ד“ר יצחק בן נחום אפשטין ז”ל, שהלך מעמנו לפני ארבע שנים בשיבה טובה, היה איש אשכולות, תלמיד חכם עברי שמידות מזרח ומערב נתמזגו בו מזיגה מופלאה; אבטיפוס של אמן פדגוג ומורה להועיל, שעיקר צמיחתו וגידולו בקרקע המכורה ובנופה בדור הראשון לתחיה. היה ממניחי היסודות לחינוך העברי בימי ראשיתו של הישוב החדש, בעוד החרדים והקנאים שבערי הקודש מכריזים חרם ושמתא על בתי־הספר ועל מוריהם, איזן וחיקר את דרכי החינוך וההוראה ועמל כל ימיו להרחבת הלשון העברית ולתקנת המבטא העברי.

אדם המעלה ונשוא פנים במשמעם העברי הקדמון, טהור לב ואנין הדעת, יפה טעם ויפה נפש, הליכותיו הליכות נועם ומדברו נאוה, וכל מעשיו והגיגיו שקולים בפלס ההגיון – כזה ראינוהו תמיד בתוכנו, ביראת כבוד ובהערצה.

*

נולד בעיירה הליטאית הקטנה ליובן, פלך מינסק, בכסלו תרכ“ג. נתחנך ב”חדר" ובבית־המדרש. בהשפעת אחיו הגדול ממנו, הסופר זלמן אפשטין (מראשוני הפובליציסטים של חיבת־ציון; נודע בכינויו הספרותי שלמה האלקושי), נתפס להשכלה, פרש מבית־הוריו ומעיירתו וגלה למקום תורה – לאודיסה הרחוקה. נכנס שם לבית־הספר הריאלי העירוני וגמר בו את חוק־לימודו.

לפני כששים שנה, בעצם שנות ההתעוררות של חיבת־ציון ותנועת ביל"ו עלה לארץ־ישראל – בין ששת הראשונים שנשלחו מטעם חובבי־ציון באודיסה למושבות הנדיב ללמוד חקלאות. עשה כמה ימים בזכרון־יעקב ובראש־פינה כפועל חקלאי וכמודד קרקע – עד שנקרא לקיים את תעודת־חייו, תעודת מורה ומחנך.

“מנעורי – מספר י. א. ברשימתו האבטוביוגרפית "באין הכשרה" (“ספר היובל של הסתדרות המורים העברים בארץ־ישראל”, תרפ"ט) – התגלתה בו נטיה להוראה. כל אמת היתה מספקת לי נחת, אבל כאשר הסברתיה לאחרים התענגתי כפלים. בהתקיני את עצמי אל המחלקה הרביעית של בית־הספר הריאלי כבר “נתתי” שיעורים. ביתר יחוד אהבתי להורות חשבון, לבאר את הסתום בארבע המלאכות ובשברים. – – עם עלייתי לארץ ניתקתי מעל התורות ומעל הספרים, אולם יצר־ההוראה התעורר לפעמים גם בסביבה החדשה. בראש־פינה היו לי עוזרים צעירים לגננות, ומטעם הפקידות לימדתי אותם צרפתית. אחרי עבדי חמש שנים כתלמיד־גנן וכעוזר למדידת קרקעות הוצעה לפני משרת מורה, ובין הגורמים שהכריעו את הכף לצד ההצעה צריך למנות בראש את היצר הנושן – את תאות ההוראה. – – בצפת התגורר אז ד”ר בלידן רופא העיריה והמושבות, אדם צמא לעסקנות ציבורית, קנאי להשכלה וכואב את כאב הבערות והעוני המזהם בקרב הישוב הישן, ובהחליטו בסיוע נדיבים אמריקאים לפתוח בית־ספר לבנות פיתני להיות מורה".

