בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית, 18 בנובמבר 1948

עם שחרור הגליל והנגב הועמדו שטחים נרחבים לרשות ההתישבות, אשר יש ליישבם בלא השהיות, וזאת מטעמים מובנים. הוקמה ועדה שתסייר את הארץ ותבדוק את השטחים לקביעת מקום הנקוּדות. הועדה סימנה 96 נקוּדות, שרובן סמוּכות לאחד מגבולות הארץ, או שיש להן חשיבות איסטרטגית. 96 הנקודות מתחלקות בקירוב, כך:

בגליל העליון 40, מהם בדעתנו ליישב מיד 19

פרוזדור ירושלים 8 מהם בדעתנו ליישב מיד 5

חיבור פרוזדור ירושלים עם הנגב 18 מהם בדעתנו ליישב מיד 8

הנגב 22 מהם בדעתנו ליישב מיד 19

חוף הים 8

קיימת, כמובן, שאלת הכספים וכן שאלת הגופים שיעלו להתישבוּת. שיטת ההתישבוּת שלנוּ תהא – חקלאוּת אינטנסיבית. לא התעלמנוּ מן האפשרוּת שחלק מן הבעלים הקודמים יחזרוּ לשטחים הנטושים, והיות חקלאותנו אינטנסיבית תאפשר למסור גם להם שטחים לעיבוד. אין אנוּ נוטים להיכנס לכפרים הנטושים גופא, אולם לא תמיד נוכל לשמור על כלל זה. יש והכפר דווקא הוּא המקום האיסטרטגי המתאים ביותר. במידה שניכנס לכפרים – הרי כוונתנו לכניסה זמנית בלבד. ההוצאה ההכרחית לחמישים הנקודות הראשונות לששת החדשים הקרובים היא 1,125,000 ל“י. הקק”ל מוכנה לקנות מאת ממשלת ישראל קרקעות במחיר נוח (5 עד 10 ל"י הדונם), בתנאי שממשלת ישראל תקבל על עצמה את הדאגה ליישוב בעיית הערבים שנטשו את נחלותיהם אם יבקשו לשוב אליהן. ובתנאי שחלק מהכספים האלה (25%) יוחזר לסוכנות היהודית בצורת השתתפוּת הממשלה בעליה על הקרקע. הפרטים בענין זה יובררו עם שר־האוצר.

שאלת הגופים להתישבות ההסתדרוּיות השונות המארגנות גופים להתישבות חדשה אין לרשותם אנשים אלא ל־50 הנקודות הראשונות. עם זאת תמה הרזרבה ההיתישבוּתית בארץ כיום. אם ישתנה המצב ולא נצטרך להחזיק מגויסים רבים במחנות־הצבא נוכל לקוות לאפשרויות ההתישבות של חייילים רבים במסגרת התכניות לשיקום של אנשי צבא.

שאלת העולים החדשים. רבבות עולים נכנסים לארץ חודש חודש ורובם הגדול מתרכז בסביבת תל־אביב וחיפה. אנו מצווים לחפש דרכם לגייס מבין אלה אנשים להתישבוּת בצורות שונות. במחלקת ההתישבות תפעל קבוצת אנשים שמתפקידם לגייס להתישבות אנשים מבין העולים, בעודם בתוך המחנות. בכוונתנו גם ליישב קבוצות גדולות של עולים חדשים בשכנות לישובי־עובדים קיימים למען יעבדו בהם כשנה בתורת פועלים שכירים ויקבלו הכשרת־מה להתתישבוּת. במפעל זה נשתמש בכספים שמחלקת־הקליטה משקיעה בכל עולה, ומחלקת ההתישבוּת תשקיע אף היא סכומים מסוימים, וכך תיווצר קרן למשקי־עזר לעולים. פרנסתם תהיה, כמובן, על עבודות־חוץ.

בעיית הנגב מחייבת עיוּן מיוחד. מסתמנים לפנינו 6 סעיפי־פעולה עיקריים:

א) קימום ופיתוּח 18 נקודות הישוּב הראשונות בנגב. יידרשו לכך400,000 ל"י.

ב) שיקוּם וקימוּם מחדש של חמשת המשקים שנהרסו כליל: יד־מרדכי, בארות־יצחק, נגבה, בית־אשל, ניצנים, יידרשו 165,000 ל"י.

ג) תיקוּן מפעל־המים שהוחל בו בנגב בשעתו ואשר סבל עקב פעולות המלחמה – 150,000 ל"י.

ד) הקמת מפעל־המים הגדול. התכנית כבר הוכנה ואף הוזמנו צינורות במימומן של קרן־היסוד וקק“ל. תידרשנה עוד 500,000 ל”י.

ה) מכאן אנוּ באים למחשבה על הקמת בית־חרושת לצינורות־פלדה מרקוּעי פלדה שיובאו מחו"ל. רצוּי שנהיה חברים בחברה זו לייבוא־צינורות בשיעור של 20%. באם לא תהא אפשרות להביא מחוּץ לארץ את רקועי־פלדה יש לייצר צינורות־מלט, אשר בהיותם בקוטר מסויים ("40) מסוגלים לעמוד בפני לחץ גבוה, אפשר שנוכל ליהנות גם במימון הממשלה.

ו) באר־שבע. בשעתה נוסדה חברה בשם ‘אפיקים בנגב’ (הסוכנות היהוּדית, קק"ל והון פרטי) שמטרתה היתה הקמת עיר בנגב, בסביבת באר־שבע על קרקע הקק“ל. עכשיו יש הצעה להקים את העיר בתוך באר־שבע עצמה. סבורים שבעוד זמן קצר אפשר יהיה לרכז שם 300–200 משפחות. בדעת המחלקה להתישבות לפתוח שם סניף לאגף ההדרכה שלה, שהרי חלק נכבד מעבודתה ייעשה בנגב. אנחנו מבקשים בינתיים לאשר סכום של 10,000 ל”י להתחלות מימוש התכנית. בבאר־שבע מצויים מים לשימוּש ראשון.

בישיבת מרכז מפלגת פועלי ארץ־ישראל, 23 בנובמבר 1948

הנושא החשוב העומד על הפרק, בעקבות הכיבושים הצבאיים ושחרורם של הגליל והנגב, נראה לי בשני ראשים: האחד הבטחוני, כלומר, התישבוּת על הגבוּלות, כמשלטים; השני – הדאגה לכך שהארץ לא תהיה ריקה, שהכפרים הכבוּשים לא יעמדו בחוּרבנם.

עתה נתעוררה באו"ם שאלת ה’פרוזדור'. מצוּוים אנו להקים ישובים בקרבת ירושלים, כדי שתרגיש שיש סביבה ישובים, כפי שחיפה מרגישה בקיוּמה של יגוּר. המקום הקרוב ביותר לירושלים הוא קרית־ענבים. עתה מחפשים מקום־התישבות קרוב יותר לעיר. מציעים להקים נקודת התישבוּת ליד עין־כרם, דיר־עמר ומלחה, ואולי קרוב יותר. מספר הישובים בפרוזדור ירושלים ובסביבתה עשוי לגדול. אחר כך יעלה על הפרק הצורך בחיבור הפרוזדור עם הנגב, לאורך הקו הר־טוב – בית־גוברין, המקשר את הכביש לדרום, שם ראוי להקים 18 נקודות־התישבוּת, ואולי 20. על חוף הים עד הדרום, יש להקים 8 נקוּדות, ואולי כפרי־דייגים. ועולה שאלת חיזוּק מעמדנו בנגב. בקו באר־שבע – תל־ערד – ים־המלח יש להקים 2–3 נקוּדות; אמנם התנאים שם אינם טובים, אולם לאורך הקו הזה מצויים פה ושם מעיינות, עתה מטפל הצבא בהתקנת הדרך.

בחוּגי הקרן הקיימת עלתה הצעה, הנובעת מן המצוּקה. היא צמחה מתוך הוויכוּח האחרון בין הקרן הקיימת לבין שר־האוצר אליעזר קפלן שטען לריכוז הכסף הציוני בקופה אחת. בכל העליות הכיבושיות בשנים האחרונות השתתפה הקרן־הקיימת ב־37%, ואת השאר נתנה הסוכנות היהוּדית. כאשר עלה ענין ההשקייה בנגב, שוב השקיעה הקרן־הקיימת כסף רב ברכישת הצינורות הגדולים. נתעוררה איפוא השאלה למה דרושות שתי קוּפות?

עתה, עם קם המדינה והממשלה, סבוּר הייתי שכל יהודי יחוּש שמשהוּ נפגם בשליחותה של הקרן־הקיימת כגואלת הקרקע. לפנים, בימי השלטון הבריטי, היתה משמעוּת מיוחדת למוּשג גאוּלת־הקרקע, מחמת החשש שהקרקע תישמט מידינו. כיום שוּמה על הקרן־הקיימת לחפש תכני־פעוּלה חדשים, ובכלל זה דרכישת־הקרקע להתישבות בבעלוּת לאוּמית. אל נשכח גם שעתידות להתעורר תביעות פיצוּיים מצד הערבים.

אשר לשאלת הגוּפים המועמדים להתישבות, הרי הגענו, מתוך כמה שיקוּלים וחישוּבים, לכלל מסקנה, שיש לעשות נסיון רציני של הסתערוּת על העליה החדשה, המרוכזת עתה במחנות, ולחפש אפשרות לעצבם ולחנכם כמתישבים. פעוּלה זו יש לבצע בשתי זרועות. יש להפנות את יושבי המחנות אל כמה מן הכפרים הנטוּשים, אולי מן הנוחים ביותר, בסביבות גדרה ורחובות; שם יש פרדסים ואדמה ואפשרות להשגת עבודה.

הזרוע השניה – הקמת ישובים חדשים ליד המושבים, בעיקר במרכזי ההתישבות העובדת. בצריפים שעומדים להיבנות (שלושת אלפים צריפים) נשכן מושבי־עולים, – 40 משפחות בקירוב, בכל מושב, – וחבריהם יעבדוּ במושב הקרוב, או במושבה הקרובה. לכל משפחה יינתן מגרש ונחפש דרך לפיתוּח משק־עזר, וכל זה במגמה לגבש תוך מחצית השנה או שנה גרעין התישבוּתי. כל מושב יפריש אנשים לטיפול בעולים אלה. חמש מאות משפחות כאלה כבר מוכנות להעברה, ואפשר לישבן בגוּש תל־מונד, ליד נהלל ועוד.

עלינו להטיל את כל כובד משקלנו על הנוער ב’החלוץ', בהכשרה, ובצבא, לשם הקמת אירגונים, קבוצות וקיבוצים. יש להקיף את הארץ בחגורת־בטחון התישבותית. האם על כך היה, יהיה או יכול להיות ויכוח? כל אשר יש בו קורט של התמצית החלוצית – יקר מפז הוּא לנו.

עליית־הכיבוש על הקרקע הוא גורם מרכזי בתנועת־הפועלים שלנוּ, ומפלגת פועלי ארץ־ישראל במיוחד חייבת לרכז בה את מיטב כוחותיה.

במועצה ה־37 של מפא"י, 12 ביאנואר 1949

40 שנה עמלנו ואגרנו גרגר לגרגר, עד אשר הגענו הלום – לתחנת מדינת ישראל. משחר תנועתנו יצאנו לחפש את המלכות, וידענו לא לבוז לקטנות. סללנו שבילים המתפתלים במעלה ההר. התחלנוּ בדברים פשוּטים, בלתי־פופולאריים בתנוּעת־הפועלים היהוּדית ובתנועת־הפועלים גדולה; כבשנו לתנועת־הפועלים הארץ־ישראלית את מעמדה בישוב, בציונות, ובתנועה הסוציאליסטית, הבינלאומית. בדרך קשה הלכנו מחיל אל חיל וליוותה אותנו הרגשה, היא קיימת גם עתה, במועצה זו לקראת הבחירות לאסיפה המכוננת הראשונה למדינת ישראל – כי מצאנו את הדרך לתחיית העם היהוּדי.

חצבנוּ מחזון לבנו – פרי מצוקת ישראל – פתרון־אמת, מסילה ישרה שהוליכה אותנו אל דרך רבה. פועמת בנו ההרגשה, כי שׂר־האומה היה אתנו. הרגשנו דופק גורלו ומצוקתו של העם והיינו שליחו הנאמן.

כאשר אנחנו נפגשים עתה, עם ראשית קיבוץ הגלוּיות, נראה לי, שמשולים אנוּ לאם העומדת פני ילדה שקיוותה לו, והיא נבוכה ואינה יודעת איך לגשת אליו ואינה בטוחה אם אמנם בנה הוא…

הייתי רואה בכך התנכרות לעצמנו, למהותנו ולדרכנו במשך כל ארבעים השנה, לולא הכרנו עתה את אחינו. ואם אנחנו לא נכירם, יקום אחר שיאמצם, יקרבם ויארגנם. שכן קיים גם חשבון של תנועת־הפועלים: עתיד חברתנו ומעמדנו בארץ תלוי בו. ואיך נסתפק בכיבוש החרב בלבד? עד מתי נחזיק את הגליל הריק, בכוח הנשק בלבד?

שנת תש"ח חלפה, השנה הגדולה והמכריעה בתולדות ישראל שהביאה בכנפיה נצחונות צבאיים, את הקמת המדינה, הרחבת גבולות וקיבוּץ גלויות. ליווינוה בברכה לוהטת על שפתינו. אוּלם כגודל השפע והברכה, גדולה גם הדאגה לקראת השנה החדשה. אמנם למעלה משני שלישים מבין 300,000 היהוּדים שעלו לארץ נתונים בשלב של ראשית היאחזות בה, אבל עוד רחוקה הדרך עד היותם ציבור יוצר, המצמיח חיים חדשים.

קל היה, יחסית, לקלוט, לשכן ולהשריש את רבע המיליון הראשון של העולים. היו ערים וכפרים נטושים אשר שימשוּ בסיס לקליטה. אבל קליטתם של כל מאה אלף יהוּדים נוספים תהיה קשה יותר. חסרים לנו כוחות טכניים, ובעיקר יחסרו אמצעים כספיים, הנדרשים בסכומים עצומים.

פרי פעולתנוּ ההתישבוּתית מראשית חיבת־ציון (כולל פיק"א) ועד ליסוד מדינת ישראל, מסתכם ב־350 ישובים חקלאיים, ואילו בשנה אריכתא זאת, מיסוד המדינה עד אוקטובר 1949, הגענו ל־130 ישובים חדשים. החומר האנושי בהתישבוּת החדשה בא משלושה מקורות:

עולים חדשים,

חיילים משוחררים (אף הם עולים חדשים)

ונוער ארץ־ישראלי.

גדולה זכותה של הסוכנות היהוּדית, אשר בעזרת חברים מההתישבוּת העובדת, יצאה לחפש ולפלס שבילים להוליך בהם את העולה החדש מן המחנה אל שרות המולדת, להיות עובד־אדמה שבע לחם.

לא בבת־אחת הגענו להבאת העולים החדשים בברית האדמה. רבות עמלנוּ וחתרנו עד אשר הבקענו דרך חברית ותנועתית אל יושבי המחנות.

חלק מהם התערה בכפרים הנטושים, אבל גם בהתערותם היה צורך להשקיע אמצעים מרובים, בתיקון הבתים, ברכישת אינוונטר וציוּד וכו'.

את בעיית ההתישבות החקלאית עלינו לראות כיום, בתנאי מדינת ישראל, מבחינה נוספת – הבטחת אספקה עצמית לישוב והפסקת התלות ביבוא: יבוא פירושו, כמובן, מטבע חוץ. אספקתנו העצמית בלחם מגיעה כיום כדי 10–15 אחוז מן הצריכה. הרי זו עובדה מדאיגה ביותר. בירקות ובפירות מתקרבים אנו כמעט לרוויה. אספקת החלב ותוצרתו גם היא אינה מספיקה ומחייבת את הגדלת הרפת כמה מונים. אולם התנאי העיקרי לאספקה עצמית הוא בידינו: הקרקע.

יצאנו מהמלחמה ברכוּש גדול של שטחים נרחבים ושוממים. רב המרחב – מיליונים של דונמים – המכוסים קוצים, טרשים ונגועים במכת העכברים. שטח־האדמה הראוּי לעיבוּד מיד מגיע כדי 5–6 מיליונים דונם. השאר טעון הכשרה, השבחה והתקנת השקייה. עובדה זו מעמידה לפנינו את השאלה החריפה והחמורה – ייצור אדמה.

אמנם, כיום אין מרגישים מחסור בקרקע, אבל מצוּוים אנו לעשות את חשבון קיומה הכלכלי של המדינה לעתיד, כלומר להבטיח את התנאים להוצאת לחם ומזון מן האדמה בשביל מיליונים יהודים; הדבר מחייב כבר כיום מאמץ מכוּון לייצור אדמה חדשה. אין אנו בחזקת מתחילים גם בשטח זה. די להזכיר את בית־הערבה בצפון ים־המלח, את קרית־ענבים ומעלה־החמשה וכן את נווה־אילן, הקיבוץ הצעיר שבנוהו חלוצי צרפת על צחיח־סלע.

יש צורך והכרח בעבודות הכשרת קרקע ויעור על שטח של מיליונים דונם – ואין אני כולל בזה את מחצית מדינת ישראל אשר בנגב. 4–5 מיליונים דונם אדמת הרים טעונים סיקול ודירוג. אחד מתפקידינו החיוניים הוא מלחמה בשטפונות, למען ישמשו מימי הגשמים להשקיית האדמה, במקום החורבן שהם גורמים לה על־ידי סחיפת השכבה העליונה, אשר כתוצאה מכך מקריחים ההרים והמדרונות ונחשׂפים יותר. אשר ליעור אעיר, שחשיבותו רבה לא רק מן הבחינה החקלאית־אקלימית בלבד, אלא גם מן הבחינה הפוליטית־בטחונית. בארצות גדולות וחשובות עוסקים ביעוּר לצרכי בטחון.

המרחב הגדול של מדינת ישראל מחייב אותנו לפעולה מחושבת של פיזור העולים בתחומי הישוב הקיים – והמכשיר העיקרי לכך הלא הוא יסודם של ישובים חקלאיים. אכן, אין כמעט פינה בארץ שלא חדרנו אליה. תחילה הלכנו לגבולות, ביחוּד בגליל המערבי ובגליל העליון. אחר כך התרכזנוּ בצמתי־הדרכים, בכבישים חשובים, בנקודות־משלט. עשינוּ הרבה למען יישובו של מסדרון ירושלים. מספר ניכר של ישובים־מבצרים קמו משני צדי הדרך בואכה ירושלים. אחרי־כן התחלנוּ בפעולת התישבות בדרום הארץ. החלה חדירה רצינית לנגב.

ההתישבוּת בנגב קשוּרה,כמובן, בפתרון בעיית־המים. ואכן, יחד עם התכניות להשקיית הדרום והנגב, על־ידי קידוחים מקומיים, מתכננים אנוּ הבאת מים מן הירקון והצפון, כדי להפוך את כל המשק החקלאי שלנו למשק אינטנסיבי, המפרנס מאכסימום של נפשות על מינימוֹּם של קרקע. בעוד חדשים אחדים תסתיים הנחת הצינור המערבי של הנגב, שהוא בעל קוטר המסוגל להזרים מיליונים מטרים מעוקבים של מים בשנה. עצם העובדה, שהיה בידנו להניח צינור לנגב, ולהביא לשם מים ולו גם בצמצום שימשה נימוּק חשוב, ואולי מכריע, במערכתנו המדינית בעבר, וסופה לחזק אותנו מבחינה פוליטית וכלכלית גם בעתיד.

חברת ‘מקורות’ המכשיר אשר בבעלותם של המוסדות המיישבים, הלאומיים וההסתדרותיים, כבר השקיעה סכומים גדולים בהנחת צינורות ובסידורי השקייה, בעיקר בנגב. זוהי תכנית לניצול מימי הבארות בדרום ומימי הירקון, על־ידי הנחת צינור מים בקוטר של מטר – מטר וחצי, לאורך עשרות קילומטרים. החל בשנה הבאה תובטח גם אספקת־המים לירושלים. קיימות גם תכניות־השקייה המבוססות על ניצול מימי הצפון באזורים אחרים.

נקודת־הכובד של התישבותנו בימים הקרובים הוא, כמובן, בנגב. התקדמנו כדי כך, שאנו מעלים כיום גם עולים חדשים מן המחנות לישובים חדשים בנגב. לפני שנה־שנתיים לא היינו מעיזים לחשוב על כך. מתברר, שגם בקרב העולים החדשים מצויה יכולת ויזמה, התלהבות וחריצות. אולם הנגב בכללו עדיין הוא עומד בריקנותו ובשממונו, ואנו מצוּוים למהר ולאכלס אותו ישובים חדשים. הזמַנוּ את גדולי המומחים בעולם בעניני השקייה (סאוויג' ואחרים) לעיבוד התכנית היסודית של השקיית אדמת הארץ כולה.

אנו מחפשים דרך לקידומה של חקלאותנו גם בכיוון של ריבוי וגיווּן הצמחים והגידולים, כגון סלק־סוכּר וטבק; אנו חותרים לייצר שמנים מגידולי הארץ, להשתמש בקיקיון לתוצרת ניילון ופלאסטיקה וכן להשתמש בצמחים ליצור חוטי־אריג.

שדה־פעולה חדש כמעט לחלוטין הוּא – התישבוּת מטעי הזיתים. שטחים עצומים של עצי־זית נפלו בנחלתנו. אמנם עד עתה לא נכלל עץ הזית בתכנית המשק החקלאי שלנו, אבל אין ספק שעשוּי הוא לשמש בסיס להיאחזות, לייצור, לפרנסה וגם… למטבע־חוץ. יש בידנו ליישב בשלב ראשון 3000 משפחה במטעים אלה, לבנות בתים ולהקים כפרים – ביחוּד בין רמלה ללוד ובגליל העליון. אם נלווה את המתישבים האלה במיטב כוחות־ההדרכה שלנו, סופנו רואים ברכה.

כללו של דבר: לפנינו שממות ארץ מצד אחד, והמוני יהוּדים תלושים מעבודה ומקרקע מצד שני – היאך לקשר את שממת הקרקע עם שממת האדם? איך לעשות את היהוּדי לא רק חורש בטראקטור, אלא גם אדם המכה שורש באדמה ומצמיח רוח ותרבוּת חדשה? הנה הגענו להישגים מסוימים, אולם עודנו עומדים בראשית הדרך, ויותר מבכל שעה אחרת מלווה אותנו החרדה, שמא נחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית־המהפכנית בחיי העם היהוּדי. אם המוני היהוּדים לא ייקלטו כיום בכפר ובחקלאות, מתי יחזור העם הזה לאדמתו? כל זה מחייבנו למאמצים גדולים כאשר עוד לא ידענו. זה מחייב גם את ההתישבות הקיימת על כל צורותיה למאמץ נוסף: להפריש כוחות הדרכה להתישבות החדשה, אשר ילווּ ויחיו בתוכה חדשים ואולי גם שנים אחדות. מחובת ההתישבות הקיימת להשתתף במאמץ הקליטה גם בצורה נוספת, היינו על־ידי הרחבתם של הישובים הקייימים והגדלתם על־ידי תוספת מתישבים. כאן לא יהיה צורך במדריכים נוספים, משום שהמציאות עצמה, מעשי יום־יום והנסיון שנרכש על־ידי הוותיקים, הם שידריכו ויכוונו. דבר זה ניתן לביצוע באותם האמצעים עצמם, אשר המוסדות מוציאים ממילא להחזקתם של העולים החדשים במחנות. קליטה זו תסייע גם לחישול אורגאני של סולם הדורות והגילים בהתישבוּת העובדת, ותישא ברכה מיוחדת לדור הצעיר הגדל במשקי העובדים. יום־יום מתגלים צרכים נוספים ותביעות חדשות, אבל גם דרכי־קליטה חדשות. נוכח כל אלה עלינו לדעת, מה רבים ועצומים צרכינו ומה מועטת, ביחס, העזרה המושטת על־ידי העם היהוּדי.

בשנה שחלפה הוצאנו, בממוצע, מיליון ל“י לחודש לקליטה ראשונה של העולים החדשים. בסך הכל הוצאנו, באמצעות הסוכנות היהודית, כלומר קרן־היסוד והקרן־הקיימת, 25–30 מיליון ל”י, ומזה לצרכי התישבות – 10 מיליון. והתישבות במקרה דנן פירושה: ראשית אחיזה בלבד, בעוד שתקציב ההתישבות המלא של בית־אב הוא 2000–2500 ל"י. הגענו אמנם לתקציב של מיליונים, אולם הוא כאין וכאפס לעומת הצרכים.

מן הדין שיהא ברור לכל: הדור הזה כקודמו חייב להשקיע את מלוא כוחו וחייו בעבודה ובהתישבוּת, ולגייס את כל כושר סבלו ומאמציו הקונסטרוקטיביים; אבל הוא לא יהיה לבדו, כי שותפות־אמת וברית־אמת תהיה בין המתנחלים באדמת המולדת לבין עם ישראל – והסוכנות היהוּדית, כחוליה המקשרת ביניהם. בכל עת תמיד היתה דרכנו רצופה סבל ומאמצים. וכל גל של עלייה והתישבוּת שקדם חייב למסור מלקחו ומנסיונו לבאים אחריו ולעשות הכל למען קליטתו והשרשתו, ובתקופתנו אנוּ –– יותר מאשר בכל התקופות שקדמו לנו.

תחילת 1949

בוועידת הצירים, חברי מפלגת פועלי ארץ־ישראל ובלתי מפלגתים, 4 במאי 1949

אנחנו חיים בתקופה מהפכנית מכמה וכמה בחינות. בעצם עלייתם של המוני יהוּדים יש מן המהפכה האמיגרציוֹנית; המהפכה השניה, היא המהפכה האגרארית בארץ – מהפכה אגררית בכיוון סוציאליסטי, אשר מפלגת פועלי ארץ־ישראל רוצה בה ותבצע אותה. זו הפעם הראשונה, לאחר 40–50 שנות עבודה ציונית, אנוּ דנים על תיכנון בהתיישבות שאנחנוּ אדונים לה – והרי זה גורם מהפכני שנוסף לנו עם הכיבוּש הצבאי והקמת המדינה.

אנוּ זוכרים יפה את יום צאתנו לדרך זאת, מה היתה בשבילנו ההליכה לארץ, על איזה יסודות רצינוּ לבצע את מהפכת־התחייה בחיי העם היהוּדי. היה זמן והאמנוּ, שכל היהוּדים יהיוּ חקלאים. והערכנו את השיבה למולדת ולקרקע כיסוד ועיקר בתחייתנו. מאז התפתחנוּ, למדנו, נתנסינוּ, גם גילינו אפשרויות נוספות בארץ. ואם אנו אומרים כיום, כי 20–25 אחוזים, לפחות, של יהוּדי ישראל יש להשרישם בקרקע – עלינו לקבל זאת כבנין־אב ולבסס עליו את תכניותינו.

