נאוּם בכנסת, 22 ביולי 1952

תקציב־הפיתוּח הוא מכשיר כספי בידי המדינה, להכוונת זרם ההשקעות למטרות חיוּניות לשם פיתוח המשק הלאוּמי כולו; הוא הגשר בין המציאוּת והחזון. היקף התקציב הוא תוצאת פשרה בין הצרכים בהשקעות לבין האפשרויות הקיימות. אין הכוונה לאפשרויות המימוּן בלבד, אלא גם לאפשרויות הקיימות להשתמש בהון, בחסכונות, במוצרי־תצרוכת ובכוחות־עבודה למטרת השקעות. האפשרויות הללו אינן ללא־שיעור. המטרה היא – לנצל באופן יעיל אפשרויות אלה, אולם לא לעבור את גבול המותר. בתקציב המוּצע הגענו לפשרה מניחה את הדעת בין הצרכים העצוּמים לבין האמצעים המוגבלים.

העקרונות עליהם השתתנוּ את התקציב הם מגופי עניניה של המדיניוּת הכלכלית שלנו. מדיניות זו מכוּונת לחיסול האינפלציה. למטרה זו נקטנוּ אמצעים שונים. ראשית כל, ויתרנו על השימוש בשטרות־אוצר ובשטרות־מקרקעין. על כן לא נכללו בסעיפי־ההכנסה שטרות־המקרקעין, שמילאו בעבר תפקיד כה נכבד בכיסוי הוצאות תקציבי־הפיתוּח. לשם ריסון האינפלציה הטלנוּ בזמנו הגבלות על מתן אשראי. הגבלות אלה מצמצמות את ההשקעות בענפים שאינם־חיוניים של הייצור, ומונעות את הגברת הלחץ האינפלציוני על שוק חמרי הגלם ושוק העבודה. לשם צמצוּם כוח־הקניה בארץ נאלצנוּ לשנות את שער הלירה. אף מלווה־החובה שהטלנו על המזוּמנים ועל הפקדונות, ומלווה־החובה או מס הרכוּש שאנוּ עומדים להטיל – מטרה אחת להם: ריסון האינפלציה. הממשלה לא תירתע מנקיטת כל אמצעי שבידה כדי לסייע בריסון האינפלציה. ואילו באמצעי אחד בלבד אין הממשלה מוכנה להשתמש – צמצוּם ההשקעות החיוּניות. ללא השקעות בפיתוּח חיוּני, אין תקווה למדינה זו להגיע לאי־תלוּת כלכלית ולקיוּם האוכלוסיה בדרגת־חיים הוגנת. הממשלה הצליחה במדיניוּת תקציב־הפיתוּח לשעבר, שסיכוּם הוצאותיו הגיע למעשה ל־169 מיליון, לקיים תהליך השקעות רחב־ממדים. ההשקעות של תקציבי־הפיתוּח נסתכמו במחצית ההשקעות נטוֹ שהושקעו בשנים אלה בארץ, ואף למעלה מזה. בשנת 1951/52 הגיע בארץ סכום ההשקעות ברוּטו ל־175 מיליון לירות, ואנו מקווים, כי בעזרת תקציב־הפיתוח נגיע השנה, שנת 1952/53, להשקעות ברוּטו בסך 300 מיליון לירות. נזכור־נא, כי בשנת 1951/2 הגיע ערך הייצור המקומי ל־500 מיליונים לירות. היחס בין ערך הייצור לבין סיכוּם ההשקעות מניח את הדעת. אני מציין בשביעות רצון מיוחדת, כי ההיקף הכללי של ההשקעות הממשיות בחדשים הראשונים של שנת 1952 לא ירדו אלא יעלו, וזאת תוך מניעת ההשפעות האינפלציוניות של ההשקעות.

עמדתי על תיאוּר תהליך ההשקעות, משום שיש ומתעלמים מאחד הגורמים העיקריים של קשיינו כיום והוא – פיגוּר ההשקעות אחרי הצרכים. מיום קום המדינה עד לסוף יוּני 1952 עלה מספר העולים ל־698,000. הישוב העברי גדל מ־650,000 ל־1,430,000 נפש – גידול של 120 אחוז בארבע שנים. האוכלוסיה הכללית בסוף מאי 1952 מונה 1,605,000 נפש בקירוּב.

בתקוּפת ארבע השנים האלוּ עלו ההשקעות נטוֹ ל־360 מיליון לירות, לפי מחירי 1950. סכוּם זה יש לנַכּח עם גידוּל האוכלוסיה ב־780,000 נפש; כלומר, על כל נפש נוספת הושקעו 640 ל“י לפי מחירי 1950. הסכוּם הדרוש להשקעה לנפש במחירים אלה נערך ב־1000 ל”י. הגרעון בהשקעות עולה איפוא ל־420 מיליון ל"י. כדי לבצר את משקנוּ וכלכלתנוּ עלינו, ראשית כל, לכסות גרעון זה בתוספת השקעות.