*

לא רב היה מטען ההשכלה והנסיון הפדגוגי שהביא עמו יצחק אפשטין לכתלי בית־הספר בצפת בהכנסו להוראה: "המקצוע היחידי שידעתי במידה הגונה, יחסית כמובן, הוא המתימטיקה בגבולות התכנית לבתי־הספר הריאליים הרוסים בימים ההם. בשרטוט הנדסי, ככל אשר ידרש קשוט, נמניתי בין הבינונים. פיסיקה וחימיה ידעתי מעט מאד, למרות ציוני המעולים, ואף למעט הזה לא היה כל יחס לעולם המעשה. תולדות הטבע, היסטוריה, הספרות הרוסית, ציור והתעמלות – עד לעורר חמלה. – – בספרות הרוסית לא קראתי אף את הקלסיקים. אכן היטבתי לחבר ברוח השפה הרוסית, וחברי אשר ידעו כמה ממעיט אני לקרוא, היו אומרים לשמע חיבורי: “Старый жид все из Талмуда валяет…” (“היהודי הזקן גובב לו הכל מן התלמוד…”); “הזקן” –– מסביר י. א. – “זה היה כינויי לידידות בין חברי הרוסים הטהורים”).

גם ידיעותיו בלשון העברית ובספרותה בימים ההם לא הניחו את דעתו. בית־הספר הרוסי הרחיקו מתלמודו העברי, אף כי נצטרף אז לקבוצת מתלמדים צעירים שהטיפו לחיבת ציון בחוגי התלמידים של הגמנסיות הרוסיות. ידיעת הלשון והספרות העברית לא היתה אז – וגם ימים רבים לאחר מכן – בגדר חובה לחובבי ציון, ועל דיבור עברי אף לא חלמו בימים ההם.

“העברית שלי – מספר י. א. ברשימתו הנ”ל – היתה פרי ה“חדר” בעיירה ליטאית, בו למדתי עד היותי לבר־מצוה רק גמרא ומעט תנ“ך. שנים אחדות ביליתי עוד בבית־המדרש הגדול באודיסה, ללא מורים וללא שיטה. פעמים אחדות התחלתי ללמוד דקדוק ב”תלמוד לשון עברי" וב“מורה הלשון”, אולם הפרקים הראשונים היו מקהים את תאבוני, ואל הפועל לא הגעתי. מאז נכנסתי אל בית־הספר התיכוני הזנחתי את התלמוד, וגם בספרות החדשה קראתי מעט מאד, לכן, בבואי לארץ־ישראל היתה לי הלשון העברית כלשון סבילה, כלומר – ידעתי לקרוא בה, אבל לא לכתוב. לועד חובבי־ציון ולאחי זלמן, הסופר העברי, הייתי כותב רוסית".

מעמדם של העברית ובית־הספר בארץ־ישראל בזמנים ההם לא היה בו כדי לעודד את המורה הצעיר, והרבה נתלבט אז י. א. בעמדו לפני תלמידותיו, חסר הכשרה ונסיון ובלא ספר לימוד כלשהו, שעדיין לא היה אז בנמצא:

“בזכרון יעקב, בה עבדנו בחורף תרמ”ו, לא נודע כי יש ספרות עברית בעולם; בראש־פינה לא חסרו יודעי תורה, אבל איש לא חלם על דיבור עברי. בין מושבות הגליל – ראש פינה ויסוד־המעלה – ובין הישוב היהודי ביהודה לא היה כל קשר, לא חמרי ולא רוחני. אל סביבות יפו זרמו תמיד עולים ומתישבים חדשים, ואילו כאן – עקב טרחת הנסיעה, שרר קפאון גמור. – – ואני מעולם לא הוריתי מה בעברית. – – עיקר אחד היה כמובן מאליו ולמעלה מכל ודאי: לשון בית־הספר היא עברית, ואם מחוסר כל הכשרה למלאכתי ומהעדר ספרים היה עלי להמציא הכל, בבחינת רובינזון לא הצפתי לתרבות, הרי הוכפל עלי תפקיד זה גם מצד הלשון. – – כל ספר־לימוד טרם יהיה בארץ, ועל כל פנים לא הגיע לידי. וזכורני, כי השאלות הראשונות שערכתי למלאכת החיבור והחיסור שימחוני מאד, כאילו יוצר אני דבר שלא היה מעולם. – – ריבוי הלשונות היה אז בעיני הקהל כקנה מידה למעלת בית־הספר ואי־אפשר היה לותר עליו. הספרדים, עיקרי הלקוחות למוסד החדש, היו מתקשים להשיג, מה צורך לבָנות בעברית…"

