אני את עצמי: על שום מה אני עצוב? השידוך מוצא חן בעיני, כלי־זמר מעולים, השולחן ערוך ומשופע במעדנים ובמטעמים, ואף גלוי וידוע לפני שכעבור עשר שנים עוד יספרו ויאמרו: “כחתונה הזו שהיתה אצל אחותי – עין לא ראתה”. אני שואל ואני משיב: ייתכן, שעצוב אני על שום שבשעת החתונה ניגשו אלי רבים, מחותנים ואף לא מחותנים, קרואים ולא־קרואים, ושאלו: “ובכן, אתה שמח?” אפילו שרוי אדם בשמחה גדולה, כיוון שנשאל “אתה שמח?” – מיד נעשה עצוב. השמחה היא ענין עדין כפרח על־תגע־בי, שאם נוגעים בו – פוגעים בו. כל נגיעה – פגיעה. מידה לא נכונה היא שרבים טוענים: “על מה אתם שותקים? אנו עושים היסטוריה, ואתם שותקים”. אבל כך דרכה של היסטוריה של אמת, שהיא נעשית בשתיקה. וינועו העם ויעמדו מרחוק. התביעה להגיב על היסטוריה אין בה תבונה. אלכסנדר מוקדון ביקש מאחד היסטוריון ללוותו במלחמותיו כדי לתאר אותן. אמר לו אותו חכם: כדי לכתוב היסטוריה, חייב אדם לשבת מרחוק… מי שהוא בתוך המעגל אינו מסוגל להקיף במבטו את כל המעגל.

הישגים – הוסיף א. שטיינמן ואמר – אף כשהם גדולים מן הצד הגשמי אינם גדולים אלא אם כן מתלווים אליהם רגשי שמחה והתעוררות של הפרט והכלל. הורדוס הביא לעם ישראל הישגים גדולים ביותר. בית־המקדש שלו היה בהדרו יותר גדול מבית־המקדש של שלמה. בימיו הורחבו גבולות המדינה, נבנו ערים בצורות, נסללו כבישים, נתרחב המסחר. להורדוס היו כיבושים גדולים, הוא הפלא לעשות בטקסים, בראוות ובתהלוכות. אבל חכמי ישראל בזמנו, שבתוך נקודת־לבם נתרכזה שכינת ישראל, היו עצובים. חס וחלילה, אין אני בא להשוות תקופתנו רבת הקוממיות לתקופת הורדוס. אלא דור־התחיה בזמננו יונק מן הרוח והוא סמוך על “שולחן הרוח”, אם כי אינו סמוך לצערנו, על שולחן ה“שולחן ערוך”. רוח, רוח, אין אפוטרופוס לרוח. הרוח נושבת. דור־התחיה הציץ קצת ברמב"ם, קרא את א. ד. גורדון, שמע שיש “חפץ חיים”. אבל אין לנו חזקה על גדולי־רוח אלה גם לעתיד. בכלל אסור להישען על זכות אבות. דרך הטבע הוא, שאיננו מסוגלים לראות את ההישגים הגדולים במלואם ובהיקפם, כשם שאין אדם יכול להסתכל בשמש שמא יסתנוור. ולא מן הדין הוא להתפעל מהבניה כשהיא לעצמה או מכיבושים והישגים בלבד. זכרון נסתר למין האדם, שגדולי העריצים היו גם גדולי הבונים. הרי הפירמידות, הדניאפרוסטרוי. גדולה בניה רק אם בה מתקיים מה שנאמר בניך־בוניך. זו שאינה משכיחה מאתנו שאנו בנים למקום. לצערנו הרב, יש דבר־מה באוירה של הארץ מאז קיום המדינה, שהקים מחיצה בין הלבבות. אמנם, אור גדול זרוע מסביב. אך לא כל אור גדול הוא גם אור־יקרות. יש אור־קפאון, יש גאוה, עמידה לפני הראי, הצטלמות. הייתי בערב־פסח בקיבוץ בחגיגת קציר־העומר. ראיתי את השדות הרחבים ואת הנערים והנערות הרעננים, היתה לי קורת־רוח מן הזמרה, הריקודים ויפה־הנוף. אבל היו שם כל־כך הרבה צלמים, עד שמרוב צלמים לא ראיתי כמעט את הענין עצמו. הראוה נהפכה כמעט לליצנות. מרוב צלמים־לצים לא נראה היער! הקלקולים הגדולים של תקופתנו נובעים לא רק מידי הצלם (צד"י פתוחה) אלא גם מידי הצלם שבהיכל. לא לשכוח את ראשיתם המצער והמצערת. יין החשמונאים נעשה במשך שני דורות חומץ.

