השמש החלה נוטה מערבה, האבק מתמר ממסילת־העפר כיסה את הסביבה. נוסעים היינו מתל־אביב לירושלים ואמרנוּ לעבור את גזר, לשם קיצור הדרך. באותם הימים היתה התנוּעה הרגילה מתל־אביב לירושלים עוברת בעקרון וחולדה.
אינני זוכר למה עלה בדעתי בבין־ערביים אלה לעלות ירושלימה שלא בדרך הרגילה. אמנם מרבה הייתי לצאת ולראות את חבלי הארץ שלא היה לנו מגע קרוב אתם בימי שלטון הזרים.
נקלענו למסילה־לא־מסילה בין רמלה וגזר, והיינו מיטלטלים בה. אני נהגתי במכונית וחברי לעבודה רענן וייץ ישב לצדי.
הימים ימי סוף מלחמת השחרור. העם והארץ עוד לא נעורו מתדהמתם להבין, ובעיקר לחוש, כי אמנם הושגה עצמאות מדינית וכי מעתה אדונים אנו לבחירת דרכנו. הישוב הוותיק היה עדיין רכון על הקרבנות שהובאו זה עתה למנוחות והעליה הגדולה החלה זורמת ושוטפת. העליה באה בלי שעמדנו על מהותה וממדיה, בלי שהכינונו את התנאים המתאימים לקליטתה וסידורה, שכן היינו טרודים במלחמה. היא באה נדחפת, נדחקת, מתמרת אבק; רוּבּה אבק־אדם, שרידי מחנות, שברי עדות ומכיתות קהילות; מתפשטת היתה בארץ ומחפשת לה חרכים להידחק בהם, דומה לזרם גדול של ימות־הגשמים בואדי, העולה על גדותיו ומחפש לו אפיק בשדות.
דאוגים היינו באותם הימים לבקש פתרונות מעשיים לקליטת הגל הגדול הזה, ולהפנייתו לאפיקי בנין ויצירה, כדרכנו בבנין הארץ מאז ימי העליה השניה.
מרחבי הארץ העלו חרולים וברקנים. קוץ ודרדר פרשו שלטונם. הנברנים והמחבלים למיניהם החלו פרים ורבים. רק יללת התנים פרעה את דממת העזובה והשממון.
קודם־לכן סיירנו בצפון ובדרום: נכנסים היינו לכפרים הנטושים, מהלכים ברחובות העקומים, ומנסים לחדור להווי העבר הקרוב והרענן עדיין, שקדם למנוסה הבהולה. אזכור ביקור במסמיה, הגדולה והמפחידה בעבר, בברירי עקובת–הדמים, קן שודדים וחומסים הידוּע באיבתו הרצחנית. כל הכפרים העזובים הפכו להיות עדים אלמים למאבק איתנים, לתהפוכות־גורל אכזריות. מזימותיהם להשמידנו סוכלו. עתה עמדו הכפרים שוממים, יתומים, אילמים. אימת הריקנות הציצה ברבבות עיניים מכל פינה. היא תבעה את חיסולה, ביקשה להפיח בה חיים.
עינינו שבעו מראות אדמה חרוכה, כפרים עזובים, בתים פרוצים, שדודים ושרופים; עקבות של מה שהיה ואיננו עוד; הנה מתגנב בעליבותו כלב בודד ומופחד, שנשאר, עצוב ונאמן, לשמור על מה שחלף עם הרוח ועם סערת הקרב.
רשמים אלה נספגו בראייה ובדרכי־הנשימה וחדרו למוח, לדם וללב. הם תססו ורחשו, התחבטו קדחתנית וקראו לעשות מעשה.
לאחר הנצחון על האויבים נדרש מעשה של כיבוּש התישבותי, מעשה של קיבוּץ גלוּיות והשרשת אחים גולים בהמןניהם. ראיתי בחוּש כי שממת הארץ טומנת בחוּבּה פתרון לשממת האדם המגיעה מכל קצווי־עולם מתוך שבעים אומה ולשון, שרידי מחנות היטלר, ניצולי תהפוּכות הזמן, שאר ישוּב של האומה בפזוריה הדוויים. לכל אלה עלינו לפתוח את שערי הארץ ואתה אדמתה.
