נאום־פתיחה נכנס ועדת־החוקר הבין־לאומית לבעיות התישבות וחקלאות, אוגוסט 1956

עם של יוגבים, כורמים ורועים היה עמנו. ומאחר הצאן והמחרשה יצאוּ שופטיו, מלכיו, ונביאיו, עד שנפלה יהוּדה לפני הכובש הרומאי, ומרבית העם גלתה מאונס. אך גם לאחר החורבן נתקיימו בארץ־ישראל כפרים עבריים, אשר במרוצת הזמן נתדלדלו והלכו. מעולם לא ניתק לגמרי החוט המקשר את העם היהודי עם אדמת הארץ. בכל תמורות הזמנים והשלטונות בארץ נשארו כפרים הנושאים שמות עתיקים מימי התנ"ך, ואחד מהם הוא הכפר פקיעין אשר בהרי הגליל, בו חיו ועבדו חקלאים עבריים במשך כל הדורות, עד היום הזה.

כל הארץ זרועה מצבות העבר המעידות על הקשר בין העם היהודי לארצו – אם בכלל זקוקים אנו לעדות נוספת לעדותו של ספר־הספרים הנצחי אשר נוצר ע"י העם העברי בארץ. בני־הגולים מאז, מגלים כיום את עקבות מעשיהם הגדולים של אבותיהם. בשנים האחרונות נגלוּ הרבה אתרים היסטוריים מתקופת האבות ונחשפה מצדה – המבצר האחרון להתקוממות היהודים נגד הכובש הרומאי, ונתגלוּ המגילות הגנוזות המספרות אף הן על עלילות העבר.

בני עמנו שהורחקו מארצם בכוח הזרוע ונפוצו בארצות פזוּריהם, נאחזוּ שם, מסיבות שלא היו תלוּיות בהם, בכל מיני מקצועות, אך לא בעבודה באדמה. בדרכם הארוכה והחשוכה ליווה אותם רוח ימי־הזוהר הקדומים העצור בספרי הקודש והיה מקיים בהם געגועים עזים לחידוש הימים כקדם. ואכן, התמורות שהתחוללו במאת השנים האחרונות עם התחדשותנו הלאומית ושיבתנו לעבודת־האדמה הוכיחו שהגחלת הקטנה שלחשה בעם מתחת למרבץ הדורות, הספיקה כדי להעלות שלהבת יצירה גדולה שאנו עדים לה כיום בכל רחבי הארץ.

 

שיבת ציון    🔗

העם היהודי נתוק השורשים ונטול האחיזה בקרקע, לא פסקו במשך כל הדורות געגועיו, אמונתו ותקוותו לשוּב לארץ מולדתו. בימי הביניים באוּ הגעגועים האלה לידי ביטוּי בתפילות וביצירות ספרותיות. גדול משוררנו בגלות ספרד, ר' יהודה הלוי, פרצה מלבו הזעקה הגדולה: ‘ציון, הלא תשאלי לשלום אסיריך’. המסורת מספרת כי אותו משורר עלה ארצה, התפלש בעפרה ונשק לאדמתה, ובזאת, כמו בשירתו, שימש סמל לבני דורו ולכל הדורות. האגדה מספרת שהוא נדרס למוות ע"י פרש ערבי.

