כ״ה בתשרי תש״ט — 28.10.1948

בישיבה העשרים וארבע של מועצת־המדינה הזמנית, תל־אביב

חברי מועצת־המדינה! עלי למסור לכם סקירה קצרה על מערכת הדרום, שנמשכה בדיוק שבוע אחד, מי"ב עד י״ט בתשרי.

מערכה זו חשובה מכמה בחינות: מבחינת סמכות או״מ, מבחינת יחסי־ הכוחות במזרח הקרוב, מבחינת עתידה של הארץ. במערכה זו עמדו למבחן ערך ההפוגה, ממשותה, יעילות הפיקוח של או״מ וכושר הביצוע שלו, האחדות והיעילות של הליגה הערבית, ממשותה של ממשלת־עזה, יכלתו של הצבא המצרי, כשרו של הצבא היהודי. יש להגיד שמלבד הגורם האחרון, הצבא היהודי, נכשלו כולם במבחן זה.

ההפוגה: אנו התנגדנו ומתנגדים להפוגה, אולם קיבלנו אותה באשר צוּוינו עליה מטעם או״מ. התנגדנו ומתנגדים אנו להפוגה מפני שיש בה מבחינה ידועה ליגאליזאציה של הפלישה. הצבאות הפולשים מקבלים על־ידי ההפוגה מעין מעמד בינלאומי. בהפוגה זו יש השוואה בין התוקפים ובין הנתקפים. ההפוגה מאריכה לדעתנו את המלחמה ללא־צורך. ההפוגה מזיקה גם ליהודים וגם לערבים. אין היא משמשת בשום פנים אמצעי של שלום, כפי שראינו במשך שלוש ההפוגות. אולם קיבלנו את ההפוגה מפני שמדיניותנו בנויה על או״מ. לא נעלמה מאתנו החולשה של או״מ, אך חושבים אנו לקוצר־ראות נסיונות לנצל חולשה זו. אנו סבורים שהאינטרס שלנו כיהודים וכבני אדם הוא להגביר את סמכותו וכשרו של או״מ. היום בו יהָרס או״מ — יהיה היום השחור ביותר בתולדות האנושות, ואולי אחד הימים הטראגיים ביותר בתולדות עמנו. אנו לא פחות, ואולי יותר, מכל העמים בעולם מעונינים בשלום עולמי. אנו מעונינים בקואופרציה בין כל העמים; אנו מעונינים בשלטון החוק בעולם; אנו מעונינים בסידור סיכסוכים בין העמים בדרכי־שלום; אנו מעונינים בשיתוף־פעולה בין המזרח ובין המערב. והיום אין כבר נער בעולם שייַחס את הסכמתנו להפוגה לחולשתנו הצבאית. קיבלנו על עצמנו את ההפוגה מתוך נאמנות לאו״מ על אף חולשתו, אבל לא קיבלנו ולא נקבל הפוגה חד־צדדית. נתברר לנו מן הרגע הראשון, שההפוגה שעליה נצטווינו אנו ונצטוו הערבים — היתה כל הזמן ובכל החזיתות חד־צדדית. לא היה כמעט יום שההפוגה לא הופרה ע״י כוחות האויב: בדרום, במרכז, בצפון ובירושלים. די לאדם לשהות לילה אחד בירושלים כדי לשמוע, לראות ולהרגיש שההפוגה אינה קיימת. התקפותיו, צליפותיו, הפגזותיו של האויב כמעט שאינן פוסקות. ההפוגה מופרת לא רק באי־הפסקת האש. הרעיון העיקרי של ההפוגה הוא, ששום צד אינו צריך להרויח; שום צד אינו צריך להגדיל את כוחו הצבאי ואינו צריך להפיק כל תועלת צבאית מההפוגה. אבל המצרים הכניסו בלי־הרף בימי ההפוגה תגבורת צבאית ממצרים, מסודאַן, ומארצות אחרות שבאפריקה. הם הכניסו בלי־הרף נשק, הם כפו את תושבי הארץ להתגייס ולעסוק בביצורים. ולא זו בלבד: הם הפרו בגלוי ובהתמדה את אחת ההחלטות החיוניות של מפקחי או״מ, שבלעדיה לא יכלה ההפוגה להתקיים.