תקציב־הפיתוח מביא בחשבון את המצב הכלכלי הקיים. החקלאות מילאה השנה תפקיד מכריע באספקת מזונות לאוכלוסיה. מעריכים, כי התפוקה החקלאית עלתה בשנת 1951–1952 ב־40 אחוז לעומת שנת הבצורת 1950–1951. התפוקה התעשייתית גדלה בשנת 1951 ב־10–15 אחוז לעומת 1949. הגידול הזה בתפוקה החקלאית והתעשייתית לא כיסה את הגרעון שנוצר על־ידי צמצום היבוא.

היקף היבוא בשנת 1951 היה קטן באחוז אחד מהיבוא בשנת 1950, והיקף היבוא לגולגולת היה קטן ב־19 אחוז מהיקפו בשנת 1950. לצערנו, התמיד התהליך הזה גם בחדשים הראשונים של 1952. היבוא בכללו ירד ברבע הראשון של שנת 1952 ב־7 אחוזים מרמת־היבוא של שנת 1950 – ירידה ב־25 אחוז לגולגולת. הגורם העיקרי לצמצום זה – המחסור במטבע חוץ. הלחץ האינפלציוני של צמצום היבוא הורגש היטב. הגידול בייצור המקומי והמדיניוּת הדאֶפלציונית התקיפה של הממשלה, הקדימה רפואה למכה.

המדיניות הכלכלית החדשה של הממשלה כבר נתנה את אותותיה הראשונים. מורגשת תמורה יסודית באקלים הכלכלי. רמת המחירים עלתה אמנם ב־16 אחוז ואינדכס־יוקר־המחיה עלה ב־25 אחוז. אלא שעדיין אנו נתונים בתהליך של הסתגלות כוח־הקניה לרמת־המחירים החדשה. זו הפעם הראשונה אחרי שנים, אנו עדים להתנגדותו הפאסיבית של הקונה לעליות מחירים על־ידי הימנעות מקניות. אין ספק, כי לקשיי־שיווּק אלה תהיה גם השפעה חיובית על היצרן, והוא יפחית את הוצאות־הייצור על־ידי ראציונליזציה של תהליכי־הייצור.

בתהליך זה של הסתגלות המשק למסגרת החדשה שעוצבה על־ידי המדיניות הכלכלית החדשה, לא נעדרה גם התופעה המדאיגה של האבטלה. הממוצע של הנרשמים בלשכות־העבודה עלה מ־5,900 באפריל ל־7,300 ממספר הנרשמים בתחילת 1950, כאשר התעסוקה פיגרה אחרי ממ־די העליה. אולם כל העושה חשבון זה מתעלם מהעובדה, כי בתחילת 1950 היו במחנות־העולים 35 אלף מובטלים שלא נרשמו בלשכות־העבודה, לעומת 3=4 אלפים כיום.

מספר המובטלים שנרשמו בלשכות־העבודה ביוּני מגיע ל־1.6 אחוזים של המפרנסים בארץ. גם אם נקבל את ההערכה, כי מלבד הנרשמים בלשכות־העבודה מצויים עוד כ־8,000 מחוסרי־פרנסה בארץ, וכי כל 4,000 יושבי מחנות העולים הם מובטלים, – אין אחוז מחוסרי־הפרנסה בכלל המפרנסים עולה על 4. אולם הערכה זו מוגזמת היא, משום שחלק ניכר ממחוסרי־הפרנסה שאינם נרשמים הם עצמאיים שאינם להוטים אחר עבודה שכירה, ומבקשים לעצמם מקורות־פרנסה שונים.

מן הראוּי לציין, כי האבטלה פוגעת בעיקר בפועלים מחוסרי־מקצוע ומחוסרי־הכשרה. 74% מן הרשומים בחודש מאי בלשכות הם מחוסרי־הכשרה. לפועל בעל־הכשרה קל יותר למצוא עבודה, ובעיקר אם הוּא מוכן להחליף את אזור התעסוקה.

אין הממשלה משלימה עם האבטלה הקיימת. אין היא רואה בה אלא תופעה חולפת בלבד. הממשלה נוקטת שורה של אמצעים להעברת פועלים מענפים פולטים לענפים העומדים על סף התרחבות. עדיין קיים מחסור בפועלים בעלי־מקצוע, והממשלה תפעל להקניית מקצועות. העברת הפועלים לחקלאות תישה ביתר מרץ.