ההסיטוריה היהודית של סוף ימי הביניים התחלת העת החדשה רצופה סיפוּרים על תנועות משיחיות שונות בישראל שהונעו בכוח הרוח האידיאליסטית והמשיכה למולדת. אך הן לא הגיעוּ לארץ יעודם והתנפצוּ אל סלע המציאוּת הקשה והמרה של התקופות ההן. ורק יחידים וקבוצות קטנות הגיעוּ לחופי הארץ. בשנות השמונים למאה התשע־עשרה נשתלהבה הגחלת הלוחשת בקרב האינטליגנציה היהודית ברוסיה. צעירי הדור, דחופים בכוח הגעגועים ובכוח האמונה המשיחית, ונדחפים בשוט הנוגש והצר, פליטי פוגרומים ומבקשי מטרת־חיים לעצמם ולעמם, הקימו תנועה אשר סיסמתה היתה ‘בית יעקב לכו ונלכה’. תנועה זו הצליחה להגשים את הסיסמה הלכה למעשה. גילויים כאלה נראוּ גם ברומניה. כראשונים להעפלה הוכתרו בשם ‘העליה הראשונה’, וממנה אנחנו מונים את תחילת ההגשמה המעשית של חלום הדורות. הם אשר קיימו בגופם ובנפשם את יעוּד הדורות של עמנו, הגולה והניחוּ יסוד למושבות הראשונות בארץ. ולא קלה היתה המלאכה. הם מצאוּ משטר־חיים של ימו־הביניים, משטר פיאודלי של בערות ועוני, וחקלאות פרימיטיבית שדרגתה נחותה והיא עומדת על ניצולם ודלדולם של הקרקע והאדם. רק בלהט חזונם ודבקות אמונתם יכלו מתי מספר אלה להחזיק מעמד.

בני העליה הזאת הם בבחינת אנשי ה’מיפלאור' של ישראל; משולים הם לאבות ההגירה (פילגרים פורס) הידוּעים מימיה הראשונים של ארצות־הברית.

בסוף המאה הקודמת קם נביא מדינת היהודים, הרצל, ויצר את ההסתדרות הציונית. הסתדרות זו אשר שורשה משיחי וכיסופיה ערטילאיים, ידעה לחשל כלים ארגוניים מעשיים להגשמה מעשית, בקנה־מידה גדול, של רעיון השיבה למולדת.

באותה תקופה גבר במזרח אירופה גל רדיפות על היהודים ובמערבה – הסתה אנטישמית נגדם, והחמיר את בעיית היהודים באירופה. שוב עמד העם בפני הבעיה הנצחית שלא נמצא לה פתרון במשך כל הדורות של נדודי הגולה – לאן? והבעיה היתה מבחינות שונות: מבחינה לאומית, כלכלית, תרבותית וגופנית כאחת. בשנות השמונים של המאה הקודמת, לאחר הפרעות ברוסיה ב־1881, גברה והלכה יציאת־יהוּדים המונית מאירופה הישנה. הם השתלבו בזרם ההגירה הכללי לעולם החדש –אמריקה. חלק מזרם זה – קילוח דק בלבד – פנה לארץ־ישראל, אך הוא נשא את הרעיון של ההסתדרות הלאומית, הוא שהרים מחדש דגל ההגשמה, הוא שעשה את המעשה שביצע רעיון שיבת־ציון, בא הגל של ‘העליה השניה’.

הם חתרו לא רק לקראת יעוּדים לאומיים אלא הביאו עמם גם שאיפות חדשות לחברה עברית עובדת הבנויה על צדק חברתי, שוויון ועזרה הדדית. להט בהם הרצון להתנער מהפגמים אשר דבקו בחברה הישנה ולכונן חברה חדשה משלהם. הם עשו נסיונות ראשונים ליציקת דפוסים חדשים לייסוד קהילות עבריות חקלאיות. מתוכם יצאוּ מייסדי הקבוצה הראשונה דגניה והמושב הראשון נהלל.

בקרבם צמח ועלה הגרעין הראשון של ההגנה העצמית, הוא ארגוּן ‘השומר’, ממנו צמחה והתפתחה ה’הגנה' שהיתה הגרעין העיקרי לצבא־הגנה לישראל, עליו הוטל המאבק לעצמאוּת ישראל.

מלחמת־העולם הראשונה הפסיקה לתקופת־מה את התפתחות הישוב העברי בארץ, אולם עם סיוּמה הרחיבה ההסתדרות הציונית, שנתעודדה ע"י הצהרת בלפור, את ממדי פעולתה הקונסטרוקטיבית בארץ. הצהרה זו שניתנה על־ידי מדינאי גדול של אומה גדולה ונשארה ותישאר לעד בזכרונו של העם היהוּדי. גם המאבק, שהיה לנו אחר כך עם אותה אומה, על עצמאותנו לא השכיח את האַקט ההיסטורי הגדול ההוּא.

