אחדות וקביעות בלשון    🔗

נפלא הדבר, כי עד היום הזה לא התעוררנו לחקור את שפתנו המחודשת בדיבור ובכתב ולדעת כמה התקדמנו בה, למשל, מקץ כל עשר שנים בתקופה הראשונה לתחיה. אכן, עודנו מוסיפים ללכת כאן בדרך הפשטנות התמימה שאינה רואה כל צורך בבחינת המעשים. ומתעלמים אפילו מאשר העלה המדע בתורת המחשבה והבּעתה בכלל.

ברם החקירה מסוגלת לגלות תיקונים להטבת הלשון ולהקנאתה ולספק חומר רב לעיון המדעי, לתורה ולשמה, וחובה להזדרז. לא בכל יום יתרחש נס כזה, לא בנוהג תשוב שפה עתיקה להתהלך בין החיים. לפנינו מאורע אשר כמוהו טרם היה ואולי לא יהיה. ואם לא ידענו להסתכל בו כראוי בימי לידתו, הלא נחקרנו לפחות בראשית התפתחותו.

## המחשבה ודרכי התרקמותה

המחשבה המילולית דומה למעשה טווה ואורג גם יחד. בבואנו להגות רעיון נרגישנו קודם כדמות גוף אטום מתרוצץ בקרבנו ומבקש מוצא. זהו החומר לשפיטה, לדיון, לעיבוד; כעין גולם פסיכי, מחוסר פרקים ואברים ואף ללא צורה מסוימת. וכרגע – התפלגות ראשונה, כמו ניפוץ בצמר, בצבצו חלקים אחדים. עוד רגע והנה הוחל לטוות. אחד אחד יתבלטו הנימים – המושגים, יופיעו, יתנגשו וייערכו לפי כבדם וערכם בחבורה. פעמים יתפרץ האחד ויסיג את גבול רעהו או ידָחה לאחור עד הגיע תורו. ככה יטָוה החוט – המשפט, ועל ידו יוָספו עוד חוטים, יצומדו, יתאגדו ויושזרו לפתיל – לפסוק. עתה נמתח השתי לאריגה, פתיל הארג יתארך הלוך וגדול, עד היותו ליריעה – למאמר, לפרשה.

החומר למחשבה אחר הוא בגזע האדם, לפחות בעולם התרבות; אולם בדרכי עיבודו יחולו חליפות מרובות לפי טבע הארץ והעם השוכן בה. כל אומה תאצל מאָפיה על מלאכת ההבעה: על הניפוץ והטויה, על השזירה והאריגה; תשקיף אל המושגים ואל יחסיהם מפינתה היא, תגלה בהם פנים שנעלמו מזולתם ותתעלם, להפך, ממראות שנגלו לחברותיה; תסדרם מבחינת השקפתה, לפי טעמה, ותטבע בחותמה את מערכות ההרצאה.

מה נבדלות הצורות שרעיון אחד לובש בשפות שונות – נוכל לראות במשפטים הקצרים האלה:

מה לי ולך (עברית, ארמית וערבית).

Что тебе до меня; Was habe ich mit dir; Qu' y a־t־il entre moi et toi.

צדק צדק תרדוף; קושטא קושטא תהי רדיף.

Правды правды ищи; Tu suivras ponctruellement la justice.

המשפט לאלהים הוא; דינא דד' הוא.

Суд дело Божие; das Gericht ist Gottes; C’est Dieu qui rend la justice.

 

ההשאלה    🔗

עז יצר ההבעה ועצומים צרכיה; אין קץ לעצמים, אין גבול לתכונתם ולחליפות מצביהם ואין סוף למעשים הנעשים בהם. אבל קצר דמיון האדם מהמציא סימן מילולי לכל דבר ופעולה למיניהם; וגם אילו הומצאו מונחים לכולם, כי אז היה הזכרון צר מהכילם. אולם מתוך חבלי ביטוי נמצאה שלא מדעת תחבולה מחוכמת: כל אחד המושגים הממשיים והפשוטים ביותר ישאיל את סימנו המילולי לחבריו הדומים לו מבחינת מה. כגון נתן: נתן יבול, ענף, פרי; נתן קול, ריח, טעם; נתן חן, כבוד, שלום, שמחה. כנף: כנף הריאה, כנפי העול, כנפות הארץ, כנפי הרוח. חי: מים חיים, בשר חי, יין חי, סיד חי; כעת חיה (לשנה הבאה בעת כזו ממש). ראש: ראש אילן, ראש הר; ראש אבות, ראשי מדינה; ראש חודש; ראש שמחתנו; נפל: נפל הקיר, נפל הטל; נפל למשכב, נפלו הפנים; נפל הלב, נפלה אימה, נפלה בבל; נפל דבר, נפלה הרוח.