אכן, פועלים במשקנו גורמים דפלאציונים חזקים. הועמדנו, על כן, לפני תפקיד כפול: להילחם באינפלציה תוך כדי מניעת דפלאציה הרסנית. תקציב הפיתוח הוא אמצעי יעיל לכך.

מקובל אמנם לדבר בסיטונות על השפעתם האינפלאציונית של תקציבי־הפיתוח. אין זו גישה מוצדקת. מקור האמצעים למימון תקציב־הפיתוח, הוא הקובע. כבר הדגשתי, כי בצד ההכנסה חסרים אצלנו הפעם שטרות־מקרקעין, ובמקומם באים 35 מיליון של מלווה־חובה ומס־הכנסה. אלה הם מקורות פנימיים. הוצאת הסכומים האלה = השפעה דפלאציונית חריפה לה. השימוש בכספים אלה להשקעות מאזן את ההשפעה הדפלאציונית הזאת. גם בסעיף השלישי תופסים מקורות־פנים מקום חשוב.

זאת ועוד: השפעתו האינפלאציונית של תקציב־הפיתוח תלויה באווירה הכלכלית המיוחדת בה הוא פועל. בתקופת התרחבות המשק, התרחבות המקבלת ממדים אינפלאציוניים, נודעת להשקעות של תקציבי־הפיתוח השפעה אינפלאציונית מובהקת. לא כן בתקופה בה פועלים גורמים דפלאציוניים, כאשר קיים מחסור חריף באשראי ופועלים נפלטים ממחזור הייצור. בתקופות כאלה נוהגת כל מדינה מתקדמת להשתמש בתקציבי־פיתוח, כדי למנוע התפתחות דפלאציונית מזיקה. לתקציב־הפיתוח המוגש בזה נועד איפוא התפקיד הנוסף – לשמש אמצעי לוויסות הדפלאציה.

הרבה תלוי, כמובן, במבנה תקציב־הפיתוּח ובדרך ביצועו: אם יושקע בחלקו במפעלים שיניבו פריים בעתיד הרחוק – תגדל השפעתו האינפלאציונית. אולם תקציבנו מיועד ברובו להשקעות שאת פריין נראה ונאכל בזמן קרוב.

ההשקעות בחקלאות יתנו את ראשית תוצאותיהן בהגדלת האספקה החקלאית. ההשקעות במחצבים יגבירו את אספקת חמרי־הגלם לחקלאות ולתעשיה. כבר בשנה השוטפת ימצאו השקעותינו במחצבים ומכרות. היסוד השלישי – תחבורה מודרנית ביבשה, בים ובאוויר, שבלעדיה אין סיכויים להתפתחות המשק. היסוד הרביעי – קליטת עליה והשרשתה, שיכון ועבודות ציבוריות. ליד יסודות אלה מופיעים מיד צרכים שאין אנו רשאים להתעלם מהם בבואנו לערוך את תקציב־הפיתוח, כגון בניית בתי־ספר, בתי־חולים וכדומה.

בחקלאות מבקשים אנו להגיע בהקדם למצב בו תמלא חקלאותנו 70% מסל־המזונות של האוכלוסיה. אנו שואפים להגיע לאספקה מלאה בירקות, לאספקה גדלה והולכת בחלב, בתוצרת חלב, בתוצרת הלול, בפירות, בדגים ובשר, ולראשית אספקה עצמית בשמנים, סוכר וסיבים לתוצרת טכסטיל.

אנוּ שואפים להפנות את ההשקעות בתעשיה בעיקר לענפי־יסוד של הייצור. התעשיה שלנו התפתחה בעיקר בענפים שלישיים המספקים את הייצור. התעשיה שלנו התפתחה בעיקר בענפים שלישיים המספקים את התצרוכת השוטפת. עדים היינו לתופעה, כי עם כל הרחבת תעשייתנוּ גדלו צרכינו ביבוא חמרי־גלם מן החוץ. מטרתנו, להגיע בעזרת תקציבי־פיתוח להתפתחות מהפכנית בתעשייתנו – לפתח בה את הענפים הראשוניים המספקים חמרי־גלם לתעשיה המקומית וליצוא.

להשגת מטרות אלה מוקצה סך 60,935,000 לירות, מתוך סכום של 115,000,000 לירות. אין לך עדות נאמנה יותר לאופי היצרני של תקציב־פיתוח זה מן העובדה, שלשני היסודות היצרניים העיקריים של משקנו, החקלאות והתעשיה, הוקדשו 53% של התקציב כולו, אם לא למעלה מזה.