*

כך היתה כניסתו של י. א. למקדש חייו – לבית־הספר. ומשנכנס להוראה שם בה כל מעיניו והגיגיו והשתלם בכל המקצועות הכרוכים בה. התנ“ך והתלמוד ש”הזניחם" בימי לימודו בבית־הספר הרוסי, תפסו עתה מקום־כבוד על שולחנו, ושוב לא הניחם מידו עד סוף ימיו. כי כזאת היתה תכונתו של המורה השקדן והקפדן – להעמיק חקר בכל דבר ולהגיע עד שרשו. וכשבא לכלל הכרה כי אין תורתו מספקת לו, קיבל עליו באהבה יסורי נדודים – והוא אז קרוב לארבעים – ויצא עם בני משפחתו לשויץ, ללמוד ולהשתלם. עשה כמה שנים באוניברסיטת לוזן והוכתר שם בתואר ד"ר לפדגוגיה ולספרות.

בימי תלמודו בשויץ לא נסתגר באהלה של תורה בלבד. הוא הביא את בשורת הארצישראליות החדשה לגולת שויץ וכרה אזנים ללשון ולתרבות העברית בחוגי הסטודנטים היהודים שנהרו ממזרח אירופה וממערבה לאוניברסיטאות שויץ. הימים ימי הקונגרסים הציוניים הראשונים ותחילת פעולתם של “חובבי שפת עבר”, וביתו של יצחק אפשטין היה בית ועד לכל עברי וציוני שנקלע ללוזן.

לאחר שגמר את חוק לימודו באוניברסיטה קיבל עליו את משרת מנהל בבית־הספר של “כל ישראל חברים” בסלוניקי ונשתהה בה כמה שנים, וכשחזר בסוף מלחמת־העולם הראשונה לארץ־ישראל, נתמנה מנהל בית־המדרש למורות ולגננות ע"ש לוינסקי בתל־אביב.

*

פעלו הספרותי־פדגוגי של יצחק אפשטין מעמידו בשורה הראשונה של מחיי הלשון ובוני הספרות הפדגוגית העברית.

ראשית פרי עטו הוא ספר־לימוד ששמו כשם שיטתו: “עברית בעברית” (“ראשית לימוד שפת־עבר על פי השיטה הטבעית. ספר נועד למורים ולאבות המלמדים עברית ילדים מבן ארבע שנים ומעלה”. הוצאת חברת אחיאסף, ורשה תרס"א). בספר זה כינס מאה שיעורים, פרי הוראתו בבתי־הספר בצפת, במטולה ובראש־פינה, וצירף להם מבוא גדול “תורת השיטה הטבעית” (המבוא נתפרסם שנתים קודם לכן ב“השלח”, כרך ד' תרנ"ט), ושני חידושים עיקריים נקבעו בו. החידוש האחד – לימוד כל הלימודים בדרך טבעית ומוחשת, “בעזרת כל חושיהם” של הילדים, “וביחוד על ידי חוש הראות והמישוש”.

“נוציא את תלמידינו – מסביר י. א. במבוא לספרו – החוצה, נראה אותם את רוחות השמים, נעלה אותם על ראש תל וראו את היער, את הסלעים, את המורד, נורידם אל הבקעה, נעבירם את הנחל, נוליכם העינה ונשאו את עיניהם וראו את השפלה, את המישור, את הרמה, והרגישו את הרוח והתבוננו אל העננים, העבים והקלים, ונגעו בצמחים והרטיבו את אצבעותיהם ברסיסי הטל. – – בלמדנו את ראשית תולדות הטבע נציג לפני תלמידינו בעלי־חיים שונים, נראה אותם פרסות עֵז וקרניה, צפרני חתול ושיניו, קשקשת דג וסנפיריו, עכביש וקוריו, תולעת וטבעותיה. – –”