אבל לא מתוך ברירה, לא בשיקול דעת יושאל הביטוי למושג חדש; ההשאלה תופק כמעט מיכנית, בכוח השותפות שבין המושגים הדומים. החליצה הממשית ממקום צר השאילה טבעית את מונחה להצלה ממצוקה נפשית, מצרה ומיסורים בכלל: “כי חִלַצת נפשי ממות, את עיני מן דמעה, את רגלי מדחי” (תהלים קט"ז ח').

אולם באשר לא “ישאילו” שני עוללים בסגנון אחד, כן נבדלים העמים זה מזה בדרכי ההשאלה. כל עם “משאיל” לפי רוחו־הוא, לפי דרכי הסתכלותו ודמיונו. השמי ישבור את הצמא, הגרמני יכבּנו (den Durst loeschen), הרוסי ישקיטנו (утолять жажду), הצרפתי יעצרנו (e’tancher la soif). בעץ הרענן יראה העברי את השיקוי הפורה והמחיה: עץ לח; וכן הרוסי: сырое дерево, ואילו הצרפתי מביא אל מראה האילן, אל הירק החיצון: arbre vert, את מסע הגשם מלמעלה למטה רואה הרוסי כהליכה, הצרפתי – כנפילה, והעברי – כירידה. וכרדת הגשם הלא ירד המטר, היורה, הרביעה והמלקוש; הלא ירד גם הטל, הברד והשלג, האש מן השמים, המן.

ולא בפעלים ובשמות כי אם גם במלי היחס קבועה ההשאלה הטבעית לפי רוח הלשון. העברי והארמי ילעגו ל… הערבי ב… הרוסי והגרמני מעל (spotten ueber) הצרפתי – מ… se moquer de…)). המשא המעיק על נושאהו העברי השאיל יחס ללחץ פסיכי: “וכבד עליה פשעה” (ישעיה כ"ד כ'); “חדשיכם ומועדיכם.. היו עלי לטרח” (שם א' י"ד), ולהוראת חובה או מצוה: כל מחסורך עלי" (שופטים י"ט כ'); “ועלי לתת לך עשרה כסף” (שמואל ב' י“ח י”א); "המצוה אשר צויתי עליך" (מלכים א' ב' מ"ג).

באמור הנביא: “והגרתי לגיא אבניה” (מיכה א' ו') לא בדא מליצה יחידה במינה. כל חומר יבש המתרכב מגרגרים או מחלקים רבים, ויהי שוֹני־הגודל, דומה במידת מה ללח, לנוזל. לכן נוהגים בו הפעלים שפך, הומטר, ניגר: "ושפכו את העפר" (ויקרא י“ד מ”א); "וישפוך סוללה" (דניאל י“א ט”ו); "תשתפכנה אבני קדש" (איכה ד' א'); "ימטר על רשעים פחים אש וגפרית" (תהלים י"א ו'): ובהחָרב עיר בנויה על פי גיא, תתגלגלנה אבניה רדוף זו אחר זו, ניגרות כמים.

ההשאלה המציינת כל לשון למינה פותחת מקור לתחרות עזה, להֵאָבקות, בין השפה בה חונכנו ובין כל הבאה להִוָסף עליה. כל רגילות בדרכי המחשבה תתנגד לשינוי, לחידוש, ונדמית לבעליה כפרי הגיון מובהק שאין להרהר אחריו. המשכיל העברי ה“נותן” שם לבנו, ה“הולך” לטייל, האומר לחנוני, כי אין לו “כסף קטן”, המעיז לבקש “את” כבוד פ…, המטייל “על” הדרך – בטוח, כי אין צורות אחרות למושגים אלה, וכי השכל הישר מחייב לאמור דוקא כך; לחניך הלשון הרוסית נדמה “יחד עם זה” כביטוי נושן שנוצר על טהרת העברית; הגרמני המתאמן בצרפתית נוטה לנַקב בה שמש ולזַכּר ירח. אולם כוח זה להתנגדות תלוי בחזקת הרגילות, כלומר בתדירותה.