אנו חייבים להגדיל את פריון־העבודה ופריון־הייצור. גם לגבי המטרות האלה קיימים מושגים מעורפלים למדי. פריון־הייצור תלוי גם בסכום ההון המושקע לעובד. בשנת 1939 נאמד סכום זה ב־600 ל“י, וכפי הנראה הושקע סכום כזה גם בשנת 1947. בשנים 1949/51 הושקעו עם כל עובד נוסף 1230 ל”י. סכום זה לא הספיק; לפי האומדן היינו חייבים להשקיע פי 4 ויותר לכל עובד נוסף, כלומר 2700 ל"י. השקענו איפוא פחות מ־50% מן הנדרש.

אמנם חלו שיפורים ניכרים בשיטות־הייצור, וביחוד בחקלאות. אולם פריון־הייצור בארצנו מפגר בהרבה אחרי הפריון בארצות־תעשיה כגון אנגליה וצרפת, וּודאי שהוא מפגר אחרי פריון־הייצור בארצות־הברית. והלא תוצרת היצוא שלנו נאלצת להתחרות בתוצרת הארצות האלה בשווקים הבינלאומיים.

יש להמשיך במאמצים הנעשים בזמן האחרון להגברת פריון־הייצור בענפים השונים. הפועלים נתבעים לנטות שכם ולהשתתף במאמצים אלה, ואני מאמין כי ייענו. על בעלי־המפעלים להבין, כי שיטות אירגוּן־הייצור במפעלינו מפגרות, והם נדרשים לחפש דרכיהם. תקציב הפיתוח יסייע להעלאת פריון־הייצור, בספקו את הון־ההשקעה הנדרש, בחישוּב ראציונאלי, עם כל עובד נוסף.

היסוד השלישי שתקציב הפיתוח עומד לפתחו הוא התחבורה. בתנאי ממשלת המאנדאט פיתחנו בעיקר את התחבורה בכבישים. היה זה הענף ‘היהוּדי’ של התחבורה. אולם האפקים נתרחבו. עתידו של הנגב על אוצרותיו, עתידו של מפעל ים־המלח ואף יישובו החקלאי של הנגב, תלויים בהובלה זולה. התחבורה היא מנקודות־התורפה במשקנו, וחיזוקה – ממטרות תקציב הפיתוח.

הגענו לשינוי ראדיקאלי בתיכנון הכבישים. בעיקר מיועדים הם לקרב את מחצבי הנגב ומפעל ים־המלח לישוב הצוֹרך את תפוקתם, ולנמלי־היצוא לחוץ־לארץ, ובחלקם – לקשר את הישובים החדשים עם רשת התחבורה המרכזית.

הדרכים והכבישים הם עורקי־חיים כלכליים ומשקיים בפיתוחה של הארץ.

היסוד הרביעי עליו מושתת משקנו הוא – השרשת העליה. ההכרח להשתמש בחלק גדול של השקעותינו למטרות בניה ושיכון, פגע קשות בהרכב ההשקעות ובמבנה מנגנון־הייצור שלנו. אין כל ספק, כי השקעת סכומים עצומים בשיכון היתה אחד הגורמים העיקריים לאינפלציה, ועתה בידנו לצמצם במידת־מה השקעות אלה.

עבודת הבניה והעבודות הציבוריות היווּ ב־1951/52 48% של תקציב הפיתוח. בתקציב־הפיתוח הזה מהוות ההוצאות לענפים אלה 38%, כלומר, הפחתה ב־10%. להוסיף לצמצם לא יכולנו. בסוף יולי 1952 עדיין גרו 40,000 משפחות בדיוּר ארעי: בפחונים, בדוֹנים ואהלים. ואם כי ניתן לציין, שהצלחנו לשכן 450,000 נפש בבתים תקינים, אין אנו רשאים להתעלם מחבתנו לגבי רבבות הנפשות השרויות עדיין בתנאי־דיוּר חמורים.

ולא זו בלבד. לא השלמנו ולא נשלים עם הירידה הגדולה העליה. במחצית הראשונה של 1952 באו 13,900 עולים בלבד, לעומת 128,000 באותה התקופה אשתקד.

אנוּ רואים בירידה זו תופעה חופת, ועלינו להתכונן לקראת גל חדש של עליה. אולם בינתיים עלינו להגיע לשיכון ולהשרשת העולים הנמצאים כבר בארץ בצורה המניחה את הדעת.

