“עד סוף ימי, עד נשימתי האחרונה, אאמין כי לכל אדם גדול שני אביבים, יש וזקנים – נגוהות השקיעה של חייהם כארגמן, כדרך זריחתם”, נהג פרופ' יוסף קלוזנר לומר, לא אחת, לפני מאות תלמידיו בספרות בין כתלי האוניברסיטה, בהר־הצופים. ולא היה שיעור שלא הורה לתלמידיו, בניו, אָרחי־חיים, פרי הסתכלות מעמיקה, בחינה שקודה במהות החיים, פרקי־אבות ומידות־אדם, “הניגודים הגדולים הם היוצרים את התופעות העליונות ביותר”, הוסיף. “ראו: בקעת הכנרת והרי הגולן נוצרו מתוך התפרצות איתני הטבע… לארמנטוב נולד לאב שיכור ולאם יפה ועדינת־נפש, אשה נפלאה”…

לא אחת עלו דברי הישיש כמזהיר עצמו ומזהיר הזולת, יום יום ושעה שעה: “לאהוב את האמת, להתרחק מן השקר ומן הפיקציה והדומה להם”. לא אחת היתה חלוקה עמו הדעה בישוב, אך בכל מלחמותיו מעולם לא פגע בכבודו של הזולת המתנגד, כגדול וכקטן, כנכבד או הנקלה. ודאי בזה ייבחן איש הרוח האמתי, איש האשכולות אשר מחשבתו יקדה בכבשונה של היהדות לדורותיה ונכסיה הרוחניים והמקיפה גלגל עולם, שאינו יודע גבולות וסייגים, זמנים ומועדים.

פליאה היה מראה כוח העבודה העצום שהיה גנוז באיש. חותם ההתמדה והשקידה היה טבוע בכל שהעלה עטו המבורך. הוציא יום אחד ממגרתו כתב־יד, רצוף תיקונים: “זהו ערך ביאליק שנועד לאנציקלופדיה”, אמר. לא ייאמן: החוקר, אשר פרסם הערכות רבות־היקף על ביאליק ושירתו, עמל על “הערך” כאילו לו זו הפעם הראשונה שהוא דן בנושא. כתב, חזר והעתיק בעצמו כל שהעלה, ויגיעה רבה התייגע עד שהכשירו לדפוס. “מעולם לא פירסמתי דבר שלא העתקתיו לפחות פעמיים”, העיר. כל שהעלה בקולמוס ראשון, מעולם לא הגישו לפרסום, כתב נוסח אחד ופסלו, כתב אחר והעתיקו: “אמר לי פעם אחד־העם, לא קשה לכתוב מאמר, אך קשה למחוק את הזיעה מעליו”… פרופ' י. קלוזנר הוציא כתב־יד אחד, שסיימו לא מכבר על “נביאי האמת” והסב לבי על התיקונים והשינויים שהביא: “לא רציתי לעשות מלאכתי רמיה. תמיד עמלתי באמונה”, ואגב העלה זכרון הקשור לענין בו דן. היה זה בימי הקונגרס השמיני בהאג. ביום ששי לפני קבלת שבת, עלה בדעתו לבקר אצל הצייר הנודע יוסף ישראלס, אשר דר באחד הפרברים בהאג. האמן עשה עליו רושם עז. “יהודי גוץ, בן שמונים, עיניו צעירות ומאירות, שופעות תום, הליכתו כמדדה. שאלתיו בין היתר: אדוני האמן, אמנות מהי? והוא השיב: “אדוני יהודי? אדוני שומע עברית? אדוני יודע מה זה יום כיפור? ביום כיפור נאמר ‘ועניתם את נפשותיכם’ – זו האמנות”. מקום שאתה מוצא אדם המענה נפשו במלאכתו, נותן נפשו עליה, ותהא זו מלאכת הפיסול, או הציור, מדע או ספרות יפה, שם שכינת האמנות שורה על היצירה. יודע אדוני, הוסיף האמן, אצל הגויים העיקר הוא הפרטים החיצוניים, הצורה, הפרחים, ואילו אצל היהודים – העיקר הוא הפנים, הנשמה. משום כך אין כוחנו בפיסול ובציור, לעומת זאת רבה ידנו בכתיבת מזמור תהלים”.

