כ“ג באלול תש”ח — 27.9.1948

בישיבה העשרים של מועצת המדינה הזמנית, תל אביב

רבותי! אין מה להוסיף על דברי שר־החוץ, אני רוצה רק להבהיר הנחות־יסוד אחדות, שלדעתי צריכה מדיניות החוץ של מדינת ישראל להיות מושתתת עליהן.

ההנחה הראשונה והעיקרית היא פשוטה ומובנת מאליה: אנחנו עומדים בפני מערכה משולבת, גם צבאית וגם מדינית, ויש תלות הדדית בין שתי המערכות, ואין לחשוב שרק גורם אחד מאלה, צבאי או מדיני, יכריע סופית בתקופה זו.

ויש לראות במערכה כפולה זאת שני מעגלים של אינטרסים, של יחסי כוחות והתרוצצויות: מעגל קטן של המעונינים והנאבקים במאבק בלתי אמצעי — המעגל של היהודים והערבים; ומעגל גדול של העולם, של כוחות עולמיים, שגם הם, ולא מהיום, יש להם ענינים בארץ־ישראל וגם שם יש התרוצצות.

אילו עמדנו רק במעגל הראשון, ולא היה כלל המעגל השני, כי אז היה הגורם הצבאי לבדו מכריע. הערבים האמינו, שכוחם הצבאי יכריע, הם התעלמו ביודעים מהמעגל הגדול. אך חשבונם הצבאי היה מוטעה. בקרבות היתה ידם על התחתונה, ואילו ניתן ליחסי הכוחות הצבאיים במעגל הקטן להכריע — היינו מבצעים לא רק את החלטת או"מ מ־29 לנובמבר אלא לדעתי, היינו מסוגלים לבצע גם את תכנית בילטמור. אולם המעגל הקטן בלבד אינו קובע, כי במעגל השני, העולמי, מתרוצצים מניעים שונים, מסייעים ועוינים, ובתוכם נערכת המערכה המדינית שלנו.

נדמה לי שבתקופה זו גדולה בהרבה עדיפותנו במערכה הצבאית מעדיפותנו במערכה המדינית, כי מאזן הכוחות הפוליטיים בעולם אינו כולו לטובתנו. ומפני כך נראה לי, שאין אנו יכולים לסמוך על המערכה המדינית בלבד; אך המערכה הצבאית לבדה, הגם שהיא יכולה להיות לטובתנו, ואולי מפני כך, לא תכריע את הכף. כי ישנם כוחות בעולם שלא יתנו זאת.

אעמוד במילים אחדות על המעגל הגדול. טעות היא לחשוב כרגיל, שמעגל זה מתחלק בפשטות לשנַים: מזרח ומערב. המזרח הוא במידה רבה אחיד מאד, אולם המערב אינו אחיד כל כך. — אני מדבר מבחינת ארץ־ישראל. בשבילנו יש הבדל בין אמריקה ובין אנגליה, כן יש הבדל בין אנגליה ובין צרפת, ויש הבדל אפילו בין אמריקה לאמריקה עצמה, ואסור לנו להתעלם מההבדלים האלה. עלינו להעריך ולהבחין בהבדלים אלה כדי שנמצא דרכנו בסבך הכפול והמכופל הזה.

אנחנו שוב עומדים עכשיו בפני עצרת האומות, בפני מועצת־הבטחון שעשתה עצמה גורם גדול, לפי שעה, בענין הארצישראלי. ואנחנו צריכים לשאול עצמנו: התבוא הכרעה סופית מעצרת האומות, ממועצת הבטחון? אני מפקפק בדבר. יתכן, שיושג רוב של שני שלישים למשהו, ואם יושג רוב כזה — יתכן שברוב זה יהיו גם אמריקה וגם רוסיה, ויתכן שלא. נניח שיהיה אפילו רוב של שני שלישים, וברוב זה שוב יהיו כמו אשתקד גם אמריקה וגם רוסיה, התביא החלטת רוב כזה לידי קביעה סופית פה בארץ? אני שוב מפקפק. בלי ספק יש בידי הכוחות העומדים מאחורי רוב של שני שלישים באו"מ לבצע כל החלטה שהם מקבלים. השאלה היא, אם עומדים הכוחות הצבאיים מאחורי החלטת רוב? אמריקה ורוסיה, אנגליה וצרפת יש להן בלי ספק הכוח המספיק להטיל רצונן בארץ — והכוחות שבמעגל הקטן לא יעמדו בפניהם, ויצטרכו לבטל רצונם מפני רצון הגדולים. אך השאלה היא: באיזו מידה מוכנים הגדולים בתוך המעגל הגדול להפעיל כוחותיהם — כדי שהחלטתם בדבר ארץ־ישראל תבוצע? עלינו להבחין הבחנה מדוקדקת בין שני דברים שונים לגמרי: בין עמדת הממשלות והמדינאים בשאלת ארץ־ישראל ובין נכונותם ויכולתם להפעיל הכוחות העומדים לרשותם — לטובת עמדה זו; אם רוצים אתם — עלינו להבחין בין עמדתן המדינית של הממשלות השונות ובין עמדתן הצבאית כלפי ארץ־ישראל.