סבורים אנו, כי העוסקים בחקלאות ייצרו את המזון לעם, ואולי גם אי־אלו עודפים למכירה או לחילופים. אם יהיו בארץ בחמש־שש השנים הבאות שני מיליון יהוּדים, עלינו להגיע ל־400–500 אלף נפש בחקלאות לעומת 80 אלף נפש עתה. לשון אחר: עלינו להשריש בקרקע 80 אלף בתי־אב.

הסיכויים הם גדולים מכפי שנראו בתחילה. עם כניסתנו למחנות, זה הפרולטאריון היהוּדי כמו שהוֹּא, שבשורותיו אלפי משפחות צעירות. נוכחנו לדעת, כי רבים מצפים ותובעים את העלאתם על הקרקע.

הם נאחזו בצפרנים בעקיר, ביבנה, בתרשיחה, ומחר ייאחזו בבאסה, במגדל גד ועוד; אתה חש פרפורי־נפש וצפייה עמוקה ליד המדריכה שתבוא ותיטע אותם באדמת המולדת.

מחובתנו לסלק את הספקות והפקפוקים. העולים באים לארץ וחלום גנוז בלבם להכות שרשים, להתחיל את חייהם מחדש. עם יהוּדי חדש יצמח מתוכם.

אנוּ יודעים איך ליישב ולהתישב על קרקע. למדנו זאת עשרות בשנים. יש לנו בכך יתרון גדול.

נוסף על שיכון העולה החדש, עלינו לנדור נדר: יחדל משכן העוני, יחוסלו שכונות העוני בישראל! תחדל שכונת ‘התקווה’! תבוא הגאולה גם לשם, ותביא עמה גם גאולה סוציאלית רוחנית, את השתלבותם של משכנות־העוני בחיי העם העובד, בתנועת־הפועלים. חטאנו להם זמן רב, אולי שלא באשמתנו, לפי שרצינו לעשות מפעלים גדולים, ללא כוחות מדינה ומנגנון מדיני. עתה עלינו לעשות הכל לביעור משכנות־העוני.

אנחנוּ ניתבע לריכוּז תמצית יכולתנו, למאמץ גדול בתקופה מהפכנית זו. אני מאמין ביכלתנו הנפשית לנצל את ההזדמנוּת ההיסטורית הזאת, ולהגיע בדרך הארוכה אל מהפכת־שלום למדינה שמשקה משק־פועלים סוציאליסטי.

בטרמינולוגיה הציונית ידוע הביטוּי ‘נקודות התישבות’, ואכן היוּ אלה נקוּדות. הן היוּ מתחילות בתריסר אנשים או תריסר ומחצה. דגניה ב', שהייתי אחד ממייסדיה, התחילה ב־22 בחורים ו־2 בחורות. עכשיו אנחנוּ מיישבים ישובים בני מאה משפחות. גם לזרוע החלוצית נדרש עתה עם ראשיתה מספר אנשים גדול יותר מאשר לפני שנים. מן האניות ומן המחנות ומן העיירות מן ‘הקמפים’, מעולם ומלואו הבאנו יהוּדים לארץ, הוצאנו אותם לחיק הטבע הישראלי, להרים ולגבעות, לגאיות ולמישורים, ובעיקר להרים. הלכנו אתם לגליל הריק, שהיוּ בו כפרים נטושים. מילאנו כפר אחרי כפר. התחלנו לשבוע נחת כאשר יהוּדי, לאחר כל מה שעבר עליו, דבק בקרקע המולדת ובטבעה, הרחק מן העיר. החילונו לסלול שבילים ודרכים, לתת מדריכים למתישבים, להביא אליהם חברים וחברות מן הוותיקים בהתישבות הלאומית, כדי שישהו אתם חודש, חדשיים, מחצית השנה בכמה מקומות הריהם שוהים זו השנה השניה. ראינו שהניצוץ שכה רצינו ללבותו מתחיל מהבהב. ניבט משהו חדש.

עתה עומדים בפני שנה חדשה. גם 130 הישובים החדשים שקמו הם כטיפה בים השממה. ראוי הדבר, שכל אחד מאתנו יראה עתה את ישראל לארכה ולרחבה. גם בעיני המטפלים בהתישבות זה שנים לא נגלתה הארץ תמיד. בעברך עכשיו את ישראל ובראותך אותה בכל מערומיה, אתה נוכח לדעת שגם 130 ישובים חדשים אינם הישג גדול. ומצד שני – העליה. היא תרבה בוודאי, אם כי אנחנוּ יודעים, שאי־פה ואי־שם יש לה תחום כלשהוּ, וזוהי אולי הידיעה המרה ביותר שניתן לאיש מישראל להגות בה בימים אלה. על פי איזו אינרציה אתה מדבר על מיליונים, גם אם ידעתי שאין מיליונים רבים נכונים לנו בעשר השנים הקרובות – ודווקא בעשר השנים הקרובות הם נדרשים לנו. לפי שעה, באים יהוּדים בהמונים. סבורים היינוּ כי יבואו השנה 150.000 יהוּדים. אנחנוּ ממשיכים דרכנו, ומתכננים תכנית לשנת תש"י.

תכניתנו הראשונה היתה – יישובן של 10.000 יחידות־משק, הווי אומר בתי־אב. משפחות. אני מונה את כל המונחים האלה יחד, לפי שהחומר האנושי שלנו מעורב הוא. בקבוצות צעירות אינך מרגיש לפי שעה ב’משפחות', ואתה מדבר על יחידות־משק. אבל את הרוב המכריע של אנשי המחנות הולם המונח: בתי־אב ומשפחות.

שנת־התקציב הציונית נפתחת באוקטובר. אנחנו רוצים ליישב במשך שנה 17.000 יחידות־משק ולהקים 150 ישובים חדשים; נוסף על כך,להעביר עוד כמה אלפי יחידות להתישבות הקיימת, בין נוער ובין חיילים משוחררים; מתחילה גם זרימה מן המחנות להתישבות הקיימת, המושבית והקיבוצית. במשך שלושת חדשי השנה העלינו קרוב ל־40 ישובים חדשים. עוד מעט ונקבל כלחם חוקנו את הידיעה המופיעה בעתון מדי שבוע: עלו פה ועלו שם. אנחנו חדלים להתפעל. לפנים, כשהיוּ עולים בשיראל לאיזה ישוב, היוּ עורכים חגיגה וכל המוסדות היוּ נוסעים למקום. כיום אין לנו פנאי לנסוע לכל ישוב חדש. 150 ישובים לשנה פירושם: ישוב חדש כל יומיים; אין כל אפשרות להגיע לכל מקום. ואין זה מן הנמנע, שבשנת תש"י נצטרך להעלות יותר ישובים מן המיכסה שקבענו לעצמנו.

אנסה להסביר כיצד נעשית המלאכה. כאשר דיברנו על 17,000 יחידות־משק או יחידות־אדם, ניסינו גם לשרטט לעצמנו סכימה כספית, שכן אין הדבר נעשה במאמר־פה. מצב הקרנות הוא כזה, שעדיין לא מילאנו את הבטחתנו לגבי כל הישובים שהעלינו בימי ‘חומה ומגדל’, לרבות 13 הישובים הצעירים שהעלינום ערב המלחמה בנגב. ‘הטלנו’ אותם לנגב, והם מלאו את תפקידם עם הצבא ובתוך הצבא. לא קיימנו את הבטחותינו לגביהם במשך 8–10 שנים, ואנחנו חייבים להמציא להם אמצעים לפיתוח משקם. אמרנו, שעלינו לקפוץ קפיצת נחשון, ועם זאת ידענו וזכרנו, שיש מעמסה המכבידה על הכנפיים. אינך יכול לנתר קדימה, בלי לבסס את הקודם. בסכימה הכספית על הנחוץ לנו בתש“י ליישובן של 17 אלף יחידות־משק או משפחות, ולגמר התחייבותנו לגבי הישובים הקודמים, כדי שיוכלו להתפתח ולקלוט עובדים נוספים – הגענו לסכום, שנראה לנוּ פעם אגדי, והרי כאן רק זרוע אחת של פעולת הנהלת הסוכנות היהוֹּדית; הגענו לסכום של 28 מיליון ל”י – ולא נבהלנו. והנה מתברר, שאנחנוּ מתגברים והולכים.

ניסינו לרכז מסביב לתכנית כמה אלמנטים, שלפני היות המדינה לא היוּ שותפים לנו בפעולתנו. התרגלנו לכך שיש לנו מדינה. וכאילו שכחנו באילו תנאים עשינו פעם התישבוּת: בחוסר קרקע ובחוסר מים ובחוסר דרכים וכבישים, בצמצומים פה ובקשיים שם. היינו מייסדים ישובים על בסיס ‘פרספקטיבה’. היינו אומרים למתישבים: אמנם יש כאן שטח של 200–300 דונם בלבד, ואתם צריכים שטח של 2,000 דונם, אבל אין דבר – ב’פרספקטיבה' נרכוש אותו. והפרספקטיבה נמשכה 12–14 שנה. אתם זקוקים למים רבים – הרי אנו מקווים שיהיוּ מים. כשהתחלנוּ כבר להגיע פה ושם למים, חקקו השלטונות חוק, האוסר העברת מים מאיזור לאיזור. אולי צדקו השלטונות פה ושם, אך אנו חשבנו, שזה נועד רק להציק לנוּ.

והנה אנחנו חיים ופועלים במדינת ישראל, ובעצם אנו חיים בתקופה של מהפכה אגרארית יסודית בארץ, אם כי אין כותבים על כך בעתונים, לפי שהיא נעשית יום יום. לפנינו שטח של 20 מיליון דונם, שאנחנו מיישבים אותם התישבות עובדת שאין עמה ניצול. אינני יודע אם רבות הארצות בימינו, בהן נעשית פעולה דומה. בפשטות כזו ובשקט כזה. הממשלה מנסה לקבל על עצמה עול של בנין בתים לעולים. באנו ואמרנו: כולנו מעונינים לפזר את היהוּדים באזורי ישראל, ואתם מוכנים להשקיע כסף בבתים. אל־נא תבנו את הבתים בתל־אביב או ליד תל־אביב או בין נהריה ובין גדרה; תנו לנו את הכסף שאתם מוכנים להשקיע בבניית קורת גג של משפחת־עולים היוצאת מן המחנה; אנו נשיג כסף מקרן היסוד ומהקרן־הקיימת וכספים אחרים, ונעביר את היהוּדים לדרום ולנגב, לגליל המערבי, לפרוזדורים. הדברים נתקבלוּ על דעתה של מדינת ישראל, ולא נאלצנו לעמול הרבה כדי להסבירם. אמרנו: יש עוד אֶלמנט אחד חשוב, מכריע. אם לא נעשה פעולת פיזור והיאחזות בקרקע במשך 3–5 השנים הללו של עליה, באשר הכרח הוא להוציא את היהוּדים מהמחנות ולתת קורת־גג לראשם, נפסיד, אולי, את הגורם הפינאנסי הזה כי היהוּדים ישקיעוּ את הכסף ברמת־גן וברחובות וישבו באשר ישבו. אנחנו מדברים על 17 אלף יחידות־משק ועל בתים ליחידות־משק אלה, והרי את הבית אנחנוּ בונים קטן כל כך וקבצני כל כך…

דובר אצלנו על בלוקונים. אני קורא לזה בית־ראשית או ראשית־בית – של 24 ממ"ר, לא גבוה ביותר ולא מטויח ביותר ולא מסויד ביותר, ואף־על־פי־כן בית. 400–500 לירה מוכפלות ב־17 אלף, הרי זה סכום של 6–8 מיליון לירה. אנחנו מצרפים את כספי הממשלה ושל קרן־היסוד ושל הקרן־הקיימת ושל מפעלי־השקעה אחרים ושל המוסדות המייבים, והסכוּם מתקרב ל־28 מיליון לירה, הוא ישוקע בביסוס ההתישבות הקיימת ובהעלאת 17 אלף משפחות חדשות על הקרקע.

איני רוצה שתטעו בדברי ולא תהיו שותפים לנו למעמסה הגדולה הצפויה לנו. 28 מיליון זהו באמת סכוּם גדול. אבל יישוב משפחה יהוּדית על הקרקע עולה 2,500 ל“י (בלי ערך הקרקע) בקירוב. אם בתש”ט העלינו כ־10.000 משפחה, ועכשיו אנחנו מדברים על העלאת 15–17 אלף משפחה לחקלאות, הרי שהדבר כרוך בסכומי ענק. בשנה הראשונה יכולים אנחנו להשקיע קרוב ל־250 ל“י, מחוּץ להשקעה בבית, ועם שווי הבית – סכום של 750 ל”י, כלומר פחות משליש של ההשקעה הכוללת. התקציב הציוני יצטרך להיות כביר ועצום, כדי שנוכל לעמוד בהתחייבויות כלפי התפתחות המשק, בנינו ופיתוחו. אם אינך מפתח משק, לא יהיה לו קיום; אם לא יהיה לו קיום, יחזור איש־המשק אל לשכת־העבודה או אל הציבור. עם זאת אמרנו: לפי שהמחנות מתמלאים במהירות ומתרוקנים בקושי – יש לחשוש, שבחדשי החורף, כשהבנייה מתקדמת בקושי, יתחיל המספר לעלות שוב; ואם בשנה החדשה יעלו עוד 150 אלף יהודים, תעמוד לפנינו שוב השאלה: מה תהיה הסטרוקטורה של הישוב? מה תהיה חלוקת האוכלוסיה? איך יימשך כיבושה של הארץ? והמסקנה היא, שיש הכרח לקפוץ קפיצת נחשון. אתה חייב לנתר על פני התהום ולעשות מאמצים הגדולים מכוחו של העם הזה. עלינו למהר ולהוציא אנשים מהמחנות ולפזרם מהר ברחבי הדרום והנגב; ואחר־כך ניאלץ ודאי לשאת עומס גדול, שכן יידרשו לנו אמצעים כבירים.

הממשלה החליטה לבנותהשנה 20 אלף בית, מזה קרוב 11 אלף בהתישבות. אנחנו תובעים מהממשלה ש’תקפוץ' ל־50 אלף בית השנה, המחצית מזה בהתישבות החקלאית, כדי שלא יצטופפו בערים ובעיירות. אני מתחיל כאותו יהוּדי, שקצה החבל כבר בידו ועתה הוא חסר את הפרה בשביל החבל…יש לנו בית, שהממשלה רוצה לתתו, וכיוון שכך רוצים אנחנו לעשות התישבות, והקרנות והעם היהוּדי חייבים לתת הכסף.

היו לפנים בארץ כאלף כפרים ערביים. הארץ היתה מעובדת באופן אכסטנסיבי, ואילו בכל מקום שאנחנו נכנסים דרושה אינטנסיפיקאציה. לפני שנה ניצבה לפני מטרה, – להגיע לאלף כפרים יהוּדיים אם נעלה השנה 150 ישובים נוספים על הקרקע, נגיע ל־700 ישוּבים חקלאיים. עתה אני מתחיל להרחיק את המטרה. מרחב אין אנו חסרים. אחנו מהווים מיעוט בגליל. ביקשנו את אנשינו במחלקה להתישבות להכין רשימה, היכן יהיוּ 150 הישובים החדשים, שאנחנו רוצים להקים השנה, ומתברר, שבגליל יתקעו השנה יתד 60 ישובים. 60 ישובים היו לפנים חלומה של הציונוּת, חלומם של קונגרסים לדור שלם.

ועתה על ה’פרוזדור'. עוד לא נקבעו גבולותיו. זהו מושג שיצרנו בעצמנו, ויש פלוגתות על גבולותיו. בדרך־כלל כולל הפרוזדור שטח של 400,000 דונם, בקירוב. לפנים היו פה כארבעים כפרים ערביים. מן המפורסמות מה היה שם רכושנו בחקלאות. אצבעות יד אחת הספיקו כדי מניית ישובינו שם. זכורים הוויכוחים בציונות על קרית־ענבים. היו שראוּ בהקמת הישוּב הזה כשלון גדול. היוּ וועדות ציוניות שטענו כך. עברו שנים וקרית־ענבים ומעלה החמשה ונוה־אילן ורמת־רחל עשו שליחות מיוחדת. זכורים החיפושים וההתלבטויות שלנו בקרקע ירושלים וסלעיה. הישובים שמניתי היו כל רכושנו בסביבה. מיום קום המדינה הקימונו בפרוזדור 25–26 ישובים חקלאים חדשים. האוכלוסיה החקלאית שלנו שם מונה 5.000–6.000 נפש, והאוכלוסיה הערבית– כאלפיים. בשעתו היו שם 30 אלף ערבים. הפרוזדור תובע פעולה התישבוּתית. ועדה מיוחדת של אנשי־מקצוע מניחה, שאפשר ליישב בשטח הזה עוד כמספר הזה – 20–30 ישובים חקלאיים.

אין צורך במומחיות כדי להבין שהחקלאוּת כאן אינה קלה. ירושלים הרים סביב לה, והפרוזדור – חלק גדול של ההרים בו ועלינו לאכלסו. הפרוזדור והבירה יהווּ אי־פעם את ירושלים רבתי. עתה, בלחץ הצרכים המדיניים, אנחנו מתחילים לבקש דרכים ונתיבות ולהבין, כי לא די בהעלאת אנשים ובהעלאת ישובים ובתקיעת יתדות. אפילו בבניין בתים יפים, לא די, אם עדיין האדמה אינה נענית. יש להניח, שכל השטח הזה בהרי ירושלים היה פעם מעובד עד אפס מקום, מדורג ומתוכנן, מיוער ונטוע, ואכן, במקומות בהם לא ניתן לשטפונות ולגשמים לסחוף את השכבה העליונה של הקרקע ולהניח סלעים ערומים, אנו רואים מטעים מכל המינים.

על אחת הגבעות בהרי עין־כרם אנחנו בונים ישוב של עולי יוגוסלביה: בית־זית. כדאי לבקרו. כל 25 ישובי הפרוזדור על 6 אלפי הנפשות שבהם רובם עדיין נתונים בראשית התפתחותם. להוציא אחדים, כגון קרית־ענבים ובמידה מסוימת מעלה־החמשה. כיום נראה לנו, שאפשר להגיע כדי אלפי משפחות שייעגנו בקרקע ההרים. שם אין אמנם אדמה שחורה וניר ארוך, ואין מקום שבו יעבור טראקטור בקלות, אבל אני רואה שם סדן כביר להשקעת מרץ וכשרון ושכל יהוּדי. קרית־ענבים ומעלה־החמשה, ובמידה מסוימת נוה־אילן, נותנים לנו יסוד להאמין ולקוות, שנוכל להחיות גם שטח זה המשתרע על 400,000 דונם. כיום ניתן לעיבוד ולגידול מטעים כרבע מהשטח הזה בלבד. שאר השטח זקוק להרבה זיעת־אדם ושכל־אדם ובמידת היכולת – גם לטכניקה. לאחר הכל לא יחיו הישובים הללו על החקלאות בלבד. עלינו לראות את המרחב הזה בירושלים רבתי, שיש בה מלאכה וחרושת וחקלאות ויערנות וקייטנות, וכל המתקשר לכך. שכן גם אותם 30 אלף הערבים שהיוּ שם בכפרים, לא התפרנסוּ על החקלאות בלבד. גם המתיישבים שלנו יחיוּ לא על החקלאות בלבד אלא גם על פרנסות אחרות, הקשוּרות בירושלים ובתל־אביב ובהתפתחות כל הארץ. הרי ירושלים עשויים לשמש ספקים של אבן־וסיד וחצץ לכל מלאכת הבנין. ואולי נגיע גם למלאכות־בית זעירות שונות.

החומר האנושי מסתגל בלא קושי רב ומתאים עצמו לכל מיני מלאכות־יד ולכל מיני פרנסות הקשוּרות לסביבתו..

ענין המים מצטייר לפנינו אחרת מהמצוי כיום. אין כוונתי לצינור שכבר הונח או לצינור שיונח. עלינו להשקות אלפים ורבבות דונמים, כי המטעים המובחרים בסביבות ירושלים, משתבחים ומוסיפים בתוספת מים קטנה. קרית־ענבים היתה משלמת מחירים אגדתיים בעד תוספת מים למטעיה. יש מחשבות על סכרים, על אגמים, ועל קידוחים (משהו כבר עשינו) במעמקי האדמה ובמעמקי הסלעים. לא כל מי הגשמים מתנקזים לים, ובחלקם הם נספגים בתהומות הרי ירושלים.

על פי תכנון ירושלים וסביבתה, מסתבר שהרטוב עשויה להיות עיר. אנשי הבטחון טוענים, שירושלים זקוקה מאד לכך, שבמרחק מסוים בינה ובין רמלה תיבנה עיר. אכן יש יסוד לכך שהר־טוב תהיה עיר, לפי שיש בה בסיס לתעשיה, והוא בית־חרושת גדול למלט. כשיש היאחזות חקלאית כלשהי בקרקע ומטעים ואחד או שני מפעלי־חרושת גדולים,הרי זה משמש בסיס לפיתוחה של עיר.

אין אני מניח שאוכלוסיית הפרוזדור תוכל לעלות במספרה על אוכלוסיית ירושלים, אך נראה הדבר שאפשר יהיה להביאה במספר שנים לא־קטן כדי 40,000–50,000 נפש. יהיוּ שם כ־5 אלפים משפחות חקלאיות, בין 15–20 אלף נפש, ועליהן יתוספו העוסקים בכל המלאכות ותושבי הר־טוב העיר. מובן, שזהו מכלול בעיות של תיכנון ושל כוח אדם ושל אמצעים גדולים.

לפרוזדור נביא מים מן הירקון. כאשר נוליכם לנגב. בעצם יש לנו שלוש קומות, שלושה שלבים בתכניתנו להשקיית הארץ. האחד הוא הצינור ה’הרפתקני‘, הציוני, שהנחנוהו לפני המלחמה כדי להוכיח לגויים שאפשר להוליך מים לנגב. הצינור, שהוא בן 6 אינץ’ בלבד, הציל לנו את הנגב, הציל אותם 13 ישובים מצמא והחזיק את הצבא. המצרים היו מפוצצים את הצינור, ואנשינו היו יוצאים שוב ושוב עם פלוגה מזוינת וממלאים את הבריכות. כך התנהלה שם המלחמה. זהו עדיין הצינור בו תלויים כל ישובי הנגב, המקבלים ממנו את מימיהם המועטים. אלא שאנו נתונים כבר בעצם הנחת הצינור הגדול, שקטרו 22 אינץ' הדומה לצינור העולה מחולדה לירושלים, והוא עשוּי לספק 14–15 מיליון ממ“ע מים ובתיכנון רחוק יותר – 40–50 מיליון ממ”ע מים. עלינו לרתום את הירקון, כדי להביא את מימיו לנגב, ובעברם סמוך לבסיס הרחב של המשולש נוכל לשאוב מהם, אם לא יתגלו בינתים מים בקידוחים. בינתיים ביצענו קידוח מוצלח בכפר־אוריה, קידוח בעל עבר עשיר בהיסטוריה הציונית. לי עצמי ניתנה פעם הזכוּת לעבוד בכפר־אוריה. היה שם מעין קטן בלבד. לא העלינו על דעתנו, שאפשר לקדוח בסביבה ההיא ולמצוא מים.

ואם נמצאו מים בקידוחים בכפר־אוריה, למה לא נמצאים גם בדרך להר־טוב או בהרי ירושלים? אך עד שיתגלוּ מים אלה ועד שנמצא שיטות לבניית סכרים – כי דבר זה טעוּן לימוּד וחקירה מרובים – יעמדו מים מן הירקון ומן הצינורות השונים לעזרת החקלאוּת של הפרוזדור.

ניתן את דעתנו על כך, שלא להחמיץ את ההזדמנוּת ולא להניח לזמן לחמוק מידינו, בלי לעשות מלאכת־כיבוּש גדולה, בלי להשלים את מלאכת־הצבא ואת המלאכה שעשינוּ זה 40–50 שנה. שנים חלמנוּ על כך, וכאשר בא פתרונו של החלום, לא היינו מוכנים. כיוון שכבר נכנסנו לתלם הזה, אנחנו רואים בעליל, שאם נחמיץ את השנים המעטות האלה והחמצנוּ את הסיכוּי להבריא את המבנה הכלכלי של העם היהודי.

נדמה לי, שאנחנו מנסים להדביק את ההיסטוריה. לעתים אנו באים בתביעות גדולות אל העם היהודי. אולם גם אנו כבר ישוב בן מיליון נפש. יהודי ישראל חייבים מעתה, לשאת לא במעשי המדינה והממשלה בלבד, אלא גם בעול־יישובה של הארץ. במידה גדולה משעשו זאת עד כה.

1950

א

מתוך דברים בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית, 27 במארס 1950

במחנות העולים בארץ מתגוררים בצפיפות גדולה קרוב ל־100 אלף נפש, מתוך כמאתים אלף שהגיעוּ לארץ מאז כינון המדינה.

מאז נתחדשו עלינו ימי ‘שיבת ציון’, היינו כחולמים. עשרות בשנים נשאנו עינינו לקיבוץ גלויות ולחידוש מלכות ישראל. דורות על דורות שקעוּ בדמינו געגוּעים להחזרת עטרת־ציוֹן ליושנה, אך משנפגשנו פנים אל פנים עם המפנה האדיר בהיסטוריה שלנוּ, היינו כאובדי־עצות.

המלחמה העולמית, המאבק עם השלטון המאנדאטוֹרי, השואה שהמיט עלינו היטלר, כל אלה מנעוּ מאתנו האפשרות להתכונן ולהכין הכלים והתכניות לקליטת המונים גדולים של שרידי שואת ישראל, השבים עייפי־נדודים לחיק מולדתם הישנה־חדשה.

לשנת 1950 צפינו לעליה של 150 אלף עולים חדשים. והנה התחוללה סערת עיראק, נגזר על כל יהודי עיראק־בבל לעזוב את ארץ מגוריהם תוך שנה אחת, והם עומדים להתוסף על אלה שהבאנו בחשבון את עלייתם השנה.

כגזבר הסוכנות היהודית, אשר עליה האחריוּת לעליה וקליטתה, חש אני את המשא הכבד והיקר בכל מוראו ומשקלו: מאה אלף נפש נמצאות כיום במחנות, ללא עבודה, ללא תעסוקה, אוכלי לחם־חסד הסוכנות היהוּדית… ודי כאב וצער. והנה עומדים להתוסף השנה עוד למעלה ממאתים אלף נפש שארץ־תקוותם נראית להם בדמות מגרש מגודר, מנוהל מלמעלה, מטופל ומטופח כמגרש צבאי, נתון לאדמיניסטראציה.