כשהתחילה ההפוגה השניה, כמדומני ב־18 ביולי, היה המצב בדרום משונה קצת. המצרים כבשו את הקו ממערב למזרח, החל ממג׳דל עד בית־גוברין. הצבא היהודי כבש את הקו מצפון לדרום, ושני הקווים נחצו על­־יד נקודה ששמה קארטיה. היה בכוח שני הצבאות לסגור את הדרך זה לזה, והמפקח של או״מ החליט שיש זכות־מעבר לשיירות של שני הכוחות: למצרים ממערב למזרח באותו הקו שאנו חוצים אותו — אחרי הצהרים; לצבא היהודי — מצפון לדרום באותו הקו שהמצרים חוצים אותו — לפני הצהרים.

המצרים לא קיימו את ההחלטה הזאת ולא ׳נתנו מעבר חפשי לשיירותינו. הם לא קיימו את ההחלטה מתוך שתי הנחות:

א. הם חשבו, שאין רצון ואין יכולת למפקחי האו״מ לבצע את החלטתם. היה להם יסוד לחשוב כך לאחר שקרה מה שקרה בלטרון, כשבניגוד להחלטה המפורשת ולעצם הרעיון של ההפוגה — סירבו הערבים להזרים מים לירושלים; ולא עוד אלא שפוצצו את תחנת השאיבה בלטרון, ואו״מ לא רצה או לא יכול לעשות דבר. כל תביעותינו להזרים מים לירושלים בדרך החדשה עלו בתוהו. זה הכביד את לב המצרים לחשוב, שאף אם יפֵרו החלטת או״מ ולא יתנו לשיירה לצאת, לא יקרה אותם דבר, מפני טעם פשוט, שאו״מ יכול להחליט אך אינו יכול לבצע את החלטתו.

ב. המצרים חשבו שלישראל ולצבא ישראל לא יהיה הרצון והיכולת לבצע את ההחלטה בכוחם הם. והיה להם אולי יסוד להנחה הזאת, כי מכל הצבאות הערבים שנלחמו בנו אחרי ה־15 במאי, היה הצבא המצרי היחידי שיכול היה להתפאר — אם כי לא בצדק גמור, אלא במידה ידועה בלבד, — שלא הוכה על־ידי צבא־הגנה לישראל. כל כיבושינו וכל נצחונותינו לפני ההפוגה הראשונה, וביחוד לפני ההפוגה השניה, באותם עשרת הימים ההיסטוריים, חלו בעיקר בחזית של הלגיון, בחזית העיראקים ובחזית הסורים והלבנונים. המצרים לא ניגפו לאחר ה־15 במאי. אמנם הם לא הצליחו לכבוש מאתנו כמעט שום דבר מלבד שתי נקודות, והכיבושים שכבשו כביכול באשדוד ובבאר־שבע ובעזה היו כיבושים של הישובים הערביים. בכל אופן היתה להם ההכרה, שמה שקרה לשאר הצבאות הערביים לא יקרה להם, וצבא ישראל לא יעיז להתגרות בהם. על יסוד שתי ההנחות האלה סירבו המצרים במשך שלושה. חדשים לקיים את ההחלטה למתן מעבר לשיירותינו אל הישובים ואל כוחותינו הצבאיים בדרום ובנגב.

הנחָתם הראשונה ביחס לאו״מ — נתאמתה. או״מ לא רצה ולא יכול — ולא אקבל עלי להיות שופט ולקבוע, אם מתוך חוסר־רצון או מתוך חוסר־יכולת — לכבד את ההחלטות שלו ולכבד את הרעיון העיקרי של ההפוגה. לא המצרים דרשו את ההפוגה. או״מ החליט על ההפוגה, ואין זאת הפוגה אם אין היא נותנת לנו להתקשר באופן חפשי עם נקודותינו ועם צבאותינו בדרום. מפקחי או״מ לא מילאו את חובתם.

שבוע־שבוע פנינו אל משקיפי או״מ וביקשנו לאפשר לנו להעביר שיירות לנגב ובכל פעם קיבלנו תשובה: ״הצדק אתכם, אבל הערבים מסרבים. נשתדל״.

חיכינו שבועות, חיכינו חדשים אחדים. אמנם, לא באפס־יד חיכינו, כי מצאנו דרך אחרת לסדר אספקה לנקודותינו בנגב. אך היתה לנו זכות לסדר אספקה לא בדרכים שאנו מצאנו, אלא בדרך הפשוטה: על ידי שיירות. עד שפקעה סבלנותנו.