ד. על הגאוה    🔗

היה אליעזר שטיינמן מוסיף ומברר וכמעין המתגבר שאינו יודע מנוח. הוא המריא למרומי הנושא, ורעיוניו והגיגיו שפעו.

לא חרבה ירושלים אלא מחמת גאוה, – אמר – כלום אפשר לבנות מתוך גאוה? בגאוה מקימים בתים, ארמונות, נוטעים גנים ופרדסים, אבל כלום הגאוה יפה לבנין עם? הענוה היא טבעת־הקידושין של כל מפעל מחולל עם, חתונה היא לא שולחן־המטעמים, לא החופה, לא המחותנים ואף לא הנדוניה. חתונה נעשית על־ידי טבעת־הקידושין ששוויה פרוטה. היא העיקר. בלי טבעת זו אין “הרי את מקודשת לי” והנישואין אינם תופסים. ומה פירוש ענוה? איני חסיד גדול של ענוה בפרהסיה, אדם עניו על חשבון הכלל… הענוה משמעה פשטות. מקום שאתה מוצא פשטות שם אתה מוצא טבעיות, ומקום שאתה מוצא טבעיות שם סבר פנים יפות. בדרך הטבע כשאין עננים, מאירה השמש. אף פני האנשים מאירים לפי טבעם. אך הגאוה היא חשרת־עננים. אפילו אדם טוב וישר, העמל עם הציבור באמונה, אם אינו פועל מתוך סבר פנים יפות – אין הוא רואה ברכה במעשיו. כל כמה שלא תהיינה לשכות לקליטת עולים – לא נועיל כלום, אם הפנים של כל יהודי בארץ לא יהיו מאירים כמנורה. שני מיליון יהודים – שני מיליון מנורות! מצינו: “ליהודים היתה אורה, שמחה וששון”. במקום האורה שם תשכון השמחה. אך הגאוה מוחקת את השמחה, מולידה עצבות. עצבות מביאה בדידות. לכן כל יהודי שני או שלישי בארץ מתאונן על הבדידות והעצבות. ושתיהן מקורן בגאוה שפשטה בקרב הראשים והמנהיגים. הגאוה דרכה בשקר. אילו לפחות היינו בעלי גאוה של אמת, היתה זו חצי צרה. בעל הגאוה של אמת עושה על כרחו מעשים טובים, שומר על צלם אלוהים. שומר על עצמיותו ואינו מחקה את הזולת. אנו מצד אחד בעלי גאוה ומצד שני אנשי־נחיתות הממעטים דמות עצמנו ומשתעבדים לכל מה שבא מחוץ־לארץ. תאמר מה טיבה של הגאוה שלנו? על כך אפשר אך לרמוז. נוצר חוג נוצץ של של אנשים, הבאים במגע עם אנשי חוץ־לארץ, תיירים ואורחים חשובים, היושבים בבת אחת בארץ ובחוץ־לארץ והם דרך הטבע נתינים לכמה תרבויות. מתוך המגע עם מרומי־אנשים מסגלים הללו לעצמם הליכות של גאוה בלי גאוה היונקת מתוך האושר הפנימי. כבר נאמר, אדם שזחה עליו דעתו – השכינה מסתלקת ממנו. מניין איפוא נובעת הגאוה? היא נובעת משני מקורות, מתוך המגע החיצוני עם חוץ־לארץ, כלומר מתוך גבהו של הכסא; ומתוך רום מעלתם של האנשים, שאתם באים במגע.