בענין זה יש לנו שתי דוגמאות מאלפות מן השנה הזאת. דוגמה ראשונה: החלטת או“מ בנובמבר 1947 נתקבלה על־ידי יותר משני שלישים באו”מ, ובתוך שני שלישים אלה נמצאו אמריקה וברית־המועצות. – וההחלטה בכל זאת לא יצאה לפועל, והערבים העֵזו לעשות לאַל רצון או“מ. ואילו היה עומד להם כוחם הצבאי לעשות מה שזממו לעשות — לא היה נשאר זכר להחלטת או”מ ואולי גם לא ליהודים בארץ־ישראל, וּודאי שלא היה זכר למדינת ישראל, ואיש באו“מ לא היה פוצה פה ומצפצף. וראָיה ניצחת: כשהערבים יכלו לנו — לפי שעה — בירושלים העתיקה, לא נמצא פוצה פה נגד חילול עיר־הקודש ונגד הפרת החלטות או”מ בדבר מעמדה המיוחד של ירושלים. ולא בתוקף החלטת או"מ נמצאת ירושלים החדשה בידינו.

ודוגמה שניה: בתחילת חודש מאי אמרו לנו אחדים מתקיפי העולם — כמדומני שגם מארשאל היה ביניהם — לא להכריז על הקמת מדינת ישראל. והיו ידידים טובים שאמרו לנו, שאין לנו ברירה אלא להיכנע לדעתו של מארשאל, ולכאורה צדקו יועצים אלה. מאחורי מארשאל עמד כוח אדיר, ששום כוח יהודי בארץ־ישראל ובעולם כולו לא היה עומד בפניו. אין לנו שום סיכוי בהתמודדות עם הצבא האמריקני. וכשלא קיבלנו את דעתו של מארשאל, עשינו זאת לא מפני שהתימרנו שכוחנו גדול משל מארשאל, לא הגענו לשטוּת שכזו, אלא משום שהטלנו ספק — ובצדק — אם מארשאל מוכן להפעיל את הכוח שבשמו הוא מדבר, כדי לבצע רצוֹנוֹ, שלא תקום מדינת־ישראל. המדינה הוקמה בניגוד לדעתו של מארשאל, והכוח האמריקאני לא הופעל נגדנו. אילו היה מופעל — היתה המדינה מחוסלת כהרף עין. מה שקרה היה ההפך — אמריקה הכירה מיד במדינת ישראל למעשה, אם כי עוד לא להלכה.

לולא ידענו להבחין בין מה שאומרת ממשלה ובין מה שהיא מוכנה ומסוגלת לעשות, לא היתה קמה מדינת ישראל. טעותם של יועצינו, לבל נקים את המדינה, היתה לא בזה שהפריזו בגודל הכוח העומד מאחורי מארשאל — בזה לא היתה שום הפרזה — אלא משום שלא ידעו להבחין בין מה שנציג אמריקה אומר — ובין מה שצבא אמריקה עושה.

שוב הועמדנו עכשיו בפני מערכה מדינית — בתוך המעגל הגדול. להלכה יש שלוש אפשרויות לסידור הבעיה הארצישראלית: על־ידי הסכם יהודי־ערבי, על־ידי הכרעת או"מ ומועצת הבטחון, על־ידי הכרעה צבאית במלחמת היהודים והערבים. האפשרות הראשונה — הסכם יהודי־ערבי — שכמעט אינה קיימת בשעה זו, פירושה: סידור מינימאליסטי מבחינה יהודית. אם גם אפשר להניח — ואני מפקפק בכך — שבשעה זו יתכן הסכם יהודי־ערבי, הרי הסכמה ערבית תיתכן רק למינימום שבמינימום, שאיני יודע אם היו נמצאים יהודים רבים שהיו מקבלים אותו.