החידוש האחר, שהיה בשעתו גדול מקודמו – לימוד התנ"ך והמקצועות הכלליים הנלמדים בבית־הספר בלא תרגום ללשון אחרת:

“הדעה כי לימוד התורה הוא לימוד תרגומה שורשה כל כך בקרב העם, עד כי ראה נראה נערים בני שתים־עשרה שנה ויותר יושבים לפני רבם ומתרגמים בכונה עצומה מלה כמו וידבר, ויאמר, אל, שולחן, סוס, עז, עמד, הלך, וההמונים שבקרבנו, אף בהגיעם לשבעים שנה, יושבים ומתרגמים לעצמם את הפרשה, המשנה והגמרא. – – ובדרך עקשה ועקלקלה כזאת ילמד עם שלם, עם גדול של שמונה, עשרה מיליונים, את שפתו הקדושה, החביבה, המליצה בינו ובין אלהיו, בינו ובין אבותיו!”

לא רבים מבני דורנו, חניכי בית־הספר העברי, יזכרו וידעו כי חידוש זה נחשב בזמנים ההם כהפיכה גמורה בשיטת הלימוד המסורתית אצל אחינו האשכנזים בארץ ובגולה, שיטה שנתקדשה במרוצת הדורות ב“חדרים” וב“ישיבות” והיתה מקובלת אף ב“חדרים המתוקנים”, המתקדמים. מתנגדים ומצדדים רבים קמו לחידוש הזה, אף סופו שנתקבל על דעת הרבים.

עד היכן הגיעה השפעתו של המבוא ל“עברית בעברית” על המורים הצעירים בני הדור ההוא, מעיד אחד מטובי המחנכים העברים, יחיאל היילפרין ז"ל:

“זכורני, צעיר מאד הייתי בימים ההם ונכנסתי לעבודת ההוראה במקרה ובאופן ארעי. – – קראתי את החוברת “עברית בעברית”, וביחוד את ההקדמה הנלבבה אשר לחוברת – וגורל חיי הוטל! נתגלו לפני אפקים חדשים. – – עד נשימתי האחרונה אזכור בתודה את שמו של יצחק אפשטין כזכור שמו של רב ומורה, אשר על ידו נתגלגל לי האושר הגדול להשאר לכל ימי חיי בעולם התינוקות ולמצוא נוחם והקלה בתוך עולם טהרתם ותומתם. – – ומעלה אני כאן את הדברים האלה מפני שבּרי לי, כי אין אני יחידי במובן זה, אלא אחד מהרבה עשרות או גם מאות מורים צעירים אשר הושפעו מחוברת זו – –” (“המורה”, “ספר היובל של הסתדרות המורים” תרפ"ט).

רעיון “עברית בעברית” שאביו־מחוללו היה אליעזר בן יהודה, מצא לו קומץ מסייעים נאמנים ומגשימים נעלים. אחד בגליל, שנים בשומרון, שלושה ארבעה ביהודה ובירושלים: ר' דוד ילין, זאב יעבץ, אליהו ספיר, יהודה גרזובסקי, יוסף מיוחס, דבורה בן־יהודה. הם הם שדובבו לראשונה, לאחר תקופה ארוכה של אלם והתנכרות, שפתי תינוקות של בית רבן בלשוננו. מכוחם ומכוח־כוחם קם ויהי הפלא, שבנינו לא ידעו ולא ירגישו כי פלא הוא, ויצחק אפשטין הגדיל לעשות. הוא ביסס את השיטה, קבע לה עקרונות ותחומים פדגוגיים ומילא אותה תוכן חי ודמיון יוצר. והוא לא היה נאה דורש בלבד; הוא עשה שימוש בשיטתו, שיכללה, הוסף ושכלל, והפליא לעשות בה. הוא נטע בלב תלמידיו נטיעים ראשונים של מולדת והרגשת מולדת, הנעים להם לראשונה זמר עברי ("יה חי לי לי ", השיר המושר עד היום בפי גדולים וקטנים – שלו הוא). למעלה מחמשים שנה עברו מאז כתב את מבואו לשיטת “עברית בעברית”, ועדיין הדברים שמחים כנתינתם ואבק הזמן כמו לא נגע בהם. אכן, היה מבואו זה מבוא מפואר לבית־הספר העברי!