יתר על כן, יש מצוי זה שנים בלשון זרה ועדיין לא הרגיש כלל במציאות ביטויים ידועים השונים בה ממקביליהם בשפתו הוא, וכן טרם תבחן אזנו את דקויות המבטא הלועז. הרגילות הסלולה מטמטמת את רגישות בעליה עד בלתי הכר בשונה ממנה. זאת אומרת: בתחרות הלשונות עלול התושב לא רק להדוף את הגר המתאמץ ולעלות בזכרון, אלא אף למנוע אותו מלהקלט, לנעול בפניו את שערי הכניסה.

לטמטום הפסיכי זה עוד גורם מסייע ורב־ערך: מנהגנו לראות בלשון כל פרט כגזירה ללא הגיון וללא כל יחס לביטויים אחרים. האומר “על ידי זה ש…” לא הכיר ב"על ידי ש… ", המצוי בספרותנו; אבל אולי הרגיש באמרים מפני ש…, לפני ש…, אחרי ש…, אלא שלא עלה על דעתו כי היינו הך, כי בכל אלה מוסבת ש… לענין השלם הבא אחריה, ופירושה: כל זאת. נמצא כי “זה” מיותרת כאן, ופוגמת את הצורה ומאחרת את התפיסה.

בגוני המחשבה המציינים כל עם נוהגת שיטה כללית וקבועה. כהיות דרכי תפיסתו והשגתו לא בודדים בכל פרט, כי אם מחוברים זה לזה ומאוחדים בשבילים ובמשעולים לאין מספר, כן לשונו: כל אחת מהמוני צורותיה יונקת בחבר נימים ענֵפות מן הקרקע הכללית.

אם נשוה לפנינו קשת זעירה מאד במעגל או באֵליפסה כבירים, נשיג כיצד סגולות השלם השגיא גנוזות במקצתו כלשהי. או נתבונן אל תכונות התנועה באדם: מהירותה, תנודותיה, קלותה או כבדותה, חריצותה או התרפותה – קצובות בו בהתאם לאָפיו הפיסיולוגי ומתגלות בכל אשר יעשה; כי יתרחץ או יתלבש, יתעמל או יעדור בגינתו, ירכב על אופניים או יבקע עצים – לא ישתנה הריתמוס שלו, קצב אחד לכל תנועותיו למיניהן.

 

תחרות הלשונות    🔗

מן הקודם יובן כמה הלשונות מתנגדות זו לזו בהתנגשן בה־בנפש. סביבת הילד מטביעה בו נוסחאות להבעת המחשבה, והוא עצמו ישנן טיפוסים אלה יום יום, מהקיצו עד הרדמו, במערכות שרירים מרובים, אם בדיבור ובכתב ואם בהרהור. ככה יקָבעו רשמי נצח במחוזות־המוח השונים. יתר על כן, עם המחשבה והמילול יופקו המון תנועות – מיעוטן נראות ורובן נעלמות – בגוף כולו. כל שרירינו יביעו־יזועו בקצב מקביל לריתמוס הלשון. העצמות האומרות והלב הרוחש, הקרָבַים המברכים והכליות המיסרות, המעים ההומים והדברים היורדים חדרי־בטן – הם עובדה פיסיולוגית.

נמצא כי הלשון בה גודלנו וחונכנו טבועה בכל גופנו¹. אכן, חיה היא בקרבנו ממש ושולטת בתנועות הרחישה להבעה, יען כי בקרקע בתולה נאחזה, בשדה אנטומי־פיסיולוגי חפשי מכל זיקה למחשבה מילולית.