עם כל החיבה והמסירות שמשקיעים המאות הרבות של שליחי הסוכנות בטיפוּלם במחנות, בטבע הדברים שהם נתקלים בסלע קשיחות, חשדנות, רוגז־עצבים, טרוניות וקובלנות של יושבי המחנות. ואנו חשים בקשייהם ובמצוקתם. שחה נפשנו מצער ודכאון על המשבר האופף אותנו. כי הנה קרבו ובאו הימים הגדולים, וכוח אין ללדת.

בחדשים האחרונים מרבה אני לבקר במחנות־העולים וסופג את אוירת הלענה של חייהם. הדבר מחלחל בתוכי, ומכה על קדקדי, ואני מבקש מזור ומוצא. הפתרון מוכרח להימצא; הוא בתוכנו, בתוך הארץ הזאת, בתוך עמנו. יש לחצוב אותו מן המעמקים. מן העז מוכרח לצאת מתוק.

עם כל חומרת המצב העושה, לכאורה, לאַל כל בקשת פתרון, חש אני שמצוּוים אנו להוציא ביד חזקה את מחנות־הבטלה מיוון־מצולתם ולהצילם מן הדמוראליזציה שהחלה מתגלה פה ושם והעלולה לפשות ולעשות שמות בלבות האנשים. הננו עומדים מול סכנת התמוטטות מוסרית ומדינית איומה. נבצר מן הקופה הציונית לשאת בעול הכבד של הוצאת הקליטה הראשונה, של התקנת הדיוּר הארעי הראשון ושל הוצאות הסידוּר הראשון והכלכלה למשך חדשים רבים לרבבות אנשים, נשים וטף, זקנים ועוללים, המצטופפים במחנות.

עזרת הממשלה, שקיבלה על עצמה לדאוג לשיכון העולים בבנינים חדשים ובבנינים העזובים שישופצו, אינה מספיקה. כל חודש עשוּי להביא 15–20 אלף עולים חדשים. וכבר היוּ לא מעט מקרים שביום אחד באו 1000 עולים, ובמה קיבלנו את פניהם: במחנות גדורי־תיל, אהלים משומשים ופת־בג הסוכנות.

לאט לאט, אבל באינטנסיביות גוברת והולכת צומחת בי ובשלה התנגדות, עד כדי איבה, למחנה־עולים. וזועקת בי קריאה ממעמקים לפירוּק המחנות, לפריצת גדרותיהם ולהסרת המחיצות הקיימות בין יושביהם לבין תושבי הארץ הוותיקים. עלינו להפוך את כל הארץ הדום לרגליהם. עלינו להביאם לחלקי הארץ שהספקנו לבנות בדור שקדם למדינה וגם לפינות הארץ שעדיין נשארו במערומיהן ושממונן.

מאמין אני, כי המגע הבלתי־אמצעי של העולים עם שאר חלקי הישוּב יקרבם יותר למשימתנו, יקשרם למולדת, ועשוי הוא לעורר בהם תחושות נרדמות, כשרון למולדת ורצון איתן להיאחז באדמתה.

בכל הווייתי חש אני שיש להרחיב הכתף הציבורית התנועתית לקליטת העולים. יש להוציא המלאכה הזאת, שהיא בידי קומץ פקידים מסורים ונאמנים, ולהטילה בכל כובד אחריותה על הישוּב כולו, על עריו, מושבותיו, מושביו וקיבוציו. תהיה־נא פגישת אחים לכל אורך החזית ובכל מבואות החיים.

הנהלת הסוכנות היהוּדית ישבה רבות על המדוכה הזאת. קיימנו דיונים רבים וממושכים לשם חיפוּש פתרונים לבעיות הפיננסיות הקשות שתתעוררנה בחתירתנו להיחלץ מן המצוקה שהתהוותה, ולצורך הדחוף לאפשר לעליה לזרום באפיקים רצויים.

עד עתה הועלו הצעות שהיוּ בהן פתרונות למחצה, ולא היו אלא פאליאטיבים, ומעיקה ההרגשה כי הנה ביום מן הימים עלוּל הזרם לשטוף ולעבור מעל לראשנו. עלינו לבנות סכר או סכרים חזקים שיגדרוּ כל פרצה אפשרית.

ב

מתוך דברים בישיבת הנהלת הסוכנות, ב־10 באפריל 1950

בהשתתפות ראש הממשלה הח' ד. בן־גוּריון ושר האוצר אליעזר קפלן.

ישיבה מיוּחדת זו של הנהלת הסוכנות כונסה בזכוּת הבטחתי ליושב־ראש הנהלת הסוכנות להביא ‘הצעה ריבולוציונית’ לפתרון המצוקה במחנות העולים, ואני פותח דברי בהצעה: לשים קץ למחנות. לא להרחיב עוד את כוח קיבולם. להקים ברוחבי הארץ שיכוני־עולים או שכונות־עולים, ואפילו לתקופת־מעבר בלבד, שישתרעו מדן ועד באר־שבע. כל מקום במדינה המיושב יהוּדים, שיש בו התחלה של משק, יש להוסיף שיכונים לעולים. הקץ לשיטה הקיימת של המחנות לריכוז העולים. בשיטה הזאת אין הישוב הקיים קולט עליה; לא דגניה, לא עין־חרוד ולא תל־אביב אינן מקיימות מצוות הקליטה של העליה החדשה. משטר עליה, עליו התווכחנו ואותו קבענו כביכול, לקו לנו, פירושו שכל אחד מאתנו יחוּש אותו בתנאי קיוּמו ומהוי חייו הוּא. ודבר כזה טרם הוגשם בארץ.

אנו חיים בתקופה שכל רודן עויין מארצות ערב, יכול להחליט, כל אימת שירצה, לגזור גירוש על יהוּדי ארצו, שיהיו אנוסים לצאת בחפזון, ואנו נהיה מוכרחים לקבלם ולקלטם ללא אפשרות של הכנות ותכנון מוקדם. ומי אם לא מיליון היהוּדים הנמצאים כבר בארץ חייב לקבל עליו את עול הקליטה. המוסדות בלבד אין בכוחם לעשות זאת.

איני מפקפק כלל בכך שכולנו רוצים בהעלאת יהודים לארץ־ישראל במספרים גדולים וגדלים, ואפילו יגרום הדבר סבל רב לכולנו. אבל כיום, למעשה, אין הישוב הקיים נושא בסבל העליה החדשה, אינו טועם את טעמה של קליטת העליה, את חבליה וחיבוטיה. כיום הסבל והדאגה הם נחלת המוסדות בלבד ולא של העם.

עלינוּ לנקוט קו של פירוק הדרגתי ומכוּון של מחנות העולחם החדשים. היוצא יֵצא, ואל ייכנס אחר במקומו. ואת היוצאים נביא על אהליהם אל כל הישובים הקיימים – דגניה, כפר־גלעדי, נהלל, עפולה, ניר־עם – ונקים עשרות ישוּבים ארעיים שכל אחד מהם יקלוט כ־1000 נפש. נחסל את השיטה של פקידות, של אדמיניסטראציה – ותהיה הטובה ביותר,ונתחיל בהקמת ישובי־עולים עצמיים. אנו עומדים בראשית הקיץ והתנאים האקלימיים הנוחים של העונה יסייעוּ לנו בעבודתנו. ואל נחכה עד אשר יבנו בתי־קבע מתוכננים בישובי־קבע. הלא גם בחורף יושבים אצלנו אנשים באוהלים. ואם לא נספיק להקים בתים ויהיה קר בחורף – יימצאו יהוּדים רחמנים שיאספו את ילדי העולים לבתיהם.

ואשר לעבודה – אני מקווה ובטוח שתימצא עבודה בסביבה; ואם תחסר – אנו, יחד עם הממשלה, נתאמץ ליצור אותה.

במקום חיי בטלה מאונס ואכילת לחם־חסד, בהיותם רחוקים ממקום המשק והעבודה, על כל הדמוראליזציה הכרוכה בהם, יעבדו העולים במקומות פזוריהם ויקבלו תשלום בעד עבודתם.

במאמץ מרוכז נוכל ליזום עבודות: נסקל שטחים, נסתום ואדיות, נייער הרים. השיטה הקיימת היום היא איומה, היא לא באה לעולם אלא כדי להרוס אותנו. אנו קשרנו את עצמנו כמו אותו ילד, בחבל למיטה, ואיננו מתירים את עצמנוּ בחשבנו כמוהו שהפכנו באמת לסוסים.

כיום יושבים במחנות עשרות אלפי אנשים, ביניהם כ־4000 רווקים היושבים אף הם באפס עבודה. הנשמע כדבר הזה שאנשים צעירים, שאינם מטופלים במשפחות, ישבוּ במחנות חדשים ויחיו חיי בטלה?

שום דבר אינו מפריע לנו להוציא את האהלים מן המחנות ולהעמידם ליד הישובים לאורך כל מפת ישראל. הם, העולים, ואנחנו, יחד נחפש עבודה בשבילם: בישובים הקיימים, בסלילת דרכים וכבישים, ובכל עבודה שתימצא ותיווצר. כל הכסף שנחסוך נוציא ליצירת עבודות; כל משפחה יהיה לה מטבח משלה; נדאג לפתיחת חנות או צרכניה שתמכור מכולת; נעודד אחריות עצמית ואיניציאטיבה אצל כל אחד. כמובן, התכנית הזאת אינה מונעת מאתנו לעשות כל הניתן לעשות, כדי לפתח מפעלים משקיים־יצרניים חדשים לקליטה פרודוקטיבית של העולים.

ובינתיים, תתקדם תכנית הבניה של הממשלה. איני חושש להסתכן ולמַשכן את הכנסותינו בעתיד, כדי לקבל עצים לבנין באשראי, גם לזמנים קצרים ובינוניים. נתאמץ עד קצה האפשרות למען הרחבת התכניות להכשרת קרקעות ויעור, ובלבד שנפרק את המחנות. אני אומר את הדברים האלה מתוך אמונה שלמה שזו הדרך שאנו צריכים ללכת בה, ואין בלתה בתקופה זו. לו היינו עושים זאת לפני שנה, לולא הרגלנו את העולים לחיי בטלה במחנה משך חדשים רבים, היינו מכבר מסיימים את הפרשה העגומה הזאת. עלינו להציע תכניתנו זאת לממשלה ולתבוע ממנה לתת יד לביצועה.

תקופתנו היא של מאורעות קאטסטרופאליים ומעשים ריבולוציוניים, והיא תובעת לחרוג משיגרה ולנקוט מידות ואמצעים הולמים. את משטר העליה ועול הקליטה יש להעמיס על כתף יותר רחבה. את העולים יש להטיל לחיק הארץ ולחיק תושביה המסודרים, ולא לבודדם, ולא להבדילם, ואז ייקלטו העולים לחיי עבודה בארץ.

אין תכנית זו באה כדי לנער מעל הסוכנות היהוּדית את האחריות לעליה החדשה ולהטיל את עולה על מישהו אחר. הכוונה היא למצוא כתף ציבורית רחבה יותר: כתף ישובית, כתף של אחים לגורל ולתקוה.

ברור הוא כי לא ביום אחד נקים כל המעברות האלה. כבר אמרתי בישיבות קודמות שאנו חסרים דברים רבים, ובעיקר אוהלים, צריפים, צינורות להעברת מי־שתיה וכן כלי־עבודה. אבל, אם נחליט לפעול בקו שהצעתי, נתגבר על המכשולים ונמלא את החסר. החתירה למטרה תדרבן אותנו ותעודד. כל יום שעובר ללא מעשה הרי הוּא חטא.

המצב כיום הוא קשה. בגבולות התקציב שלנו אנו מתקשים לכלכל אף את העולים הבאים אלינו במיכסה שקבענו לנו. ומה נעשה אם נעמוד לפני הכרח להעלות עולים מחוץ למיכסה? כיצד נדלג על פני התהום? נוכל לעשות זאת רק על־ידי פיזור העולים ושילובם המיידי במערכה הכלכלית הקיימת. אם נרכז את כל העולים בסביבות תל־אביב, נסתבך בשאלת העבודה, שלא נוכל בשום אופן למצוא לה פתרון, אך אם נפזר אותם על פני כל הארץ, נוכל להנפוך חלק מן האמצעים לכלכלה, שאנו נותנים לעולים, לשם השקעה פרודוּקטיבית.

נתחיל מיד בהגשמת התכנית להקמת שכונות־המעבר לעולים החדשים (ואולי נקרא להן ‘מעברות’), וכן בהוצאת האנשים מהמחנות¹.

מבוא לתכנית שהוצעה למוסדות המיישבים, אוגוסט 1950

את התכנית המוצעת אפשר לסכם בקצרה כדלקמן:

1. האוכלוסיה החקלאית לפי הצעת הפיתוּח

נוסף על 16.000 יחידות משק, שנוסדו מיום קום המדינה, תתוספנה עד שנת תשי"ד כ־50,000 יחידות משק חדשות. או אז תהווה האוכלוסיה החקלאית (בעלי משקים, מלַוים המשתתפים בתהליכי הייצוּר החקלאי, כגון: מכונאים,בעלי־מלאכה וכו') כ־26% מהאוכלוסיה הכללית, שתמנה 2 מיליון נפש.

משקים חקלאים (כולל את הקיים עד קום המדינה) 103.000 יחידות־משק

20% עובדים מקצועיים בכפרים 20.000 יחידות־משק

150.000 דונם פרדסנוּת 10.000 יחידות־משק

40.000 דונם בריכות־דגים 1,000 יחידות־משק

סה"כ 134,000 יחידות־משק

134,000 יחידות־משק מהוות 26%, בקירוב מכלל האוכלוסיה. (אין מספרים אלה כוללים עבודות יעור והכשרת קרקע).

2. ההשקעות הדרושות

לשם כך נדרש סכום של 171 מיליון ל“י, בקירוב, ומזה כ־59,000,000 ל”י במטבע זר.

סכומים אלה אינם כוללים את ההשקעות הדרושות למפעלי ההשקייה האזוריים והארציים, שתסתכמנה ב-100,000,000 ל“י, בקירוב, ומזה כ־45,000,000 ל”י במטבע זר, וכן אינם כוללים את ההשקעות הראשונות. הנעשות על-ידי הקרן הקיימת לישראל, להכשרת הקרקע ותעסוקת העולים החדשים בתקופת פיתוח המשק, המסתכמת ב־27,900,000 ל“י ומזה 5,250,000 ל”י במטבע זר.

3. הספקת מזון לאוכלוסיה של 2,000,000 נפש

בדרגת הפיתוּח הסופית, יגיע הייצור החקלאי במשקים להספקת התצרוכת לאדם, כניתן בטבלה דלקמן:

סוג המצרך	תצרוכת לנפש לשנה כיום (בק"ג)	תצרוכת לנפש לשנה הפיתוח (בק"ג) בהתאם לתכנית	התצרוכת והייצור לפי התכנית התצרוכת בטון ל־2 מיליון נפש	התצרוכת והייצור לפי התכנית הייצור בטון	היצור ב%
קמחים	120	120	240,000	126,000	52
קטניות	3,6	15	30,000	47,000	1156
ביצים	264	365	730,000	730,000	100
חלב	72	300	600,000	600,000	100
ירקות עם תפוחי אדמה	120	140	280,000	324,000	1152
פירות בלי תפוחי־זהב	21	90	180,000	262,000	3145
בשר	11	24	48,000	20,000	41
דגים	15	15	30,000	25,000	83
סוכר	15	30	60,000	60,000	100
שמן	14	24	48,000	48,000	100
טאבאק	1	1	2,000	2,000	100

מטבלה זו נראה, כי פרט לחיטים (52%), בשר (41%) ודגים (83%) יספקוּ משקים אלה את כל התצרוכת לאוכלוסיה ויגיעו גם לעודפים בכמה מצרכים.

בשעת־חירום יוכל המשק החקלאי להחזיק מעמד ולכלכל את האוכלוסיה בלי תלוּת בגורמי־חוּץ, פרט לתוספת חיטים ולהבטחת הדלק הדרוש.

התכנית המוצעת בזה עובדה בקווים כלליים בלבד, בהתאם לאפשרויות הוודאיות בחקלאוּת בארץ, אך אין היא ממַצה את כולן (כגון: גידוּלי סיבים, בשר, דבש, דגי־ים, הרחבת תוצרות־היצוא וכו'). עם ליבוּן האפשרויות הללו עתידה התכנית להתרחב ולהשתפר.

הנחות יסוד

1. ייצור המזון

א) סימון דרך לייצור מזון במיכסה מאכסימאלית בשביל אוכלוסיה בת שני מיליון נפש בזמן הקצר ביותר.

ב) כלכלת האוכלוסיה בשעת חירוּם, בלי להזדקק לגורמי־חוץ.

נראה כי הדרך היחידה לפתרון המניח את הדעת היא– עיבוד שטחי שלחין נרחבים. שטחי מדינת ישראל, אפילו אם יעובדו במלואם לפי שיטות־בעל משוּכללות, לא יוכלו למלא את הדרישות הנ"ל.

עלינו להשתמש בשטחי שלחין לא רק לגידול ירקות, מטעים ומספוא אלא גם לגידולי גרעינים וגידולי תעשיה שונים. מובן מאליו שבכל תקוּפת המעבר יש להתאמץ לעבד את כל שטחי הבעל.

2. שימוש במטבע זר

על חקלאותנו להיבנות בלי להזדקק יתר על המידה למטבע זר; עלינו לחתור לתיאום בין משק אינטנסיבי, המנצל תנאי טבע של ארצנו ויוצר בעיקר מצרכי־מונופולין המכוּונים לשוּקי העולם, לבין משק המאפשר אי־תלוּת מאכסימאלית באספקת־חוץ אף בימי שלום.

חקלאוּתנוּ תהא זקוקה אמנם גם אחרי השלמת הביצוּע של מסכת־פיתוּח זו ליבוּא מסוים של אספקה לכמה מענפיה, אולם היא מתוכננת ליצוּא של תוצרת חקלאית. על כן יש לקוות שהיבוּא של אספקה לחקלאוּת והיצוּא של תוצרת חקלאית יתאזנוּ.

3. חקלאים בהרכב אוכלוסיית מדינתנו

עמנו חייב להיבנות על יסוד חברתי מוצק. אוכלוסייתנו צריכה לכלול לפחות 25% של חקלאים. במדינה בת שני מיליון נפש צריך הכפר לאכלס 500,0000 נפש; כלומר: כ־125,000 משפחות של עובדי־אדמה. דרישה זו דרישת־חיים היא לנו והריהי מחויבת מכל הבחינות.

4. דרכי הביצוּע

עלינו להראות את הדרכים המעשיות להשגת המטרות המפורטות לעיל. איפה, מתי, וכיצד תקומנה יחידות־המשק המשמשות אריחים לבנין כולו, מה הוא הקצב המאכסימאלי לפיתוח החקלאוּת ומה הם האמצעים הכספיים – הן במטבע ישראלי והן במטבע זר – הדרושים לביצוּע התכנית כוּלה, כל שנה משנות פיתוּחה.

מאחר שבעיקרה התכנית המוּצעת בזה מתבססת על פיתוּח שטחי השלחין, יש להביא בחשבון את האפשרויות הטכניות המעשיות של הספקת מי השקייה בממדים הדרושים ובאזורים שנקבעו על־ידי התכנית. התכנית החקלאית חייבת להתאים לתכנית הכללית של פיתוּח אזורי הארץ השונים, לתביעות־היסוד של פיזור האוכלוסיה ולצרכי לבטחון.

בזה ניתנת טבלה, המסכמת את מועד יסודן של יחידות המשק החדשות לטיפוסיהן, במסגרת התכנית הזאת.

מס סד.	טיפוסי־יסוד של יחידות	מספר היחידות החדשות הדרוש	מועד יסודן של היחידות החדשות
			תש"י	תשי"א	תשי"ב	תשי"ג	תשי"ד	סה"כ
1	משק חלב־שלחין	16,000	5,000	3,000	3,000	3,000	2,000	16,000
2	משק הדרים	5,000	1,000	1,000	1,000	1,000	1,000	5,000
3	משק אינטנסיבי	1,500	300	300	300	300	1,300	1,500
4	משק גידולי תעשייה	15,500	2,000	2000	3,000	3,000	5,500	15,500
5	משק גידוּלי גרעינים	14,000	700	3,700	3,200	3,200	3,200	14,000
6	משק מטעים במישור	4,000		1,000	1,000	1,000	1,000	4,000
7	משק הררי	10,000	2,000	2,000	2,000	2,000	2,000	10,000
	סה"כ	66,000	11,000	13,000	13,500	13,500	15,000	66,000

נתוּנים לתכנית

להלן מפורטים הנתוּנים העיקריים המשמשים יסוד לתכנית המוּצעת

1. הקרקע

בשלב זה של התכנית לא ראינו חשיבות מיוחדת לקבוע בדיוק את כל השטחים הבאים בחשבון לשלחין, והבאנו בחשבון רק את השטחים הוודאיים לכל הדעות. לאחר בדיקה בכל איזור ואיזור, הגענו לסיכום המתבטא במספרים אלה:

ס"ה השטח להשקייה עד הנגב 2,571,000 ד'

הנגב 729,000

אזורי ההר הניתנים לעיבוד 624,000

בס"ה 3,924,000 ד'

עלינו להדגיש כי אין סיכוּם־שטחים זה כולל את כל הקרקע בארץ. שאר השטחים יוכלו לשמש בעתיד הרחוק יותר לפיתוּח נוסף.

2. מקורות המים וכמוּתם

בתכנית זו הבאנו בחשבון רק את מקורות המים, אשר לפי דעת מומחים יוכלו לעמוד לרשותנו בזמן הקרוב.

לפי אומדן המומחים למים, יספקוּ מקורות אלה – 1,850,000,000 מ"מ מים לשנה.

מכמות זו הבאנו בחשבון 200,000,000 מ“מ לשנה לתצרוכת לשתייה ולתעשייה; 90,000,000 מ”מ לתצרוכת הפרדסנות הפרטית; את העודף חילקנו לפי המשקים באזורי הארץ השונים.

3. טיפוּסי משק

עד היום טיפלה החקלאוּת בשטחי השלחין בסוגי־תוצרת מעטים והם: ירקות, פירות ומספוא לבהמות־החלב. כדי לספק את תצרוכת האוכלוסיה במצרכים אלה, דרוש שטח קטן בהרבה מן העומד לרשותנו, וכמו כן כמוּת־מים פחוּתה מן הניתנת לניצוּל על־ידינו. לשם כך הרחבנו את מסגרת גידוּלי־הארץ כיום, הנדרשים לתצרוכת האוכלוסייה, על־ידי הוספת גידוּלי־שמן, גידולי־סוכר וגרעינים, וגידולי מאכל לאדם ולחי.

כדי ליצור תנאים יעילים לגידולים אלה, ראוּי לשלבם במסגרת משקית המאפשרת מחזור־זרעים, זיבוּל וכו', ולהתאים את טיפוּסי־המשק לסוגי הקרקע והאקלים באזורי הארץ השונים.

כל טיפוס־משק ביסודו הוא משק מעורב הכולל ענפי־משק אחדים, אך ההבדל בין הטיפוסים הוא בענף העיקרי, כמו: משק חלב, שעיקרו הוא הרפת, ושאר הענפים משמשים לאיזון העבודה, מחזור־הזרעים וכדומה, או משק־מטעים, שבו המטעים תופסים את חלק הארי ושאר הענפים הם ענפי לוואי וכו'.

ואלה הם טיפוסי המשק השונים:

טיפוס משק	שטח
1. משק חלב	30 דונם
2. משק אינטנסיבי	15 דונם (ליד הערים)
3. משק הדר	25 דונם
4.צשק לגידולי תעשיה	35 דונם
5. משק גרעינים	63 דונם (טיפוס מעבר)
6. משק מטעים	22 דונם
7. משק הררי	33 דונם

קווי פיתוּח

1. התפתחות המשקים

בקביעת התפתחוּתם של המשקים הבאנוּ בחשבון את הקצב המהיר ביותר הניתן לביצוּע, בהתאם לנסיון שנרכש עד כה במחלקה להתישבוּת.

לכל אחד מטיפוסי המשק דרך־התפתחות משלו. כמה גורמי־יסוד שאינם נתונים לשליטתנו קובעים את קצב פיתוחו של כל אחד משבעת טיפוּסי המשק הנ"ל.

לאחר שקצב הפיתוּח נקבע, שוב אנו כפוּפים לו הן במכסת ההשקעות הדרושות מדי שנה והן בכמוּיות התוצרת השנתיות של כל משק.

2. מספר המשקים

כדי להגיע למטרות שהצגנו לעצמנו עלינו להקים עד סוף תשי"ד 66,000 יחידות־משק חדשות. הרכבה של החקלאות יהיה אז כדלקמן:

התישבוּת עובדת ותיקה 18,000 יחידות

התישבות פרטית ותיקה 5,000 יחידות

התישבוּת ערבית 14,000 יחידות

התישבות עברית חדשה(כולל

כל היחידות שהוקמו מסוף תש"ט) 66,000 יחידות

בסך־הכל 103,000 יחידות

יש לציין שעם העוסקים בפרדסנות, בשירותים, מלאכה וכו' בכפר גופו תגיע אוכלוסיית הכפרים עד 134,000 בתי־אב, שהם כ־520,000 נפש.

3. חלוקת המשקים באזורי הארץ השונים

בהתחשב בטבעם השונה של אזורי ארצנו, בשטחים הפנויים, בדרישות הבטחון, ובעיקר בתכניות ההשקייה וכמויות־המים הדרושות לביצוע התכנית המוּצעת, מחולקים טיפוּסי המשק השונים לפי אזורי הארץ. אם נביא בחשבון כי, בממוּצע, מהוות כל 100 יחידות־משק נקודת־ישוּב חדשה, הרי יש בה בטבלה התכנית הכללית של יישוב ארצנו על אזוריה השונים.

4. הון־ההשקעה הדרוש להתישבות וּלמפעלי־ההשקייה

תקציב ההשקעות כולל הוצאות־פיתוּח של 16,000 יחידות־משק שנוסדו מאז קמה המדינה וייסוד ופיתוּח של 50,000 יחידות־משק נוספות, שתוקדמנה עד שנת תשי“ד. משנת תשי”ד ואילך דרושות השקעות לפיתוּח וביסוּס כל המשקים והשלמת מפעלי השקייה אזוריים ארציים.