*

פרסומו השני בדפוס, בעל חשיבות מרובה לתולדות הדיבור העברי, הוא המאמר: “הדיבור העברי ודרכי הפצתו”, שיסודו בהרצאה שהרצה באספת “דוברי עברית” בבזל בימי הקונגרס הששי (נתפרסם ב“השלח”, כרך י“ב, תרס”ג–תרס"ד). במאמר זה נראנו לראשונה כפדגוג האומה, הרואה “את החסרונות שנולדו לנו בגלותנו ונשתרשו בקרבנו באותה מידה שהיו לנו למומים לאומיים”, הלא הם: “א) רפיון גופני, ב) הריחוק מעולם המעשה ומן הטבע, ג) חוסר שפת מולדת”. הוא רואה את עצמו חייב “לבקש להם מרפא על ידי החינוך” ומתוה את תכנית “המרפא”: הפצת הדיבור העברי על ידי יסוד בתי עם, מקהלות, תזמרות, חברות התעמלות, גני ילדים תיאטרון.

פרסומו השלישי בדפוס, שעורר בשעתו פולמוס גדול בחוגי הציונים, הוא המאמר “שאלה נעלמה”, הדן בשאלת יחסינו עם הערבים (“השלח כרך י”ז, תרס“ז–תרס”ח). אף הוא יסודו בהרצאה שהרצה באספת “עבריה” בבזל, בימי הקונגרס השביעי (תרס"ה). הנחות־האב שבמאמר זה לא פג טעמן גם היום, והן מעיקרי המדיניות הציונית:

“אנו באים לארצנו לתפוס מה שלא תפסו אחרים. – – חטא נחטא לעמנו ולעתידו בהשליכנו מידינו בקלות ראש את מבחר נשקנו: צדק פעלנו ותום דרכנו. – – עלינו לבוא, איפוא, בברית עם הערביים ולכרות עמהם אמנה שתהא רבת תועלת לשני הצדדים ולאנושות כולה. אנחנו בודאי נסכים לברית זו, אבל דרושה עוד הסכמת הצד השני, ואותה נשיג לאט לאט, על ידי פעולה מעשית שיש בה תועלת לנו ולערבים”.

*

מחקרו הפסיכולוגי־דידקטי הראשון, “ההתרכזות המילולית בהוראת הלשונות הזרות”, נתפרסם בהמשכים ב“החינוך” (שנה א' וב', תר“ע–תרע”א), ובו נתכוון בעיקר להוכיח על יסוד תצפיות מדעיות את הנזק שבהפרזת הלימוד של לשונות זרות (“אחת הטעויות הנפוצות בקרב הקהל בעניני החינוך היא הדעה שהמרבה לשונות מרבה מדע. – – ריבוי הלשונות פוגם את החינוך לא רק מנקודת הראות של התועלת המעשית כי אם אף ביחס המוגבל של התפתחות המחשבה”).

החידוש שבמאמר זה, הן מצד ענינו ומקוריותו והן מצד מבנהו – הדו ורישומו היו גדולים ביותר בחוגי המורים. “כמאמרו הראשון – כותב י. אושפיז, מותיקי המורים בארץ־ישראל – ראינו בריאה חדשה שלא באה דוגמתה בספרותנו. – – הוא בא אלינו ועליו כלי־אומנותו המיוחדים הדרושים למלאכתו, מלאכת יוצר ועושה מעשי בראשית. כונתי לשפע המונחים החדשים בפסיכולוגיה ושימושי הלשון. – – הנה בא משיח ספרותנו הפדגוגית, מפלס הדרך למחקר העברי המקורי, ולא עוד נצפה לפרורים הנופלים משולחן אירופה הגויית” (“הד החינוך, אדר ב', תש”ג).