בהכרעת או"מ אנו יכולים בלי ספק לקבל הרבה יותר מאשר בהסכמת הערבים בשעה זו. אך כאן מתעוררות שלוש שאלות — ושלושתן חשובות כאחת:

שאלה א): במקרה שהערבים יתנגדו להכרעה — ויש להניח שיתנגדו לה, גם אם לא תהיה לדעתנו אנו לטובתנו — במה יהיה שונה כוח ההכרעה זו מכוח ההכרעה של או"מ בנובמבר 1947?

שאלה ב): היש סיכוי שבהסברתנו באו"מ, בהסברה חרוצה ומוצלחת ביותר, נביא לכך, שהנגב ישמר בידינו, שנקבל לפחות את ירושלים החדשה, שינתן לנו פרוזדור מספיק לירושלים, שרמלה ויפו ישארו במדינה היהודית, שהגליל המערבי והמרכזי יצורפו למדינה, שיקום בידינו נמל אילת, שתהיה לנו גישה חפשית ורצופה לים־המלח ושחיפה תהיה חפשית מכל אפוטרופסות חיצונית? ואם יקרה נס ותתקבל החלטה כזו ברוב של שני שלישים — האם לא נצטרך להילחם על החלטה זו, כשם שהוכרחנו להילחם השנה על החלטת נובמבר?

שאלה ג): היש יסוד להניח, שאם האו"ם יחליט הפעם מה שיחליט על ארץ־ישראל — ישתמש בכל הכוח הדרוש לבצע את ההחלטות האלו? במקרה של חוסר ביצוע, נגיע לאפשרות השלישית: הכרעה צבאית בארץ. לדעתי, אין זה מן הנמנע, שבמקרה של הכרעה צבאית, יעלה בידינו לכבוש את הדרך לנגב ולאילת ולים־המלח ולהבטיח את הנגב בידינו, וכן גם להרחיב את הפרוזדור לירושלים גם מצפון וגם מדרום, לשחרר את שאריתה של ירושלים החדשה (שיך ג’ראח ואיזור האוניברסיטה ו“הדסה”) וגם לכבוש את העיר העתיקה, לתפוס את כל הגליל המרכזי והמערבי ולהרחיב את גבולות המדינה בכמה כיוונים אחרים.

להלכה ישנן שלוש האַלטרנטיבות האלו. למעשה יתכן שהדברים יהיו יותר מסובכים ומורכבים משאנו מסוגלים לראותם בניתוח ההגיוני בלבד. יתכן, שלא כל הערבים, אלא אחד הכוחות הערביים יקבל את הכרעת או“מ, וגם ירצה להגיע לידי הסכם ישיר עם היהודים. יתכן, שגורמים מסוימים באו”מ, לאחר שיצליחו לקבל את הרוב הדרוש בשביל הצעתם, — ינסו הפעם להשתמש ביתר כוח או ביתר לחץ לבצע את ההחלטה.

בכל אופן ברור, שאנו נתנגד לתכנית ברנאדוט עד הסוף, כפי שהסביר שר־החוץ, וגם הערבים יתנגדו לתכנית זו מטעמים הפוכים. יש איפוא שתי אַלטרנטיבות מעשיות: חזרה לנובמבר 1947, כלומר, הכרעה של או"מ בלי רצון וכוח בינלאומי לביצוע, או הכרעה צבאית, בינלאומית או יהודית־ערבית.

בינתיים נתעשרנו בנסיון חדש, ששמו הפוגה. בהפוגה יש שני דברים: המנעוּת האו"מ מהכרעה בכוח, ומניעת הכרעה בכוח על־ידי יהודים או על־ידי ערבים. אך ספק, אם בהפוגה יש משום פתרון — לטובת היהודים או לטובת הערבים. ההפוגה רק הוכיחה, שבמעגל הגדול יש כוחות הדואגים לכך, שהעדיפות הצבאית שיש לצד היהודי — לא תכריע את הכף. אם מאחורי דאגה זו עומדת העמדה המדינית של נציגי ממשלות שונות ולא העצמה הצבאית שמוכנים להפעיל — אין כל הכרח שניכנע למדיניות זו של הפוגה.

אין אנו חפשים בשימוש כוחנו הצבאי. גם מדינות גדולות וחזקות מאתנו אינן חפשיות לגמרי בשטח זה. בעולמנו זה שוררת תלוּת הדדית של הכל בכל. ומדינה צעירה ומצערה כזו שלנו ודאי שתלותה גדולה פי־כמה. אך אין אנו צריכים להסתלק מראש ובכל התנאים מחירוּתנו להשתמש בכוחנו הצבאי — גם כשאנו מכירים בכך (ואנו חייבים להכיר בכך), שחירותנו בשטח זו מוגבלת מאד־מאד. לא מספיקה סתם פקודה מן החוץ, שנפסיד את הגורם הראשי במערכה המדינית שלנו — את הגורם של כוחנו הצבאי.