הרי אף הלהיטות לפרסם דברים שנאמרו עיקרה יוהרה. צאו וראו בנו כמה הננו חשובים, שאף כל פליטת־שיחה שלנו ראויה לדפוס וחובה לפרסמה. הפרסומת אוכלת גם את אנשינו הטובים. המקור השני הוא, שאנו מתפתים לשבחים, שאומרים לנו אנשים המציצים מן החרכים לארץ זוטא זו או שומעים עליה מפי השמועה, כיתרו ששמע על הגדולות והנפלאות שעשה משה במצרים. שומר נפשו ירחק משבחים. אמנם, הם מזמזמים מסביבנו כזבובים, אך עוקצים אותנו כשועלים. משל למה הדבר דומה, לילד שצובטים לחייו ומצרפים לו אימרה של חיבה: “נחמד אתה, נעים אתה”. כל שבח למבוגר הוא מזכרת עוון או חולשה. כיוון שנכרים מעתירים עלינו שבחים – סימן שאנו להם כתינוקות של בית רבן. אנו זוכים למחמאות מפוקפקות, אשר לעתים יש בטעמן קורטוב של ליצנות.

ה. מהי יהדות    🔗

כלום במה נבדלו בני ישראל מן הגויים במשך הדורות? היהודים אמרו: נפש אחת היא עולם מלא. עמך ישראל כולם צדיקים. ר' עקיבא אמר: כל בני ישראל בני מלכים הם. למדת תורה הרבה – אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת. כללו של דבר, יסוד קיום היהודים בעולם היה בעבר ובודאי יהיה גם בעתיד השויון המלא שבין אדם לחברו. היהדות אמרה: אב אחד לנו. אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לשמים. אם אדם הוא חכם וגאון – הריהו חכם וגאון לעצמו. זוהי היהדות בתמציתה. היפוכה – העולם הנכרי. ביסוד החיים של אומות העולם פועלים ההתחרות, השיאים, האספורט. מי חכם ממי, מי עשיר ממי. שני עולמות אלו אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. לא כל שכן ששום יהודי אינו יכול לאחד בתוכו את שני העולמות האלו. אם נרצה לבנות את קיומנו ועתידנו על יסוד התחרות ועל האספורט בכל השטחים, על הפרסים – פרס־העבודה ופרס היופי, פרס חידון תנכ“י ופרס הזכרון, פרס למרבה בבולים ובתחביבים וכיוצא בזה – לא נוכל להתקיים. שום יהודי לא יוכל להסכים שהוא פחות־ערך מחברו, שאינו עולם מלא, שאינו נסיך ובן־מלך. כל ישראל הם חברי הכנסת. עמך כולם – שרים ונשיאים. ברק מדומה הוא רקב לישראל. אין דברים נפרדים. אין חידון תנכ”י למבוגרים ולילדים מצד אחד ופרסים למלכת–היופי מצד שני. כל הדברים קשורים אלו באלו. יבורכו ההישגים החומריים שפע ברכות והצלחות על המדינה. נפט, כבישים, מים, חשמל, תיקון השממות, הפיכת מדבריות לנאות־דשא הם הצלחות מזהירות. אבל ההישג הגדול ביותר הוא הישג השויון של כל האנשים. אין אנו מסוגלים להשפיע על כל העולם את נקודת–השקפתנו, אך עלינו לחדש לעצמנו את השויון הגמור בתוכנו. לא רק כיס אחד, אף לב אחד, לכולנו. כל ישראל יש להם חלק בחכמה, ביופי, במידות טובות ובמידת המלכות בכללן. רק אם נהיה אלו באלו, יבורכו ההישגים החומריים.