היה פרופ' יוסף קלוזנר כמעיין המתגבר. קשר עניינים ותופעות השאובים מן ההיסטוריה הישראלית; מן הספרות העברית ומן החיים המתרקמים במדינה: “אין אני כה תמים שלא אבין כי אין הדורות שווים. מי כמוני יודע, שנחוץ לחכות כדי להיווכח מהו יקר הספרות שלנו. מי כמוני יודע כיצד קידמו לראשונה את פני שאול טשרניחובסקי. שלושים שנה ערכתי מלחמה בשוללים עד שהכירו בו. אף־על־פי־כן, המצב כיום בשדה הספרות מכביד מאד על לבי. אנו חיים בימים גדולים, שלא היו דוגמתם. מאורע עולמי חד־פעמי זה של הקמת מדינת ישראל. אי היצירה שתצלח ותעלה כל ההתרחשות הכבירה הזאת של תחית אומתנו. ודאי, תמצא לא אחת כמה סיפורים מסופרי הדור החדש והם מוצלחים, ויש בהם מחותמת התקופה. לא אחת השתתפתי בקביעת פרסים להם. אולם, לא חשתי בהם את הגדולה והרוממות של ימינו. אין אני נמנה עם אלה הגורסים ספרות מגמתית־טנדנציוזית. אך מה תרומתה של הספרות העברית החדשה למדינה הצעירה שלנו? איזהו הספר המורה דרך לדור הצעיר, המלהיבו, המדריכו ומשמש כאבוקת אור לפניו? אף בשדה המדע אין נחת, אם כי המצב טוב מזה שבשדה הספרות. אולם אין כיום גם ספר אחד עליו אפשר להצביע שיצר שיטה חדשה, המשמש מורה לנבוכי הזמן. שמא תאמר, קרובים אנו מדי לתקופה – ודאי שכן, אף זה נימוק. אולם ביאליק כתב את “משא נמירוב” את “בעיר ההריגה” שלו, חודש ימים לאחר הפרעות בקישינוב”.

*

פרופ' יוסף קלוזנר היה הכהן הגדול ופרשנה הגדול של הספרות העברית. למעלה מששים שנה שרת בקודש. לא כהתה עינו ולא נס ליחו עד יומו האחרון. נשא ברמה עטו־שרביטו וניצח על הסימפוניה המופלאה של ספרות דור התחיה על מכלל גוניה; שירה וסיפור, הגות ומחשבה, היסטוריה ופובליציסטיקה, לשון עברית, הוראה. האיש היה נתון גם לעסקי ציבור והתנועה הציונית, שריד אחרון לצירי הקונגרס הציוני הראשון.

חותם האמת ביקש פרופ' יוסף קלוזנר כל ימיו. אמתו לא ידעה פשרות, עליה נלחם ללא רתיעה, אם בשאלות אמונות ודעות ואם בערכי־ספרות ופובליציסטיקה. לא נשא פנים בדברים שכתב ובדברים שהטיף בעל־פה, תמיד היה בו מן החידוש, וככל מחדש עורר לא אחת התנגדות, בחינת “עושה חדשות בעל מלחמות”. תכונה זו לאמת, עיקר ומהות בה. היא שהשפיעה עליו דינאמיות, מילאה אותו חיות נעורים והתלהבות רעננה, והיא שעשתה אותו גם ל“איש ריב ומדון”. כי היה פרופ' יוסף קלוזנר חדור אמונה בלתי־מעורערת בנצחון הצדק, בחיי יחיד כבחיי חברה; צדקת־עם, עמו, כפי שחזוה נביאינו, וממנה תקוה ואחרית טובה לאנושות, לשלום עמים.

כבר בראשית דרכו צעד פרופ' יוסף קלוזנר בטוחות בממלכת הרוח, בתחומה היהודי ובתחומה הכללי, וביקש את המזיגה בנעלה ובמרומם ובמשותף לכל העמים הנאורים. מכאן “יהדות ואנושות”, שהיתה לו לסיסמה מאירה כל ימיו, אותה קבע על שער ביתו בתלפיות בירושלים; יהדות מכאן, יוון ורומי מכאן – בחינת הלב והמוח הלווים זה מזה. על אף היותו איש מדע מובהק, בעל חרות רוחנית שאינה יודעת סייגים וגבולות וחרד לכל עניין לפרטיו ולדקדוקיו, לא נתפס לנוקשות, לפי ש“השכלת הלב ורוך ההרגשה יקרים מכל מדע ומכל חכמה”.