אי־אפשר לנַבא מראש השתלשלות מדינית. אי־אפשר להגיד על יסוד גזירה־שווה: הואיל ולפני שנה הכריע או"מ ולא היה לו כוח ורצון לבצע — הרי כך יהיה גם הפעם. אין שום הכרח, שכך יהיה גם הפעם.

אמנם המצב במעגל הגדול לא נשתנה בהרבה במשך השנה. אך השינויים שחָלו במציאות הארצישראלית — הקמת המדינה ונצחונות הצבא היהודי — נתנו אותותיהם גם בכמה מן הגורמים במעגל הגדול. ורק ביסודו של הדבר לא חלו שינויים חשובים. קשה להניח, שכל הצדדים המשתתפים באו“מ ישלחו כוח צבאי לארץ — לבצע סידור מוחלט על־ידי או”מ. מבחינה זו הורע המצב לעומת אשתקד. האם אפשר להניח, שאחד הצדדים ישתמש בכוח? קשה להניח, שזו תהיה אנגליה לבדה. אילו היתה אנגליה רוצה ויכולה להשתמש בכוח — היתה משתמשת בו במשך שנה זו. אנגליה היתה פעילה בארץ יותר מכל מדינה אחרת; היא בעצם אירגנה את המלחמה נגדנו. היא בלי ספק רצתה שאנו נוכרע. ואף־על־פי־כן לא יכלה לעשות זאת, אלא על־ידי שכירים ערבים — ולא בכוח הצבא הבריטי. ואין להניח, שעכשיו תורשה אנגליה או תעֵז לשלוח לבדה צבא לארץ.

כן קשה להניח, שתעשה זאת אמריקה לבדה. יש לה בלי ספק כוח מספיק לכך. חלק קטן מכוחה יספיק להטיל רצונה על כל הצדדים בארץ. אך ספק גדול הוא, אם אמריקה תשלח צבא לארץ — ביחוד אם תהיה התנגדות רצינית לכך בחלק השני של האו“מ. למרות המתיחות הגוברת בעולם אין להניח, שמישהו ירצה לפתוח במלחמה בגלל ארץ־ישראל. ולכן אין בטחון גמור, שהכרעת או”מ — בכושר הביצוע שלה — תהיה שונה הפעם בהרבה ממה שהיתה לפני שנה.

וכך עומדים אנו בתוך מעגל־קסמים, הרצוף הפוגה, ואי־אפשר לנו להישאר זמן רב בתוך מעגל־קסמים זה. וגם מסופקני אם זה אפשרי לערבים. אך אין אנו חייבים לדאוג להם. אנו לא הזמנו את הצבאות שלהם לבוא לארץ ולא ביקשנו מהם שיפתחו במלחמה נגדנו. אך המשך הסטאטוס־קוו הוא דבר שאין אנו יכולים לקבלו בשום אופן. לא מפני טעמים כספיים, גם אם נוכל לממן לזמן בלתי מוגבל את ההפוגה — אסור לנו לעשות זאת. המשך הסטטוס־קוו מחטיא את עצם יעודה של מדינתנו. סוף־סוף, אנו הקימונו את מדינת ישראל לא רק בשביל תענוג העצמאות (אמנם תענוג עצום) של שבע מאות אלף יהודים היושבים בארץ. המשך המצב הקיים לזמן בלתי מוגבל פירושו: חיבול העליה וההתישבות או שיתוקן הגמור. עליה והתישבות בממַדים הולמים את הצורך ההיסטורי שלנו — של המדינה ושל העם בגולה — אינן מתישבות עם החזקת צבא רב; או מיליטאריזציה של מדינתנו, או עליה והתישבות. אין מנוס מדילאֶמה זו. אנו גם דוחים את המיליטאריזציה לגופה — איננו רוצים להקים בארץ מהדורה גרועה או טובה של אספארטה.

ובעמדנו עכשיו לפני שלב חשוב, אולי מכריע, במערכה המדינית, אסור לנו להתעלם מן ההנחה היסודית, שבה התחלתי את דברי: שזוהי מערכה משולבת. הגורם המדיני איננו נשאר בלתי־מושפע מהגורם הצבאי. במצב החזיתות בארץ בשעה זו קשה להניח, שיבוא פתרון רצוי, לא בגליל, לא בדרך לירושלים, לא בתוך ירושלים ולא בנגב. יש מצב צבאי העשוי להביא לידי עיקומי־חזיתות, ואין לקווֹת שהגורם המדיני בלבד יישר את הקו — בכל אופן לא יישר אותו לטובתנו; כוחנו והשפעתנו במעגל הגדול אינם מספיקים לכך.