התפתחותה של התעשיה העברית בשנים האחרונות מטילה על תקציב־הפיתוח תפקידים מיוחדים. על אחד מהם, כבר עמדתי, הריהו – לשנות את מבנה התעשיה העברית מיסודה ולפתח בה את ענפי־היסוד, כלומר את שלבי־הייצור הראשוניים. גילוי אוצרות הנגב מניח אפשרות למהפכה במבנה התעשיה העברית אשר לא העזנו לחלום עליה לפני שנים מועטות. כן עלינו לעודד את אותם ענפי הייצור בשלבים שניים, המספקים תוצרת מעובדת למחצה לשלב השלישי של התעשיה – השלב המשרת את הצרכן. מצבנו הקשה במאזן התשלומים, בפיתוח השלבים הראשונים והשניים של התעשיה, מחייבנו לרכז את מאמצינו בשני התפקידים האלה. זאת ועוד, גם בחקלאות וגם בתעשיה חותרים אנו לקראת אספקה עצמית של חמרי־גלם. חלק ניכר של חמרי־הגלם הדרושים לחקלאות הם תוצרת תעשייתית. כך, לדוגמה, מתקרבים אנו לקראת אספקה עצמית בפוֹספאטים, חמרי־הדברה וסוּפּרפוֹספאטים לחקלאות. דבר זה נתאפשר על־ידי גילוי מכרות הפוֹספאַטים בנגב והקמת המפעל לדשנים כימיים בחיפה.

באספקת חמרי־גלם לתעשיה, עומדים אנו לפני השפעה הדדית של גורמים המשלימים זה את זה. פיתוח המחצבים בנגב מאפשר לנו אספקה עצמית בחמרי־גלם תעשייתיים, אולם מצד שני מחייב ומאפשר פיתוּח המחצבים הקמת המפעלים המעבדים את תפוקתם. באופק נראות אפשרויות להקמת סקטורים תעשייתיים חדשים, כגון שרשרת מפעלים העשויים לספק כעבור שנים אחדות כמוּיות ניכרות של נחושת ופלדה, על יסוד הברזל ואבני הנחושת בנגב.

בחלקו התעשייתי חותר גם תקציב־הפיתוּח לקראת צמצום התצרוכת במטבע חוץ, על־ידי הגדלת האספקה העצמית והגדלת הכנסותינו במטבע חוץ על־ידי יצוא מוגבר.

כמה מן התעשיות הקלות הגיעוּ לעודף של כושר־ייצור, ועיקר סיכוין לגידול טמון בהצלחתן לכבוש לעצמן שוקי־חוץ. לא התעלמנו גם מן הצורך במתן עידוד לתעשיות יצוא. לעומת זאת קשור גידולן של תעשיות אלה, על חשבון האספקה לשוק המקומי בריאורגניזאציה הפנימית של התעשיות הללו – ביחוד ברציונאליזציה של שיטות־הייצור ובהוזלת הוצאות־הייצור. כמה מהקצבות תקציב־הפיתוח לתעשיה מביאות בחשבון צרכים אלה.

ועתה אעיר על המגמות שפעלו בתעשיה בשנת 1951. אין המספרים של החדשים האחרונים קובעים, משום שהעונה היא עונת הקיץ, כלומר עונה של האטת הקצב התעשייתי. נוסף על כך חלו בחדשים האחרונים עיכובים שונים בייצור. התעשיה האֵטה את הקצב שלה, משום שבעלי־המפעלים רצו לדעת, אילו תשלומי־היתרות יחולו על מלאי חמרי־הגלם שבידם. תשלומים אלה הוטלו עם השינוי שחל בעשר המטבע. ה’התאפקות' שגילו בעלי המפעלים בתשלומי היתרות, היתה גם היא גורם מאֵט בייצור. כן אין להתעלם מן העובדה, כי העליה במחירים של חמרי הגלם הניעה בעלי־תעשיה רבים לנקוט קצב אטי בניצול חמרי הגלם, בתקווה לעליה נוספת במחירים.

כל אלה הן תופעות מקריות. אולם מה הן המגמות היסודיות שפעלו בתעשיה העברית בשנה האחרונה?

ההתרשמות החד־צדדית מהקשיים באספקת חמרי־הגלם בענפים מסוימים עוררה רושם, כאילו נתונה התעשיה שלנו זה כ־18 חדשים במצב של ירידה. הרושם הזה הוא מוטעה לגמרי. המספרים כדלקמן מוכיחים זאת:

ערך התפוּקה התעשייתית בשנת 1951 הגיע ל־278 מיליון ל"י, לעומת 195,4 מיליון בשנת 1950 – הגידול באחוזים: 42. גם הערך המוסף בתפוקה עלה מ־82,2 מיליון בשנת 1950 ל־130 בשנת 1951. חלק הערך המוסף של התפוּקה עלה מ־42 ל־47 אחוז. עובדה זו חשיבות מיוחדת לה, משוּם שהיא מעידה על גידול היעילות בתעשיה.