ביום הששי, י״ב בתשרי, יצאה שיירה לנגב, אם כי או״מ לא השיג עדיין את הסכמת המצרים. אבל זה היה כבר שלושה חדשים לאחד שנתקבלה ההחלטה על שיירות, ולמעלה משלושה חדשים לאחר התחלת ההפוגה השניה. המצרים תקפו את השיירה ואנשי השיירה היו מוכרחים לסגת אחור. כמה מהמכוניות שלנו נשרפו על ידי המצרים. אז קיבל הצבא שלנו הוראה לשחרר בכוח עצמו את הדרך. והוא מילא את ההוראה הזאת.

המערכה של אותו השבוע — מי״ב עד י״ט בתשרי — היא כבר נחלת ההיסטוריה ואין מן הצורך לעמוד כאן על פרטיה. אני רק אציין בה ציונים אחדים עיקריים. במערכה זו עמד חלק — וחלק קטן — של כוחותינו הצבאיים מול כל הכוח של הגדולה במדינות ערב שהיה בארץ. לשם הדגמת הציוּן, שאני עומד בו עכשיו, מספיק אם אומר, שמספר יהודי ארץ־ישראל לעומת מספר תושבי מצרים הוא כאחד לעומת עשרים וארבעה. אמנם, יחס זה לא היה גם יחס הכוחות בין הצבאות. מטעמים מובנים לא אוכל לנקוט מספרים מדויקים או אפילו אחוזים מדויקים — אבל במערכת הדרום עמד רק חלק קטן של צבאנו, מפני שצבאותינו היו ונשארו מרותקים לחזיתות אחרות, כי גם שם אין לנו שום בטחון ואין שום יסוד לבטחון, שלא תהיה התקפת־פתע בניגוד להחלטות האו״מ. כי גם בחזיתות אחרות יש הפרה מתמדת של ההפוגה על ידי כוחות האויב. לעומת זה, עמדו למצרים במערכה הזאת כל הכוחות שלהם פה בארץ, שהם רוב הכוח הצבאי של מצרים כולה.

מאז ההפוגה ב־18 ביולי עלה וגדל כוח המצרים באנשים ובציוד. למרות הפיקוח כביכול של או״מ, לא פסק זרם הציוד מאז ועד היום. ביחוד גדל זרם הציוד הכבד. מאז ועד היום לא פסקה פעולה קדחתנית של התבצרות והתחברות לא רק על־ידי המצרים, אלא גם על־ידי המוני ערבים שגויסו באונס. לא קטן היה גם זרם התגבורת הצבאית שהגיעה במשך שלושת החדשים האלה ממצרים לארץ, ולכוחות המצרים נוספו במשך הזמן הזה כוחות סודאניים וסעודיים, מלבד כוחות בלתי־סדירים, שהמופתי ניסה לארגן בארץ.

בתקופה זו נעשה נסיון בידי המצרים להקים כביכול את הממשלה הפלשתינאית ״השלמה״ בתוך המחוז שהיה בידם. זמן לא רב לפני התחלת המערכה התכנסה בעזה — באחד המרכזים של הצבא המצרי — מעין מועצה מייסדת של ערבי ארץ־ישראל, והוקמה ממשלה לא רק לתחום המצרי ולא רק לחלק הערבי, אלא לפלשתינה ״השלמה״. המצרים היו סבורים, שעל־ידי מעשה זה הם מגבירים כוחם בתוך הישוב הערבי, שיעמוד לימין הצבא המצרי, אם שוב תפרוץ מלחמה בינו ובין היהודים.

למרות העובדות היסודיות הללו, הצליחו צבאותינו ביום הראשון להנחיל מכה ניצחת לצבא המצרי. פעל, קודם כל, חיל האוויר. במהלומה אחת בערב הראשון, כמעט שנהרס כוח־האוויר המצרי בארץ: נשמד הבסיס האווירי שלהם באל־עריש ונחבלו רוב אווירוני־הקרב והמפציצים שהמצרים החזיקו שם. מאותו רגע השתלט חיל־האוויר שלנו על שמי הדרום ולא חדל מלהלום יומם ולילה בכל מרכזי האויב: בבאר־שבע, בעזה, במג׳דל, בפאלוג׳ה. בבית־גוברין, בעיראק־סוידן, בעיראק־מנשייה ובמקומות אחרים. כשאני אומר שלא חדל מלהלום יומם ולילה — אין זו מליצה. חיל־האוויר, שלפני שנה לא היה קיים עדיין ושביום ה־15 במאי, בשעה שמדינות ערב הפלישו את צבאותיהן לארץ, היה כמעט חדל־אונים, הפליא לעשות. נשמד כוח־האוויר של מצרים, הוממו ללא מנוס כל צבאותיהם באשר היו. בכל מקום מצאה אותם היד הכבדה והמוחצת של חיל־האוויר הישראלי הצעיר.