חלום הוּא ועלינוּ למצוא פתרונו. אם גן נעול הוּא, מחובתנו לפתחו. בסיוּעם של בני הארץ והצעירים אשר ישוחררוּ בקרוב מן הצבא, מן ההכרח הוּא לשנות את פני המציאוּת רבת האפשרויות. גזירה היא להתחיל ביציקת מקשה לאוּמי מן הכיתות של קהילות ישראל.
עמוסים דאגה ורוויים מראות ורשמים, נעים היינו בדרכים ובשבילים שנפתחו לפנינוּ לרווחה, כאומרים לבוא המגע פיסי עם האדמה – אֵם כל פתרון.
כאמוּר, היינו נוסעים בשעת בין השמשות, ביום של שלהי הקיץ. באוויר הורגש כבר משב הסתיו; הגיעוּ ימי החריש וההכנה לזריעה, והשדות עמדוּ חרבים ושוממים. בדמדומי הערב השתרעוּ השדות כפי שנשארו לאחר בריחת מעבדיהם: שלפים מיותמים, ללא תקווה ליד מטפחת.
עדיין לא קם בארץ האדם שינסה להשתלט על העזובה הגדולה ועל המרחבים הקוראים. עוד לא נודעת ההתישבוּת ההמונית.
עברנוּ על־יד הכפר בריה, כפר קטן בראש גבעת־סלעים, החולשת על הכביש בואכה לטרון ומוקפת שדות רחבים. הכפר שונה מכל אלה שראינוּ בדרום: בתיו בתי אבן ורושמם – יציבוּת. הבריק רעיון במוחי. עצרתי את המכונית. – ‘הבה נבקר בכפר הזה, יש לי רעיון, העשוּי לעזור לנוּ לצאת מן המצוקה’, אמרתי אל רענן. עדיין לא ידעתי את הפרטים, אבל האמנתי בחוש כי השממה והעזובה נושאות בחוּבּן פתרונות לקיבוּץ הגלוּיות. חשתי כי במרחביה זו נמצא תושיה להנחיית זרם־העליה הגועש, ולהבאת ידיים עובדות אל השדות המשוועים, בעת ובעונה אחת. קיוויתי כי בהעדר ברירה יימצא השביל המעשי להוצאת אלפי משפחות עולים מן המחנות הגדולים שהוקמו לקליטתם, כדי להפחית את ההוצאות הבלתי־פרודוקטיביות העצוּמות שהחלוּ מעיקות על הסוכנוּת ועל הממשלה הרכה, ולהציל מחיי ניווּן את יוצאי מחנות־ההשמד באירופה.
עזבנו את המכונית ויצאנו לתור ברגל את הכפר וסביבותיו. הבתים בתי־אבן יציבים. בכל פינה שרידי יושביהם הקודמים: כרים, מחצלות, כדים, שברי רהיטים. בורות־מים כרויים בסלע. באחדים מהם עוד מצויים המים מהחורף שעבר. לאחר שסיירנוּ בכל הכפר מצאנו כמה עשרות בתים, העשויים לאחר תיקונים מסוימים, להוות מקלט למשפחות עולים, פה בכפר הערבי, במרחבי השדות.
חזרנו למכונית, אחזתי שוב בהגה ועד כניסתנוּ לירושלים הוספנו לטוות את חוט הרעיון החדש. ‘הרי בארץ מאות כפרים עזובים, ואף אם נוציא מן החשבון את הכפרים הבנויים חומר, אשר בוודאי לא יתאימו למשכן יהוּדים, יישארו עשרות ואולי מאות כפרים בנויים־אבן, דוגמת כפר בריה. יש להסתער עליהם, ולהכינם לקראת החורף המתקרב, להעביר לכל אחד מהם עשרות משפחות ועמהם מדריכים מבין המושבים ןהקיבוצים הוותיקים. כל קבוצה כזאת יש לצייד במכשירי־עבודה ולהתחיל בעיבוד השדות. חשבון זה כולו חיוּב: העולים יושבים במחנות, פרנסתם עולה לסוכנות היהוּדית בכסף רב, ואילוּ את השדות אין להשאיר בשממונם. עד שנוכל לתכנן ישובי־קבע, עד שנוכל לבנות בתים, עד שנוכל להתחיל בהתישבות מתוכננת רבתי, יעברו חדשים רבים’.