אָפיניים הם דברי פרופ' קלוזנר שהשמיע בסוף ימיו על אחד־העם, רבו, במלאות מאה שנה להולדתו, ומאירים באור חוזר דמות אומרם:

“תעודת הספרות העברית בדורנו היא לא לשמש מעבר אל הספרות הלועזית, כמו שהיתה בשנות הששים והשבעים למאה הי”ט, אלא ‘ללמדנו דעת את עולמנו הפנימי’. אומר אחד־העם במאמר מיוחד בשם “תעודת־השילוח”, שבא בראש החוברת הראשונה של הירחון החדש, והוסיף כי, הדעת אינה נקנית רק על־ידי דברים הבאים מתוך התפעלות רגשית בלבד, ואף אינה מתבטאת בפרזיאולוגיה ריקה, במליצות משונות ובגיבוב־דברים. היהדות כתפיסת־עולם מיוחדת הועמדה בזמננו בסימן־שאלה. היא עומדת על פרשת־דרכים: להיות או לחדול! – וספרותנו החדשה צריכה ללמד אותנו האיך “להיות”, כיצד לחיות חיים עצמאיים לאומיים בעולם החדש, שבו אין הדת תופסת עוד את המקום העיקרי והיחידי. ופירושו של דבר הוא: “לחדור למסתרי־חיינו, לדעת את עצמנו, להבין את חיינו ולכונן את עתידותינו בתבונה”. וכדי להתקרב אל תכלית נרצית זו, יהא מקום ב“השילוח” למחלקות הללו: פרקי־חכמה, פובליציסטיקה, ביקורת, בלטריסטיקה… “עוד הרבה דברים למדתי מ”אחד־העם" כעורך “השילוח”, הוסיף פרופ' י. קלוזנר, דברים ששמעתי מפיו בהזדמנויות שונות. מורגל היה בפיו לומר: “אין תוכן רעיוני חריף, שאי אפשר לבטא אותו בכתב, ובלבד שלא יהא הביטוי גס ולא יפגע במתנגד לרעיון כזה באופן אישי”. ביטויים גסים, חריפים יתר על המידה ואישיים, היה אחד־העם מוחק בלא חמלה, יהא כותבם מי שיהיה". (ראה חוברת “לדרכו של אחד־העם, מאה שנה להולדתו”, הוצאת האוניברסיטה העברית ע“ש י”ל מאגנס).

פמליא גדולה של תלמידים הקים יוסף קלוזנר מאז ראשית דרכו בהוראה, מאז בית המדרש של “רב־צעיר”, באודיסה ועד עמדו בראש הקתדרה לספרות עברית באוניברסיטה העברית. ערכים רבים קבע, ערכי ספרות והגות באנציקלופדיות שונות, והיה עורכה הראשי של האנציקלופדיה הישראלית מאז היוסדה ועד יומו האחרון. מי מן הסופרים, צעירים וותיקים, לא נזקק לעצתו, לעידודו ולהדרכתו של פרופ' יוסף קלוזנר, שביתו היה פתוח תמיד לרווחה. אילמלא גילה והעניק לנו את שאול טשרניחובסקי בלבד – דיינו, והוא העשיר את ספרותנו, בביקרות, בהגות בהיסטוריה. עם טשרניחובסקי התקשר פרופ' קלוזנר קשרי נפש עמוקים, ורגיל היה לומר, שטשרניחובסקי לימדו “לאהוב את החיים ואת השירה, לדעת מה היא אהבה שבחיים, לא זו שבספר”. היקף יצירתו של פרופ' קלוזנר – מתמיה. מאז מאמרו הראשון ב“המליץ”, “מלים מחודשות וכתיבה תמה”, זיכה את ספרותנו ביותר מחמישים ספר, בהם היסטוריה של הספרות העברית החדשה בששה כרכים, “יוצרים ובונים” – שלושה כרכים, מונוגרפיות על סופרים עבריים; היסטוריה של תקופת הבית השני, ספרים על ישו ופאולוס, החיבור הפילוסופי “יהדות ואנושות”, שורה של דמויות הוגים ומאמינים, ספרים בבלשנות ובפובליציסטיקה ועוד. משנתו של פרופ' יוסף קלוזנר ברורה היא, הרצאתו בהירה ומצויינת בדיוק הבעתה ופשטותה. כמלאך טוב “הכה” יוסף קלוזנר על ראשי השתילים של הספרות העברית וקרא להם: “גדלו”, והם צמחו לאילנות נאים ויפים, נושאים פירות ברכה.

להנחיל את העברית לעם כולו, היתה משאת־נפשו הטמירה של פרופ' יוסף קלוזנר, ולדידו נחלק העם לשנים. “ליודעי עברית ולשאינם יודעים עברית. עברית אינה שאלת לשון, אלא שאלת האומה, בלא עברית אין תנ”ך, אין רבי יהודה הלוי, אין ביאליק".

העברית היא המאחדת את העם מן הקצה ועד הקצה.