טבלה 1: חלוקת המשקים לפי אזורי הארץ ותצרוכת המים

מס'	האיזור	ס“ה המים ב – 1000 מ”מ	מספר היחידות	שטח בעיבוּד
1	החולה	65,000	2,580	137,000
2	עמק גינוסר	9,757	635	15,000
3	גליל מערבי־זבולון	69,455	5,455	173,000
4	עמק הירדן	38,598	1,838	55,000
5	עמק יבנאל	26,935	1,135	44,000
6	גליל התחתון	55,560	2,280	124,000
7	עמק יזרעאל	165,375	8,475	386,000
8	חוף הכרמל	25,562	2,050	60,000
9	בית־שאן	101,030	4,405	136,000
10	שומרון צפוני	48,900	3,500	102,000
11	עמק־חפר–קאקון	69,250	4,750	148,000
12	השרון	103,000	7,200	217,000
13	מזרח מלוד	41,070	2,894	87,000
14	אזור תל־אביב	43,437	2,625	90,000
15	בית־גוברין־רוחמה־באר־שבע	99,722	4,720	240,000
16	רחובות־פאלוּג’ה	167,917	9,855	366,000
17	פאלוּג’ה־כביש באר־שבע	86,250	3,750	191,000
18	הנגב	343,555	13,490	729,000
	בסך־הכל	1,560,373	82,637	3,300,000

טבלה 2: סכוּמי ההשקעה להתישבות (ב־1000 ל"י)

שנת	סה"כ השקעה בבנינים וציוד	סה"כ השקעות במפעלי השקיה	סה"כ לשנה השקעה	מזה במטבע זר בבנינים וציוד	מזה במטבע זר במפעלי השקיה	סה"כ במטבע זר לשנה
תש"י	13,292	20,000	54,962	4,454	9,000	20,901
תשי"א	21,670	20,000	54,962	4,454	9,000	20,901
תשי"ב	28,251	10,000	38,251	9,727	4,500	14,227
תשי"ג	32,236	10,000	42,236	11,230	4,500	15,730
תשי"ד	36,495	10,000	46,495	12,774	4,500	17,274
תשט"ו	20,040	10,000	30,040	6,891	4,500	11,301
תשט"ז	12,051	8,000	20,051	4,136	3,600	7,736
תשי"ז	5,645	8,000	13,645	1,881	3,600	5,481
תשי"ח	1,996	8,000	9,996	618 -	3,600	4,218
תשי"ט	–	8,000	8,000	–	3,600	3,600
תש"כ	–	8000	8,000	–	3,600	3,600
ס"ה	171,675	100,000	271,675	59,158	45,000	104,158

אם נביא בחשבון את התקציב הדרוש לפיתוח כל אחד מטיפוּסי־המשק השונים, את מועדי ייסודם ואת קצב פיתוּחם, יהיו סכומי ההשקעה הדרוּשים (בסך־הכל ובמטבע זר) כמפורט בטבלה 2

יש להניח בוודאוּת שהמתישבים ישתתפוּ בהשקעות על־ידי חסכונותיהם והבאת הון עצמי כדי 10%–15% מהתקציב הנ"ל.

על סכומי ההשקעה האלה יתוספו כ־7,500,000 ל"י הון־השקעה פרטי לנטיעת 50,000 דונם פרדסים חדשים.

בטבלה הבאה סיכום ההשקעה לכל אחד מטיפוּסי המשק לשנה

טבלה 3: סיכוּם ההשקעה להתישבוּת לשנה לפי טיפוּסי המשק (ב־1000 ל"י)

	מס' המשקים	ההשקעה הדרושה לכל משק	ההשקעה הדרושה ס"ה למשקים	מזה במטבע זר לכל משק	מזה במטבע זר ס"ה למשקים
1.משק חלב־שלחין	16,000	2,800	44,800	1,005	16,080
2.משק הדרים	5,000	2,500	12,500	871	4,355
3. משק אינטטנסיבי	1,500	1,800	2,700	563	845
4.משק גידולי תעשיה	15,500	2,650	41,075	1,005	15,5775.
5.משק מטעים במשור	4,000	2,500	10,000	871	3,484
6. משק גרעינים	14,000	2,400	33,600	972	13,608
7. משק הררי	10,000	2,700	27,000	521	5,210
סך־הכל	66,000		171,675		59,159

יבוא החמרים המחושב בתכנית ההשקעות קטן ב־50% מהנהוג כיום בארץ. משום כך פחתה השקעת המטבע הזר עד כדי שליש מכלל ההשקעות במשק. סיבות לכך הן:

א. הבאנו בחשבון מיבני־משק שאינם זקוקים לחמרי־חוּץ אלא במידה מועטה ביותר.

ב. בהערכת החמרים הדרושים לביצוע משק ההשקייה הבאנו בחשבון מספר תיקוּנים ושינויים שהוצעו לא מכבר על־ידי מומחי המחלקה להתישבוּת. להשקיית הפלחה הבאנו בחשבון שימוש בצינורות קלים מטולטלים.

ג. 15% בלבד של הזרעים הדרושים לנו יובאו מחוץ־לארץ. עלינו למצוא במהירות דרכים לגידול כל הזרעים הדרושים למשקינו.

ד. יבוּא בעלי־החיים יצומצם למכסת פרה או עגלה אחת למשפחה. הוא הדבר לגבי יבוא בהמות־עבודה. כל הטעון השלמה בשטח זה ייעשה על־ידי גידול עצמי.

5. הייצור החקלאי

בטבלה 4 ניתן סיכוּם הייצוּר החקלאי בדרגת הפיתוּח הסופית בהשוואה לייצוּר בשנת תש"ט.

טבלה 4: הייצוּר החקלאי

המצרך	יחידות	שנת תש"ט	דרגה סופית
1. ירקות ותפוּחי אדמה	1000 טון	106	324
2. פרי הדר	1000 תיבות	3,400	28,000
3. פירות שונים	1000 טון	28.5	262
4. חיטים וקטניות	1000 טון	24	174
5. ביצים	מיליון	242	787
6. חלב	מיליון ליטר	84	600
7. בשׂר	1000 טון	7.5	20
8. דגים	1000 טון	3.5	25
9. שמן	1000 טון	1.6	48
10. סוּכר	1000 טון	–	60
11. טאבּאק	1000 טון	0.6	2
12. דבש	1000 טון	0.5	–

6. הכנסת האיכר

מאזני המשק של שבעת הטיפוסים מלמדים לדעת, כי רמת חייו של האיכר תהיה מניחה את הדעת בכל מקרה, מאחר שהכנסתו הממוּצעת תגיע ל־700 ל"י, בקירוב, נטו, לפי מחירי הקיצוּב כיום.

טבלה 5: הכנסת האיכר

טיפוס המשק	ס“ה הכנסה ל”י	ס"ה הוצאה לענפי משק, צרכי הפר, הפחתות ופרעון חוב	הכנסות האיכר נטו לפי מחירי הקיצוב כיום (ל"י)	הכנסת האיכר נטו לפי מחירים מוּזלים (ל"י
.1 משק חלב־שלחין	1,580	837	743	470
2. משק הדרים	1,082	548	534	528
3. משק אינטנסיבי	926	419	507	520
4. משק גידולי תעשיה	1,525	704	821	539
5. משק גידולי גרעינים	1,709	770	939	513
6. משק מטעים במישור	1,402	570	832	509
7. משק הררי	1,281	576	705	469

7. עבודות פיתוּח של הקרן־הקיימת בקשר להתישבות

סכוּמי ההון הדרוש להתישבות החקלאית הנזכרים לעיל מיועדים לצרכים חקלאיים בלבד, ואינם כוללים הכשרת קרקע ותעסוקת העולים החדשים בתקוּפת יצירת המשק, וכמו כן יצירת תנאים לשיכון עובדים ליד המושבות הגדולות. יש לזכור שלא כל אדמת ישראל, גם זו שהיתה מעובדת על־ידי הערבים, מתאימה כמות שהיא לחקלאות אינטנסיבית ומשק אורגני; היא לא תצלח לכך אלא לאחרי טיוב והכשרה. עשרות אלפי דונם שהיו נטוּעים פרדסים והוזנחו בשנים האחרונות טעוּנים בירוא העצים היבשים; שטחי קרקע גדולים שבעמקים טעוּנים עיזוק כדי לאפשר השקייה אינטנסיבית, ובאזורי ההרים אין ליצור אף משק חקלאי מודרני אחד בלי להכשיר קודם את האדמה על־ידי סיקוּל, דירוּג וכדומה. בתכנית שלפנינוּ תופס איזור ההר רק חלק מצער משטחו הכללי, כ־15%, וכדי ליישב את רובו – שהוא גם הכרח־בטחון דחוף – יש להכשיר תחילה את האדמה שנים אחדות; הכשרה זו נעשית על־ידי הקמת ישובים מיוחדים – כפרי־עבודה. אשר לתעסוקת המתישבים החדשים בתקוּפת יצירת המשק, וביחוד בעונת הגשמים, הריהי ניתנת על־ידי עבודות יעוּר.

במסגרת זו יוכשרו למעלה מ־300,000 דונם וייוערו כ־500,000 דונם.

עבודות אלה נעשות על־ידי הקרן־הקיימת באמצעיה, והן משלימות את תכנית ההתישבות החקלאית. הסכוּמים שבסעיף זה אינם כוללים את רכישת הקרקע הדרושה לביצוּע תכנית ההתישבוּת המוצעת בזה, ע"י הקרן־הקיימת.

8. ההון הדרוּש לעבודות הפיתוּח

1. הכשרת קרקע ויעור

א. תשי“א: 5000 משפחות –.280 ל”י לכל משפחה 1,400,000 ל"י

ב. תשי“ב: 3,000 משפחות נוספות לוטיפול ב־5.000 משפחות משנת תשי”א 3.600,000 ל"י

ג. תשי"ג: 3,000 משפחות נוספות וטיפוּל ב־8,000 משפחות משתי השנים הקודמות 2,600,000

ד. תשי"ד: 3,000 משפחות נוספות וטיפול ב־11,000 משפחות משלוש השנים הקודמות 4,000,000

ה. תשט"ו: 2,000 משפחות נוספות וטיפול ב־14,000 משפחות משנים קודמות 3,300,000

ו. 17.5% בעד הדרכה, כלי־עבודה, מכונות וכו' 3,250,000 ל"

1. מים לשתיה בכפרי־עבודה 3,000,000

2. עבודות השבחה:

א. ייבוּש החולה 2,500,000

ב. ניקוּז אדמות חקלאיות –.150,000 ל“י כל שנה 750,000 ל”י

ג. עבודות טכניות שונות כגון: יישוּב חולות, תכניות מנין, מדידות טופוגרפיות וכו' 2,000,000

סך־הכל 27,4000,000 ל"י

בוועידה השביעית של מפלגת פועלי א"י, אוגוסט 1950

… בעוד חמש או שש שנים, יש להניח, תתכנס הוועידה השמינית של מפלגת פועלי ארץ־ישראל. מה ומי נהיה אנו אז, בימי הוועידה הבאה? בדמיוני מצטיירת התמונה הבאה: מאות צירים שנבחרו על־ידי המוני חברי המפלגה מכל מרכזי הארץ, פינותיה וירכתיה יצטרפו אלינו. אוכלוסיית הארץ תמנה שני מיליון נפש, בקירוב. גולה אחר גולה תתרוקן מיהוּדיה, וקודם כל הגלוּיות המרודות והמעונות. הסתדרות הפועלים תשאב את עצמתה ממחצית המיליון ומעלה של חבריה, אשר בידיהם יהיוּ הגיי המשק המוקם, מנופיו, מחרשותיו, צינורותיו ומשכי־הזרע שלו – עם עובד רב, המקים את קהיליית העבודה והחירות הסוציאליסטית. דברים רבים יתרחשו בנוף הארץ ושטחיה. לארכה ולרחבה של הארץ ייבנו כרבע מיליון בתים בישובים בעלי מבנה שונה.

יקומו ארבע עד חמש מאות כפרים נוספים, לאורך רשת מסועפת של כבישים. בהר ובגיא, בצפון, בדרום ובנגב. לצדי הכבישים תתמשכנה שדרות עצים מצילים. באר־שבע תהיה עיר בעלת אוכלוסיה רבה, ולצדה מגדל־גד, כורנוב ואילת. כן יקומו עוד ריכוזים עירוניים וסביבם עשרות כפרים. כאלף כפרים יהיוּ אז בארץ, ובהם רבבות עובדים ומשפחותיהם מוציאי לחם מן האדמה.

ילדים ונוער לרבבות ישוֹקוּ בכפרים האלה.

הירקון לא יזרים עוד את מימיו לים־התיכון, אלא יסוב ממסלולו וישקה את מרחבי הדרום והנגב הצפוני. החולה תיובש וישובים יוקמו בה; מעינות בית־שאן ירוכזו. מי הביצות יהיוּ מי ברכה; עשרות ומאות מיליונים ממ"ע מים יועלו מנבכי האדמה, לפי מיטב הנסיון של המהנדסים, הקודחים, הפועלים והמתישבים בארץ־ישראל.

לא ‘התישבוּת האלף’ ¹ עליה הורגנו בשנים שעברו, כי אם אלף כפרים יהיוּ אז בארץ – בית־יוצר אדיר וסדן כביר לבריאת עם חדש, אשר יקים דור מושרש בקרקע, שזוף שמש מולדת, רווּי גשמיה, ספוג רוחותיה ובשׂמיה.

ובפי העם לא עוד בבל של לשונות, כי אם לשון ושיר עבריים; זמר וניגוּן עבריים יישמעו על כל הר וגיא. מוּסרו, כשרונו וגאונו של עמנו יפרחו שוב.

בשנים, האלה נצעד ודאי בצעדים מאוששים לקראת ניצול אוצרותיו של ים־המלח, ושל הכוח הרדום אשר בהפרשי הגובה בין הים התיכון ובין ים המלח. אולי כבר תיכּרה התעלה אשר תחבר את שני הימים.

ובפי העם לא עוד בבל של לשטנות, כי אם לשון ושיר עבריים; זמר וניגון עבריים יישמעו על כל הר וגיא. מוּסרו, כשרונו וגאונו של עמנו יפרחו שוב.

בשנים אלה נצעד ודאי בצעדים מאוששים לקראת ניצול אוצרותיו של ים־המלח, ושל הכוח הרדום אשר בהפרשי הגובה בין הים התיכון ובין ים המלח. אולי כבר תכרה התעלה אשר תחבר את שני הימים.

מדוּע אני עומד על כך? הנוגעים במידת מה במערכה הזאת, שהיא רק בראשיתה, יודעים, שזו מעמסה עצומה, מעמסה אדירה, עד שאתה חש כי הנה תכרע תחת כובד המשא, והמשא הלא יכבד משנה לשנה. ואנו טרם חדרוּ לתודעתנו החיים והערכים החדשים, הנוצרים והולכים בארץ.

אי הכתף, אי השליחים, אי החברים והחברות והנוער אשר ייחלצו לעשייה? אין מפלגה כשלנו יכולה להתקיים בלי שתשווה לנגד עיניה את התמונה הזאת, המלהטת באותיות־אש ומראות־אש.

אם לא נספיק להעלות בקרוב על הקרקע אלא 120 ישובים במקום 150, הרי יפול חלק מן האשמה, לפחות, על פועלי ארץ־ישראל, ובכלל זה על פועלי הבנין. הנה חסרים לנו 100 פועלי־בנין מקצועיים, והם מצויים בתל־אביב חיפה, וירושלים, ואף־על־פי־כן אין להשיגם. המהנדסים של המחלקה להתישבוּת מזהירים, לרגל התקרבוּת עונת הגשמים, ומטילים ספק אם יהיוּ עד אז גגות למתגוררים על פני השדות. ביקשתי לכנס מאה פועלים בעלי־מקצוע, כדי לנסות ולהשפיע עליהם. אומרים: שכר־העבודה של פועל מקצועי בתל־אביב הוא כך וכך. אמרתי: ניחא, אסכים לשכר זה.על כך ענו לי: גם בשכר־העבודה המופרז, בשכר ה’שחור' המקובל אצל הקבלנים, ספק אם תמצא את מאת הפועלים הללו. אמרתי בלבי: ההליכה לבנין לנקודות־הספר ולכפרי המרחב והשדות אינה נוחה, קשה לוותר על נוחיות, ולפיכך נביא מאה מומחים גויים מאיטליה. אם אברהם, יצחק ויעקב אינם רוצים לתקוע בשופר – ‘זאל דער גוי בלָזן שופר’, יתקע איוַאן בשופר; אם אין אנו יכולים לזכות במצווה – נזַכה בה את הזר. המפלגה וההסתדרוּת חייבים לדעת זאת. אפשר סימן בולט הוא לכך, כיצד חיים אנו את החיים הללו, כיצד מתכוננים אנו לקראת חמש השנים הבאות, לקראת אוכלוסייה ישראלית שמנינה שני מיליון נפש, לקראת אלף כפרים ושינוי פני הארץ.

עתים חושב אני: אולי אין העושים במלאכה מצליחים לקרב את הענין ללב הציבור, אולי אין אנו מצליחים להביא את הדבר לפני 80 אלף חברי מפלגת פועלי ארץ־ישראל ולפני 200 אלף חברי הסתדרות העובדים, – ולהמחיש לעיניהם את המתרחש והמתהווה בארץ.

אגיד מספר מילים לחברי הקבוצה, בקיבוץ ובמושב: יודע אני מה המעמסה, מה המשא הכבד הרובץ עליהם, וכיצד חרשו השנים האחרונות על גבם של אנשי הקבוצה והקיבוץ, מה עשתה בהם המלחמה, ומה עשו בהם צרכי ה’הגנה'.

כן אני יודע, כי אין עלייה זו עלייה קבוצתית. אין זה ניתן והריהו למעלה מכוחם של אנשי ההתישבות לעשות מעולים אלה אנשי קבוצה. אולם נדמה לי, כי הנעשה סוף־סוף עתה באזורי ההתישבות בהושטת עזרה לקליטה בכל צורה שהיא, אפשר היה לעשותו גם לפני שנה. בדרך זה היו חוסכים לנו אכזבה ומרירות ומונעים מן העולים סבל מיותר. נודה: היו חיפושי דרך, ונדמה לי שעלינו על דרך־המלך, וההתישבות נרתמת בעול קליטת העולים. אולם ספק, אם כוחות אלה בלבד יספיקו לנו לשנים הקרובות.

אין הישוב הקיים מספיק לקליטתם המעמיקה של העולים החדשים ולחינוכם. הם מצפים לכך, שגם ילדיהם יחנכום ויכניסום לעניני ארץ־ישראל. אולם העדר הדאגה שלנו לרבבות המשה’לך והשלמה’לך והזכריה’ים אלה שמתחת לעצי הזית בלוד וברמלה, מהו?

בתוך העליה בלום אוצר גדול למושב ולקבוצה – גם מהם תצא תורה, אולם קודם ניתן אנו להם. מדוע לא יֵצאו בנינו ובנותינו לכל כפר ולכל ישוב חדש לשנה שנתיים או שלוש? אני רואה בכך שליחות למפלגה, שליחות לאותם החלקים במפלגה אשר להם יאתה, שיש להם מה לומר ומה לתת מתוך ההכרה, הנסיון ודוגמת חייהם הם.

ונדמה לי, שאם נחיה כולנו בדריכות־אמת את השנים הבאות, כולנו מדגניה עד פועל הבנין סוג א' א', מן האיש במושב ועד לפועל בכל מקצוע אחר בעיר, יופחת סבל העולים החדשים, ולא תישארנה משפחות רבות בלי קורת־גג לראשם, בלי לשון עברית בפיהם ובלי חינוך לנוער.

זאת חייבת המפלגה לתבוע מחבריה. עליה לחתור למשטר־חיים התואם את היעוד הגדול, יעודו של עם מגשים ומקדם את מדינת העבודה, היצירה, החירות והסוציאליזם בארץ־ישראל. אכן, למען יעוד זה ראוי לעמול, להקריב, לשאת בעול קימוצים וצנע; לחיות במשטר ויתור על הרגלי נוחיות ועל צרכים שבמותרות.

המטרה קוראת לכולנו וביחוד קוראת היא לנוער. נקום ונעשה!

דברים בעקבות נאום של מ. סנה בכנסת, מאי 1951

בנאומו בכנסת, שהיה מלא יאוש ומרה שחורה, אמר מ. סנה, כי לו ראה בדרך, המוטעית כביכול, בה הולכת הממשלה, שביל עולה כלשהו, היה מצטרף אליה. אלא שאינו רואה כל שביב של תקווה. תקפני, לכן, היצר הטוב לנסות ולהציל, אם אפשר, את נפשו של סנה מיאוש. הנני מזמין אותו לטיול קצר בשדה פעולותינו בארץ מאז קום המדינה. נצא לשדה וניווכח, אם אמנם יש מקום למרה־שחורה, אם אמנם אין אף קרן אור.

נתחיל מ“בראשית”, לפני שלוש שנים, עם העליה ההמונית של רבבות ומאות אלפי אחים, כולנו היינו אז במידה ידוּעה בבחינת ‘אשר לא ידע את יוסף’. שנים על שנים דיברנו, קיווינו וציפינו לעלייה המונית. אולם משבא העם בהמוניו – אמנם לא כפי שתיארנו לעצמנו לפני שנים – היינו נבוכים במקצת. יש בדבריו של מ. סנה על נחשלות ועל התישבות נחשלת, הד מאותה מבוכה נפשית, אשר אפשר ונתגלגלה בתסביך של עליונות.

עשרות ומאות כפרים חדשים הוקמו ברחבי הארץ. כלום נפעם לבו של מ. סנה למראה עשרות אלפי הבתים הלבנים הפזורים ברחבי הארץ, עמקיה, גיאיותיה, הרריה ושפלותיה? מתי הורגלנו בכך? אי־עם אשר הורגל בכך? אי־עם, ולוּ גם גדול, חזק ועשיר מעמנוּ, אשר הקים התישבות חדשה בזמן כה קצר, ויישב פליטים ושרידים בממַדים כאלה?

ביקרתי ביוון וראיתי את נסיונה לבצע חילופי־פליטים עם תורכיה; המדובר בארץ בעלת מיליונים אשר לה חקלאות ותעשיה וצבא, והחילופים היוּ בין איכרים לאיכרים בכפרים העומדים על תלם, ובעזרה גדולה למדי מצד חבר־הלאומים. לא, אין אנו נופלים בשום פנים מאחרים.

שבעים שנה עברו עד שהצלחנו להעביר 15% מהיהוּדים בארץ לחקלאות. עתה עושים במלאכה גם מתישבים חדשים מבין יוצאי תימן ועיראק, בולגריה ויוגוסלביה, פולין וקפריסין, יוצאי כל הגלויות ושרידיהן. כמיליון דונם אדמה נפלו במחרשתו של העולה החדש, והרי זהו תהליך גדול של חלוקת קרקע להמונים תוך התנחלותם. האין בזה משום נחמה פורתא? במה נמדד משק חקלאי, כדי להוקיעו כנחשל או לשבחו כמתקדם?

כל היודע איך התישבוּ בתל־עדשים, במרחביה ובשאר המושבים והקבוצות וכל מה שעבר עליהם יווכח, שהיהוּדים החדשים האלה נאחזו בזמן קצר יותר, השקעה פחותה וביתר קלות ופשטות.

אשר למילווים: מדברים על דולר ‘משעבד’ ודולר ‘משחרר’. אילו היה בידי להביא לכאן נציגים מכל 500 הישובים, לרבות ישובי מפ"ם (‘השומר הצעיר’ והקיבוץ המאוחד) אשר מ. סנה הוא להם כאן לפה, כדי שיספרו על הנאתם מהדולרים ה’משעבדים' ועל העמידה בתור לקבלתם ועל הלחץ אשר שליחים מקבוצות ‘השומר הצעיר’ והקיבוץ המאוחד לוחצים עם תביעת חלקם. גם לי יש טענות למילווה זה, אולם התביעה העיקרית היא: מלווים נוספים וגדולים.

קשים הם חבלי־הלידה של המולדת. דרוש זמן ואורך־רוח והבנה. גם לבקיעת האפרוח מביצתו קצב הטבע זמן קבוע. לכל חבר הכנסת, ומ. סנה בכללם, שיביא מילווה טוב יותר, אידיאלי יותר, חסר־פניות, מובטחת הסכמת ממשלתנו לקבלו. ואגב: מרבית כספי המילווה הושקעו בחקלאות.

העובר בארץ רואה בכל מקום זריעה, נביטה, צמיחה ואיגרת כוחות. אנוּ זורעים, בונים ושותלים, והקציר בוא יבוא.

בוועידת איחוּד הקבוצות והקיבוצים, אוקטובר 1951

מה שלא עשה השכל והרגש התנועתי, עשה הסבל והזמן. הגענו לאיחוד, לאיחוד המאוחדים. אולם בכוּלנוּ פועמת הרגשה, שאין האיחוּד הזה כללי, לפי שאינו כולל את כל החייבים להיות מאוּחדים, את כל החיים חיי־קבוּצה, חיי־שיתוּף. כל המתרחש היום בארץ מחייבנו להיות עשירי־מעשים, כדי שיורגש מפעלנו בחיי ציבור־הפועלים, בחיי המדינה, בחיי ישראל, בחיי אותו השבט בתנועה השואף לחיים חברתיים שונים מהקיימים. ואני שואל את עצמי: כיצד נרים את המשא? או, מה הם המשאות אשר יש להרימם והם מחכים לכתף, לכתף החדשה, המאוחדת, המלוכדת. גם אם עדיין אין היא שלמה? כי אם תנוּעה זו, כמו כל תנוּעה חלוּצית אחרת, נידונה או דנה את עצמה להיות כלוּאה במסגרתה בלבד – ותהיה המסגרת קטנה או גדולה – והיא עושה רק את הנדרש לגוּפה היא, ואינה מכוונת מעשיה כלפי המוני־העם אשר ישנם בארץ ואשר עוד יבואו, אין היא קולעת למטרה. אם במציאוּת זו של חיינו, חיי עם המתכנס בארצו לחידוש חייו הלאוּמיים והצועד לקראת מהפכתו, יהיה כל זרם מסתגר בקליפתו ודואג רק לסידור עניני חייו הוא, סופו להפסיד את הזמן ואת ההזדמנוּת ההיסטורית.

אילו היינו עם היושב על אדמתו, אשר אינו נאבק על ההווה ועל העתיד, עם היושב לבטח זה דורות רבים, ובתוכנו היה קם זרם חברתי השואף לחדש דבר, והוא כובש שטח כלשהו משטחי החיים והחברה, אפשר כי היינו מסתפקים בכך. אך לא כן בתנועה החלוּצית, בתקוּפה זו בחיי העם היהוּדי. כאשר זרם חלוצי בתוכנו דן עצמו להסתגרוּת – חוששני שהוא מפסיד את מערכתו, את המערכה של העם. אנחנו יכולים לחיות ולפעול רק על במת העם כוּלו, ורק כאשר עיני העם כולו נשואות אל מעשינו, הקבוצה כבשה את כיבושיה הרבים, התגברה וצעדה קדימה, משום שנחלצה וצעדה בהתאם לצרכי העם. הקבוצה עמדה גם בראש דברים רבים שנעשו מחוץ לתחוּם הקבוצה. לא כל העליה ב' נעשתה בצורה קבוצתית, לא כל־שכן ה’מאבק' והמלחמה, אך התנועה הקיבוצית ידעה והצליחה, מוּנעת באימפולסים שלה, במרצה, ברצון־הכיבוש שלה, להתיצב בראש: בראש תנועת־הפועלים, בראש העם והארץ. ראינו בתנועה הזאת כוח מתפרץ, חלוּצי. לא יצאנו ידי חובה בדיבורים כי אם עשינו מעשי חלוצים, מעשי נחשון – והם טבעו את חותמם בישוב. עובדה זו קבעה את היחס לקבוצה, קבעה את מעמדה.

