ל' באב תש"ח – 14.9.1948

בכינוס מפקדי פלמ"ח בנען

צפיתי בקוצר רוח לפגישה זו, כי ראיתי צורך רב לברר יחד אתכם שאלה הנוגעת לכם – ונוגעת במידה שווה לצבא היהודי ולמדינת ישראל כולה.

אני יודע שהגיעו אליכם שמועות על עמדתי, אבל איני בטוח שהגיעו אליכם דברים כהוויתם, וראיתי צורך להשמיע באזניכם הדברים במישרים, ולא רק להשמיע אלא גם לשמוע.

והשאלה שרציתי לברר היא: מהו ייחודו של פלמ"ח ולשם מה? היש בייחוד זה צורך צבאי וצורך המדינה?

פלמ“ח היווה יחידה מיוחדת בהגנה: בארגונו, באימונו, במשטרו הפנימי. הקיים הייחוד הזה גם עכשיו, בצבא הגנה לישראל? היש בו צורך ותועלת? אין זו רק שאלת המַטה הארצי של פלמ”ח. שאלה אורגניזציונית זו אפשר לפתור בנקל בפקודה זו או אחרת. אולם מאחורי סידור מיוחד זה יש בלי ספק מגמה מיוחדת, כיווּן מסומן. מהי המגמה? – ואם רצויה היא מבחינת הצבא ומבחינת המדינה?

הייחוד של פלמ"ח היא שאלה צבאית – יעילות הצבא, – אולם היא יותר משאלה צבאית בלבד: זוהי שאלה ממלכתית. האם מתישב הדבר עם קיום המדינה?

נתקלתי בשאלה זו בראשית הגיוס וההתכוננות למלחמה. אתם יודעים שאין אני מומחה צבאי ואין המלחמה מקצוע שלי. אבל לפני שנתיים, בקונגרס הציוני האחרון, קיבלתי על עצמי בסוכנות תיק הבטחון, כי עוד לפני הקונגרס נראה היה לי שאנו עלולים לעמוד בקרוב – לא ידעתי ולא יכולתי לדעת “בקרוב” זה מתי יגיע בדיוק – לפני התנגשות דמים עם העולם הערבי, ולא רק עם ערבי ארץ־ישראל; כל השנים, כידוע, היינו עלולים לעמוד בפני התקפות של ערבי ארץ־ישראל, ופחות או יותר היינו מוכנים לכך. אולם התבוננות במצב שנתהווה בעולם הערבי בעקבות הספר הלבן ובחינת המדיניות הבריטית לאחר מלחמת העולם תחת הנהלתו של בווין, אמרה לי ברורות שצפויה לנו התנגשות עם העולם הערבי, כלומר עם הצבאות של מדינות ערב, וזה יהיה המאורע המכריע בחיי הארץ ובחיינו.

בהכרח נתעוררה בלבי דאגה קשה, אם נוכל לעמוד. בפני ערבי ארץ־ישראל עמדנו. אין זה מוכיח שנעמוד גם בפני כוחות המדינות הערביות, אשר בלי ספק יהנו מתמיכה פוליטית, ואולי גם מתמיכה חמרית או אפילו צבאית, של אנגליה ואחרים. נראָה לי שזהו הענין החמוּר ביותר שהועמדנו לפניו מאז העזנו לבנות מחדש את ארץ־ישראל. היו לי בירורים עם חברים שפעלו בהגנה. הצגתי להם שאלה פשוטה: הנוכל לעמוד בפני פלישה של צבאות ערב? נשאלו גם חברים הנמצאים במסיבה זו. התשובות לא הניחו דעתי, גם התשובות החיוביות לא סיפקו אותי. כי ראיתי שאין הדוברים רואים כל חומר המצב, ואינם תופסים כל היקף ההכנות, האמצעים והגיוסים שידָרשו מאתנו למען נוכל לעמוד. בחלקם – מפני שלא עמדו על גודל הסכנה, בחלקם – מפני שלא תפסו המסקנות המוכרחות שהסכנה מחייבת. הם לא ראו שבשיטות, במשטר, במסגרת ובאמצעים של ההגנה לא נוכל לעמוד.

בציבור הרחב לא היתה כמעט כל היענוּת, אם כי נסיתי להעמיד גם הישוב וגם התנועה הציונית, בארץ ובחו"ל, על הסכנה. דברי האזהרה לא נקלטו.