ההסתדרות הציונית יזמה ויצרה שתי קרנות, קרן קימת לישראל וקרן היסוד. קרנות אלו היווּ את הצינורות המעשיים בהם זרמה עזרת העם לבנין מולדתו. בעזרת הקרנות נוסדו במשך השנים מאז מלחמת העולם הראשונה ועד קום מדינת ישראל למעלה מ־250 ישובים חקלאיים: קיבוצים, מושבים, כפרים שיתופיים ומושבות.

 

ההתישבות במדינת ישראל    🔗

יעוּדה העיקרי של מדינת ישראל היא יצירת תנאים נוחים לקליטת המוני העם היהוּדי המבקשים להם משכן־עד משלהם. חוק השבות, שהוא מחוקי היסוד של מדינתנו קובע שכל יהודי מוענקת לו הזכות לעלות לארץ, כל אימת שירצה בכך. שערי הארץ פתוּחים בפני אחים השואפים לחזור למולדתם העתיקה ולהכות בה שורשים.

במשך שבע שנים מאז קום המדינה עלו לארץ קרוב ל־800,000 עולים חדשים שהכפילו את אוכלוסית הארץ. בשנה אחת בלבד קלטנו קרוב לרבע מיליון נפש. עליה בשיעור גדול כזה באופן יחסי לא ידעה שום ארץ אחרת בעולם, אף לא ארצות־הברית העשירה והאדירה.

בעליה הזאת באו אלינו שרידי השואה הגדולה, פליטי מחנות ההשמדה. ונקלטו אחים נדחים מגלויות רחוקות ומרודות. התלקטו ובאו פזוּרי העם.

אך קליטת עליה איננה פעולה מיכנית ואַקט חד־פעמי, רבות ומגוונות בעיותיה: קשיי סיגוּל לעבודה יוצרת ולאקלים החדש, קשיי רכישת השפה וההסתגלות לנוהג־חיים חדש. ועל כולם קשיי מיזוּג הגלוּיות. היהודים יצרוּ להם בארצות־מוצאם הווי־חיים מסועף משלהם, וקבעו להם מערכת יחסים בינם לבין עצמם ובינם לבין סביבתם, נוצרה מציאוּת שקדושת המסורת חופפת עליה. אולם, בהתקבץ בארצנו גלויות שונות ורבות מזדקר מיד ומתבלט השוני העצום שביניהן. שוני זה בלשון, בהשכלה, בהרגלם, באמונות ובהליכות יוצר זרוּת בין הגלוּיות, ואפילו ניגודים. הליכוּד הפנימי שהותך במרוצת השנים בתוך כל גולה וגולה יש להתיכו מחדש לליכוד כללי של כל הגלוּיות לעשותן חטיבה חברתית אחת. מאמצי חינוך גדולים, אהבה ללא גבול וסבלנות מרובה דרושים באדמתה, באקלימה, בכלכלותה

ובתרבוּתה.

במשך שבע השנים האלה השתנתה הארץ שינוּי מהפכני. נבנוּ עשרות אלפי יחידות־שיכוּן לעולים ולוותיקים, והונחוּ אלפי קילומטרים של צינורות השקייה, יערות ניטעוּ ומספר עציהם מיליונים. עצי פרי לרבבות נשתלוּ. עשרות בארות נקדחו, גשרים נבנו, ודרכים נסללוּ נהרות הוסבו, מעינות נחשפוּ ומאות אלפי דונמים של קרקע צחיחה הושקוּ במים חיים.

כל אלה חברוּ יחדיו ואיפשרו מלאכת הקליטה של שבעים רבוא.

תשומת־לב מיוחדת הוקדשה להתישבות החקלאית, בה ראה העם את הדרך העיקרית והקובעת כדי להחזיר לו הרגשת השרשיות והיציבות. אשר ניטלה ממנוּ במשך תקופת גלותו הארוכה. בהתישבות החקלאית ראינו דרך לפתרון כמה בעיות יסוד:

א) שיבה אל הקרקע. בפעוּלה זו ראינו יסוד המוסד לבנין מדינתנו, שכן רוחו האמיתי של עמנו שגשג ועלה בהיותו מושרש בקרקע. משרשיו בקרקע ינקוּ אבותינו את עקרונות המוסר והנבואה ומהם צמחה הרוח היהוּדית שהשפיע על התרבוּת האנושית במשך הדורות.