יחד עם חיל־האוויר ובעקבותיו עלו חיל־הרגלים וחיל־התותחנים, ובקרבות הראשונים נותקו כל קווי התחבורה והאספקה המצריים. וזה אחד הסודות, אולי הסוד העיקרי של הנצחון הזה, אשר הפתיע את כל העולם.

במערכה הזאת היו משולבים שילוב גמור כל שלושת הכוחות הצבאיים שלנו: חיל־היבשה, חיל־האוויר וחיל־הים. ואם חיל־האוויר החל במצוה הזאת, סיים בה חיל־הים. ורק לפני יומיים גילו המצרים את הסוד שביום הששי, בי״ט בתשרי, כבר לאחר ההפוגה, לאחר שאניותיהם ירו באניות ישראליות שסיירו בסביבות עזה, הוטבעה אניית־הדגל המצרית על שם המלך פארוק, ולפי ידיעות מאמריקה הוטבעה באותו הזמן עוד אניה מצרית אחת שוֹלת־מוקשים.

הצבא מילא בשלמותו את התפקיד שהוטל עליו: לשחרר את הדרך לנגב ולהבטיח חופש תנועה לצבאנו ולישובנו בדרום ובנגב. כמעט כל צמתי הדרכים בדרום ובנגב הם בידי צבאנו. אין להגיד שהצבא המצרי נמחץ כולו, אבל הוא משותק, ובכל אופן איננו מסוגל במצבו הנוכחי לשום פעולה. חלק גדול ממנו כלוא באיים קטנים המוקפים כוחות הצבא הישראלי, כמו בפאלוג׳ה, עיראק־סוידן ועיראק־מנשיה. גם הצבא במג’דל מנותק עכשיו מהבסיס בעזה שנהפך לבסיס העיקרי. צבאנו כבש את בית־חנון השולטת על שני עברי הכביש המוליך ממג׳דל לעזה; לפני ההפוגה כבשנו את באר־שבע, — אשר מלבד חשיבותה כמקום שבו מתחילה ההיסטוריה העברית, ומתחילה בענין האפייני מאוד גם לגבי ימינו אלה — בנסיונות קונסטרוקטיביים של העברים לחפור בארות ולהפרות שממה, ובנסיונות של הפלשתים לסתום את הבארות ולהנציח את השממה, — מלבד חשיבותו של הזכרון ההיסטורי הזה, חולשת באר־שבע על אחת הדרכים העיקריות שבין הדרום כולו ובין מצרים. צבאנו נמצא גם בבית־גוברין, על־יד העיר התנ״כית — מרֵשה. אם לא יפלו דברים בלתי־צפויים, אם צבאות אחרים לא יבואו לעזרה, או מקורות בלתי־ידועים לא יפּתחו במצרים, שיהפכו את המצב בדרום — נמצאים למעשה כל השטחים והמרחבים הגדולים בנגב ברשות צבאותינו, ואין מעצור להגיע לכל קצות הנגב, אל הצבא ואל המתישבים.

לצערנו הרב, אין לראות זאת כמערכה שנסתיימה. גם מערכה זו לא נסתיימה בכריתת שלום, אלא בהפוגה, והפוגה לא־יציבה ולא־ממשית — כמו ההפוגות הקודמות.

יחד עם הדרישה להפסקת־האש, שנתקבלה על ידינו לאחר שצבאנו ביצע את השליחות שהוטלה עליו, הוצעו גם הצעות על ידי מועצת־הבטחון להחזיר את העמדות למקום שהיו לפני י״ב בתשרי, לסדר אפשרות של פיקוח ממשי ולנהל מו״מ עם מצרים, אם במישרין או על־ידי מתווך, על דבר סילוק כל המכשולים הקיימים בינינו. בא־כוחנו באו״מ הודיע בישיבת מועצת־הבטחון, שאין להעלות על הדעת נסיגה מן העמדות שתופס צבאנו. הודעה זו היתה מוסמכת, היא היתה גם הכרחית. מתוך מצב הענינים אין גם שום אפשרות להחזיר את המצב לקדמותו, כפי שהיה בי״ב בתשרי: לשם כך היו המצרים צריכים להחיות מתים. מה שהיה בי״ב בתשרי הוא נחלת ההיסטוריה — ולא ישוב. או״מ, שהיה חייב לדאוג שיהיה לנו מעבר חפשי, לא יכול או לא רצה לעשות כך. צבאנו פרץ את הדרך, ובמידה שיהיה הדבר ביכלתנו, תישאר הדרך הזאת חפשית ופתוחה, לא רק לצבאותינו ולמתישבים הנוכחים, אלא גם לרבבות המתישבים אשר יפרו ויפריחו את השממות הרבות בחלק הזה של הארץ.