*

המצב החדש דרש אמצעים רבים, אמצעי־כסף וכוח־אדם. נדרש מאַמץ מהישוב ומהתנועה הציונית אשר לא נעשה אף פעם, אולם כל זמן שלא החלו המאורעות – לא היתה נכוֹנוּת למאמץ. מה שהדאיג אותי במיוחד היה המצב הפנימי בהגנה. גם פה לא היתה מתיחות מספיקה לקראת הסכנה החדשה. אסתפק בעובדה זו: ישבתי עם המפקדה הארצית, הצגתי לפניה הצורך להתכונן לפלישה של צבאות מדינות ערב וביקשתי לערוך תקציב שיקח בחשבון סכנה זו. הוגש לי תקציב – ונדמה לי שזה היה המקרה הראשון בתולדות התקציבים שהנתבע טען שאין תובעים ממנו במידה מספיקה, ושיש לדרוש פי כמה וכמה. הוגש לי תקציב שנתי של מיליון לירה. זה היה אמנם כפליים מהתקציב הקודם, אבל נאלצתי להחזיר ההצעה למפקדה, ובעצמי ערכתי תקציב זמני של שלושה וחצי מיליון לירה, שהגשתי להנהלה ולקרן הקיימת (אשר התחייבה לעזור לצרכי בטחון), והודעתי שתקציב זה הוא רק עד להתחלת המאורעות; לאחר שהערבים יתחילו בהתקפה – איני יכול להגיד לאֵלו ממַדים יגיע התקציב ומה עצומים יהיו אז הצרכים הכספיים.

ונדרש לא רק מאמץ כספי. היה צורך לגייס אנשים. התקפות הערבים החלו בשלושים לנובמבר, ובערך באותו הזמן התחלנו בגיוסים. בשביל הנגב גייסנו עוד לפני כן – הגיוס הראשון היה של 80 איש – וזה נעשה רק לאחר דיונים וויכוחים מרובים וקשים. כי היה צורך לעקור 80 איש מגרעיניהם, מגרעיני ההכשרה, כי החלטנו שהמגויסים לא יוסיפו לעבוד, אלא יפעלו כל זמנם כחיילים. והיו גם קשיים תקציביים. גייסנו פעם 80 איש, ועוד פעם 80 איש בשביל הנגב, עוד לפני 30 בנובמבר.

*

בדצמבר החלו הגיוסים הכללים. ואז נתקלתי בשאלה שאני מעמיד לפניכם: הקיים עוד עד עכשיו, בנסיבות החדשות, הייחוד של פלמ“ח? אנו מגייסים חיילים חדשים ליחידות פלמ”ח, אנו מגייסים חיילים חדשים ליחידות אחרות; אלה ואלה אינם מתאמנים עוד בחלקם ועובדים בחלקם, כמו שעשה פלמ“ח “לפנים”, אלא שניהם יחד כל זמנם מוקדש לצבא. מהו, איפוא, ההבדל בין המתגייס לפלמ”ח ובין המתגייס ליחידה אחרת?

שאלתי שאלה זו בראשית הגיוסים – ולא קיבלתי תשובה. עברו מאז כעשרה חדשים – ועדיין לא קיבלתי תשובה מניחה הדעת. שמעתי כל מיני הסבּרות היסטוריות, אידיאולוגיות, פוליטיות, אבל איש לא הסביר לי השאלה הפשוטה מה בין מגויס חדש לפלמ"ח ובין מגויס חדש ליחידה אחרת?

בימי ההגנה נתיחד הפלמ"ח בשלושה דברים: 1) הוא קיבל אימון יותר טוב מכל חבר אחר בהגנה, כי הקדיש לאימון חצי זמנו. 2) קיומו היה מושתת על עבודה ואימונים, וחצי זמנו היה מוקדש להכשרה חקלאית. 3) היה מגויס תמיד, ומוכן בכל רגע לפעולה באשר ידָרש.

היו גם יחידות אחרות בהגנה שנתיחדו במשהו – אלו היו יחידות חי“ש. זה היה גרעין של כוח נייד, לא כשאר חברי ההגנה שנועדו להגנה מקומית, וגם יחידות חי”ש קיבלו אימון יותר רב ויותר טוב משאר חברי ההגנה, אולם חי“ש התאמן רק יום וחצי או יומיים לחודש, בשעה שהפלמ”ח התאמן 12־8 ימים לחודש.