מחקר חשוב, פרי לימודו באוניברסיטת לוזן, פירסם בצרפתית: “La pensée et la Polyglossie” (“המחשבה וריבוי הלשונות”), והוא מסה פסיכולוגית־דידקטית שנכתבה על יסוד ניסויים קיבוציים שערך ב־1905 בלוזן. הספר יצא בהוצאה שויצית ועורר תשומת לבם של אנשי מדע (לתרגום עברי לא זכו עד היום אלא שני קטעים ממחקר זה – “אורים”, קובץ לשאלות חינוך והוראה, תש"ה).

מחקר חשוב ומיוחד במינו הוא מאמרו: "הדיבור העברי, מדרש פסיכולוגי" (“העברי החדש” ורשה תרע"ב), שבו דן במכַניסם של הלשון, מהות הזכרון והשתתפות המושגים, ותחרות הלשונות“. תמצית המאמר ו”המשך מקוצר" לו נתפרסם אחר כך בשינוי שם: “השיחה העברית” (“החינוך” שנה ג' תרע“ב–תרע”ג).

לסוג מדרשי הלשון שענינם בירור מהותי־פסיכולוגי, שייכים המאמרים: “הזכרון של שמות ופעלים ממשיים” (שם, שנה ד' תרע"ד), “הזכרון התכוף” (שם, שנה ח'); ההבעה המילולית בגן־הילדים" (“גננו”, א' ב' ג' תרע“ט–תר”פ), “במה זכתה הלשון העברית לתחיה?” (“ראשונים, הוצאת “תלמידים” תרצ”ו); ההרהור וטיפוסיו בין דוברי עברית" (“ספר טורוב”, בוסטון, תרצ"ח). במחקר אחרון זה הוא מגדיר את טיפוסי ההרהור (החַזין, השַמען, והנַוָע) ומביא מקצת מן ה“צפָיים” (מלשון צפי, והוא תיקונו למונח תצפית, Beobachtung, שחידש כמה שנים קודם לכן) שערך בחמישה דוברי עברית מובהקים: א. אברונין, פסח אוירבך, פרופסור דנבי (נוצרי, מרצה ללשונות השמיות באוניברסיטת אוכספורד), ד“ר משה בריל וד”ר יוסף לוריא.

י. א. השתתף בפרי עטו ברוב כתבי־העת הפדגוגיים העבריים (“החינוך”, “הגינה” “גננו”, “פסיעות”, “הד הגן” ועוד).

*

מקום נכבד ביותר בצד פעלו הפדגוגי־פסיכולוגי של י. א. מיחד לעצמו פעלו הבלשני.