והנה נכנסנו לתקופה מהפכנית, לביטוּי הקיצוני של המהפכה בחיי ישראל, עם תקומת המדינה והמפעל הגדול, רב־הממדים, של קיבוץ הגלויות הקיימות. לא אנחנו בחרנוּ בגלויות, לא אנחנו החלטנו על צורתן והרכבן, לא אנחנו קבענו את גדלן במשך דורות. כאלה הן הגלוּיות, וזהו קיבוץ הגלוּיות, ואנו מצוּוים בהדרכתן. וכאן מבחנו של הכוח המתאחד. הוא עשוי להיות כוח מושך, כוח מדרבן, כוח צועד בראש, כוח משפיע מתוכו, מקרין מתוכו על הציבור כולו, כאשר כולנו רוצים ונכספים. הוא עשוי להיות כוח כזה על־ידי ביצוּר כיבושיה של המהפכה היהודית בארץ. המהפכה שלנו נתוּנה עתה במיצר. לא כל המיליון ורבע המיליון יהודים אשר בארץ עומדים דרוכים מאחרי הישגיה של המהפכה, מאחרי המדינה.

היו ימים והתנועה ההתישבוּתית נראתה אחרת בעיני העם ובעיני הציונוּת. היוּ אלה ימי יסוד ‘המשביר’. זוכרני איך ביטאנוֹּ את המלה ‘המשביר’ לראשונה באותה ועידה היסטורית על גדות הירדן והכנרת. גם אז היו ימי מצוּקה וחרדה לערעור הישוב הקטן. אבל הישובים הקטנים הרגישו אז, שהם הנתבעים הראשונים להציל את הישוב הקטן בארץ מחרפת רעב. מסופקני, אם נשמעוּ אז אותם הספקות, הפקפוּקים והוויכוּחים הנשמעים כיום, אם כי קנה־המידה של הטוהר המוסרי בחיי הקבוצה לא היה אז קטן מאשר היום. אבל הישובים אמרו אז: זה תפקידנו, זה יעוּדנוּ הציבוּרי, החברתי והציוני בשעה זו. אולי בזכות אותה החיטה והוויכוּח על אותן החיטים שנשלחו לישוב העירוני, רכשה התנועה הקבוצתית והתנועה החלוצית־ההתישבוּתית את אשר רכשה, את רום ערכה בעיני העם. כבשנו את ההכרה בחשיבותנו, משום שידענוּ להושיע בתקוּפות רוּח האדם החלוּצי, לוּלא הכינונוּ את הלחם לעם שהיה אז בארץ, ספק אם היינוּ עולים על הבמה ההיסטורית כפי שעלינוּ ואם היינוּ חשובים בעיני העם. כבשנו את ההכרה בחשיבוּתנוּ, משם שידענוּ להושיע בתקוּפות קשות, לנטות שכם ולסייע לפתרון.

צר לי, חברים, שהאווירה כיום שונה היא. חוששני שנחלשה ההכרה בישוּב, כי קיים כוח גדול הדרוך להיחלץ למעשי־ישע. חוששני, שמפסידים בעיני הישוב והעם את הערך שיוחס לנו באותם הימים, ימי מעשים, מפעלים והחלוציות לפעוּלה, בלי לחשב חשבונות רבים.

אם אינני טועה, הרי בימים הראשונים של דגניה וכנרת – ואני בימים ההם פועל בפתח־תקוה – כאשר הישובים המעטים והקטנים נתבעו להיות אסמי־הבר של פועלי ארץ־ישראל, של בעלי־ המלאכה והמורים –– העסיקו עבודה שכירה בזמן חדיש. ולא על כך נטוש היה אז הוויכוח, אם לזרוע הרבה או אם לזרוע בכלל, כי אם איך לספק את החיטים לישוב, באילוּ תנאים טובים יותר ומוסריים יותר לספק לאנשי העיר, לפועלים, לאינטליגנציה העירונית בימים ההם.

ואני חוזר ואומר: נזדמנה שעה רצינית, שעת־רצון, שעה חמורה מאד בחיי הארץ, בחיי הישוב, בתהליך קיבוץ הגלויות והמהפכה היהוּדית, הגוף הזה נתבע לנטות שכם למשימה לאומית כבירה, להצלת המהפכה היהוּדית בארץ־ישראל. זהו השיקוּל העליון המחייב את איש הקבוצה תוך כדי חיפוּש פתרונות לשאלה הכאובה והקשה לגבי פועל בעל הכרה סוציאליסטית: ההכרח להעסיק עבודה שכירה.

נעשו כמה נסיונות בארץ על־ידי קבוצות פועלים פרולטארים טהורים, בפתח־תקוה, להעסיק פועלים שכירים. נמצא הסדר־עבודה, שמנע מן הקבוצה האחת את אפשרות ההנאה מעודף־הערך שבעבודת הפועלים השכירים. יש כמה וכמה דרכים לכך, ויש לחפשן בתקופות־המעבר בחיי העם, הישוב, המדינה, והמפלגה, שחבריה עומדים בראש הממשלה הזאת; אוּלם אם אין מאחרי תנוּעת הקבוצה ציבור ותנוּעה, מה כוחה ומה משקלה ובמה תעשה את המלאכה?

אין לי צל של תרעומת על הקבוצה לגווניה על שלא התרחבה יותר בשנים אלה. הייתי מקורב לענין מכיר אני את טיפוס העולה, את מוצאו ואת חינוכו; אני מעיד שהדבר היה בלתי־אפשרי, שרק בדרך נס יכלו לקום מן העליה הזאת חקלאים ואנשי־קבוצה. כי מה הכשרתם להיות מבוני דגניה ועין־חרוד וממרחיביהן? איני מדבר, כמובן, על הדור השני של העולים.

בהכירנו זאת, נתבעת התנועה להתאזרות. אם חפצת־חיים היא, עליה לעלות שוב על במת המעשים ההגשמה של המהפכה היהוּדית בארץ.

התנוּעה המתאחדת חייבת למצוא דרכים כיצד להיעשות במידה רבה המשביר של הישוב, של הישוב הנגאל והנפדה. והשעה דוחקת.

הקבוצה צריכה לעשות גם לעצמה, במובן הרחב של המושג. עליה לחפש דרך להפצת תורת־חייה, להרחבת בסיסה.

הנה מצוי ברשת הישובים שהוקמו בשנים האחרונות ישוב הנקרא ‘הכפר־הירוק’. זהו משק־חווה־בית־ספר, השואף להיות מושתת על 500–600 בני נוער מהמחנות, מהישובים החדשים, מישובי־העולים ומכפרי־העבודה. זהו משק לכל דבר. ייתכן שהוא כבר מספק תוצרת לתל־אביב שאינה מועטת מתוצרתו של משק קבוצתי ותיק ממנו שלרשותו אותו שטח אדמה. תנו דעתכם על ‘הכפר הירוק’ ודומיו כי מהם עשויים לבוא חברים רבים לקבוצה. הושיטו לו יד.

מלבד כל הדברים שעושה הקבוצה, כדי לקרב ולכבוש את הדור הצעיר, הריני רואה משימה נוספת: תאמץ לה התנוּעה תריסר ישובי עולים, כדי לבנותם בזמן קצר.

לו היה כל ישוב בתנועה הקבוצתית המאוחדת מוציא ששה־שבעה אנשים, בלי יכולת משקית וחברתית, לפעולה בין העולים, אפשר והיינו מגיעים, תוך שנתיים שלוש, למחזור של אלפי נערים ונערות היוצאים להתישבות, לחיזוק התנועה הקבוצתית, זהו המעין והמקור. בכוחות משותפים ומאוחדים שיש להעלותם מקרבנו – ניתן הדבר לעשותו.

אני מזהיר את התנוּעה הקבוצתית מהסתגרות, מחיפוּש אחרי קומץ חברים וטיפוּל בנוער להשלמת הקבוצה הקיימת, כלומר מעיסוק רק בעצמנו, רק בגופנו, עם כל החשיבות הנודעת לכך. לא תהיה היענות ולא יהיה הד לדבר, אלא אם כן תטיל על עצמה הקבוצה מתקופה לתקופה – תפקידים המעלים אותה על במת חיי העם והמפנים אליה את עיני העם: הנה כאן הכוח החלוּצי, הכוח הכובש, הכוח היוצר, הכוח המשריש את העם, וממנו תקווה וישועה. רק במיזוג שתי פעולות אלו, אני רואה תקווה ועתיד לתנוּעה הקבוּצתית.

הקמת כפרי־העבודה כמה סיבות־אב היו לה: עצם השם מרמז על העיקר, על הבסיס שעליו נוסדה צורת התישבות זו – העבודה. העובדים הם עולים שהוצאו ממחנות גדושים עד אפס מקום אל מרחבי הארץ. לכל משפחת־עולים נבנה בית, ולו גם צנוע, שעה שבמחנה גרו שתיים שלוש משפחות באוהל. במקום ניווּן ובטלה במחנות, הובטחה לכל עולה עבודה יוצרת קבועה, ואפילו היא עבודה שאת פירותיה יאכלו המתישבים והמדינה רק כעבור שנים.

אלה היו המניעים להקמת כפרי־העבודה.

אין בכוח המדינה והעם היהוּדי לתת לעולה מיד יותר מאשר עבודה, קורת־גג וחינוך לילדים – וזאת נתנו כפרי העבודה. אך כדי להבין את טעמי מיקומם של הכפרים האלה, עלינו לייחד את הדיבור על ההתישבות בהר.

מראשית ימי ההתישבוּת בארץ ועד היום הוקמו בהרי גליל, אפרים ויהודה 93 ישובים (ששה מהם נפלו בהרי יהוּדה, בימי מלחמת השחרור), ומהם 73 ישובים שקמו לאחר יסוד המדינה.

אין להרחיב את הדיבור על החשיבות הבטחונית־מדינית שבהקמת ישוּבים בגבול הלבנון, מבֶּצֶת בואכה הונין, בגבול סוּריה, בגבול הרי הגלבוע ולמלוא אורכו של פרוזדור ירושלים, שכולו גבול.

אך ישוב ההר איננו צורך בטחוני בלבד, הוא גם צורך כלכלי. בישובי־ההר הבודדים שהיוּ לנו עד קום המדינה הוכיחו המתישבים, לאחר שנים של עבודה מפרכת בסיקול והכשרת קרקע, כי ישוב הררי יכול לקיים את עצמו בכבוד. המסע בהר מניב פירות נשירים החסרים בסל המזונות של האוכלוסייה, והרפת והלול בישובים ההרריים־הקבוצתיים הצליחו אף הם. ההר בעל האקלים המבריא משמש מקום נופש ליושבי הערים והשפלה.

בשלושה ראשים ניגשו המוסדות המיישבים ליישב את הרי ישראל ששוחררו לאחר הקרבות, ושהיו חשופים ברובם הגדול.

ראשית, בדרך של הקמת ישובי־הר קבוּצתיים ושיתופיים של נוער חלוצי וחיילים משוחררים. מאז יסוד המדינה הוקמו על־ידי המחלקה להתישבות ארבעה עשר ישובים כאלה, מהם שבעה בהרי הגליל ושבעה בהרי יהוּדה. רובם ככולם הוקמו מיד לאחר גמר הקרבות, או בשנה הראשונה לאחר קום המדינה. מחמת המחסור בגרעיני התישבות צעירה, כמעט ולא עלה בהר, לצערנו, כל ישוב נוסף של נוער חלוצי במשך השנתיים האחרונות.

עם התחלת התישבוּת־העולים הגדולה באביב ובקיץ תש"ט, החלו המוסדות המיישבים להפנות חלק ניכר מאירגוני־העולים לאזורי ההר (תרשיחא, תרביחא, סוכמתה, כפר־אוריה ואחרים היו מראשי ישובי־העולים). היה זה הכיווּן השני ביישוב אזורי ההר.

בתקופה המוקדמת בפעולת יישוב העולים, עמדו לרשותנו שטחי־קרקע הרים המתאימים, מבחינת גדלם, מקורות המים והמטעים הנטושים ששרדו (זיתים, ועצי־פרי אחרים). 30 מושבי־עולים בהר מסוג זה הוקמו על־ידי המחלקה להתישבות, מהם 15 בגליל ו־16 בהרי יהודה. מושבים אלה נמצאים עתה בתהליך הכניסה לחיי־משק מלאים המבוססים על מטעים ושלחין, אך גם הם, כשאר מושבי־העולים בשפלה ובכל מקום אחר, עדיין זקוקים – ועוד יהיו זקוקים שנים מספר – לעבודת חוץ, כדי למלא את מכסת ימי־העבודה.

בהקמת כפרי־העבודה הוחל בסוף קיץ תש“י ובחורף תשי”א, שכן –

א – המצב הבטחוני חייב הקמת ישובים ופעולת יעור נרחבת באזורי־ספר מסוימים.

ב – עליית תימן היתה במלוא קצבה; מעברות עדיין לא היוּ בנמצא, המחנות התמלאו עד אפס־מקום, ואנשיהם חיו בצפיפות ובטלה מנוונת.

אז הוחלט להקים כפרי־עבודה שביסודם הונחו כמה הנחות:

א. כפר־העבודה הוא, קודם כל, מקום תעסוקה, עבודה ופרנסה.

ב. הואיל ובזמן העליה למקום אין עדיין שטחי־קרקע מספיקים לעיבוד ויש ‘ליצור’ את הקרקע, יעסקו המתישבים זמן־מה בעבודות־הכשרה־ויעור.

ג. למתישבים ייבנו מיד בתים, או צריפי־מגורים.

ד. עם ‘יצירת’ הקרקע תעשה המחלקה להתישבוּת לפיתוּח המשק החקלאי.

ה. במשך הזמן יאותר השטח החקלאי המדוּיק שמסביב לכפר־העבודה, ותיקבע מכסת־הקרקע ומספר היחידות החקלאיות בכפר.

בצורה זו ובלחץ המחנות המלאים, הוקמו בסוף קיץ תש“י ובמשך חורף ואביב תשי”א 29 כפרי עבודה, מהם 9 בגליל, 2 בהרי הגלבוע, 2 בהרי אפרים ו־16 בהרי יהוּדה.

ובמאמר מוסגר: כדי להפריך את הטענה שרוב כפרי־עבודה מיושבים תימנים, נביא סיכוּם ההתישבוּת ההררית בארץ:

40 כפרים מיושבים יוצאי אירופה.

30 – יוצאי תימן.

17 – יוצאי ארצות־מזרח אחרות.

גם חלוצי קרית ענבים, עטרות, אלון, מצובה, נווה־אילן ורבים אחרים עסקו שנים רבות בסיקול והכשרה. הציוד המיכאני שלא עמד לרשות הישוּבים הראשונים בהר, והעומד לרשות כפרי־העבודה כיום, יקצר את זמן המעבר עד הגיעם לשטחי־קרקע ראויים לשמם.

לא היו למוסדות המיישבים אשליות בנוגע לקשייה של צורת־התישבוּת זו, אך היתה אמונה מלאה בלב העוסקים בדבר והיא קיימת, כי צורה זו של יישוב ההר היא חיובית, וכי רוב הישובים שהוקמו עולים על פסי התישבוּת הררית מלאה.

מה נעשה בכפרי־העבודה במשך 15–20 החדשים לקיומם?

א. ב־17 מתוך 29 כפרי־העבודה נבנו בתי בלוקים, אבן ועץ לכל המתישבים, ואילו בשאר הוקמו צריפים, ועתה נמצאים גם הם בתהליך של בניית בתי־קבע.

ב. בכל כפרי־העבודה הוקמו מוסדות־ציבוּר, כגון בתי־ספר, גני־ילדים, מרפאות, בתי־כנסת, מקוואות, ובכמה מהם גם מועדונים. מובן, שלא בכל מקום הוקמו המוסדות בקצב אחיד, ולא בכל מקום ניתן להחזיק צוות מורכב של מדריכים, גננות, אחיות וכו'.

ג. בכל כפרי העבודה סופקה עבודה קבועה למתישבים. העבודה היתה, בדרך כלל, רצופה.

אין להקל בדבר. עלינו לזכור, שהמתישבים ביתר צורות התישבות־העולים בשפלה, נאלצים לחפש, יחד עם המוסדות, ימי־עבודה ומקורות־פרנסה בחוץ. עוד יעברו שנים אחדות עד אשר ישקע המתישב כליל במשקו. ואשר לשכר העבודה, הרי בלי להיכנס לבעיית גובה השכר בכלל, אפשר לומר בוודאות, שרוב המתישבים בכפרי־העבודה חסכו משכר־עבודתם סכוּמים שיהיוּ בעזרתם בבנין משקם בעתיד.

ד. ב־15 כפרי־עבודה תוכננו השטחים החקלאיים, ברבים התחילו בעיבוד משקי־עזר ובכמה מהם כבר ישנה התחלה למשק חקלאי.

אם יש להתיחס בדרך־ארץ למתישבים, הרי במידה לא פחותה ראוים לו גם מאמצי המוסדות המיישבים וגם מאות המדריכים, המורים וכו', שהתנדבו לישובי־העולים בכלל ולכפרי־העבודה בפרט, אם כי מספרם לא הספיק אף פעם כדי הצורך.

כל הבודק את בעיית כפרי־העבודה ובעיית יישוב ההר בכלל, עליו לזכור, כי שנת תשי"א היתה שנת בצורת קשה. הנסיונות לזרוע ירקות־בעל בשטחי ההר (שבשנה כתיקנה מניבים יבולים יפים) עלו בתוהו; התבואה שנזרעה לא נקצרה, מקורות מים ומעיינות דללו וחרבו. כל אלה נתנו אותותיהם הקשים והוסיפו מרירות ואכזבה.

לקראת השנה הבאה מתכוונים אנו לשלב את כפרי־העבודה יותר ויותר במעגל היצירה החקלאית, לסדר השקייה בכל מקום שהדבר ניתן, להוסיף אינוונטר חי (לול, עזים, פרדות וכו') ובניני־משק. אך באותו זמן ימשיכו המתישבים לעבוד גם בהכשרת אדמות כפריהם וביעוּר ההרים בסביבתם.

העובר ליד אדמות זנגריה ורואה את מאות הדונמים של אדמת־העידית הנפלאה, הנחשפת ומתגלית מתחת לאבני הבזלת לאחר ההכשרה; כל הרואה את הקרקע השחורה והפוריה הנוצרת בין סלעי גורן, צוריאל, תרום ושאר כפרי־העבודה, יעריך כראוּי את המפעל הזה.

במשך שנתיים לקיומם של כפרי־העבודה הוכשרו בידי מתישביהם, בעזרת קק"ל, 13072 דונם, ו־4216 דונם נמצאים בגמר הכשרתם.

אלפי דונמים אלה של קרקע פוריה שנוספו למדינה באזורים כה חשובים, הם הישג בעל ערך עצום. אם נוסיף לכך את מאות אלפי העצים שניטעו בידי אנשי כפרי־העבודה, נגיע למסקנה כי עובדה זו כשלעצמה מצדיקה את קיומם.

אין איש בא לתקוף את יוצאי תימן על שעזבו כמה מהכפרים ולא עמדה בהם הרוח והסבלנות, החלטת המוסדות המיישבים בקשר לכפרי־העבודה ברורה: הכפרים שחלק מיושביהם עזבום ימולאו מחדש, וככל שצרכי המדינה ותנאי הטבע ידרשו זאת, יוקמו כפרי־עבודה חדשים, במגמה לעצבם ככפרים חקלאיים לכל דבר.

במועצת החינוך של ההסתדרות, טבת תשי"ב

שמחתי להזמנתכם, שכן זו לי הפעם הראשונה בעבודתי בארץ, שאני משתתף בכינוס המוקדש לעניני חינוך. שמחתי, כי בזמן האחרון החלה לקנן דאגה בלבי וחיפשתי דרך להשׂיחהּ. נדמה לי, כי צריך לצלצל עתה בפעמון גדול באזני הציבוריות שלנו ולעורר את הלבבות – לענין החקלאות. אפילו מבחינה פשוטה, היינו מבחינת הדאגה ללחם חוקנו. כי אם אנו שואפים לאוכלוסייה בת שני מיליון נפש, הרי שמתעוררת הדאגה ללחם. אכן, יש חשש שלא יהיה מוציא לחם מאדמת ישראל. דווקא עתה כשיש אדמה, מים, נסיון וגם טכניקה מסוימת, שנאגרה במשך עשרות בשנים. נאמר כאן, כי בשנים הללו עשינו קפיצת נחשון בשדה כיבוש השממה וההתישבות, והדבר מעורר את האשליה, כי כבר היינו ככל הגויים, כי בידנו ליישב המונים על האדמה ולחמנו יהיה מובטח. דבר זה אמת הוא רק בחלקו: אנו עושים, עשינו ועוד נעשה בשדה זה. אבל עם זאת הריני חרד ודואג, כי אם לא נספיק בשנים הקרובות לפזר את העולים ברחבי הארץ ולטעתם באדמת ישראל, לא נוכל לעשות זאת לאחר מכן. העולים האלה יקבלו את הצריפון, או את הבית במקום שיקבלוהו, וקיימת הסכנה כי כל אחד מהם ימשיך בפרנסתו הקודמת שהורגל בה, ומי יוציא לחם מן הארץ?!

בשנים הללו הושבנו 20.000 בתי־אב, חלק מהם מאותו החומר האנושי שהסכנו אליו וקורצנו ממנו – הנוער החלוצי. הנוער הזה הוא שהקים לנו את ההתישבוּת המעורבת שעליה עמלנו שניים־שלושה דורות. אשתקד עצרנו כוח להקים 45 ישובים, ושנה קודם לכן – 130 ישובים. לא הרחבנו יותר את גבולנו, מחמת המחסור בכסף, ועתה ישובים אלה הם בני שנה, שנתיים, שלוש. התברר, שלא הכל היה בסדר. העלאתם על הקרקע היה ענין של הכרח, אך חסרה להם הכשרה מתאימה. האטנו את קצב ההתנחלות מתוך דאגה, כי מה שפגמנו לא יתוקן בשנים הבאות. מצויים חברים השמים, בצדק, את הדגש על ענין ההכשרה החקלאית והרוחנית בתוך שלוש מאות הכפרים החדשים. כפרים אלה זקוקים לטיפול. הם חרשו אמנם מיליון דונם אדמה וזהו כשליש מן השטח המעובד על־ידי יהוּדים ולא־יהודים בארץ־ישראל. אך המצב בכללו מחייב דאגה רבה. אין אצלנו אף שכבה דקה של שליחי־ציבור, שמשי ציבור, או מורים, שיסכימו לשבת ולחיות בישובים אלה. לו התגוררה בכפר של עולים חדשים קבוצה קטנה של שבעה־שמונה אנשים בעלי רמת תרבוּת, עשוּיה היתה לשמש ציר מרכזי בחיי החברה, ולהעלות את רמתו של הכפר כולו. כמעט שאיני מכיר כפרים שנאחזו ונקלטו בהם מורים ומדריכים, המצוּוים להיות נושאי התרבוּת בכפר.

תוך שלוש־ארבע שנים יהיה מספרנו בארץ שני מיליון נפש, גם אם יוקטן קצב העליה. עלינו להעלות עוד 50,000 בתי־אב ולעשותם חקלאים יוצרים, חוששני, כי רמת העולים שיבואו תהיה נמוכה גם מרמת העליה שהגיעה עד כה: חקלאים לא היו מעולם, ולא־כל־שכן שלא שאפו לחיי כפר וטבע. חובה להתריע מקצה הארץ ועד קצה, כי אנו עומדים לפני סכנה שלא יהיה לנו לחם לאכול. והרי זו דאגה גדולה, שמצוּוים עליה עסקני החינוך. לפיכך שמחתי לבוא לכאן כדי לשמוע איך אתם, המחנכים, רואים את הענין ולגלות את דעתי, שאין אני רואה על שליחותנו בחינוך הילדים בישובים הקיימים בלבד, כי אם גם בחיפוש דרכים לשינוי הרוח בבית־הספר בכללו, כדי לעורר בנוער שאיפה ללכת לחקלאות. לא רק מוסדות להכשרת מדריכים לחקלאות נחוצים לנו. אנו חסרים גם אגרונומים, מהנדסים וכו' ובארץ רוצים כל אבא ואמא שבנם יהיה מהנדס או כיוצא בזה. אולם לנו נחוצים בעיקר יהוּדים חקלאים, שיש להם ענין בחיי כפר ומשק. אנו חיים בפחד, בחרדה ובדאגה, כי עלולה הקרקע להישמט מתחת רגלינו אם לא נעבדנה ונישבנה.

הסוכנות היהוּדית מוכנה לראות כל מוסד חקלאי כישוב ממש. ‘הכפר הירוק’ נבנה לא במעט בזכוּת השותפות של שני הגורמים – הממשלה והמוסד המיישב. אם מועצת־הפועלות תבקש את עזרת המוסד המיישב, נהיה מוכנים להושיט לה את מלוא העזרה, כי כל מפעל חינוכי־חקלאי מייצר מזון, ומבחינה זאת אין הבדל אם המדובר הוא בישוב של עולים מבוּגרים, או בילדיהם, שמהם צריכה לצאת תורת־החיים החקלאית.

ליד באר־שבע מבקשים אנו להקים מוסד להכשרה חקלאית. והרינו חושבים על עוד מקום אחד או שניים. אם יעמדו לנו הכוחות; אם יתרכזו האנשים שישאו בעול (‘הכפר הירוק’ התחיל בריכוז של גרעין מורים ומדריכים, ונכונה היתה גישתו); אם יימצאו כוחות פדגוגיים שיסכימו להקים את המפעלים, יחיו הגורמים ההתישבותיים נכונים להיות שותפים. יש למצוא את הכוחות אשר ירימו את המוסדות האלה במשך שנה־שנתיים־שלוש לדרגה חשובה, יטפחו הם אווירה של יחס חם לחיי כפר וגם יקנו ידיעות בחקלאות. היה לנו בית־ספר חקלאי בארץ, אשר חלק גדול מחניכיו פנה לנהגות ולא לחקלאות. איני מזלזל במקצוע זה, אולם אנוּ מבקשים חקלאים ממש, עובדי־אדמה, מוציאי לחם מן הארץ.