אבל עם פרוץ המלחמה, עוד לפני הפלישה, מיד בסוף נובמבר, החילונו לגייס הנוער לכל הימים, כחייל ממש, ולא היה הבדל בין מגויס לפלמ“ח או מגויס לחי”ש או מגויס אחר. ועל שאלתי מהו הייחוד בתנאים החדשים לא קיבלתי תשובה.

בשנת 1941 היה הפלמ"ח חידוש, והוא מילא שליחותו גם בימי מלחמת העולם וגם בימי המאבק, שליחות שיחידות אחרות בהגנה היו יכולות למלא רק בקושי רב. אבל השנה נשתנה הדבר ביסודו. הוקם צבא. כל מגויס נתחייב לשרת כל זמנו, כולם קיבלו אותם האימונים, ובמידה שווה השתתפו באימונים ובמלחמה. נדרש מאתנו אימון חדש – אימון שיכשיר כוחותינו לעמוד בפני צבא סדיר.

שאלתי עוד לפני פרוץ המאורעות את המומחים שלנו: היש לנו יחידה בהגנה המסוגלת לעמוד בפני צבא סדיר? אציין תשובה שקיבלתי מאחד המפקדים שהוא עכשיו מפקד חזית, ובשעתו היה סגן ראש המטה הכללי, ואין הוא חשוד על היותו “אויב־העם” כמוני, כי הוא נמנה על המפלגה של רוב המסובים כאן.

הוא אמר לי בקיץ שעבר, שאין בהגנה יחידה שיש לה האימון של צבא סדיר. שאלתי: והפלמ“ח? – והוא ענה לי: גם לחייל בפלמ”ח אין האימון של חייל סדיר. יש לו אולי אימון פארטיזני העולה בכמה דברים על חייל בצבא סדיר, אבל אין לו אימון מלא שיש לכל חייל בצבא סדיר, ואם גדוד של פלמ"ח יצטרך לעמוד בתנאים שווים בפני גדוד של צבא סדיר – ספק אם יעמוד.

תשובתו זו הגדילה דאגתי. ידעתי מנסיוננו הצבאי – גם במלחמת העולם הראשונה וגם במלחמת העולם השניה, שאנו מסוגלים לחנך חייל יותר טוב מהחייל הגוי. הייתי בעצמי חייל במלחמת העולם הראשונה, ושרתּי בגדוד יהודי עם בחורים מארץ־ישראל, מאמריקה, מאנגליה ומארגנטינה, וידעתי שאנו לומדים תורה זו יותר מהם, מהגויים. ראיתי בחורינו במלחמת העולם השניה, ואני יודע מה עשו אלה בחזיתות המרובות באפריקה, ביוון, באיטליה. ואף־על־פי־כן גדלה הדאגה, כי לא היה ידוע מתי תפרוץ המלחמה – וכמה זמן יש לנו להתכונן. החלטנו להתחיל באימון צבאי, במידה שאפשר היה לעשות זאת כשעוד האנגלים שולטים בארץ. והצבא הבריטי לא עזב לגמרי הארץ גם לאחר שנסתיים המנדט בליל 15 במאי.

היה ברור שעלינו להקים צבא, לא מפני שאנו עומדים להקים מדינה, אלא מפני שאנו עומדים לפני מלחמה. ידעתי כי רבים סבורים שהצבא הוקם ככלי של המדינה – לא אחלוק כרגע על דעה זו, בעיני אין המדינה קיימת כל עוד יש מלחמה. הצבא היה דרוש לנו למען המלחמה, למען בטחוננו, ועדיין גם עכשיו דרוש לנו הצבא קודם כל בשביל הבטחון ואין הצבא עכשיו חלק של המדינה אלא המדינה חלק של הצבא. כי העיקר עכשיו הוא – בטחון, ועוד אין בטחון.