אמנם, במידה לא קטנה משקף הגידול בערך התפוקה את עליית המחירים, אולם כל חישובי המומחים מעידים, כי לא רק עליית המחירים היא שגרמה; חלה עליה ממשית בתפוקה התעשייתית וכן עליה בערך המוסף בייצור.

על גידול התעשיה מעידים גם שני מספרים אחרים: מספר העסוקים עלה מ־107,000 בשנת 1950 ל־124,000 בשנת 1951. הגידול באחוזים הוּא – 16. השימוּש בחשמל עלה אף הוּא מ־141 מיליון קילוֹוַט־שעה בשנת 1950 ל־158 מיליון קילוֹוַט־שעה בשנת 1951. עלה גם היבוא של חמרי גלם מ־26,772,000 בשנת 1950, ל־37,595,000 בשנת 1951. גם אם נביא בחשבון את עליית המחירים הבינלאומית של חמרי־הגלם, הרי הגיעה העליה הממשית ביבוא על אף זאת ל־17%. כל המספרים האלה מעידים, כי התעשיה העברית לא קפאה על שמריה. אמנם המצב היה שונה בתעשיות שונות, וכמה ענפי תעשיה לקוּ, כך, למשל, נצטמצם יבוא הכותנה הגלמית, שעה שיבוא חוטי־הכותנה היה בשנת 1951 גדול מאשר ב־1952. גדלה בהרבה התפוקה של הענפים המייצרים חמרי־בניה ואף הוקמו כמה תעשיות חדשות.

סעיף־המשנה הראשון המופיע בתקציב בשמו הכולל ‘הלוואות לתעשיה (ע"י בנקים ובשיתופם) להגברת הייצור’, בסכום של 8 מיליון ל“י, כולל השקעות בתעשיות שחיוניותן הוכרה לאור המצב הקיים. סכום זה מיועד למטרות כדלקמן: תעשיה כבדה – 2,400,000 ל”י; תעשיה קלה וכימיקאלים – 2,150,000 ל“י; תעשיית מזון וקירור – 2,000,000 ל”י; תעשיית טכּסטיל – 650,000 ל“י; תעשיית חמרי־בניה – 800,000 ל”י; בסך־הכל – 8,000,000 ל"י.

למעלה מ־25 מפעלי תעשיה כבדה ייעזרו בסכומים מסעיף זה, ובכללם מפעל להתכת פלדה, מפעלים לייצור צינורות, מפעל למנועים ועוד.

כן ייהנו מהסכומים האלה למעלה מ־30 מפעלים אחרים, ובכללם מפעלים לייצור חמרי־הדברה, כלוֹר וסודה קאוּסטית. הסכום המוצא לרכישת חמרי־הדברה מחוץ־לארץ הוא מיליון דוֹלר. המפעלים האחרים כוֹללים ייצוּר זכוּכית, מוצרים פּלאסטיים, צבעים, רפוּאות, כימיקאלים, צלוּלוֹזה, נייר וכו'.

כן כללנו בסעיף זה שורה שלמה של הקצבות לתעשיות־מזון, המעבדות גם תוצרת חקלאית מקומית וגם תוצרת־יבוא. מאלפת הן ההקצבות להרחבת בתי־החרושת הקיימים לשמן, לשיקום בית־החרושת ‘יצהר’, להקמת בתי־חרושת לסוכר ולכוהל. העיקרון עליו מושתתות ההקצבות האלה הוּא חסכון במטבע חוץ. התקציב יסייע לסתימת כל פירצה בענף חיוני, כגון חוסר מפעלי כיבוס ופיחוס צמר, אשפרה, ייצור ריוֹן, טוויית יוטה ואריגתה. יוקצו סכוּמים להרחבת מחסני־קירוּר בתכוּלה הכללית של 12 אלף טון, כדי לאפשר אגירת מזונות ושימורם. הגדלת הייצור המקומי מחייבת תוספת שווקים לשירות היצרן והצרכן גם יחד. התקציב ייענה לתביעות אלה.

שלושת סעיפי־המשנה האחרונים – הקמת בנינים לאחסנת סחורות, מבנים תעשייתיים ופיתוח אזורי־תעשיה, מסתכמים בסכוּם של 1,800,000 לירות.

סכוּם של 1,250,000 לירות הוקצב להלוואות להקמת בתי־מלון בעיר ובכפר. קיימים עתה בארץ 45 בתי־מלון בלבד המתאימים לתיירים ובהם 1,500 חדר. סכום של 1,000,000 ל"י מתקציב־הפיתוּח מיועד למתן הלוואות לשם בניית 1,000 חדר.