המוסדות המיישבים של הסוכנות היהוּדית ושל הממשלה יהיוּ מוכנים, לסייע במידת יכולתם במאבק זה עם האווירה הציבורית, המורידה את קרן הכפר, ולהיות אתכם בכל אשר תעשו כדי להעלותה. הכרח הוא לעורר הלך־רוח אחר בציבור שיביא התענינות־יתר בחקלאות, למען יימצאו כתפיים לשאת בעול יישוב הארץ.

בקונגרס הציוני הכ"ג, 1952

הגורם הראשוני בבנין המדינה היתה העליה ההמונית. ביום קום המדינה מנה הישוב 650,000 יהודים בקירוב, ישוב קטן זה נשא בעול ייסוד המדינה ובעול מלחמת השחרור.

עם הקמת המדינה ניתנה התשוּבה ההיסטורית לבעיית־היסוד של עם ישראל: הוקם מרכז לאומי־פוליטי לעם, מקלט להמוניו בגלויות שונות. העליה רבת־הממדים שימשה ביטוּי מובהק למהפכה שחלה בחיי העם, ממחנות־הריכוז באירופה, מהגלות הדווּיה באפריקה, ממרחבי ארצות אסיה והאיסלם, בהן מאיימת על היהוּדים סכנת־הכליה, מארצות מזרח־אירופה, בהן שללה המהפכה הסוציאלית מהמוני היהוּדים את היסוד לקיומם הכלכלי ולהתפתחותם הלאומית, החלו לזרום לארץ יהוּדים במאות אלפים. במשך ארבע השנים שעברו מיום הקמת המדינה, הגיעה העליה ל־700,000 נפש והישוב הוכפל במספרו. נוסף על כך נתן הריבוּי הטבעי בתקופה זו כ־100,000 נפש; הישוב שהגיע בסוף השנה הרביעית לקיום המדינה ל־1,411,000 נפש, גדל איפוא ב־123 אחוז. המטרה שהצגנו לעצמנו עם קום המדינה להכפיל את הישוב במשך ארבע שנים – לא רק שהושגה במלואה, אלא גם עברנו עליה בעשרות אחוזים.

למדינה ניתן על־ידי כך חיזוק כמותי; לא הרי ישוב עברי של 650,000 נפש כישוב של 1,411,000 נפש. למדינה ניתן גם חיזוּק משקי. נוצר שוּק פנימי גדול בעל צרכים ובעל כושר־קליטה רב. לרשות המשק הדינאמי שלנו הועמדו ידים עובדות, משימות גדולות התיצבו לפני הכלכלה העברית. הגידול המהיר של האוכלוסיה היה לכוח דינאמי, דוחף ומדרבן ליצירה בלתי־פוסקת. עם זה יש להודות, שהעלייה הביאה שינוי יסודי במבנה הישוב מבחינת הגיל והמין, וביחוּד שוּנה מן היסוד היחס בין המפרנסים לבין התלויים, כלומר חל שינוי מכריע במבנה המקצועי של הישוב. בקרב החלוצים והעולים של העליות הקודמות היווּ הצעירים בני הגילים 15–30 למעלה מ־60%. לעומת זאת היה נמוך אחוז הגילים הגבוהים ואחוז הילדים. בעליה ההמונית אחוז הצעירים בני גיל 15–30 הוּא נמוך ומגיע בממוצע כדי 33.4 אחוז. אחוז המפרנסים בישוב שנים שקדמו למלחמת־העולם היה 39, ואילו בשנות 45–1942 עלה ל־42–45. אולם בעלייה ההמונית אחוז המפרנסים הוא בין 29–30, ומשום כך ירד אחוז המפרנסים בישוב ל־37–38. ירידה זו פוגעת קשה בכושר־הייצור של הישוב. עם זאת יש להעריך כראוּי את העובדה, שמספר המפרנסים בישוב גדל מ־200,000 בשנת 1948 ל־510,000 ב־1952.

גם לעובדה החיובית של ריבוי הילדים בעלייה ההמונית נודע ערך מיוחד, – ריבוי זה מבטיח את גידול כוחנו היצרני בעתיד.

השינוּי במבנה המקצועי של הישוב

גלויות שלמות עלו לארץ, גלויות שסבלו ממחסור עצום במומחים, באנשי המקצועות החפשיים ואף בפועלים מאומנים, כך, למשל, לא הביאה עמה גלות תימן רופאים, אחיות, טכנאים ומורים. הוא הדין גלות קורדיסטאן, פרס וצפון אפריקה. עובדה זו מכבידה על בנין המשק ומשמשת גורם מסייע לאינפלאציה, שכן ככל שגדל הביקוש לבעלי־מקצוע עולות תביעותיהם.

גם בתקופות שקדמו העמיד כל גל עלייה את הישוב לפני תפקידי פרודוקטיביזאציה של המוני־העולים והכשרתם לכל סוגי עבודה ומלאכה, אולם העלייה ההמונית של ארבע השנים האחרונות החמירה תפקיד זה. פרודוּקטיביזאציה של המוני העולים היא חלק במהפכה הלאומית שלנו. בלא מתן הכשרה מקצועית להמוני העולים, אין אפשרות של קליטה פרודוּקטיבית; בלא קליטה פרדוּקטיבית אין להגיע לעצמאות כלכלית, שהיא מתנאי העצמאוּת המדינית.

ההכרה בסלקציה של העליה

היתה זו עלייה סטיכית. לא נהגנו בה בשיטות של סלקציה. לא התנינוּ את הזכוּת לעלייה בתנאים מוקדמים. העובדה שיהוּדי רצה לעלות, היא היא שהקנתה לו את היתר הכניסה וזכות ההתאזרחות בארץ. יש לקבוע, שכמה עדות בחו"ל, ניצלו לרעה את עמדתה של מדינת ישראל לגבי זכוּת העלייה הבלתי־מוגבלת של כל יהוּדי ושלחו אחוז גדול זקנים, תשושים ובלתי מוכשרים לעבודה, שהיו למעמסה עליהן.

מקץ ארבע שנים לקיוּם המדינה הגענו למצב המחייב שינוי מסוים במדיניות זו של עלייה חפשית. כוח הקליטה של הישוב לגבי עולים שאין בידם לשאת את עצמם, הגיע לגבול שאין לעבור. את עלייתם של הלקוים בגופם יש להגביל במידת־מה, בהתאם ליכלתה של המדינה לדאוג להם.

העלייה חיבת לתת את חלקה גם למאמץ לייצור המזונות בשביל הישוב. על כן קבעה הממשלה, כי על העולים בני 15–35 להתחייב לעבוד שנתיים בחקלאות.

קליטת העלייה

העלייה ההמונית העמידה אותנו לפני בעיית הקליטה. הרבה פנים לבעיה זו. ראשית כל, נשקפה לנו סכנה של אוכלוסיה מצטופפת בבתי־עולים כעין גיטו של עולים בתוך הישוב הוותיק. בתקופה מסוימת הגיעה אוכלוסיה זו בבתי־העולים ל־100,000 נפש ומעלה. במרכז תשומת־לב עמדה, על כן, הדאגה להעברת העולים מבתי־העולים. הם הועברו לערים ערביות נטושות שנתחדשו כערים עבריות, לפרברים הערביים שנתרוקנו מתושביהם, למושבות העבריות, לקיבוצים ולקבוצות, למושבים ותיקים וגם למאות הישובים החקלאיים שהוקמו. לבסוף העברנו את העולים למעברות ברחבי הארץ; 678,000 נפש מן העולים נקלטו על־ידי הישוב הקיים והקימו ישובים חדשים, ורק כ־19,000 נפש (18,709) נשארו בבתי־העולים, רובם נכים או מקרים סוציאליים. הערים והמושבות קלטו כ־285,000 נפש, ההתישבות החקלאית, כ־109,000 נפש, במעברות נמצאים כ־177,000 נפש. פיזורה וקליטתה הפיסית של העלייה לא היו מצליחים בשום פנים, לולא היו מלוּוים תנועת־בנין רבת־ממדים.

הבנין

יצאנו מתקופת המלחמה העולמית במחסור גדול בדיור. הבנייה שהוקפאה בימי המלחמה, נתקלה בתקופה שבין שתי המלחמות בקשיים של אשראי ובמחסור בפועלי־בנין מקצועיים. על כן היתה צפיפות הדיור של הישוב גדולה גם ערב הקמת המדינה. עם העלייה ההמונית היה פתרון בעיית הבנייה תנאי מוקדם לקיומו הפרודוקטיבי של הישוב.

ללא קורת גג אין אפשרות של עבודה ויצירה. שיקמנו את הערים הערביות הנטושות, על־ידי השקעת מיליונים לירות בתיקונם, בשיפוצם ובהתאמתם של הבתים לרמת־הדיוּר של אוכלוסייה אירופית. אולם עד מהרה נתמלאו הערים הנטושות ואף הפרברים הנטושים עד אפס־מקום הסוכנות היהוּדית והמדינה נרתמו למשימה של בנייה. מיום הקמת המדינה עד סוף שנת 1951 הוקמו על־ידינו 97,408 חדר לעולים בשטח כולל של 1,930,189 מ“מ. בשנ 1951 בלבד הקימנו 59,252 חדר על שטח של 1,000,250 מ”מ. אין אנו כוללים במספר זה את רבבות היחידות של דיור זמני, כגון הפחונים והבדונים. הצלחנו להוציא רבבות של משפחות מהפחונים ולהעבירם לדיור־קבע. כמעט שחיסלנו את האהלים, אשר בהם נאלצנו לשכן בתקופות מסוימות אלפי משפחות.

לחץ צפיפות־הדיור בישוב הוותיק שהיה גדול מדי, וכן הלחץ של הריבוּי הטבעי שהתברכנו בו, חייבו את המשך הבנייה גם לישוב הוותיק. במשך ארבע השנים נבנו בישוב העברי, בסקטור הפרטי, כ־35,000 יחידות־דיור. ההשקעה בבנייה לעולים במשך השנים הללו הגיעה כדי 72 מיליון לירות בקירוב.

גם בהשקעה עצומה יש לראות את אחד הגורמים לאינפלאציה הקיימת. גם מעינינו לא נעלם, כי ריבוי השקעות בבנייה פוגע בייצור לצריכה השוטפת. ההון המושקע בבנייה חסר בסקטורים לייצור לצרכים שוטפים. הידים העובדות העסוקות בבנייה, חסרות גם הן בסקטורים אחרים של המשק. הבנייה מחייבת גם השקעות רבות בכבישים ובשירותי־ציבור. אולם לא היתה לנו ברירה, עלייה ללא בנייה יוצרת שבטים נודדים ואבק־אדם. למראה הפרברים החדשים שצצו ליד הערים הקיימות ומהווים כמעט ערים חדשות, למראה המושבות שהיו לערים ומאות הישובים החדשים של בתי־הדיוּר ובתי־המשק שבהם, מתברר, כי לולא תנוּעת הבנייה לא היינו כובשים את רחבי הארץ.

לפי כל הנתונים שבידינו צועדת מדינת ישראל בראש הארצות הדואגות לדיוּר אזרחיהן.

עדיין הצפיפוּת בערים גדולה, עדיין 175,000 איש נמצאים במעברות. עוד עלינו להקים מאות ישובים חקלאיים חדשים. הצורך בבנייה חדשה הוא עצום, אולם מצבנו הכספי החמור מטיל עלינו חובת בחינה מדוקדקת של הצרכים וקביעת שלבי־עדיפות לגבי השקעותינו. עלינו להעדיף את צרכי השיכון הדחופים ביותר, ולצמצם את הבנייה במסגרת יכולתנו לספק חמרי־בנין. הבנייה תהיה גם לעתיד אחד מענפי־המשק הפעילים ביותר, אולם אין בידנו להקציב לה את המקום המרכזי בתכניותינו כפי שעשינו בארבע השנים האחרונות. הישוב הותיק ייאלץ לוותר על סיפוק צרכיו בבניית דירות לטובת העלייה ההמונית, לטובתו של המשך מפעל קיבוּץ הגלוּיות.

החקלאות העברית בהתפתחוּתה

הקליטה הגיאוגראפית נתאפשרה על־ידי הבנייה רחבת־הממַדים, אינה אלא שלב ראשון במבצע הקליטה. השלב השני הוא – הקליטה הפרודוּקטיבית של העולים בענפי־המשק השונים. מקום בראש תופסת החקלאות, והיא צועדת בראש ענפי־המשק בתהליך הפיתוח והגידול.

המהפכה הלאומית שאנו נתונים בה, מצאה את ביטויה הכלכלי הבולט ביותר בהתקדמוּת המהפכנית של החקלאות העברית. השטח המעובד על־ידי יהוּדים הגיע השנה ל־3,400,000 דונם.

הרפת גדלה מ־33,576 ראש בשנת תש“ח ל־60,500 ראש בשנת תשי”א, מזה 35 אלף פרות חולבות, ובשנה הבאה שנת 1952־53 יגדל העדר ל־75 אלף ראש, מזה 40 אלף פרות חולבות. כבר השנה יהיה לאל ידנו לייצר 63 ליטר חלב בקר (כולל תוצרת־חלב) לכל נפש בישוב, ובשנה הבאה נגיע ל־95 ליטר חלב.

הלוּל הגיע בתשי"א ל־3,250,000 מטילות. ייצור הביצים הגיע ל־400 מיליון לשנה וייצור בשר־עוף ל־5,500 טון. אולם עם ההכרח להתאים את היקף הלול ליכולתה של החקלאות לספק לו את אספקתו, נצטרך לצמצם את היקפו ולהעמידו על 2,700,000 מטילות. אספקת הביצים תועמד, על כן, על 360 מיליון ביצה. הפחתה זו לא תניח לנו את האפשרות לספק 220 ביצים לנפש, כפי שתובעת תורת־התזונה, ונהיה נאלצים להסתפק ב־200 ביצה לנפש.

עצמאות הרפת והלול. חל מפנה מכריע בחקלאותנו, המבטיח עצמאות באספקה לרפת וללוּל. גידולי־המספוא משטחי־השלחין ומשטחי־הבעל, יספקו לנו בעתיד הקרוב במלואם את מנת־הבקר ואת כל הגרעינים ללוּל. יבוא המספוא יצומצם ליבוא חלבונים מן החי ולחלק של הסובין והכוספה.

הישג זה לקראת העצמאות החקלאית הוא תוצאה של הרחבת שטח הפלחה, שהגיע ל־3,050,000 דונם בשנת 1951־52. גידולי־מספוא־שלחין הגיעו לשטח של 200,000 דונם, ויגיעו ל־265,000 דונם בשנת 1952־53.

ירקות. תודות לשיתוף־פעולה בין משרד החקלאות, מחלקת ההתישבוּת של הסוכנות היהוּדית והחקלאים, הגענו בשנת 1951־52 ליבול של 210 אלף טון ירקות.

אנו עומדים להגיע לאספקה של 122 ק"ג ירקות בשנה לנפש, כלומר, לאספקה מלאה בירקות. אשר לתפוחי־אדמה, נספק כבר השנה 50 אחוז מן הצריכה.

יעור. השטח הכולל אדמות היעור בפיקוח משרד החקלאות הגיע בתשי"א ל־481 אלף דונם. הממשלה שתלה כשלושה מיליון שתילים חדשים. התקדמנו לקראת שיפור בתנאי האקלים של ארצנו, הגברנו את השמירה על מקורות המים ואת השמירה על האדמה מפני סחף. יצרנו מקורות־עושר לדור הבא אחרינו והנחנו בסיס לתעשיית עץ.

עצי פרי. אם נקבל את ההנחה, שעל ההדרים לספק 70% של צריכת הפירות, הרי שהגענו לאספקה מלאה! אולם הדרישה לגיווּן האספקה בפירות הצדקה רבה לה.

בשנת 1951־52 ניטעו ויינטעו 10.000 דונם בננות, עצי־פרי נשירים, ענבי־מאכל, זיתים ועצים סוּבטרוֹפיים, נוסף על כך – 7,000 דונם כרמי יין ו־10.000 דונם הדרים. בשנת 1952־53 יתוספו 20,000 דונם בננות, נשירים, ענבי־מאכל, זיתים, וסובטרופיים. ומלבד זה 8.000 דונם כרמי יין ו־25,000 דונם הדרים. נקווה, שמהטעים יספקו את הביקוש הרב בפירות.

גידולים תעשייתיים. לא הזנחנו את הגידולים התעשייתיים. בשנת 1952־53 יעלו השטחים המגדלים גרעיני־שמן ל־40,000 דונם, טבק וירג’יניה – לה5,000 דונם, וסלק־סוכר – ל־8,000 דונם.

חלבונים מהחי. בעיה קשה ומסובכת בעיית אספקתם של חלבונים מן החי על־ידי גידול בקר וכבשים ועל־ידי דיוג. המקור העיקרי לחלבונים השנה הוא הדיג. שטח בריכות־הדגים יגיע ל־31,000 דונם בשנת 1951־52, ול־36,000 דונם ב־1952־53 (5,000 טון ב־52–1951 ו־5,600 טון ב־53–1952). הדיג באגמים, בחופי הארץ, במרחבי היים התיכון ובימים הרחוקים הגיע ב־52–1951 ל־6,700 טון ובשנת 53–1952 אף ל־9,800 טון.

כבשים. המקור המבטיח גידול מהיר באספקה עצמית בבשר הם עדרי־הכבשים. מספר הכבשים יגיע בשנת 52–1951 ל־60,000 ראש, ובשנת 53–1952 – 95 אלף.

חלקם של החקלאים במספר הכולל של המפרנסים עלה מ־32,000 בסוף 1947 ל־70,000 בסוף שנת 1951. על אף העלייה ההמונית לא ירד אחוז החקלאים בציבור, ואף עלה. ואין אנו כוללים במנין זה את בעלי משקי־העזר, שמספרם עולה ל־30,000.

גידול היבולים והגברת האספקה החקלאית ניתנו לנו בעיקר על־ידי ההתישבות הוותיקה. גידול מספר החקלאים בישוב ומספר המפרנסים הכללי – זכותה של ההתישבוּת החדשה הם.

במשק הוותיק

המשק החקלאי הוותיק נלבט בימי המאנדאט בחוסר חמור של קרקע. ממשלת המאנדאט יצרה מעין גיטו יהוּדי בארץ, והמחנק הורגש ביחוד בחקלאות. עם הקמת המדינה נשמה החקלאות העברית לרווחה. כל משק פרץ את גבולו וקיבל מהמדינה את השטחים המגיעים לו, לפי מספר יחידות־המשק שלו. המשקים הסתערו על שטחים אלה, שנתנו אפשרות עבודה ויצירה לכוחות שהיוּ עצורים בהם.

מיבצע זה של עיבוד שטחים נוספים והגברת היבולים בשטחים הקודמים נתאפשר בכוח המיכון. הסוכנות היהוּדית ביססה את כל משקי ההתישבות הוותיקה שעדיין התקיימו על תקציביה. מפעל־ביסוס זה נתגשם בכספי המלווה האמריקני הראשון. על ממַדי ההתקדמוּת במיכון החקלאות אפשר לשפוט לפי המספרים דלקמן:

בשנת 1948 היוּ במשק העברי 700 טראקטורים בלבד, ואילו בתחילת תשי"א – 4,100 טראקטורים, רובם בהתישבוּת הוותיקה, למשק הוותיק והחדש הובא גם ציוּד חקלאי־מיכאני מגוון, מותאם לצרכי החקלאות העברית בארץ. בעזרתו של המיכון הזה הגיע המשק הוותיק ליבוליו הגדולים. אולם לצערנו הואט תהליך הגידול של הסקטור הותיק מחמת המחסור בידיים עובדות. סירובם של המוני העולים החדשים להצטרף למסגרת הקיבוצים והקבוצות מצד אחד, והיסוסיהם של הקיבוצים והקבוצות להשתמש בעבודה שכירה, המנוגדת לעקרונות חייהם ודרכי־יצירתם מצד שני, הביאו למחסור בידים עובדות בחקלאות הוותיקה.

כל עוד לא יימצא פתרון לשני הקשיים האלה, יש להניח שהייצור בסקטור החקלאי הוותיק יתפתח בעתיד הקרוב בקצב איטי, בניגוּד לקצב הסוער של גידול הייצור בארבע השנים האחרונות. המשק הוותיק הגיע לגבול מסוים בכושר־הייצור שלו. מדיניות של מחירי־עידוד לתוצרת חקלאית תוסיף לדרבן את המשק הזה, ואף תכוונו לטיפוח גידולים חקלאיים אשר למדינה ענין בהם כיום. אולם בדרך־כלל יש להניח, שהמשק הוותיק יגיע בשנים הקרובות למאכסימום הייצור. הערכתנו למשק הוותיק לא תהיה שלמה, אם לא נציין בזה את תפקידו המיוחד בעיבוד שטחי־הנגב הנרחבים, אשר הישובים החדשים טרם הצליחוּ להשתלט עליהם. הציווּי של כיבוש השממה מזה וההכרח להגדיל את אספקת הגרעינים מזה, הניעוּ את משרד החקלאות להציע למשקים הוותיקים לקבל על עצמם זריעת 60,000 דונם אדמה בנגב, שטח השווה כמעט לכל השטח שהיה מעובד בידי יהוּדים לפני קום המדינה.

המַשקים נרתמו בעול זה, ברכת השמיים ממעל לא חסרה גם היא השנה, ויש להניח, שהיבול המבורך של שדות הנגב יקל עלינו לקיים את הרפת ואת הלוּל ולצמצם באופן מאכסימלי את יבוא הגרעינים והמספוא לבעלי החיים.

על ההתישבוּת החדשה, שהיא פאר הישגינו בארבע השנים האחרונות, אעמוד בקיצור.

בשלב הראשון העלינו אירגוני־הכשרה מתוך ההתישבות הוותיקה למקומות־התורפה הבטחוניים בגבולות. בשלב השני העלינו את גרעיני־ההתישבוּת של החיילים המשוחררים ואת גרעיני ההתישבות שנתארגנו במחנות אירופה. כאשר נדלה המלאי האנושי־ההתישבוּתי הזה, עשינו צעד נועז ויישבנו עולים שנלקחו ישר מהמחנות, ללא הכשרה חקלאית קודמת. עיקר התנופה ההתישבותית חלה בשנת 1950, תנועת־ההתישבות הואטה ב־1951, והגיעה כמעט לקפאון במחצית הראשונה של 1952.

על ההתישבוּת הזאת נמתחה בקורת, משום שעדיין לא הגיעה לשלב של ייצור מלא, ואף לא להיקף של ייצור המניח את הדעת. ביקורת זו אינה צודקת בעיקרה, הנחנו מראש יעברו 3–4 שנים מיום עלייתו של ישוב חדש על אדמתו עד לכניסת המתישבים החדשים לשלב הייצור המלא. בשנה הראשונה עסוקים המתישבים כרגיל בהקמת בתיהם ובהכנת האינסלאציה. הנחתנו זו לא היתה רחוקה מהמציאות. חלק גדול מהמשקים שהועלו על הקרקע בשנת 1950, וכן חלק מסוים מהמשקים שעלו ב־1951 הם כיום גורם חשוב בייצור החקלאי. אולם לרגל מלחמת קוריאה לא היה בידנו לספק את הצינורות להשקיית שלושת הדונמים הראשונים למספר ניכר של ישובים, ועל כן נתעכבה השתלבותם במחזור הייצור. הדבר כבר בא על תיקונו.

ההתישבות החדשה סובלת גם ממחסור במדריכים חקלאיים וחברתיים; אמנם מספר ניכר של חברים מהמושבים הוותיקים התנדבו להדרכת המתישבים החדשים, אולם הצרכים גדולים מן ההתנדבוּת.

תחת מחרשתו של המתישב החדש נמצא היום כמיליון דונם (במדויק: 9774,291 דונם), כשליש מכל האדמה המעובדת בישראל מיליון הדוּנמים האלה מנוצלים כדלקמן:

כ־600,000 דונם תבואות־חורף 120,000 דונם תבואות־קיץ, 80,000 דונם מספוא־בעל. 40,000 דונם ירקות־בעל, 40,000 מטעים, 28,000 דונם ירקות־שלחין, 28,000 דונם מספוא־שלחין, 8,000 דונם טבק, 4,000 דונם בטנים.

בישובים החדשים – כ־6,000 פרות חולבות, כ־3,000 מבכירות ו־4,000 עגלות. הבקר הובא בעיקר מארצות־הברית, אך קנינו פרות גם בשווייץ, דניה והולנד.

בעדרי־הצאן בהתישבות החדשות כ־12,000 ראש, בהמות־עבודה כ־2,500 ראש, ו־400,000 עוף בקירוב. קורסים מיוחדים נערכים למתישבים, כדי ללמדם להשתמש כהלכה בכל המערכת החדישה של המכונות החקלאיות.

אנו מבצעים מהפכה אגרארית, תוך כדי התנחלות המונים. לעינינו מתגשם חלומם של טובי האנושות: חלוקת קרקע להמונים. מסרנו את אדמות הקרן־הקיימת ואדמות המדינה לחכירת־עולם לעובדי־ אדמה, להם ולבני־ביתם.

אשר לשיטת העיבוד: בשלוש השנים האחרונות הוכנסו להתישבות החקלאית, החדשה והחדישה בכללה, למעלה מאלף טראקטורים, כחמש מאות קומביינים, כארבע מאות מכבשים, מכונות־זריעה, גנראטורים, מנועי־דיזל, מכוני־קירור וכו'. אם נקח את שטחי־ההשקייה בהתישבות כמודד לאינטנסיפיקציה והתקדמוּת, הרי כשם שהכפלנו את שטח ההשקייה כן הוכפל מספר המתישבים החקלאיים בתקופה זו.

השקייה

המפתח לפיתוח חקלאותנו הם המים. כדי להגיע לאספקת־מזונות מלאה, יש לעבד, לפי חישובנו, נוסף על שטחי־הבעל, 0,6 דונם שלחין לנפש. אם יעובדו כ־5 מיליון דונם הניתנים לעיבוד, מזה מיליון ומאתיים אלף דונם שלחין, נוכל לספק לישוב בן שני מיליון את כל הירקות, הפירות, החלב, הביצים, הסוכר, השמן, הדגים, חלק מן הבשר (15 ק"ג לנפש) ורבע מהלחם שהוא נזקק להם.

באיזו מידה התקדמנו לקראת המטרה הזאת?

עם קום המדינה עובדו בהשקייה כ־160,000 דונם, להוציא את אדמת הפרדסים. כיום הגענו ל־300,000 דונם, בקירוב. הננו עומדים להוסיף 300,000 בהשקייה בשנים 1952–1953. פעולה זו מחייבת גילוי מקורות־מים, הקמת מפעלים, תכנון וביצוּע ארצי של תכניות־השקייה, אינסטלאציה לכל ישוב וישוב.