לא נכון הדבר, שביחס אלינו מתחלק העולם בפשטות למזרח ולמערב, שצד אחד כולו ידידות, וצד שני כולו איבה. אין סילוף עובדות גדול מזה. כשם שאין אנו צריכים להתרפס לפני ידיד — כך גם אין אנו חייבים להתעלם מידיד ולהתנכר לו. יש לנו ידידים גם במזרח וגם במערב. לא היינו יכולים לנהל את המלחמה בלי העזרה החשובה שקיבלנו מכמה מדינות במזרח ובמערב, לא היינו מסדרים את השירותים ולא היינו בונים את הצבא ומקיימים אותו — אילו נותק הקשר שלנו עם המערב. רק מי שאינו רואה בעם היהודי מטרה לעצמו, אלא אמצעי לאחד היריבים הגדולים בעולם בלבד, או מי שאינו מכיר את המציאות היהודית בתפוצות ומצבה של ארץ־ישראל — יכול להציע לנו הזדהות עם צד אחד והתנכרות גמורה לצד שני. אך כמדומני, שלא תהיה כל אפיקורסות בדברי אם אוֹמַר, שאין האינטרס של עם ישראל מזדהה עם איזו מדינה ועם איזה צד בעולם. הזדהות זו אינה אפשרית, לא למעשה ולא להלכה. אין הזדהות בין אומה קטנה ובין אומה גדולה — אלא אם האומה הקטנה משתעבדת שיעבוד גמור, או שהאומה הגדולה היא כולה מלאכי־השרת. אין אנו רוצים להשתעבד למישהו ואין אנו מאמינים, שמלאכי־שרת שולטים באיזו פינה שהיא בעולם. לאומות העולם יש אינטרסים משלהם, ואם אין להתעלם מן העובדה, שיש גם מצפון עולמי, והוא משמש גורם פוליטי, הרי האינטרסים משמשים גורם, ולרוב גורם מכריע, ביחסי־עמים, ואין לצפות בשום אופן, שדוקא ביחס אלינו ישקלו הגורמים העולמיים את הכל במאזני־הצדק בלבד, וימַלאו את משאלותינו באמונה, כאילו היו יהודים.

יישורי־הקווים, לפחות החיוניים ביותר — ולא אכּנס פה בפירוּטם, — אם לא יעָשו על ידינו, ספק אם יעשו בכלל. כוונתי לעשיה לטובתנו. ואין כל יסוד להניח, שבמערכה המדינית בלבד נוכל להבטיח מה שיש להבטיח, גם בנגב, וגם בדרך ירושלים וגם בגליל.

ועדת המפקחים קבעה, שיש להזרים מים לירושלים. זהו תנאי יסודי של הפוגה — לא להרע את מעמדו של אחד הצדדים בעקב ההפוגה. ואין להעלות על הדעת, שנסכים להפוגה שתביא לידי הצמאת ירושלים היהודית, שפירושה כליון או כניעה. הערבים פוצצו את תחנת השאיבה בלטרון ועד היום אין מזרימים מים לירושלים בדרך זו. אנחנו לא סמכנו על או“מ — ויחד עם הדרך החדשה שכבשנו וסללנו, הנחנו צינור מים חדש, ועל־ידי כך הצלנו את ירושלים. אך או”מ התחייב להזרים מים לירושלים בדרך לטרון, הצינור שאנו הנחנו נמצא בטווח התותחים של הלגיון בלטרון, ובכל יום אפשר להצמיא את ירושלים. לאו"מ לא היה כוח (או רצון) לבצע את החלטתה ולקיים את התחייבותה.

דוגמה שניה: ועדת או“מ פסקה, שיש לנו הזכות להוביל שיירות לנגב בשעות מסוימות. המצרים אינם מקיימים את החלטת או”מ — וישובינו וצבאנו בנגב היו גוֹועים אילולא מצאנו דרך אחרת להוביל אספקה לנגב. אלא שדרך זו אינה בטוחה, וחובת המפקחים היא להבטיח לנו שיירות לנגב. ואם אין לאו“מ הרצון או הכוח לקיים את החלטתה וחובתה, כלום אנו מוכרחים להיכנע לחוסר־האונים של או”מ?

המסקנה ברורה לדעתי: אנו לא נוכל להשליך את יהבנו על הפעולה המדינית בלבד — וגם לא על הכרעה מדינית, גם במקרה שתהיה רצויה. עלינו להיות מוכנים להפעיל במקום הדרוש וברגע המתאים את הגורם הצבאי.