לאחר השקעת הסכומים של תקציב־הפיתוח, עתידה התעשיה להביא לחסכון של 11,000,000 דולר במטבע חוץ ולתוספת מטבע חוץ מן היצוא בסכום 7,000,000 דולר, ובסך־הכל (במספר עגול) 18,000,0000 דולר. מקורם של סכומים אלה הוא כדלקמן:

בהצעת התקציב מוקצב לפיתוּח המחצבים והמכרות בנגב סכוּם של 9,750,000 ל"י, נוסף על 1,700,000 לפיתוּח הערבה, המופיע בסעיף החקלאוּת.

לאחר שנחתם סופית ההסכם בין ממשלת ישראל לחברת האשלג הא“י, תיגש החברה החדשה, חברת ים־המלח בע”מ, לשיפוץ המפעל ולהרחבתו.

לפי הערכת המוּמחים יימשכו התיקונים והקמת המיתקנים החסרים לייצור כששה חדשים. סכום ההשקעה של הממשלה בהון־המניות של החברה החדשה (שיהיה תלוי במספר המניות שירכשו תושבי הארץ) יגיע לסכוּם כולל של 2,440,000 ל“י. הממשלה תלווה לחברה סך 1,900,000 ל”י, המופיעים בהצעת־התקציב, נוסף על 2,500,000 דולר שהוקצבו למטרה זו מכספי המלווה של הבנק ליצוא ויבוא.

החברה עוסקת כיום בהכנת תכניות להפקת 300,000 טון אשלג בשנים הקרובות.

מחקר אוצרות הנחושת, המַנגן והברזל שנעשה בשנה האחרונה על־ידי ‘מחצבי־ישראל’, מצדיק השקעות נוספות במחקר מתקדם וראשית תעשיה. חברת ‘מחצבי־ישראל’ עומדת להשקיע השנה כשני מיליון ל“י בנחושת ובמנגן, ו־700,000 ל”י במחקר מתקדם של הברזל. בסכומים אלו יירכשוּ הציוּד והמתקנים הדרושים לכריית הנחושת והמנגן ועיבדום, והציוּד הדרוש למחקר המתקדם של עפרות־ברזל טובים, אשר נתגלו לאחרונה בנגב המרכזי. על כמותם, איכותם הממוצעת ואפשרויות ניצולם נוכל לעמוד לאחר סיוּם מחקר מתקדם זה.

עפרות הגפרית בישראל, אשר כבר נוצלו על־ידי הבריטים, נחקרו בשנה האחרונה על־ידי חברת ‘מחצבי־ישראל’, והתוצאות המעודדות מחייבות מחקר מוקדם יותר. נשקיע כ־150,000 ל"י במספר רב של קדיחות־דוגמה, הקמת מתקנים וכו'. עדיין מוקדם לקבוע תאריך להתחלת ההפקה וכמויות־הייצור השנתיות.

מוקמת חברה־בת לחברת ‘מחצבי־ישראל’, אשר תעסוק בניצול חול הזכוּכית והקאולין במכתש הגדול. בהתאם להצעת התקציב יושקעו בחברה בזנה זו 1,000,000 ל"י לשם רכישת ציוּד לכריה פתוחה, הקמת מבנים ומיתקנים שונים לניפוּי וניקוּי החומר ושירותים אחרים, רכישת אמצעי־תובלה, הקמת מחנה עובדים והון חוזר למפעל. כבר בשנת 1951 סיפק המפעל 5,000 טון חול־זכוכית, ו־9,000 טון קאוֹלין שחסכו למדינה כ־180 אלף דולר.

בשנת התקציב יספק המפעל 12,000 טון חול־זכוכית ו־5,000 טון קאוֹלין, לבתי־חרושת שונים בארץ לתעשיית־זכוּכית וחמרי־קראמיקה. עם הפעלת בתי־החרושת הגדולים המוקמים כיום, תגיע התפוקה ל־40,000 טון חול־זכוכית ו־20,000 טון קאוֹלין.

לפי המחירים אשר שולמו עד היום במטבע־חוץ בעד חמרים אלה, יחסוך מפעל זה כ־440,000 דולר השנה, וכ־1,600,000 דולר עם הפעלת המפעלים החדשים.

כבר השנה הופסק יבוא חול־הזכוכית מחוץ־לארץ. כן הופסק יבוא הקאוֹלין, ורק סוגי קאוֹלין מסוימים שטרם נתגלו אצלנו מובאים מחוץ־לארץ. עם הפעלת הציוּד המיכאני שיירכש בסכומי תקציבי־הפיתוּח ירד מחיר הייצור והתפוקה תוכל להדביק את התקדמות הצריכה.