י. א. לא היה בלשן ומדקדק במשמעם המקובל, אך על פי שעסק רוב ימיו בחקר הלשון ובעיותיה, חידש כמה וכמה חידושים והניח כמה וכמה מונחים, שהפליאו בדקות ההבחנה והדיוק שבהם. חקר הלשון לא היה בשבילו מטרה לעצמה, וכללי הדקדוק לא היו בשבילו כללים “יבשים”; הדגש, זה יסוד היסודות בדקדוק העברי, לא היה בשבילו “נקודה בלב האות”, שאין לה תפקיד ואין לה שימוש; הדקדוק לא היה אלא אמצעי למטרה, מטרת המטרות – להחיות את הלשון העברית שנקפאה במשך הדורות בדפי הספרים והיתה ללשון אילמת, ללשון העין בלבד, ולמן הימים שחזרה להיות לשון מדוברת – לשון מסורסת, “לשון כלאים”, שמהלכים בה קולותיהן וניביהן של כל האומות ושל כל הלשונות – ולעשותה לשון חיה, לשון האוזן והפה, לשון נקיה, לשון הגויה לפי חוקיה וחוקי אקלימה, לשון שיש לה מבטא עצמי משלה וניגון עצמי משלה. “אוזן מלים תבחן”, “השמע לאזניך מה שפיך מדבר” – שני כללים אלה היו אבן־השתיה במחקרו הלשוני של י. א. והיה חוזר עליהם בעל־פה ובכתב בכל הזדמנות שבאה לידו. על כן לא יפלא שבד בבד עם חקירתו הלשונית המעמיקה טיפל גם בקטנות, באותיות קלילות ובהגיים סתם; על כן נטל על עצמו לשמש דוגמה ומופת לרבים, והרגיל פיו ולשונו לדבר עברית צחה שבצחות – עברית גרונית, מדוגשת, מופּקת, מוטעמת ומנוגנת לפי טבע הלשון וחוקיה, וכדי להשיג את מלוא השלימות של ההגייה השמית הנכונה הרבה להתהלך עם שכנינו הערבים, עד שלמד לדבר כאחד מהם (אפשר שלשם כך, לשם כך בלבד, הסכים לקבל עליו משרת מורה בסלוניקי הנידחת ולשבת בה כמה שנים; הסכים – כדי ללמוד מפי אחינו הספרדים הגייה עברית־מזרחית נכונה) – על כן כיתת רגליו לעת זקנה מופלגת לאולפן־הרדיו והטעימנו משבת לשבת טעם קריאה מוטעמת בפרשת השבוע ושקד כמיטב יכלתו להנחיל מיפי מבטאו ודיוקו לשחקנינו ולקריינינו.

*

י. א. ביקש הגיון בלשון, ביקש להשיב לה את טהרתה וצחותה ולנקותה מסוגי הסירוסים, סירוסי סגנון ומשמעות שדבקו בה בהשפעת הלעזים הרבים. “בלשוננו עצמה פשה הערבוב בצורה מתמדת. תחת מסוה מלים עבריות נרבה להכניס לתוכה גוני לעז במושגים ובמבנה הפסוקים. אכן, בלשונות אחדות נדבר, גם כאשר למשמע אוזן נסיח עברית טהורה”.

“מלחמה לנו בערבוב, בסתמיות, בהעדר גבולות מדויקים. נשקנו – בירור, הסברה טעם ונימוק, ותוצאתם הגבלה, הגדרה, השלמת החסר וגריעת היתר. לא לעקור את מושגי הלעז האיתנים נלך, אלא לחזור ולנטוע את העברים כתקונם. לא נתקיף את הטועה ברוח הכתוב במקרא ובתלמוד. כי אם נסייענו להבין מדוע כתוב כך”.

לא המדקדק הקפדן מדבר כאן מבין השיטין, אלא המורה, המחנך, ויותר מהם – העברי הדגול, שתחית הלשון ותרבות הלשון הן לו משא נפש וסם חיים. על כן הסיח י. א. את דעתו בעיקר אל “שפת המעשה”, אל “סגנון השעה”, ובצד מחקריו המדעיים הדקים על מהותה של לשון ופסיכולוגיה של לשון וכיוצא בהן, לא שכח את העתון, שראה בו “כור יצירה ומבחן לשפה בכל מקצועות החיים”; לא שכח את המודעה בעתון, את הטלגרמה ואת הכרוניקה הקטנה, והיה בוחן ובודק, כמעט בדרך קבע, את לשונן וסגנונן, העמיד את הרבים על כל טעות שבניסוח ושבדקדוק ושבמשמעות – עד שהיה למורה הוראה ופוסק בעניני לשון.

*

יצחק אפשטיו היה בן זמנו, בן־לויתו וממשיכו הנאמן של אליעזר בן יהודה במעשה תחית הלשון. שניהם ראו חזות הכל בעבריות חיה ושלמה, ושניהם שיקעו את עצמם ללא שיור בחזון לבם, ואין ביניהם אלא זה שאב"י שקד כל ימיו להחיאת הדיבור העברי וי. א. שקד כל ימיו לתקנת הדיבור ולהחיאת המבטא, וראוי הוא אף הוא שנעטרנו בעטרת ראשונים, כי לו יאה.

מ. שחורי

ניסן תש"ז