והנה קמה שפה נכריה לשנות סדרי בראשית אלה: ניפוץ חדש לחומר המחשבה, טויה משונה, שזירה מוזרה ואריגה שלא כדת – מהפכה נועזה. אכן מה כוח התוקף לעומת הנתקף המבוצר והנושן בארצו! אף אם יצליח, אחרי מאמצים מתמידים, להאָחז כגר בארץ הנושבת, לא יחדל האזרח להציק לו, לירות לו מן המארב ולהדפו. מעתה יובן מדוע כה מסכנה הלשון הזרה בפינו. יכול נוכל ללמדה, לדעתה, אף לעמקה. אבל מה רחוקה דעת זו מגדודי התאים שהם רוחשים את המחשבה בה ומילולה ומודרכים זה שנים רבות במסלול קבוע.

אמנם, עם הרבותנו לדבר בשפה הזרה, מקץ שנים למגורינו בסביבתה הטבעית, תשתכן גם היא בישותנו. אפס כי בטרם תגיע למדרגה זו סלף תסַלפְנה הלשון הראשונה ותשפוך עליה מרוחה היא. ככה תוָצר לשון כלאים שברבות הימים תלחם גם היא על קיומה ותהדוף כל נסיון לתיקונה.

אולם הסברה נותנת, כי בימי הילדות, בטרם התבצרה שפת האם כל צרכה, תפרוץ בה הלשון המתחרה פרצים נאמנים. ורב הנזק: בשנים האחרונות הוכח, כי במידת־מה תעכב תחרות זו את התפתחות המחשבה, וכי עקבות העיכוב עודם מתגלים בקרב תלמידי האוניברסיטה.

מעבר פתאום מלשון ללשון פוגם את ראשית השיחה גם בפי המגודל. טירוף מילולי מאריך יותר נרגיש בדַברנו בלעז לאחד מאנשי שלומנו: המחשבה כאילו ניתקת לרגעים, המלים מאחרות ונחנקות; קול המסיח, מבטו והעויותיו מביעים מבוכה – הלשון המוזנחת שלא כהלכה תוקפת את צרתה.

ברור כי תגרה “רוחנית” זו יסודה בפגיעה פיסיולוגית בין זרמים מתנגדים במרכזי המוח הרודים בהבעה. לכן תדרוש ההיגיֶנה לעבודת הרוח להפריד בין המתחרים, לקצוב לכל לשון את מקומה ואת זמנה, כלומר – לדבר בכל סביבה בלשון אחת בלבד ולבלתי עבור פעמים רבות משפה לשפה בה־בשעה.

ערבוב הלשונות היא צרה פיסיולוגית, רוחנית וכלכלית, המרבה להעיק עלינו בארץ. ביחס לזה אין לנו כל תחומים. בה־במסיבה נדבר שלוש או ארבע לשונות, ומתוך ערבוביה גם לו־לאדם. לא לחנם נשמע פה משכילים אומרים לתומם: “הנני מרגיש כי אין לי שפה”.

ועוד נגע ממאיר: בלשוננו עצמה פשה הערבוב בצורה מתמדת ומקובלת. תחת מסוה מלים עבריות נרבה להכניס לתוכה גוני לעז במושגים ובמבנה־הפסוקים. אכן, בלשונות אחדות נדבר, גם כאשר למשמע אוזן נסיח עברית טהורה. כלאים אלה פוגמים לא לבד את הרעיונות המובעים בהם, כי אם פועלים לרעה על הלשון כולה, בהיותם ממעטים את אחדותה ומערערים את קביעותה. כל ביטוי זר פורש למרחוק נימים מבקיעות אל אמרים אחדים.

עקירת הכלאים מן העברית היא חובה דחופה המוטלת עלינו מאת תורת הבריאות לגוף ולנפש כמאת תורת הכלכלה והחסכון. אם מפני צער בעלי חיים אסרה תורתנו לחרוש בשור וחמור יחדיו, יען כי שונות הבהמות האלו במזגן, בכוחן ובקצב תנועותן – על אחת כמה מוזהרים אנו ועומדים לבלתי חשוב בשתי שפות יחדיו, לבלתי חרוש חרישה רוחנית במגמות מתחלפות לרגעים, לבלתי הטל בו־בזמן על בחיר אברינו שתי מלאכות מפריעות זו את זו.