'המחלקה־להתישבות קטנה, ואין אירגונה מספיק כדי שתוכל לתפקיד העצום העומד לפניה. עליה לגדול, להוסיף כוחות, להגביר קצב. כל זאת ייעשה, אולם יארך מספר חדשים, ולא יושלם לפני האביב הבא, ומה עד אז? מדוע לא נשתמש בחדשי־החורף הקרובים לאכלוס כמה עשרות כפרים נטושים? יש כפרים טובים שבתיהם יציבים, בנויים אבן, ובתיקונים מסוימים יצלחו למטרה. יש כפרים השוכנים בתוך השדות, צא ועבדם מיד; יש כפרים מרוחקים קצת מן השדות – גם בכך אין אסון – הכל טוב מאשר להגדיל את המחנות ולקיים את העולים עוד מספר חדשים על קיצבה. כל פתרון טוב מזה. ראוּי לכנס את באי־כוחן של כל התנוּעות ההתישבוּתיות, לקרוא להם לגיוּס מדריכים מתוכן, להזעיק מיד את אנשי ההנדסה של המחלקה הטכנית, לערוך מפקד של כל הכפרים, להתקשר עם קבלנים, להתחיל בתיקון הבתים. ואם הקבלנים לא יוכלו למשימה או אם טרם התארגנוּ לאחר מלחמת השחרור, נפנה אל חיל ההנדסה ונגייסם למלאכת־קליטה גדולה זו… '.
בגן־הירק של קבוצת הפועלות בפתח־תקוה 1915
קבוצת “עבודה”, 1917, ל. אשכול שני משמאל בשורת העומדים
לפני היות קו־המים - מים במשורה ממרחקים
ערבי מוכר מים למתישבים הצמאים
בפתיחת קו־המים ירקון־נגב.
הכשרת אדמת־סלעים לנטיעה
ייעור בהרי ביריה
מושב־עולים אפייני בדרום
שיכון בבאר־שבע
במכתש רמון
מפעל־אשלג בסדום
תמנע
מכרות שלמה
שאיבת נפט בחלץ
המכונית גמאה קילומטרים, קצב המחשבות וחילופי־הדעה גבר והלך. רעיוֹן רודף רעיוֹן – כל הדרך מגזר ועד ירושלים. בהגיענוּ עם חשיכה ירושלימה כבר נתגבשה המסגרת האירגונית והמעשית של המשימה כולה, מחולקת לתפקידיה. עוד אותו ערב התקשרתי עם התנוּעות ההתישבוּתיות, הזמנתי את המהנדסים, ביקשתי עצה ותושיה מחיל ההנדסה והתחלתי מניע את הגלגל הגדול, שעזר לנו להפוך עוד באותו חורף למעלה מ־45 כפרים נטושים לישובים שוקקי־חיים שנושבו מחדש.
וכך נתגלגלוּ המעשים: מהכפרים הנטושים עברנו להקמת ישובי־עולים מתוכננים, הגענוּ לכפרי־עבודה, יצאנו להתישבוּת בכביש־הרעב בנגב, הקימונו את ישובי הזיתים, פנינו להתישבות בגליל העליון, לתפישת מרחבי הדרום, למתיחת קווי המים ולכל היש הגדול שנוצר מאז ועד היום.
בעשר שנים השלמנוּ את הסיבוב הראשון של הקמת מאות מושבים, קבוצות וקיבוצים, חוות ובתי־ספר חקלאיים. נסתייענו ע“י כל התנוּעות ההתישבוּתיות, וביחוד ע”י תנועת המושבים, ששעתה הגיעה. ואילו ראשית תולדותיו של סיבוב זה נעוצות בכפר קטן נטוש, השוכן בבדידותו ועצבו, בשעות בין הערביים של יום שלהי קיץ חולף.
ועתה עלינו לגלגל את המעגל השני. דמותו מי ידע וסופו מי ישור?
1955
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.