החלטנו על הקמת צבא. בצבא יש שלושה שירותים ראשיים: חיל יבשה, חיל אוויר, חיל ים. בצבא היבשה יש יחידות שונות, יש רגלים, יש תותחנים, יש שירותים – הנדסה, תחבורה, קשר ועוד. ויחידה אחת שונה מחברתה בתפקידה המקצועי. חיל הרגלים יש בו חטיבות וגדודים, וההבדל ביניהם הוא אורגני ומספרי. לכל יחידה יש שם או מספר מיוחד, יש לו היסטוריה, וכל יחידה גאָה על ההיסטוריה שלה, על פעולותיה, ובצדק. אתמול ראינו חטיבת גבעתי. יש לה ייחוד בארגונה, בשמה, בשטח פעולתה, בעברה. הכזה הוא הייחוד של פלמ"ח?

לתותחנים יש ייחוד טכני. הם משתמשים בנשק מסוים, ולשם כך הם מקבלים אימון מיוחד, שאין ליחידות אחרות. אין זה הייחוד של פלמ“ח. יחידות הפלמ”ח הן ככל יחידות חיל הרגלים, משתמשות באותו הנשק ובאותם האמצעים של שאר יחידות חיל הרגלים.

*

אומרים לי שהייחוד הוא אידיאולוגי או פוליטי. מדגימים הייחוד הפוליטי במבצע “אלטלינה”. נתגלתה סכנה חמוּרה לקיום המדינה מיד אחרי הקמתה, ונעשה נסיון מחוצף, אם כי טפשי, למרוד בסמכות המדינה, מתוך שתי הנחות כוזבות שהניחו אנשי אצ“ל: 1) איש לא יעֵז לעמוד בפניהם בכוח. 2) העם הוא אִתּם.
החלו בכפר ויתקין, אולם מיד לאחר שנתקלו בכוח הצבאי של המדינה – נכנעו. אולם שלחו האניה לתל־אביב בהנחה ש”העם" התל־אביבי הוא אִתּם, ואיש לא יעֵז לעשות נגדם דבר. גם הנחה זו התבדתה, כאשר התבדתה בכפר ויתקין הנחָתם הראשונה.

בתל־אביב פעלה נגד אצ“ל בעיקר יחידת פלמ”ח, אולם התותח שניתן לו אחרי דברי במועצת המדינה¹ פרסום איום ונורא – היה תותח לא של פלמ“ח, והאיש שירה בתותח והכריע האניה – לא היה איש פלמ”ח.

האומנם סבורים אתם שזהו תפקידו המיוחד של פלמ"ח?

*

יש אומרים: ייחוד אידיאולוגי. תשובה זו מיוסדת על הנחות אחדות שהן נכונות במאה אחוז, ועל הנחות אחדות שלדעתי אין להן שחר.

ההנחות הנכונות הן שלוחמים זקוקים לערכים מוסריים, ושלא מנצחים בעזרת הנשק בלבד – אלא בכוח המוסרי של האדם היודע על מה הוא נלחם. ויתר על כך: אין אנחנו חיילים לצמיתות. המלחמה אינה תעודת חיינו, היא נכפתה עלינו, והיא תעבור. אנו נלחמים מתוך הכרח. כשההכרח יעבור – נקדיש עצמנו לתעודה העיקרית: למפעל ההתישבותי, לבנין הארץ.

עד כאן אני מוצא עצמי על קרקע משותף. “באין חזון יפרע עם” – וגם צבא. המלחמה היא הכרח מר, ארור, אבל גם במלחמה יש יתרון לאיש־המעלה, שיש לו יעוד בחיים. יתרוננו על הערבים אינו פיסי אלא מוסרי. והנוער שלנו צריך להתחנך להפרחת השממה, לבנין הארץ, לחיים חלוציים. נוער זה יהווה גם הצבא הטוב ביותר, – כשיהיה בו הכרח. עד כאן – הנחות אמת.

איפה מתחילה ההנחה הכוזבת? כשאומרים לי שערכים אלה הם מונופולין של חטיבה אחת בצבא, ויש להנחילם ואפשר להנחילם רק לפלמ"ח ולא לצבא כולו. רעיון זה פסול בעיני גם מבחינת העובדה וגם מבחינת המגמה.

אין לשום חטיבה בצבא מונופולין על חלוציות, ואין להעלות על הדעת שחלק אחד בצבא יחונך על אידיאולוגיה אחת, וכל שאר חלקי הצבא על אידיאולוגיה אחרת.