עוד בשנת 1948 סיפקה חברת ‘מקורות’ 20 מיליון ממ“ע מים; במשך ארבע שנות קיום המדינה היא הגדילה את כושר תפוקתה פי שבעה, והיא מגיעה ל־150 מיליון ממ”ע. קווי־הצינורות שהונחו על־ידיה מגיעים ל־900,000 מטר. ההון שהושקע על־ידיה במשך ארבע השנים הללו הוּא למעלה מ־26 מיליון לירות.

ההשקעות בחקלאות

הישגיה העצומים של החקלאות העברית בארבע שנות קיום המדינה חייבו השקעות גדולות. הסוכנות היהוּדית השקיעה בחקלאות מאז קום המדינה ועד לסוף תשי"א סך 43,309,562 לירות, והממשלה, מתקציב־הפיתוּח שלה, 25,579,000 לירות. ההשקעות העצומות האלה נתנו פריין.

החקלאות ותקציבי־הפיתוח

המדינה והסוכנות היהוּדית ממשיכות בדרך של השקעת סכומים גדולים בפיתוח החקלאוּת.

מטרת מפעלנו החקלאי ברורה: עלינו להגיע בכל מחיר ובזמן הקצר ביותר לאי־תלות באספקת המזונות מבחוץ; עלינו להפנות את העולים החדשים להתישבות חקלאית; עלינו לעודד את החקלאות למאמצי־ייצור גדלים והולכים. כברת דרך גדולה עברנו עד כה. ההישגים מפוארים, אולם לא עת לנו להתבשם בהישגים אלה. עדיין עומדים לפנינו מבצעים קשים. הישגי ארבע השנים הללו ישמשו בסיס איתן להתקדמותנו בעתיד.

הנח"ל

מדינת ישראל חידשה בתולדות החקלאות חידוש מהפכני. היא עיצבה את צבא־הגנה לישראל כבית־יוצר של נוער חלוצי לוחם. לאלפי נערים ונערות הנמנים עם הנח“ל מקנה הצבא הכשרה חקלאית. הנח”ל הוּא גורם חלוצי חשוב בהפרחת השממה. אם כי צבא הנח“ל הוקם לפי חוק שירות־הבטחון רק לפני שנתיים בקירוב, כבר הוקמו על־ידיו 15 ישובים בדרום המערבי ובצפון המזרחי, רובם ישובי־ספר. מוקמים והולכים ישוּבים ראשונים של הנח”ל בערבה ובקצות הנגב, בקרבת אילת ועל חוף ים־המלח.

הגדנ"ע

גם הגדנ“ע גדודי הנוער שטרם הגיעוּ לגיל צבאי, מתחנכים לחקלאות, אם לא במסגרת הצבא הרי לידו. בחוות הגדנ”ע בבאר־אורה ובעין־יהב, מהלך 20 ק“מ צפונה מאילת, נפרשת לעיננו אגדת כיבוש השממה על־ידי הנוער. הנח”ל והגדנ"ע מחשלים חוליות חדשות בשרשרת־זהב של החלוציות העברית.

החקלאות קיבלה חיזוק גדול גם על־ידי מפעל עליית הנוער. מאז הוקמה המדינה נכנסו למסגרת מפעל חינוכי זה 23,388 נער ונערה. את חוק לימודיהם והכשרתם סיימו 7,409 חניכים מהם הלכו לכפר 4,709.

אוצרות־טבע בנגב

ארבע השנים האחרונות תירשמנה בתולדות ישראל, כתקופה בה גילינו בערבות הנגב אוצרות־טבע לא שיערנום.

החיפושים הראשונים אחרי אוצרות הטבע החלו עוד בשנת 1948. בשנת 1950 החל אגף־המדע במשרד ראש־הממשלה, חברת ‘מחצבי ישראל’, בהון רשום של מיליון לירות. החקירות שבוצעו על־ידיה גילו אוצרות עשירים של פוספאַט, נחושת, מַנגן, קאוֹלין, גפרית ועוד. מניתי רק את המרבצים אשר אין ספק באפשרות ניצולם הכלכלי. אנו מבררים את אפשרות ניצולם של עפרות־הברזל שנתגלוּ. בין אוצרות הארץ נמנים גם הכבול בחולה ופצלת־השדה ליד אילת.

הוקמה חברת־בת לחברת ‘מחצבי ישראל’ לניצול הפוספאטים לצרכי הארץ ולייצא. בהונה של חברה זו משתתפת הממשלה ב־51%, וחברת ‘דשנים וזבלים חימיים’ בחיפה ב־49%. הפוספאטים כבר מעובדים כיום ונמכרים לחקלאות. בקרוב תסופק מלוא כמות הפוספאטים הדרושה לצרכי החקלאות בארץ, ותועבר לעיבוד לסוּפורפוֹספאטים בבית־החרושת של חברת דשנים בחיפה.

החרסית עדיין אינה מנוצלת ניצול מלא. תצרוכת הארץ בחול זכוכית לבנה מגיעה ל־30–40 מאלף טון לשנה. הכמויות המצויות במכתש הגדול מספיקות לתצרוכת ואף לייצוא. מנגן נמצא בכמות 2 מיליון טון, וייתכן שיתגלו מרבצים נוספים. איכות החומר בינונית.

הנחושת איכותה אמנם בינונית (1¹/₂% –2¹/₂%), אולם היא ראוּיה לניצול תעשייתי. נחתם הסכם עם חברה בלגית, שהעמידה לרשותנו את נסיונה, ידיעתה וכוחות־העבודה שלה.

עדיין לא נסתיימה חקירת מרבצי הגפרית, אולם נראה, שהיא עתידה לסייע לנו הרבה במאמצינו להגיע למאזן־תשלומים מאוזן.

הבעיה העיקרית של ניצול המחצבים – היא ההובלה. הבעיה השניה – אספקת מים וקיום ישובים בערבה, בקרבת המכתש ואילת. יידרש מאמץ עצום מצד מדינת ישראל ומצד עם ישראל, לפיתוח האוצרות שנתגלו. משנגיע לניצולם המלא יווצר בסיס איתן לחקלאות ולתעשייה וכן לייצוא רב־ממַדים.

סיכוּם

המספרים שהובאו לעיל מעידים על התקדמוּת משקית בקצב שלא ידענוהו בעבר. לא בנקל נקנתה, קרבנות כספיים רבים הביא העם בתפוצות ובישראל. הננו עדים לסבל קשה של כל איש ואיש בישראל. התזונה הירודה בישוב מעידה לא רק על כך, שהמשק החקלאי מפגר אחר גידול האוכלוסיה, אלא גם על הקשיים שהוא נתקל בהם בדרכו לעצמאות כלכלית. עם של רוכלים לא יהי בן־לילה לעם של יצרנים חקלאיים. גידולו של משק חקלאי הוא תהליך אורגאני־הדרגתי ממושך.

אוּלם מול הקשיים עומדים ההישגים. בכל מקום בארץ מפכים חיי יצירה. פני הארץ משתנים מדי יום ביומו. בכל פינה מורגשת התקדמות. המפעל בארץ מתקדם במלוא התנופה.

1952

בישיבת הנהלת הסוכנות היהוּדית, יולי 1953

…השנה נעשו נסיונות רציניים בחווה חקלאית אחת, שנוסדה ביזמתו של יהוּדי אמריקני סם האמבוּרג. הוא הקים על שטח של 3000 דונם ליד בית־שאן חווה, בה עובדים בהנהלתו פועלים שכירים. מתישבים חקלאיים, מהם ותיקים, באים לראות את דרכי העיבוד בחווה. האמבורג הביא כלי־עבודה מיוחדים וסיגלם לצרכי הארץ. הוא עושה נסיון גדול בגידול כותנה. מובן, שכל נסיון מסוג זה מותנה במציאותה של קבוצת עובדים היודעים את המלאכה, ויודעים לנהל מפעל. מה תהיה ההתפתחות – ימים יגידו. אני וַדאי שלא אצטער על כך, אם אנשים אלה יחליטו בעוד שנים אחדות להתישב במקום זה.

החווה מיסודו של האמבורג קשורה במפעל ‘ייצור ופיתוּח’ של איחוּד הקבוצות והקיבוצים. היא נוסדה מתוך הנחה, שגוף קבוצתי יקבל את המקום ויתישב בו. גם בתנועת המושבים מתגלה נטייה לקבוע שניים־שלושה מקומות, להפריש להם כוחות מנהליים מתוך הישובים הקיימים, ולנסות ליצור במשך שנים אחדות מפעלים חקלאיים בצורת חוות.

בלחץ העלייה הגדולה העלינו על הקרקע גם כפרי־עבודה, שחלק מהם עבר לדרגה של ישובים מתוכננים. שׂבענו קצת נחת מכפרים אלה וצרות רבות.

זה שנים מלווה אותי הרגשה, שאילולא הישוב הקיים, אילולא העליה השניה והשלישית, וַדאי היוּ העולים החדשים מתחילים דרכם בארץ כרובינזונים. אל מי היוּ פונים אז בתביעות?

נזדמן לי לבקר בישוב הררי שהעלינו אליו עולים חדשים. בשעת ביקורי שם שררה התרגזות עצומה. סגרו את הדרך עלינו משני הצדדים ולא הניחו לנו לצאת. התביעות היו משונות ומופרזות, כגון ‘גם אנו רוצים חשמלים!’ והישוב הזה עדיין גר בפחונים. הכל כאן ארעי ויד התכנון עדיין לא הגיעה לכאן. התביעות היו פרי הסתה. היו אלה עולי עירק, או כורדיסטן. בתקופה מסוימת התנהלה ביניהם הסתה נגד ההתישבות וביחוּד נגד כפרי־ההרים. אף־על־פי שהוכחנו במספרים, כי ישובים רבים של אשכנזים קיימים בהר, כגון: עטרות, קרית־ענבים, מנרה, לא הצלחנו לשכנעם. הם בשלהם: אנו מיישבים בהר רק אלה שאינם אשכנזים. לתקופה מסויימת הפסקנו ביישוב ההר. רק כשוך הסער חזרנו לטפל בדבר. דעתנו היא, שההר חייב לתת את חלקו בכלכלת הארץ ובבטחונה של הארץ, ובהתאם לכך אנו ממשיכים פעולתנו.

בוועידת איחוּד הקבוּצות והקיבוצים, 31 באוקטובר 1953

… הח' מנוח ניסה להסביר ולפרש את מושג החלוּץ. הוא אמר, שהקבוצה חשיבותה בעצם מהוּתה, וראוי לה לשמור על טהרת יסודותיה ודפוּסי חייה, וממילא ימולאו באורח־פלא כל שאר תפקידי המדינה בקליטה, בביצוּר הכלכלה וכו'. לדעתו, לא קיבלה על עצמה הקבוצה לענות על כל השאלות שישראל נלבטת בהן. תפקידה ומטרתה בה בעצמה, בקיוּמה המתוּקן והמושלם. הקבוּצה היא החלוּץ של חיי חברה תקינים.

מנוח ממשיל את הקבוּצה ותפקידיה החלוציים לשני השבטים ומחצית השבט בימי משה, שביקשו ליישבם בעבר־הירדן, והבטיחו: ‘נחנוּ נעבור חלוצים לפני ד’ ארץ כנען, ואתנו אחוזת נחלתנו מעבר לירדן', והרי כאן הסתירה הגדולה. האומנם כבר התישב העם והגיע לנחלתו? האומנם כבר נבנתה המדינה ועומדת על תלה?

הקבוּצה, שני השבטים ומחצית השבט אשר מנוח מפארם בשם החלוּץ ומדמה אליהם את הקבוצה, האם מילאו את שליחותם, האם השלימוּ את תפקידם כלפי עשרת השבטים אשר יש ליישבם?

אילו היה המחנה הקבוצתי, על כל הכוח הגנוּז אשר העם היהודי חלק גדול בו – ולא רק באמצעים כי אם גם בכוח־הנעוּרים שלו – מתאמץ בימים הראשונים של העליה ההמונית לחפש דרכי הליכה אל העם הזה לשם כיבושו, אפשר והישגינו היו גדולים הרבה יותר.

לא באתי בתביעה ובטענה, מדוע קבוצה זו או אחרת לא הכניסה עוד 100 משפחות כחברים לקבוצה. זאת לא דרשתי מעולם. ידועים לי הקשיים שבהבדלי חינוּך ותרבות וכו' בין חלוּצי התישבוּתנוּ לבין העליות החדשות על כל מטעני ההווי השונים שלהם. אבל תבעתי לא לעמוד מן הצד. על הקבוּצה לעמוס את המשא הכבד כמות שהוא. ידעתי, כי מתוך העומס ובלחצו ייסללוּ שבילים חדשים.

האם מותר לחלק הקבוּצתי הזה לשבת על המדוכה של בדיקה ציציות עצמו, ולא להטיל על עצמו ביצוּע חלק רציני ממשימת הקליטה?

האומנם יהיה זה מעשה חלוצי פאטריוטי, לפטר קודם כל את מאות העובדים בעמק הירדן ובמקומות אחרים ולשלחם ללשכת־העבודה? איך תתקיים המדינה הזאת, אם לא ניישב, נייצר, נוציא לחם מן הארץ? בלעדי הקבוצה והמושב לא נוכל למשימה.

מצויים חברים שברורה להם רוחו ודרכו של האדם העובד, בשאיפתו לסוציאליזם, לחברה חדשה, לחברה סוציאליסטית. אני מודה ומתוודה: לי אין הדבר ברור. לא ברור לי, אם הקבוצה היא התא החברתי היחיד בעתיד הסוציאליסטי, והאם אותה בלבד יראו המונים ויקדשו כדפוּס־חיים בחברה הסוציאליסטית החפשית. אני פוגש אלפי אנשים הרואים את חירוּתם לאו דווקא בנשיאת עול המשק. רבים אינם רוצים במשק, בדאגות, בעול: איזו חברה חפשית תכריחם לכך? הקבוצה וגם המושב, המושתתים על יסודות עקרוניים, הם דרך של ודאי למחפשי החברה החדשה, אבל לא הם בלבד יעצבוּ את צוּרת־החיים במשטר הסוציאליסטי. יש להכיר בזאת, שעה שאנו עומדים בפתרון שאלותיהם של המונים ובבנין משק וכלכלה של מדינה שלמה.

אפילו היו לנו האמצעים הכספיים, לא היינו יכולים ליישב את הארץ רק בשתי הצורות האלה: הקבוצה והמושב. לאורך כביש ירושלים מרובה השממה שאינה נושבת. הקרן־הקיימת הכשירה קרקע, עשתה דירוג, וכסף רב הושקע בעבודותאלה. אפשר להיאחז באיזור זה. ובירושלים מצוים מחוּסרי־עבודה־ ופרנסה. קבוצות ומושבים לא נאחזוּ בינתיים בשטחים האלה. האומנם אין למצוא דרך להעסקת מחוסרי־העבודה מירושלים, בהדרכה מסורה וחברית, בעיבוד אדמת ההרים ובנטיעת מדרוניהם, כדי להעשיר את סל־המזונות בארץ? מי יידה אבן בהולכים בדרך זו? הרי ענין מיוחד לירושלים להיות עצמאית יותר באספקת ירקות ופירות, בגלל ריחוּקה ממרכזי האספקה. שאלתי את עצמי ואת אנשי משרד החקלאוּת, מדוּע לא נעבד את הרי ירושלים במפעלים מנוהלים, מדוע לא תימצא הנהלה שתעסיק מאות אנשים, אם אין מושב ואין קבוצה? מצוּיים גם שטחים שבכלל אין ליישב עליהם ישוב כלשהו.

מה בצע בבנינים, בכבישים, בסיקוּל, ביעוּר, כאשר אין מיישבים אנשים כחקלאים־יצרנים, מוציאי לחם מן הארץ? מה טעם במסירת קרקעות ואמצעי־ייצוּר לקבוצות וקיבוצים, אם אין מנצלים את כל השטחים? לא ייתכן שהקבוּצה, כצוּרת משק ומסגרת־חיים שיתופית, כתא של חברה חדשה השואפת לשוויות כלכלי ולצדק סוציאלי תתעלם מבזבוּז אמצעי־ייצוּר בקרקע, מים וכלי־עבודה, אין זה הולם את מהוּת הקבוּצה.

גישה זו נושאת בחוּבה גם סכנה לקיוּמה של הקבוּצה כצורת משק. לא אקבע בזה, מה צריך להיות אחוז השטח המעובד במשק זה או אחר, אולם יש גבוּל לזניחת קרקע, אם עוברים את הגבול שנקבע, תבוא החברה ותעבד את הקרקע, עד אשר הקבוּצה תתפתח ותתחזק, כדי יכולת לנצל את כל האמצעים והנכסים שברשותה.

לא זו בלבד שאיני פוסל, אלא לעת עתה אני מלמד זכוּת על הסטאטוּס־קווֹ כלומר על העסקת עבודה זמנית בקיבוצים הוותיקים. לדעתי, אין לפטר פועלים, להרבות חוסר־עבודה ולהקטין את הייצור בארץ, רק כדי לשמור על עקרון העבודה העצמית. בימינו אלה אין חטא גדול מזה.

בישובים צעירים, המתוכננים ל־100–120 חברי משק ושאינם מונים לפי שעה אלא 40–50, הכרח הוא שחברת “ייצוּר ופיתוּח” תיכנס לעבודה. אמר חבר, שהקבוצה זקוּקה לאקלים, לעידוד, לתמיכה ציבורית. אולם אם נקבל את גישתו של מנוח, שהקבוצה צריכה להשתכלל בכוח עצמה – אין טעם ואין יסוד לתביעתו של החבר. הציבור והמדינה נאבקים על קיוּמם והם מצפים לכוחות מבפנים, שיתעוררו ויטוּ שכם למשימה העצוּמה, לטובת הכלל.

יודע אני, שפועלי ‘סולל־בונה’ מוותרים על כל הטורח והרצון, להכניסם להנהלת המפעלים המשקיים בהם הם עובדים. אין הם רוצים לשאת באחריות; הם רוצים להיות חפשים מכל עול של קיום משק ואינם דורשים אלא מילוּי דרישותיהם המקצועיות. אין הפועלים רוצים לשאת בעול, ואנו אין לנו פנאי ויכולת לברוֹר הרבה. את הארץ הכרח ליישב, לפתח ולעבד, ואם חסרים בתקוּפתנו אנשים לקבוצה ולמושב – טובה בעיני דרך החווה והמשק המנהלתי.

נשוה־נא לעינינו את הסכנות הכלכליות והמדיניות הכרוּכות באי־פיתוּחה המהיר של הארץ ונבקש דרכים לקדם פניהן.

רבות דובר בתפקידיו של הנוער הישראלי בשעה זו ובבעיית החלוּציוּת. נושא רב־צדדי הוא, וכל המנסה להשיב על כך תשובה פשטנית וכוללת, נתפס בהכרח לטעות: כי שונה הוא הנוער לחוּגיו הרבים, ופנים שונות לו בעתים שונות. אינו דומה הנוער היושב בבתי־הקפה בתל־אביב לנוער היושב בפאתי הנגב ובישובי המשלט והספר. בתקוּפת המלחמה והמאבק נתגלה לעינינו הנוער כולו באור אשר לא שיערנוהו.

אכן, מצויים חוגים בנוער שפניהם לצרכיהם האנוכיים בלבד, הלוקים באדישות לצרכי כלל האוּמה בדורנו. הם מבלים את זמנם באווירה של פריקת עול מצווה ואינם נענים לתביעות־היסוד של עמם. מחלת הציניות והזלזול במאמץ הנפשי והגוּפני, הנדרש למפעל הגדול של כיבוש הארץ וחידוש נופו של העם בארצו, אוכלת בהם בכל פה. חטוף ואכול – הוא צו חייהם היחידי.

עם החוג הזה נמנים גם חלק מן ‘האינטלקטוּאלים העומדים מן הצד’ וכן בני ‘נוער הזהב’ הריק מדעת, המסתופף בחוּצות העיר.

אולם נזכור גם לחוג זה חסד נעוריו, עת חירף נפשו במלחמת השחרוּר והקריב את היקר מכל – את חייו, למען היקר לנו מכל – חירותנו ומולדתנו. נקווה, כי בבוא שעת הכרעה גורלית ירטיטו נימי נפשם גם של אלה, אשר לא הצלחנוּ להכניסם למעגלי חיים אידיאיים בכל ימות השנה. לעומת חוג זה של נוער קיים חוג שונה בתכלית – חוג נוער אשר ורדה פרידמן, בת כפר־ויתקין, שנפלה על משמרתה במילוי תפקידה כמדריכה במושב פטיש, בגבול רצועת עזה, תשמש לו ביטוי וסמל. צעירים אלה נחלצוּ, תוך מאמץ נפשי וגוּפני, להתמזג בהמוני העולים החדשים, להדריכם ולהשרישם בארץ ובעם המתחדש, להושיט להם יד־אחים־וחברים נאמנה ביצירת כפר עברי עוד היוצר ערכם כלכליים, וברבות הימים – גם תרבותיים ורוחניים.

בני המשקים הוותיקים והצעירים היוצאים לאזורי־הספר ולישובי־המשלט ונאחזים שם בצפרניהם למען הפרחת שממות הארץ – אלה הן פניו הצעירות של הנוער וסמל התחדשוּתו. לאלה התפללנוּ.

החלוּציוּת היא תכוּנת־אופי הטבוּעה בדמו של אדם, ומורה לו תמיד את הקו הראשון של החזית. תכונה זו קובעת מקומו של כל אחד בחזית, בסדנה, במוסדות המדע והמחקר, בקיבוץ ובקבוצה, במושב ובכפר, ולפום צערא אגרא – לפי הקרבנות – הגמול.

משוּלה החלוּציות לסולם שרגליו בקרקע וראשו בשמים, וכל אדם מוצא את השלב המתאים לאישיותו ונכונותו, והוא נאחז בו, להיות חלוּץ כיכלתו.

נאום־פתיחה נכנס ועדת־החוקר הבין־לאומית לבעיות התישבות וחקלאות, אוגוסט 1956

עם של יוגבים, כורמים ורועים היה עמנו. ומאחר הצאן והמחרשה יצאוּ שופטיו, מלכיו, ונביאיו, עד שנפלה יהוּדה לפני הכובש הרומאי, ומרבית העם גלתה מאונס. אך גם לאחר החורבן נתקיימו בארץ־ישראל כפרים עבריים, אשר במרוצת הזמן נתדלדלו והלכו. מעולם לא ניתק לגמרי החוט המקשר את העם היהודי עם אדמת הארץ. בכל תמורות הזמנים והשלטונות בארץ נשארו כפרים הנושאים שמות עתיקים מימי התנ"ך, ואחד מהם הוא הכפר פקיעין אשר בהרי הגליל, בו חיו ועבדו חקלאים עבריים במשך כל הדורות, עד היום הזה.

כל הארץ זרועה מצבות העבר המעידות על הקשר בין העם היהודי לארצו – אם בכלל זקוקים אנו לעדות נוספת לעדותו של ספר־הספרים הנצחי אשר נוצר ע"י העם העברי בארץ. בני־הגולים מאז, מגלים כיום את עקבות מעשיהם הגדולים של אבותיהם. בשנים האחרונות נגלוּ הרבה אתרים היסטוריים מתקופת האבות ונחשפה מצדה – המבצר האחרון להתקוממות היהודים נגד הכובש הרומאי, ונתגלוּ המגילות הגנוזות המספרות אף הן על עלילות העבר.

בני עמנו שהורחקו מארצם בכוח הזרוע ונפוצו בארצות פזוּריהם, נאחזוּ שם, מסיבות שלא היו תלוּיות בהם, בכל מיני מקצועות, אך לא בעבודה באדמה. בדרכם הארוכה והחשוכה ליווה אותם רוח ימי־הזוהר הקדומים העצור בספרי הקודש והיה מקיים בהם געגועים עזים לחידוש הימים כקדם. ואכן, התמורות שהתחוללו במאת השנים האחרונות עם התחדשותנו הלאומית ושיבתנו לעבודת־האדמה הוכיחו שהגחלת הקטנה שלחשה בעם מתחת למרבץ הדורות, הספיקה כדי להעלות שלהבת יצירה גדולה שאנו עדים לה כיום בכל רחבי הארץ.

שיבת ציון

העם היהודי נתוק השורשים ונטול האחיזה בקרקע, לא פסקו במשך כל הדורות געגועיו, אמונתו ותקוותו לשוּב לארץ מולדתו. בימי הביניים באוּ הגעגועים האלה לידי ביטוּי בתפילות וביצירות ספרותיות. גדול משוררנו בגלות ספרד, ר' יהודה הלוי, פרצה מלבו הזעקה הגדולה: ‘ציון, הלא תשאלי לשלום אסיריך’. המסורת מספרת כי אותו משורר עלה ארצה, התפלש בעפרה ונשק לאדמתה, ובזאת, כמו בשירתו, שימש סמל לבני דורו ולכל הדורות. האגדה מספרת שהוא נדרס למוות ע"י פרש ערבי.

ההסיטוריה היהודית של סוף ימי הביניים התחלת העת החדשה רצופה סיפוּרים על תנועות משיחיות שונות בישראל שהונעו בכוח הרוח האידיאליסטית והמשיכה למולדת. אך הן לא הגיעוּ לארץ יעודם והתנפצוּ אל סלע המציאוּת הקשה והמרה של התקופות ההן. ורק יחידים וקבוצות קטנות הגיעוּ לחופי הארץ. בשנות השמונים למאה התשע־עשרה נשתלהבה הגחלת הלוחשת בקרב האינטליגנציה היהודית ברוסיה. צעירי הדור, דחופים בכוח הגעגועים ובכוח האמונה המשיחית, ונדחפים בשוט הנוגש והצר, פליטי פוגרומים ומבקשי מטרת־חיים לעצמם ולעמם, הקימו תנועה אשר סיסמתה היתה ‘בית יעקב לכו ונלכה’. תנועה זו הצליחה להגשים את הסיסמה הלכה למעשה. גילויים כאלה נראוּ גם ברומניה. כראשונים להעפלה הוכתרו בשם ‘העליה הראשונה’, וממנה אנחנו מונים את תחילת ההגשמה המעשית של חלום הדורות. הם אשר קיימו בגופם ובנפשם את יעוּד הדורות של עמנו, הגולה והניחוּ יסוד למושבות הראשונות בארץ. ולא קלה היתה המלאכה. הם מצאוּ משטר־חיים של ימו־הביניים, משטר פיאודלי של בערות ועוני, וחקלאות פרימיטיבית שדרגתה נחותה והיא עומדת על ניצולם ודלדולם של הקרקע והאדם. רק בלהט חזונם ודבקות אמונתם יכלו מתי מספר אלה להחזיק מעמד.

בני העליה הזאת הם בבחינת אנשי ה’מיפלאור' של ישראל; משולים הם לאבות ההגירה (פילגרים פורס) הידוּעים מימיה הראשונים של ארצות־הברית.