מערכה זו בין צבא ישראל ובין הצבא המצרי היא יחידה במינה מבחינה היסטורית. מַגענו עם המצרים קדם, כידוע, למַגענו עם כל אומה אחרת. ההיסטוריה היהודית מתחילה בעצם במצרים, וראשיתה נעוצה במאורע שאין לנו להתבייש בו: — היהודי הראשון שהורד מצרימה הציל ארץ זו מרעב ומכליון. מכל עמי־הקדם שכנינו, שהתגרו בנו ונלחמו נגדנו — עמלק, אמורי, פלשתים, מואב, עמון, ארם, אשור, בבל, — היו המצרים התוקפנים פחות מכולם, וכמעט שלא היו מלחמות בינינו ובין מצרים — השכן הגדול שלנו בדרום.

רק לאחר שנתפלגה מלכות בית דוד בימי רחבעם, היה מקרה, ששישק מלך מצרים בזז את בית המקדש ובית המלך רחבעם בירושלים.

היתה לנו התנגשות בימי המלך אסא, החמישי לבית דוד, עם הסודאנים, הנקראים בתנ״ך בשם כושים, שבאו עד מרשה, קרוב לבית־ גוברין, להילחם ביהודה, ונחלו מפלה ״וירדפם אסא והעם אשר עמו עד לגרר — וישאו שלל הרבה מאד ויכו את כל הערים סביבות גרר — וילכדו ירושלם״ (דברי הימים ב', י״ד). ההתנגשות הצבאית היחידה עם מצרים היתה בימי אחד האחרונים למלכי בית דוד בימי יאשיהו ופרעה־נכה. ויש להודות על האמת כי הפעם הזאת היה מלך יהודה התוקף, כי פרעה־נכה הודיע ליאשיהו שאין לו ריב עם יהודה והוא יוצא למלחמה נגד אשור בכרכמיש על פרת. אבל יאשיהו, שהיה נאמן לברית שכרת עם אשור, יצא נגד פרעה־נכה במגידו — ונפל במלחמה זו (מלכים ב׳ כ״ג, דברי הימים ב׳, ל״ה). מלבד מקרים בודדים אלה בהיסטוריה ארוכה שלמעלה משלושת אלפים שנה — הרי מערכה זו בדרום בשבוע האחרון של תשרי ש. ז. היא ההתנגשות הראשונה של צבא־ישראל עם המצרים, ואנחנו היינו רוצים שתהיה גם האחרונה. לנו אין שום סכסוך עם העם המצרי ואין אנו חומדים מה שיש לו — ואם המצרים היו פעם כפויי־טובה על ההצלה שהביא להם יוסף והעבידו את אבותינו בפרך במשך ארבע מאות שנה — הרי מזמן סלחנו להם עוול זה, וגם אבותינו סילקו את החשבון כשניצלו את המצרים ביציאָתם מגושן ובמעשה שנעשה לרכב מצרים בים סוף. אין אנו רואים כל יסוד לריב בינינו ובין שכנינו הדרומיים. אלה, שהסיתו את מצרים להילחם בנו — לא התכוונו לטובת מצרים ולא לטובת עמי ערב, אלא רצו להחליש את מצרים ולסכסכה בריב לא לה — למען הסיח דעתה מעניניה החיוניים במקומות אחרים. לא מקרה הוא הדבר שזו הפעם הראשונה בתולדות מלחמת מדינות ערב נגד ישראל, שהעתונות הבריטית היתה מלאה תהילה לצבא־ישראל וגינויים ושמחה־לאיד למפלת הצבא המצרי. ספק גדול אם הפחה החשוב, העומד בראש ממשלת מצרים, שירת את האינטרס הלאומי של ארצו — או עשה שליחותם של אויבי מצרים, כשסיבך את צבא מצרים בהרפתקה עגומה זו בנגב, — במקום לשקוד על עצמאותה של ארצו והשתחררותה מעול זר בגבולות מצרים ובמקורות הנילוס.