אני כופר שהמוצא קובע. אני כופר בשלשלת יוחסין. לא השם ולא החטיבה קובעים מידת חלוציותם של החיילים. הכוחות החלוציים בארץ לא באו כולם מחוג אחד. לא כולם הם בני אמידים, לא כולם בני פועלים; לא כולם בני הורים ציונים, לא כולם בני הורים מתבוללים. לא כולם מחוג יודעי עברית או להיפך, לא כולם ממזרח ולא כולם ממערב. אני שולל לחלוטין התיאוריה שנתפסו לה כמה מקיבוצינו החלוציים, שרק מי שהתחנך מעריסתו יחד עם חבריו החלוצים וביקר יחד אתם בגימנסיה הפולנית וקרא יחד בספרי פרויד – הוא חלוץ. זרע החלוציות נזרע בכל הארצות ובכל החוגים – בפולין ובאמריקה, ברוסיה ובגרמניה, בגליציה ובאנגליה – ונקלט, ובאו אלינו בני מתבוללים, בני חסידים ובני ציונים ובני עם־הארצות, וסתם בנים, והיו לחלוצים. ומאותם החוגים באו – ואינם חלוצים. ואני מעֵז לקבוע שאין עכשיו אף חטיבה אחת בצבא, פלמ“ח או לא פלמ”ח, שכל אנשיה הם חלוצים במובן הכללי ובמובן הצבאי, ואין אף יחידה אחת בצבא, בכל החיילות, ביבשה, בים ובאוויר, שאין בה חלוצים.

אני מרחיק לכת – גם ביחס לאיש בודד מסוים לא אגיד שהוא כולו חלוץ או כולו לא־חלוץ. יש גאוּת ושפל בכל איש, ואדם אינו תמיד פחדן או תמיד גיבור ואמיץ־לב. אפשר לעשות כל איש לאמיץ־לב; כל אדם מסוגל להיות חייל טוב, חבר טוב; באיש גנוזות כל האפשרויות – ואם נדע לטפח הנטיות החיוביות, ערכי הגבורה וערכי החלוציות יצמחו בכל איש, במעט או בהרבה.

אנו רוצים שכל היחידות בצבא יתחרו זו בזו בזריזותן, בכושר קליעתן, בסבילותן, ביכלתן המקצועית, – ואין אנו רוצים שהתכונות הללו יהיו נחלת יחידה אחת בלבד. הוא הדין ביחס לערכים חלוציים ורעיוניים.

*

אומרים לי: דרושות חטיבות נאמנות. ועלי לשאול קודם כל: נאמנות למי? זוהי שאלה חמורה ורצינית. צבא אסור לו לפעול על דעת עצמו. אוי ואבוי לנו אם צבאנו, או חלק מצבאנו, לא יהיה כפוף לפקודת מוסדות מוסמכים, אלא “יפעלו” על דעת עצמם. ממי יקבלו איפוא הגדודים “הנאמנים” פקודותיהם? מהפיקוד העליון בצבא – או מפיקוד מיוחד, “נאמן” אף הוא? נאמן על מי? האם הייחוד של הפלמ“ח – הוא ייחוד של זיקה נפרדת, שלא כזיקה של כל יחידות הצבא? צבאנו כפוף לממשלה. האם הייחוד של הפלמ”ח פירושו שאין הוא כפוף לממשלה?

איך אתם מתארים לכם מדינת ישראל שיש בה צבא של כל המדינה, ובתוך הצבא יש חלק שכפוף לרָשות אחרת, לא זו של המדינה? התקום מדינה כזו? היקום צבא כזה? הנעמוד במלחמה בתנאים כאלה? לדעתי זהו פיצוץ המדינה והצבא גם יחד.

ואין זה משנה כלום אם יאמרו לי שה“הנאמנות” היא לתנועת הפועלים. אני אחד האנשים הנאמן כל חיי לתנועת הפועלים – אבל כשאני מקבל שליחות בשם התנועה הציונית או בשם המדינה אפעל אך ורק על דעתה של התנועה הציונית או על דעתה של המדינה.

מי שיפעל אחרת – עושה מעשה “אלטלינה”.

ומה יהיה המצב בצבא כשיוודע לכולם – ואין להחזיק דבר כזה בסוד! – שגדוד פלוני או אלמוני יש לו נאמנות וזיקה מיוחדת. כלום לא יצדק גדוד אחר לקיים לעצמו אף הוא נאמנות וזיקה מיוחדת? אם אחד הגדודים לא יפעל על דעת הממשלה – האם אין סכנה ששאר הגדודים יפעלו נגדו, ונארגן בעצם ידינו מלחמת אזרחים בתוך הצבא?