בסוף המאה הקודמת קם נביא מדינת היהודים, הרצל, ויצר את ההסתדרות הציונית. הסתדרות זו אשר שורשה משיחי וכיסופיה ערטילאיים, ידעה לחשל כלים ארגוניים מעשיים להגשמה מעשית, בקנה־מידה גדול, של רעיון השיבה למולדת.

באותה תקופה גבר במזרח אירופה גל רדיפות על היהודים ובמערבה – הסתה אנטישמית נגדם, והחמיר את בעיית היהודים באירופה. שוב עמד העם בפני הבעיה הנצחית שלא נמצא לה פתרון במשך כל הדורות של נדודי הגולה – לאן? והבעיה היתה מבחינות שונות: מבחינה לאומית, כלכלית, תרבותית וגופנית כאחת. בשנות השמונים של המאה הקודמת, לאחר הפרעות ברוסיה ב־1881, גברה והלכה יציאת־יהוּדים המונית מאירופה הישנה. הם השתלבו בזרם ההגירה הכללי לעולם החדש –אמריקה. חלק מזרם זה – קילוח דק בלבד – פנה לארץ־ישראל, אך הוא נשא את הרעיון של ההסתדרות הלאומית, הוא שהרים מחדש דגל ההגשמה, הוא שעשה את המעשה שביצע רעיון שיבת־ציון, בא הגל של ‘העליה השניה’.

הם חתרו לא רק לקראת יעוּדים לאומיים אלא הביאו עמם גם שאיפות חדשות לחברה עברית עובדת הבנויה על צדק חברתי, שוויון ועזרה הדדית. להט בהם הרצון להתנער מהפגמים אשר דבקו בחברה הישנה ולכונן חברה חדשה משלהם. הם עשו נסיונות ראשונים ליציקת דפוסים חדשים לייסוד קהילות עבריות חקלאיות. מתוכם יצאוּ מייסדי הקבוצה הראשונה דגניה והמושב הראשון נהלל.

בקרבם צמח ועלה הגרעין הראשון של ההגנה העצמית, הוא ארגוּן ‘השומר’, ממנו צמחה והתפתחה ה’הגנה' שהיתה הגרעין העיקרי לצבא־הגנה לישראל, עליו הוטל המאבק לעצמאוּת ישראל.

מלחמת־העולם הראשונה הפסיקה לתקופת־מה את התפתחות הישוב העברי בארץ, אולם עם סיוּמה הרחיבה ההסתדרות הציונית, שנתעודדה ע"י הצהרת בלפור, את ממדי פעולתה הקונסטרוקטיבית בארץ. הצהרה זו שניתנה על־ידי מדינאי גדול של אומה גדולה ונשארה ותישאר לעד בזכרונו של העם היהוּדי. גם המאבק, שהיה לנו אחר כך עם אותה אומה, על עצמאותנו לא השכיח את האַקט ההיסטורי הגדול ההוּא.

ההסתדרות הציונית יזמה ויצרה שתי קרנות, קרן קימת לישראל וקרן היסוד. קרנות אלו היווּ את הצינורות המעשיים בהם זרמה עזרת העם לבנין מולדתו. בעזרת הקרנות נוסדו במשך השנים מאז מלחמת העולם הראשונה ועד קום מדינת ישראל למעלה מ־250 ישובים חקלאיים: קיבוצים, מושבים, כפרים שיתופיים ומושבות.

ההתישבות במדינת ישראל

יעוּדה העיקרי של מדינת ישראל היא יצירת תנאים נוחים לקליטת המוני העם היהוּדי המבקשים להם משכן־עד משלהם. חוק השבות, שהוא מחוקי היסוד של מדינתנו קובע שכל יהודי מוענקת לו הזכות לעלות לארץ, כל אימת שירצה בכך. שערי הארץ פתוּחים בפני אחים השואפים לחזור למולדתם העתיקה ולהכות בה שורשים.

במשך שבע שנים מאז קום המדינה עלו לארץ קרוב ל־800,000 עולים חדשים שהכפילו את אוכלוסית הארץ. בשנה אחת בלבד קלטנו קרוב לרבע מיליון נפש. עליה בשיעור גדול כזה באופן יחסי לא ידעה שום ארץ אחרת בעולם, אף לא ארצות־הברית העשירה והאדירה.

בעליה הזאת באו אלינו שרידי השואה הגדולה, פליטי מחנות ההשמדה. ונקלטו אחים נדחים מגלויות רחוקות ומרודות. התלקטו ובאו פזוּרי העם.

אך קליטת עליה איננה פעולה מיכנית ואַקט חד־פעמי, רבות ומגוונות בעיותיה: קשיי סיגוּל לעבודה יוצרת ולאקלים החדש, קשיי רכישת השפה וההסתגלות לנוהג־חיים חדש. ועל כולם קשיי מיזוּג הגלוּיות. היהודים יצרוּ להם בארצות־מוצאם הווי־חיים מסועף משלהם, וקבעו להם מערכת יחסים בינם לבין עצמם ובינם לבין סביבתם, נוצרה מציאוּת שקדושת המסורת חופפת עליה. אולם, בהתקבץ בארצנו גלויות שונות ורבות מזדקר מיד ומתבלט השוני העצום שביניהן. שוני זה בלשון, בהשכלה, בהרגלם, באמונות ובהליכות יוצר זרוּת בין הגלוּיות, ואפילו ניגודים. הליכוּד הפנימי שהותך במרוצת השנים בתוך כל גולה וגולה יש להתיכו מחדש לליכוד כללי של כל הגלוּיות לעשותן חטיבה חברתית אחת. מאמצי חינוך גדולים, אהבה ללא גבול וסבלנות מרובה דרושים באדמתה, באקלימה, בכלכלותה

ובתרבוּתה.

במשך שבע השנים האלה השתנתה הארץ שינוּי מהפכני. נבנוּ עשרות אלפי יחידות־שיכוּן לעולים ולוותיקים, והונחוּ אלפי קילומטרים של צינורות השקייה, יערות ניטעוּ ומספר עציהם מיליונים. עצי פרי לרבבות נשתלוּ. עשרות בארות נקדחו, גשרים נבנו, ודרכים נסללוּ נהרות הוסבו, מעינות נחשפוּ ומאות אלפי דונמים של קרקע צחיחה הושקוּ במים חיים.

כל אלה חברוּ יחדיו ואיפשרו מלאכת הקליטה של שבעים רבוא.

תשומת־לב מיוחדת הוקדשה להתישבות החקלאית, בה ראה העם את הדרך העיקרית והקובעת כדי להחזיר לו הרגשת השרשיות והיציבות. אשר ניטלה ממנוּ במשך תקופת גלותו הארוכה. בהתישבות החקלאית ראינו דרך לפתרון כמה בעיות יסוד:

א) שיבה אל הקרקע. בפעוּלה זו ראינו יסוד המוסד לבנין מדינתנו, שכן רוחו האמיתי של עמנו שגשג ועלה בהיותו מושרש בקרקע. משרשיו בקרקע ינקוּ אבותינו את עקרונות המוסר והנבואה ומהם צמחה הרוח היהוּדית שהשפיע על התרבוּת האנושית במשך הדורות.

ב) אספקת מזון לאוכלוסית הארץ שהוכפלה, ומציאת מקורות כלכליים חדשים להרחבת הבסיס המשקי של המערכה הלאומית.

ג) הפניית זרם העליה להתישבות על הקרקע, לשם יצירת בסיס חברתי לשלד הכללי המוקם במדינה כולה.

ד) יישוב רחבי הארץ השוממים ופיתוּחם וחיזוּק בטחון גבולותיה.

מאמצינו נשאו פרי. במשך התקופה הקצרה מאז קום המדינה נוסדו בה למעלה מ־400 ישובים חדשים ובהם למעלה מ־30.000 בתי־אב, וכיום יש בארץ כ־65.00–70.000 בתי אב חקלאים.

מרבית המתישבים החדשים הגיעוּ אל נחלתם ללא הכשרה מוקדמת. המשימות תבעו מאתנו ליישב חיש־מהר עשרות אלפי משפחות של אזרחים חדשים בארץ, יוצאי גלויות שונות ומשונות, משוללי משלח־חד בסיסי, רחוקים בתכלית מן החלקאוּת. על חומר אנושי זה הוטל – בגזירת גורלו של העם – ליצור ולהקים קהילות עבריות חקלאיות. אף ותיקי העוסקים במלאכת ההתישבות ניגשו לנסיון רבתי זה בהיסוסים רבים. כיום ניתן לומר בפה מלא, כי הנסיון הנועז כבר עבר את חבלי לידתו, יסוּרי ילדותו וצער גידולו, ועתה עומד הוא בעצם מבחן בגרותו.

יסודות ההתישבות

ההתישבות העבירת בישראל עומדת על יסודות דלקמן:

א) קרקע בבעלות הלאום. הקרקע הוא נכס העם ואינו ניתן למכירה או להעברה לבעלות אחרת. הקרקע המיועדת להתישבות אינה עוברת לבעלות של המתישב ונשארת נכס לאומי לעד הנמסרת לחכירה לתקופה של 49 שנה. בתום תקופת החכירה יכול המתישב לחכור אותה לתקופה נוספת. המתישב משלם בעד השימוש בקרקע אחוז מסוים מערכה. ערך הקרקע נאמד על־ידי המוסדות המתאימים מדי חמש – עשר שנים; ותשלום דמי החכירה מותאם לעליית ערך הקרקע עם התפתחוּת המשק והסביבה אשר בו הוא נמצא.

המוסד הלאוּמי אשר רכש מרבית השטחים בארץ עוד לפני קום מדינת ישראל – הוא הקרן הקימת לישראל.

ב) עקרון העבודה העצמית. מרביתה של ההתישבות הלאוּמית עומד על עקרון היסוד של עבודה עצמית של המתישב ומשפחתו.

החקלאוּת איננה פרנסה בלבד, היא דרך־חיים. משום כך מהווה המשפחה החדשה לא רק יחידה כלכלית, אלא תא באורגניזם קהילתי חי הממלא פונקציות תרבותיות, חינוּכיות, חברתיות וכלכלית. אורגניזם זה צריך לקום ולצמוח מבפנים, באופן שתעלה בו החיוניוּת הדרושה ליצוּר בר־קימא, לא רק לדור הראשון של מייסדיו אלא אף לדורות שלאחריו.

המתישב העברי הציב לו מטרה ליצור חברה חקלאית שאינה עומדת על ניצול זולתו, אלא קיימת בכוח עובד האדמה במו ידיו. כי רק עובד זה ראוּי להיות הנושא ליצירת אדם חקלאי בן־חורין נושא תרבות ומוּסר בעם ובחברה, ורק הוא מבטיח את ההמשכיות לדורות הבאים.

משום כך עומדות מרבית התנועות ההתישבויות בישראל על עקרון העבודה העצמית. עיקרון זה אינו קשור ואינו תלוי בדרגת השיתוּף אשר בין המשפחות ואינו משתנה אם המשפחה מעבדת את חלקתה היא כדוגמת המושב, או שותפת היא למשפחות אחרות בעיבוד קולקטיבי של שטחים גדולים יותר, דוגמת הקיבוץ או המושב השיתוּפי.

ג) חלוקה צודקת ושווה של נכסי הקרקע והמים.

ארצנו היא רבת גוונים ועשירת חליפות. התנאים הקרקעיים והאקלימיים שונים הרבה בין איזור אחד למשנהו. משום כך שונה מבנה המשק באזורים השונים. מכסת הקרקע הנמסרת על־ידי המוסדות המיישבים לרשותו של המתישב נקבעת מתוך דאגה להבטיח למתישבים באשר הם, רמת־חיים מתאימה. בהתאם לכך הונהג בתחומי התישבותנו המונח ‘מכסת קרקע ומים’, מונח שמשמעותו היא: חלוקה צודקת ושווה של אוצרות האומה לכל פרט העובד אדמתו.

ד) שיתוּף המתישב בבנין משקו. נסיוננו הוכיח, כי הצלחת ההתישבות תלויה במידה רבה בשיתופו של המתישב בהקמת משקו, בתכנונו ובהנהלתו מן הרגע הראשון לעלותו על הקרקע.

מתישבינו מאוגדים ומאורגנים בארגונים עצמאיים המשתפים פעולה עם המוסד המיישב ומתמצאים בכל הבעיות התכנוניות והארגוניות הקשורות בהתישבות. כל אלה קושרים את המתישב מן ההתחלה לרקמת ההתישבות כולה ועושים אותו שותף ישיר ומעונין בהקמת המשק.

מנסיוננו למדנו, כי הברכה וההצלחה בהתישבות אינה באה דווקא על־ידי הקמתו והכנתו של המשק לפני בוא המתישב. לא תמיד משתרש המתישב הבא אל המוכן. כנראה שחבלי יצירה ועשיה הם חלק אורגני של תהליך ההסתגלוּת, והם המוסיפים טעם וענין להתישבוּת ומחזיקים אותה.

ארבעה העקרונות הללו הם אשר קבעוּ את פרצוּפה של ההתישבוּת העברית החדשה בישראל, הם המנחים את העושים במלאכה ומתכנניה והם אשר הביאונו עד הלום.

סיכום

תוך תסיסת היצירה של ההתישבות נאלצנו לחפש דרכים ולחשל מכשירים לביצוע מפעל רבתי זה. וסבורני כי ישראל יכולה לתרום תרומה צנוּעה מפרי נסיונה ומאבקה ומסיכום מחשבת אדריכליה ובוניה.

הנביא ישעיהו בן אמוץ ניבא, ‘כי מציון תצא תורה ודבר ה’ מירושלים. ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות. לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדוּ עוד מלחמה'. (ישעיהו ב', 3, 4,).

אנו מקווים שלא ירחק היום והצנטוריונים והטאנקים אשר שם ‘סטלין’ מתנוסס עליהם יכותתו לטראקטורים, וכלי המשחית־למחרשות, ביום ההוּא יראוּ כל העמים בכלל ושכנינו בפרט כי איזור המזרח הקרוב בו משתרעים שטחים עצומים של אדמה בלתי מעובדת ובלתי מפותחת אשר ניתן לטייבה באמצעים לא־גדולים, ובמהירות. אדמה זו תשמש מקור מחיה ופרנסה בכבוד להמוני־העם ובמהירות. אדמה זו תשמש מקור מחיה ופרנסה בכבוד להמוני־העם המרודים: הפליטים, הפלחים ומקופחי הגורל. ביום ההוא תוכל ישראל ותרצה ותשמח לחלק עם שכנותיה את פרי נסיונה הצנוּע ביישוב פליטים והפרחת השממה. וגם שליחות זו אולי צרורה ברוח המניעה את התישבותנו החקלאית והמנחה את העושים במלאכתה.

כנס זה ידון בבעיות שונות של ההתישבות החקלאית. תהא ברכת השדה בעת האביב הזה שרויה בדיוניכם ועיוניכם.

השמש החלה נוטה מערבה, האבק מתמר ממסילת־העפר כיסה את הסביבה. נוסעים היינו מתל־אביב לירושלים ואמרנוּ לעבור את גזר, לשם קיצור הדרך. באותם הימים היתה התנוּעה הרגילה מתל־אביב לירושלים עוברת בעקרון וחולדה.

אינני זוכר למה עלה בדעתי בבין־ערביים אלה לעלות ירושלימה שלא בדרך הרגילה. אמנם מרבה הייתי לצאת ולראות את חבלי הארץ שלא היה לנו מגע קרוב אתם בימי שלטון הזרים.

נקלענו למסילה־לא־מסילה בין רמלה וגזר, והיינו מיטלטלים בה. אני נהגתי במכונית וחברי לעבודה רענן וייץ ישב לצדי.

הימים ימי סוף מלחמת השחרור. העם והארץ עוד לא נעורו מתדהמתם להבין, ובעיקר לחוש, כי אמנם הושגה עצמאות מדינית וכי מעתה אדונים אנו לבחירת דרכנו. הישוב הוותיק היה עדיין רכון על הקרבנות שהובאו זה עתה למנוחות והעליה הגדולה החלה זורמת ושוטפת. העליה באה בלי שעמדנו על מהותה וממדיה, בלי שהכינונו את התנאים המתאימים לקליטתה וסידורה, שכן היינו טרודים במלחמה. היא באה נדחפת, נדחקת, מתמרת אבק; רוּבּה אבק־אדם, שרידי מחנות, שברי עדות ומכיתות קהילות; מתפשטת היתה בארץ ומחפשת לה חרכים להידחק בהם, דומה לזרם גדול של ימות־הגשמים בואדי, העולה על גדותיו ומחפש לו אפיק בשדות.

דאוגים היינו באותם הימים לבקש פתרונות מעשיים לקליטת הגל הגדול הזה, ולהפנייתו לאפיקי בנין ויצירה, כדרכנו בבנין הארץ מאז ימי העליה השניה.

מרחבי הארץ העלו חרולים וברקנים. קוץ ודרדר פרשו שלטונם. הנברנים והמחבלים למיניהם החלו פרים ורבים. רק יללת התנים פרעה את דממת העזובה והשממון.

קודם־לכן סיירנו בצפון ובדרום: נכנסים היינו לכפרים הנטושים, מהלכים ברחובות העקומים, ומנסים לחדור להווי העבר הקרוב והרענן עדיין, שקדם למנוסה הבהולה. אזכור ביקור במסמיה, הגדולה והמפחידה בעבר, בברירי עקובת–הדמים, קן שודדים וחומסים הידוּע באיבתו הרצחנית. כל הכפרים העזובים הפכו להיות עדים אלמים למאבק איתנים, לתהפוכות־גורל אכזריות. מזימותיהם להשמידנו סוכלו. עתה עמדו הכפרים שוממים, יתומים, אילמים. אימת הריקנות הציצה ברבבות עיניים מכל פינה. היא תבעה את חיסולה, ביקשה להפיח בה חיים.

עינינו שבעו מראות אדמה חרוכה, כפרים עזובים, בתים פרוצים, שדודים ושרופים; עקבות של מה שהיה ואיננו עוד; הנה מתגנב בעליבותו כלב בודד ומופחד, שנשאר, עצוב ונאמן, לשמור על מה שחלף עם הרוח ועם סערת הקרב.

רשמים אלה נספגו בראייה ובדרכי־הנשימה וחדרו למוח, לדם וללב. הם תססו ורחשו, התחבטו קדחתנית וקראו לעשות מעשה.

לאחר הנצחון על האויבים נדרש מעשה של כיבוּש התישבותי, מעשה של קיבוּץ גלוּיות והשרשת אחים גולים בהמןניהם. ראיתי בחוּש כי שממת הארץ טומנת בחוּבּה פתרון לשממת האדם המגיעה מכל קצווי־עולם מתוך שבעים אומה ולשון, שרידי מחנות היטלר, ניצולי תהפוּכות הזמן, שאר ישוּב של האומה בפזוריה הדוויים. לכל אלה עלינו לפתוח את שערי הארץ ואתה אדמתה.

חלום הוּא ועלינוּ למצוא פתרונו. אם גן נעול הוּא, מחובתנו לפתחו. בסיוּעם של בני הארץ והצעירים אשר ישוחררוּ בקרוב מן הצבא, מן ההכרח הוּא לשנות את פני המציאוּת רבת האפשרויות. גזירה היא להתחיל ביציקת מקשה לאוּמי מן הכיתות של קהילות ישראל.

עמוסים דאגה ורוויים מראות ורשמים, נעים היינו בדרכים ובשבילים שנפתחו לפנינוּ לרווחה, כאומרים לבוא המגע פיסי עם האדמה – אֵם כל פתרון.

כאמוּר, היינו נוסעים בשעת בין השמשות, ביום של שלהי הקיץ. באוויר הורגש כבר משב הסתיו; הגיעוּ ימי החריש וההכנה לזריעה, והשדות עמדוּ חרבים ושוממים. בדמדומי הערב השתרעוּ השדות כפי שנשארו לאחר בריחת מעבדיהם: שלפים מיותמים, ללא תקווה ליד מטפחת.

עדיין לא קם בארץ האדם שינסה להשתלט על העזובה הגדולה ועל המרחבים הקוראים. עוד לא נודעת ההתישבוּת ההמונית.

עברנוּ על־יד הכפר בריה, כפר קטן בראש גבעת־סלעים, החולשת על הכביש בואכה לטרון ומוקפת שדות רחבים. הכפר שונה מכל אלה שראינוּ בדרום: בתיו בתי אבן ורושמם – יציבוּת. הבריק רעיון במוחי. עצרתי את המכונית. – ‘הבה נבקר בכפר הזה, יש לי רעיון, העשוּי לעזור לנוּ לצאת מן המצוקה’, אמרתי אל רענן. עדיין לא ידעתי את הפרטים, אבל האמנתי בחוש כי השממה והעזובה נושאות בחוּבּן פתרונות לקיבוּץ הגלוּיות. חשתי כי במרחביה זו נמצא תושיה להנחיית זרם־העליה הגועש, ולהבאת ידיים עובדות אל השדות המשוועים, בעת ובעונה אחת. קיוויתי כי בהעדר ברירה יימצא השביל המעשי להוצאת אלפי משפחות עולים מן המחנות הגדולים שהוקמו לקליטתם, כדי להפחית את ההוצאות הבלתי־פרודוקטיביות העצוּמות שהחלוּ מעיקות על הסוכנוּת ועל הממשלה הרכה, ולהציל מחיי ניווּן את יוצאי מחנות־ההשמד באירופה.

עזבנו את המכונית ויצאנו לתור ברגל את הכפר וסביבותיו. הבתים בתי־אבן יציבים. בכל פינה שרידי יושביהם הקודמים: כרים, מחצלות, כדים, שברי רהיטים. בורות־מים כרויים בסלע. באחדים מהם עוד מצויים המים מהחורף שעבר. לאחר שסיירנוּ בכל הכפר מצאנו כמה עשרות בתים, העשויים לאחר תיקונים מסוימים, להוות מקלט למשפחות עולים, פה בכפר הערבי, במרחבי השדות.

חזרנו למכונית, אחזתי שוב בהגה ועד כניסתנוּ לירושלים הוספנו לטוות את חוט הרעיון החדש. ‘הרי בארץ מאות כפרים עזובים, ואף אם נוציא מן החשבון את הכפרים הבנויים חומר, אשר בוודאי לא יתאימו למשכן יהוּדים, יישארו עשרות ואולי מאות כפרים בנויים־אבן, דוגמת כפר בריה. יש להסתער עליהם, ולהכינם לקראת החורף המתקרב, להעביר לכל אחד מהם עשרות משפחות ועמהם מדריכים מבין המושבים ןהקיבוצים הוותיקים. כל קבוצה כזאת יש לצייד במכשירי־עבודה ולהתחיל בעיבוד השדות. חשבון זה כולו חיוּב: העולים יושבים במחנות, פרנסתם עולה לסוכנות היהוּדית בכסף רב, ואילוּ את השדות אין להשאיר בשממונם. עד שנוכל לתכנן ישובי־קבע, עד שנוכל לבנות בתים, עד שנוכל להתחיל בהתישבות מתוכננת רבתי, יעברו חדשים רבים’.

'המחלקה־להתישבות קטנה, ואין אירגונה מספיק כדי שתוכל לתפקיד העצום העומד לפניה. עליה לגדול, להוסיף כוחות, להגביר קצב. כל זאת ייעשה, אולם יארך מספר חדשים, ולא יושלם לפני האביב הבא, ומה עד אז? מדוע לא נשתמש בחדשי־החורף הקרובים לאכלוס כמה עשרות כפרים נטושים? יש כפרים טובים שבתיהם יציבים, בנויים אבן, ובתיקונים מסוימים יצלחו למטרה. יש כפרים השוכנים בתוך השדות, צא ועבדם מיד; יש כפרים מרוחקים קצת מן השדות – גם בכך אין אסון – הכל טוב מאשר להגדיל את המחנות ולקיים את העולים עוד מספר חדשים על קיצבה. כל פתרון טוב מזה. ראוּי לכנס את באי־כוחן של כל התנוּעות ההתישבוּתיות, לקרוא להם לגיוּס מדריכים מתוכן, להזעיק מיד את אנשי ההנדסה של המחלקה הטכנית, לערוך מפקד של כל הכפרים, להתקשר עם קבלנים, להתחיל בתיקון הבתים. ואם הקבלנים לא יוכלו למשימה או אם טרם התארגנוּ לאחר מלחמת השחרור, נפנה אל חיל ההנדסה ונגייסם למלאכת־קליטה גדולה זו… '.

בגן־הירק של קבוצת הפועלות בפתח־תקוה 1915

קבוצת “עבודה”, 1917, ל. אשכול שני משמאל בשורת העומדים

לפני היות קו־המים - מים במשורה ממרחקים

ערבי מוכר מים למתישבים הצמאים

בפתיחת קו־המים ירקון־נגב.

הכשרת אדמת־סלעים לנטיעה

ייעור בהרי ביריה

מושב־עולים אפייני בדרום

שיכון בבאר־שבע

במכתש רמון

מפעל־אשלג בסדום

תמנע

מכרות שלמה

שאיבת נפט בחלץ

המכונית גמאה קילומטרים, קצב המחשבות וחילופי־הדעה גבר והלך. רעיוֹן רודף רעיוֹן – כל הדרך מגזר ועד ירושלים. בהגיענוּ עם חשיכה ירושלימה כבר נתגבשה המסגרת האירגונית והמעשית של המשימה כולה, מחולקת לתפקידיה. עוד אותו ערב התקשרתי עם התנוּעות ההתישבוּתיות, הזמנתי את המהנדסים, ביקשתי עצה ותושיה מחיל ההנדסה והתחלתי מניע את הגלגל הגדול, שעזר לנו להפוך עוד באותו חורף למעלה מ־45 כפרים נטושים לישובים שוקקי־חיים שנושבו מחדש.

וכך נתגלגלוּ המעשים: מהכפרים הנטושים עברנו להקמת ישובי־עולים מתוכננים, הגענוּ לכפרי־עבודה, יצאנו להתישבוּת בכביש־הרעב בנגב, הקימונו את ישובי הזיתים, פנינו להתישבות בגליל העליון, לתפישת מרחבי הדרום, למתיחת קווי המים ולכל היש הגדול שנוצר מאז ועד היום.

בעשר שנים השלמנוּ את הסיבוב הראשון של הקמת מאות מושבים, קבוצות וקיבוצים, חוות ובתי־ספר חקלאיים. נסתייענו ע“י כל התנוּעות ההתישבוּתיות, וביחוד ע”י תנועת המושבים, ששעתה הגיעה. ואילו ראשית תולדותיו של סיבוב זה נעוצות בכפר קטן נטוש, השוכן בבדידותו ועצבו, בשעות בין הערביים של יום שלהי קיץ חולף.

ועתה עלינו לגלגל את המעגל השני. דמותו מי ידע וסופו מי ישור?

1955

• שולמית רפאלי
• עמינדב ברזילי
• צחה וקנין-כרמל
• זהבה שורץ
• אודי מנור
• שלי אוקמן