אנו רוצים ביחסי שכנות טובה עם מצרים, ולא רק מפני זכרונות העבר, אלא מפני צרכי העתיד. אנו מאמינים ובטוחים שגם מצרים מעונינת ביחסי שלום ועזרה הדדית. מצרים זקוקה עוד למאמצים גדולים — כלכליים, תרבותיים, חברתיים ומדיניים, — למען שהעצמאות הפורמאלית שרכשה בדורנו תיהפך לעובדה חיה, למען שעמה הגדול, הגדול במספרו בין כל עמי המזרח התיכון, ומונה קרוב ל־18 מיליון, יהא בריא, בריא פשוטו כמשמעו, בן־חורין ומתקדם ועומד ברשות עצמו בפועל־ממש, ולמען שמצרים תסדר בלי כפיה והתערבות חיצונית את יחסיה עם שכניה בלוב ובסודאן.

יחסי שלום וידידות בין ישראל ומצרים יהיו לברכה לשני העמים ולשתי הארצות השכנות. ואנו רוצים לקוות שאחרי הנסיונות הבלתי מוצלחים להסתבך בהרפתקה מלחמתית זו שזממו אויביהן המשותפים של ישראל ומצרים — יפקחו עיניהם של שליטי מצרים ויראו שלא תהא תפארתם על הדרך הזאת — ויקבלו את יד ישראל המושטת להם לשלום ולברית־שכנים. אלה הם, בכל אופן, רצונו ומשאלתו הנאמנים של עם ישראל וממשלת ישראל.

אך מובן, שאין אנו רשאים לעצום את עינינו בפני מה שנעשה בחזיתות אחרות ומה שמתרקם אולי במשרדים שונים, לא רק בקאהיר, אלא גם בעמאן, בבאגדאד ובמקומות אחרים. אנו שומעים את רעמי התותחים על־יד פתח־תקוה, בעמק. ירושלים כמעט שלא נהנתה עדיין ממנוחה אף לילה אחד. ועם כל רצוננו העז לשלום, עלינו להיות דרוכים ומוכנים לכל פורענות.

כשדנו כאן לפני שבועות אחדים על עמדתנו ביחס לעצרת האומות המאוחדות שמתכנסת עכשיו בפאריס, כבר עמדתי על כך, שהמערכה שלנו היא משולבת. אין זאת מערכה מדינית בלבד ואין זאת מערכה צבאית בלבד. ואין להניח שאחד משני הגורמים האלה כשהוא לעצמו, — בין שזה גורם צבאי בלבד ובין שזה גורם מדיני בלבד, — יכריע את הכף. ולכן עם כל נצחונותינו במערכת הדרום ועם כל נכונותנו בחזיתות אחרות, עלינו לזכור שיש לנו גם מערכה מדינית, ולא רק הכוחות הפועלים כאן בסביבתכם, אלא גם כוחות רחוקים — אף הם יכריעו את הכף. הסיכויים והקשיים הנשקפים לנו בחזית המדינית טעונים דיון מיוחד. הפעם ניסיתי,רק לסכם כשר־הבטחון את המערכה הצבאית בלבד: שיחררנו את הדרכים כמעט לכל שטח הנגב, הבטחנו לישובינו ולצבאנו חופש־תנועה, השתלטנו באוויר, כבשנו באר־שבע, בית־גוברין ושורה של נקודות בעלות חשיבות אסטראטגית והתישבותית, הברחנו את ״ממשלת־עזה״, ניתקנו את קווי־התחבורה והאספקה של האויב, הנחלנו מפלה לצי המצרי, כלאנו חלק גדול של צבא הפולשים בנקודות נצורות ללא־מוצא, ושינינו באופן יסודי את יחסי הכוחות במערכה שבינינו ובין מדינות ערב.

המערכה לא נגמרה, והסכנה לא חלפה. צבאות זרים עודם חונים בתחומי ארצנו, והבטחון עוד מאתנו והלאה, אבל יש לקוות שנצחונותינו בדרום הכשירו את הקרקע לדיון צודק יותר ומציאותי יותר על גורל הנגב, וגם קירבו את האפשרויות לשלום בינינו ובין שכנינו. ועד בוא ההכרעה והשלום — על צבאותינו להיות מוכנים לכל, ואני מקווה שלא יכזיבו בעתיד כאשר לא הכזיבו בעבר.