עוד המלחמה לא נסתיימה, כל אחד מכם יודע שהאויב הערבי מגַבר חיילים – מביא תגבורת באנשים, בנשק, ומתבצר. ואנחנו נצטרך – אולי בימים הקרובים – לכוח יותר גדול מאשר היה לנו עד עכשיו, נצטרך לדרוש מהממשלה, מהאומה מאמץ יותר גדול. היעשה המאמץ אם יוודע שיש לנו שני צבאות – שיש צבא שכפוף רק לממשלה, וצבא שכפוף למישהו אחר: לאחת המפלגות, או לאיזה גוף אחר? האין זה עלול להביא לידי תבוסה שלנו? ועלינו לדעת שמפלה שלנו אינה דומה למפלה ערבית. הערבים יכולים לנחול מפלה ואפילו תבוסה גמורה – וקיומם לא יתערער. תהיה להם מצרים, תהיה להם סוריה, תהיה להם עיראק; אין אנו מתכוננים להרוס ארצות אלה, אין בדעתנו להשמיד עמיהן. אנו רוצים להכשיל צבא האויב – אבל הצבא המצרי הוא רק אחוז קטן מהאוכלוסיה של מצרים, והוא הדין בצבאות הערביים האחרים.

אם חלילה אנחנו ניכשל ונפּול – לא תהא לנו תקומה, ואל נַשלה נפשנו.

לכל חייל בצבאנו יכולה להיות זיקה רעיונית ומפלגתית לפי בחירתו החפשית, אבל אינו יכול להעלות על הדעת שליחידה צבאית, איזו שהיא, תהיה זיקת־משמעת או זיקת־פעולה או זיקה ארגונית לאיזה גוף שהוא מחוץ למדינה ולממשלה הנבחרת.

פירוד זה פירושו הרס הצבא ואבדן המדינה.

*

גם לאחר המלחמה – אנַרכיה כזו בצבא תדון המדינה לכשלון. גם לאחר שננַצח – תעמוד מדינתנו בפני קשיים שכמותם לא ידעה שום מדינה אחרת. מדינת ישראל לא הוקמה להעניק עצמאות לאזרחיה – אלא לבצע קיבוץ גלויות. זו לא תהיה מלאכה קלה. ולא רק מפני שאנו עלולים לעמוד לפני אמבארגו על ארץ־ישראל ועל יהודים. אעמוד עכשיו רק על פרט אולי לא כל כך חשוב: כשרון ההתפצלות היהודית. יש ליהודים סגולות יקרות שאין לעמים אחרים. בלי סגולות אלו לא היינו עומדים ולא היינו מגיעים עד הלום. אבל יש ליהודים גם חסרונות שאינם נפוצים בקרב עמים אחרים, ואחד החסרונות זהו כשרוננו להתפלג ולהתפצל.

בעוד חודש או חדשיים תתקיימנה בחירות לאספה מכוננת. באמריקה מופיעות לבחירות רק שתי מפלגות, לעתים רחוקות שלוש. גם באנגליה מספר המפלגות אינו עולה על שתים־שלוש. ברוסיה רחבת־הידים אין יותר ממפלגה אחת. אצלנו יהיה לפחות חמש עשרה מפלגות. אין התפצלות זו מחַזקת כוחנו, אין זו מגבירה יכולת הקליטה שלנו, כושר היצירה והבנין. זוהי צרה גדולה שהורישה לנו ההיסטוריה היהודית עוד מימי בית שני, ואולי עוד מימי בית ראשון. תנועתנו החלוצית ניסתה להתגבר על כך – ואף היא נכשלה.

וזו היתה הסגולה המבורכת של ההגנה. מחוץ לכל שאר היתרונות היה להגנה יתרון זה שקיימה מסגרת יהודית כללית, ללא הבדל מפלגות ומעמדות. בה נפגשו חבריה כיהודים עם יהודים, לא פחות ולא יותר, זה היה אחד ממקורות הכוח של ההגנה. היו בהגנה גם ערכים אחרים, ערכים חלוציים, ולתנועת הפועלים היה חלק רב בהגנה, אבל ידענו לקיים מסגרת יהודית אחידה ולהנחיל לה ערכים חלוציים וסמכות כוללת.