ב) אספקת מזון לאוכלוסית הארץ שהוכפלה, ומציאת מקורות כלכליים חדשים להרחבת הבסיס המשקי של המערכה הלאומית.

ג) הפניית זרם העליה להתישבות על הקרקע, לשם יצירת בסיס חברתי לשלד הכללי המוקם במדינה כולה.

ד) יישוב רחבי הארץ השוממים ופיתוּחם וחיזוּק בטחון גבולותיה.

מאמצינו נשאו פרי. במשך התקופה הקצרה מאז קום המדינה נוסדו בה למעלה מ־400 ישובים חדשים ובהם למעלה מ־30.000 בתי־אב, וכיום יש בארץ כ־65.00–70.000 בתי אב חקלאים.

מרבית המתישבים החדשים הגיעוּ אל נחלתם ללא הכשרה מוקדמת. המשימות תבעו מאתנו ליישב חיש־מהר עשרות אלפי משפחות של אזרחים חדשים בארץ, יוצאי גלויות שונות ומשונות, משוללי משלח־חד בסיסי, רחוקים בתכלית מן החלקאוּת. על חומר אנושי זה הוטל – בגזירת גורלו של העם – ליצור ולהקים קהילות עבריות חקלאיות. אף ותיקי העוסקים במלאכת ההתישבות ניגשו לנסיון רבתי זה בהיסוסים רבים. כיום ניתן לומר בפה מלא, כי הנסיון הנועז כבר עבר את חבלי לידתו, יסוּרי ילדותו וצער גידולו, ועתה עומד הוא בעצם מבחן בגרותו.

 

יסודות ההתישבות    🔗

ההתישבות העבירת בישראל עומדת על יסודות דלקמן:

א) קרקע בבעלות הלאום. הקרקע הוא נכס העם ואינו ניתן למכירה או להעברה לבעלות אחרת. הקרקע המיועדת להתישבות אינה עוברת לבעלות של המתישב ונשארת נכס לאומי לעד הנמסרת לחכירה לתקופה של 49 שנה. בתום תקופת החכירה יכול המתישב לחכור אותה לתקופה נוספת. המתישב משלם בעד השימוש בקרקע אחוז מסוים מערכה. ערך הקרקע נאמד על־ידי המוסדות המתאימים מדי חמש – עשר שנים; ותשלום דמי החכירה מותאם לעליית ערך הקרקע עם התפתחוּת המשק והסביבה אשר בו הוא נמצא.

המוסד הלאוּמי אשר רכש מרבית השטחים בארץ עוד לפני קום מדינת ישראל – הוא הקרן הקימת לישראל.

ב) עקרון העבודה העצמית. מרביתה של ההתישבות הלאוּמית עומד על עקרון היסוד של עבודה עצמית של המתישב ומשפחתו.

החקלאוּת איננה פרנסה בלבד, היא דרך־חיים. משום כך מהווה המשפחה החדשה לא רק יחידה כלכלית, אלא תא באורגניזם קהילתי חי הממלא פונקציות תרבותיות, חינוּכיות, חברתיות וכלכלית. אורגניזם זה צריך לקום ולצמוח מבפנים, באופן שתעלה בו החיוניוּת הדרושה ליצוּר בר־קימא, לא רק לדור הראשון של מייסדיו אלא אף לדורות שלאחריו.

המתישב העברי הציב לו מטרה ליצור חברה חקלאית שאינה עומדת על ניצול זולתו, אלא קיימת בכוח עובד האדמה במו ידיו. כי רק עובד זה ראוּי להיות הנושא ליצירת אדם חקלאי בן־חורין נושא תרבות ומוּסר בעם ובחברה, ורק הוא מבטיח את ההמשכיות לדורות הבאים.