 

לשון כלאים    🔗

דוגמאות לכלאים מהתחרות בין חבָרים של תנועות הדומים זה לזה נוכל למצוא ברגילויות שהן פשוטות מאד לעומת הדיבור. הכתב טבוע אצל כל אדם בחותם אישי. נקודות המגע בין העט לשלוש האצבעות המחזיקות בו, חלקי כף־היד והאָמה הנוגעים בגליון ובשולחן, צורת כל אות, גדלה ואופן התחברותה אל חברותיה, הריוח בין האותיות ובין המלים, שיפוע הטורים כלפי שפת הנייר, הזוית שבין שפה זו לשפת השולחן – כל אלה קבועים אבטומטית אצל המגוּדל. אם נכתוב עמוד שלם ונעתיקנו כמה פעמים על דפים שוים יסתיימו על הרוב בה־במלה. לכן לא יצלח בן שלושים לתקן את כתבו. ואף אם בעמל רב יוטב מה – יוָצר כתב כלאים, בליל הישן והחדש.

דוגמה טיפוסית לנדון מוצגת במבטא הזר. הנה בא משכיל צעיר לפאריס, למד מקצועות שונים בסוֹרבּוֹנה וביניהם גם את ההבָּרון הצרפתי, ואחרי שנים רבות למגוריו בבירה זו ועוד יתנכר בו הזר בהגותו משפטים אחדים. לא מרובות התנועות המפיקות את המילול, אבל דקיקות ומדויקות מאד, וחילוקיהן בשפות שונות הם דקים מן הדקים. אכן דקות זו היא צרת המבטא הנכרי. המערכה האבטומטית לביטוא, שקבעה בנו לשוננו הראשונה, תסלף את החדשה, ורבים מיסודותיה יתערבו בתוך מתחריהם. במבטא כלאים נדבר.

ואם בסדרי־תנועות מוגבלים אי אפשר אחרי גיל מסוים להתגבר על החבורה שנקבעה ראשונה – מה נאמר ללשון המתרכבת מהברות וממלים, ממערכות אמרים ומשפטים לאין קץ? מערכות החרותות בנו לא לבד בכוח הרגילות כי אם גם בפעולת הרגש וההגיון? מה תכבד כאן המלחמה ותארך, ומה ירבו הכלאים בתנאים אלה!

וּמְחַיי העברית הלא חונכו רובם בלשונות המערב והמירו את שפתם – בלי עזוב אותה – בגיל שלושים ומעלה.

אמנם, כבר זכינו לנוער שהעברית נבלעה בדמו כלשון ראשונה, ובבתי־הספר שלנו יכתבו התלמידים אנגלית מתובלת שמית. ברם את העברית החיה קיבל דור זה על כלאיה מן המחיים, והיא היא השולטת בו בעריצות והמסיתה אותו לבעוט מתוך ביטול ולעג בעברית השמית המעיזה להתחרות בה. כן יקדימו ילדינו אני, אתה לפועל בעבר ובעתיד, והוא – לפועל שנושאו נתון: “אבא אמר שהוא יבוא בעשר”. ומורינו הצעירים קיבלו מן הזקנים זה במקום הוא: " מה זה קו המשוה?" “כמה זה דולאר?”

ובכל זאת עובדה היא שלגבי טהרת הסגנון, ובמידה זעומה גם מבחינת המבטא, משביחה העברית והולכת. אכן, אפילו לגבי כוחות נסתרים יפה כוח הרצון הנובע מתוך רגש עמוק, מתוך חיבה וכבוד ללשון האומה, ועצומה פעולת בית־הספר השקוע בעברית שרובה קלסית.

עובדה רבת ערך זו מגבירה את חובת השקידה על תקנת הלשון. ובין הגורמים המסייעים לתקנה זו תמָנה עקירת הדעה הכוזבת, ש“דעת” הלשון ודקדוקה היא ערובה נאמנה לטהרת הסגנון. עת להפיץ את התורה, כי האבטומטיות המילולית הראשונה עלולה להכשיל את מבחר הידענות, כי בטעויות מסוג זה אין לראות כל עלבון לבעליהן, וכי ביחס הנדון אין להאמין בעצמנו או, ביתר דיוק, יש להאמין בעצמנו הנסתר שבבלי דעת, העצום לאין קץ מחברו הנגלה שמדעת. ומעשים בכל תקופה שמדקדקינו, ומהם בלשנים עסקנים ונכבדים, יחטאו לא מעט לעבריות הרצאתם.