עכשיו הקימונו צבא, וצבא הוא מסגרת של שוויון ואחידות. ברגע שנקים בצבא מסגרות פוליטיות ונכניס לתוכה זיקה פוליטית של גופים יריבים – אנו גוזרים כלָיה על הצבא.

בצבא יתכנו רק יחידות מקצועיות וטכניות – ולא יחידות אידיאולוגיות ופוליטיות. יש ביכלתנו להנחיל לכל חלקי הצבא הערכים החלוציים שיגבירו כשרם המלחמתי ויעמיקו חזונם הציוני. הנחלנו לכל התנועה הציונית ערכים חלוציים, אם כי היו כאלה שנפרדו מאתנו לפני שלושים שנה באשר לא האמינו במסגרת לאומית אחת בתנועה הציונית. הם הכירו עכשיו בטעותם והריהם משתתפים לא רק בהסתדרות הציונית אלא גם בהנהלה הציונית.

ואם יש ערכים חלוציים – והם ישנם – הרי ננחיל אותם לכל חלקי הצבא, ולא ליחידות מסוימות בלבד. והשאלה חוזרת למקומה: מהו הייחוד של הפלמ"ח?

*

ומכאן לשאלה טכנית הכרוכה בשאלה העקרונית: לשם מה מַטה ארצי נפרד של פלמ"ח? מהי פעולתו המיוחדת של מטה זה?

המַטה הארצי היה מקודם אַפסנאי והמציא אספקה ליחידות פלמ“ח בגליל, בנגב, בירושלים. אולם אגף האפסנות במטה הכללי דואג לאספקה של כל היחידות ולא היה כל צורך בתיווך של מטה פלמ”ח.

עכשיו מודים כבר: אפסנאות לא. יחידה של פלמ“ח בירושלים תקבל אספקתה מאגף האפסנאות הכללי ככל שאר היחידות בירושלים. אבל, טוענים, נחוץ מַטה מיוחד לשלושה דברים: לכוח אדם, להדרכה, לתרבות. ונשאלת השאלה: מדוע לא יוכל אגף כוח האדם שבמטה הכללי לשרת יחידות פלמ”ח – כשם, שהוא משרת שאר היחידות? ומהי ההדרכה המיוחדת הדרושה לפלמ“ח, שאינה דרושה לשאר חטיבות חיל הרגלים? לחיל אוויר דרושה הדרכה מיוחדת, שאין לחיל הים, או לחיל ההנדסה. אבל מהי ההדרכה הדרושה לחטיבת פלמ”ח ואינה דרושה לחטיבת גבעתי? מהו פשר ההתבדלות התרבותית?

חלק גדול של פלמ“ח בא מההתישבות וילך להתישבות ועל כך יבורך. אבל מדוע לא נחַנך גם שאר היחידות להתישבות? ואני יודע שבקרב הצבא מתארגנים גופים להתישבות, גם מבני הארץ וגם מהעולים, והרוב של אנשי פלמ”ח, שלא כלפני המלחמה, מורכב עכשיו מצעירים שלא היו אף פעם בהכשרה, אלא גויסו על ידינו ליחידות פלמ"ח ככל המגויסים לצבא.

איני יודע כמה זמן תימשך המלחמה, וכל זמן שסכנת המלחמה לא עברה – היא עומדת במרכז דאגותינו. אולם אנו מקווים שהמלחמה תיגמר פעם, ורוב החיילים ישוחרר, ואנו רוצים שהחיילים לשעבר יהפכו לכוח התישבותי גדול – האין עלינו לעשות מאמץ זה בכל הצבא? ואם יש ביניכם מוכשרים לפעולה זו יותר מאשר ביחידות אחרות – מדוע לא תעשו העבודה הזאת בשביל כל הצבא? למה ההתבדלות?

אילו היה קיום המַטה הנפרד רק אנומַליה סידורית בלבד – לא הייתי אולי מתעסק בו. אני מוכן להשלים עם חוסר סימטריה ארגונית – כשאין בו נזק רב לענין. אבל כשמבססים הארגון הנפרד, המיוחד, בנימוקים פוליטיים ואידיאולוגיים – אני רואה בכך סכנה חמורה לאחדותו של הצבא ולשלמותה של המדינה.