משום כך עומדות מרבית התנועות ההתישבויות בישראל על עקרון העבודה העצמית. עיקרון זה אינו קשור ואינו תלוי בדרגת השיתוּף אשר בין המשפחות ואינו משתנה אם המשפחה מעבדת את חלקתה היא כדוגמת המושב, או שותפת היא למשפחות אחרות בעיבוד קולקטיבי של שטחים גדולים יותר, דוגמת הקיבוץ או המושב השיתוּפי.

ג) חלוקה צודקת ושווה של נכסי הקרקע והמים.

ארצנו היא רבת גוונים ועשירת חליפות. התנאים הקרקעיים והאקלימיים שונים הרבה בין איזור אחד למשנהו. משום כך שונה מבנה המשק באזורים השונים. מכסת הקרקע הנמסרת על־ידי המוסדות המיישבים לרשותו של המתישב נקבעת מתוך דאגה להבטיח למתישבים באשר הם, רמת־חיים מתאימה. בהתאם לכך הונהג בתחומי התישבותנו המונח ‘מכסת קרקע ומים’, מונח שמשמעותו היא: חלוקה צודקת ושווה של אוצרות האומה לכל פרט העובד אדמתו.

ד) שיתוּף המתישב בבנין משקו. נסיוננו הוכיח, כי הצלחת ההתישבות תלויה במידה רבה בשיתופו של המתישב בהקמת משקו, בתכנונו ובהנהלתו מן הרגע הראשון לעלותו על הקרקע.

מתישבינו מאוגדים ומאורגנים בארגונים עצמאיים המשתפים פעולה עם המוסד המיישב ומתמצאים בכל הבעיות התכנוניות והארגוניות הקשורות בהתישבות. כל אלה קושרים את המתישב מן ההתחלה לרקמת ההתישבות כולה ועושים אותו שותף ישיר ומעונין בהקמת המשק.

מנסיוננו למדנו, כי הברכה וההצלחה בהתישבות אינה באה דווקא על־ידי הקמתו והכנתו של המשק לפני בוא המתישב. לא תמיד משתרש המתישב הבא אל המוכן. כנראה שחבלי יצירה ועשיה הם חלק אורגני של תהליך ההסתגלוּת, והם המוסיפים טעם וענין להתישבוּת ומחזיקים אותה.

ארבעה העקרונות הללו הם אשר קבעוּ את פרצוּפה של ההתישבוּת העברית החדשה בישראל, הם המנחים את העושים במלאכה ומתכנניה והם אשר הביאונו עד הלום.

 

סיכום    🔗

תוך תסיסת היצירה של ההתישבות נאלצנו לחפש דרכים ולחשל מכשירים לביצוע מפעל רבתי זה. וסבורני כי ישראל יכולה לתרום תרומה צנוּעה מפרי נסיונה ומאבקה ומסיכום מחשבת אדריכליה ובוניה.

הנביא ישעיהו בן אמוץ ניבא, ‘כי מציון תצא תורה ודבר ה’ מירושלים. ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות. לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדוּ עוד מלחמה'. (ישעיהו ב', 3, 4,).

אנו מקווים שלא ירחק היום והצנטוריונים והטאנקים אשר שם ‘סטלין’ מתנוסס עליהם יכותתו לטראקטורים, וכלי המשחית־למחרשות, ביום ההוּא יראוּ כל העמים בכלל ושכנינו בפרט כי איזור המזרח הקרוב בו משתרעים שטחים עצומים של אדמה בלתי מעובדת ובלתי מפותחת אשר ניתן לטייבה באמצעים לא־גדולים, ובמהירות. אדמה זו תשמש מקור מחיה ופרנסה בכבוד להמוני־העם ובמהירות. אדמה זו תשמש מקור מחיה ופרנסה בכבוד להמוני־העם המרודים: הפליטים, הפלחים ומקופחי הגורל. ביום ההוא תוכל ישראל ותרצה ותשמח לחלק עם שכנותיה את פרי נסיונה הצנוּע ביישוב פליטים והפרחת השממה. וגם שליחות זו אולי צרורה ברוח המניעה את התישבותנו החקלאית והמנחה את העושים במלאכתה.

כנס זה ידון בבעיות שונות של ההתישבות החקלאית. תהא ברכת השדה בעת האביב הזה שרויה בדיוניכם ועיוניכם.