חברת הפוספאטים בנגב בע“מ, שהוקמה כחברה־בת של ‘מחצבי־ישראל’ בשיתוּף עם חברת 'דשנים וחמרים כימיים בע”מ', החלה השנה באספקת אבן־פוספאטים לבית־החרושת לייצור סוּפרפוֹספאט בחיפה. לפי התכנית יש להשקיע השנה: 1. 400,000 ל“י במפעל לתצרוכת המקומית ו־800,000 ל”י במפעל לייצוא אבן־פוספאטים לחוץ־לארץ; 2. 1,100,000 ל“י במפעל לייצור חומצה זרחנית ומלחי־פוספאטים; 3. 1,000,000 ל”י בחברת־תובלה שתעסוק בהובלת הפוספאטים ממקום כרייתם ליפה; 4. 200,000 ל"י, כהשתתפות בהקמת ישוב לפועלי המחצבים בסביבה.

בשנת 1952 יפיק המפעל אבן־פוספאטים לייצור 30,000 טון סוּפרפוֹספאטים, שיביאוּ למדינה חסכון של 150,000 דולר. בסך־הכל יביא המפעל לחסכון של 1,350,000 דולר בשנת 1952. בשנת 1953 יפיק המפעל אבן־פוספאטים לייצור 120,000 טון סופרפוספאטים, שיביאו למדינה חסכון של 4,320,000 דולר (לאחר שהמחירים ירדו בודאי); 4,000 טון מזון משובח לעופות, שחסכונם – 1,000,000 דולר: 3,000 טון מלחי־פוספאטים טחונה ליצוא, שחסכונם – 1,050,000 דולר; 30,000 טון אבן־פוספאטים טחונה ליצוא, שתמורתה 360,000 דולר. 10,000 טון מלחי־פוספאטים, שתמורתם – ליצוא 3,360,000 דולר. בסך־הכל יביא המפעל למדינה חסכון של 6,370,000 דולר בשנת 1953, והכנסה של 3,720,000 דולר.

‘מכון וייצמן למדע’ מבצע בשביל הממשלה סקר גיאופיזי לקביעת המבנה התת־קרקעי של שכבות הארץ. מחקר זה חשיבותו מרובה לגילוי אוצרות הטבע ובמיוחד – אוצרות הנפט. בסכום של 100,000 ל"י המוקצב בתקציב הפיתוּח לצורך זה – יירכש ציוּד נוסף לפיתוּח עבודת המחקר והחשתה.

הסכום הכולל המוקצב לביצוע עבודות בנמלי הארץ מגיע ל־ 4,025,000 ל“י, שמהם מיועד הסכום הגדול – 2,500,000 ל”י, לביצוּע עבודות הפיתוּח בקישון. משיושלם נמל הקישון, יאפשר מעגן לאניות נוספות, יקל על תנועת האניות בנמל חיפה, יכניס ויחסוך מטבע־חוץ.

שאר הסכומים בסעיף ‘נמלים’ מיועדים להרחבות ושיפוּרים ניכרים בנמלי חיפה ויפו, לרכישת ציוד חדש לשם יעול עבודת הפריקה והטעינה ולהקמת מבנים נוספים הדרושים לאחסנת סחורות בנמלים האלה.

לרכבות ישראל מוקצב סכום כולל של 4,500,000 ל“י. מזה מיועד סך מיליוֹן ל”י להשלמת קו הרכבת חדרה –תל־אביב.

קצב־ההתפתחות המהיר של מחצבי הפוספאטים, פתיחת מפעל האשלג, הובלת חול וקאולין מהמחצבים וצרכי המתישבים בחלקה הדרומי של הארץ, מחייבים פתיחת עורק־תחבורה נוסף וזול לבאר־שבע. לאחר בדיקות החליטה הממשלה לבנות מסילת־ברזל, אשר תקשר את תחנת נען עם באר־שבע, במסלול הרכבת התורכית. מסילה זו תחצה את מרחבי הדרום ותסייע להתפתחותם. ארכה – 90 ק“מ. היא תעבור על פני נען, כפר ־מנחם, פלוג’ה, ספיח ושובל, ותשמש חוליה ראשונה בפיתוח רשת הרכבות לדרום. בידינו גם תכנית לקשירת מסילה זו עם מסילת החוף, על־ידי תוספת קו של 14 ק”מ, אשר תשמש את מתקני־הפריקה או הנמל, בדרומה של הארץ.

שאר הסכומים בסעיף הרכבות מיועדים להפקעת קרקעות, החלפת פסים ואדנים, לרכישת קטרים וקרונות ולבנין גשרים ומבנים אחרים.

לצרכי פיתוּח התעופה הוקצב סכום של 1,600,000 ל"י, חלק הארי שבו (1,250,000 ל"י) – להקמת מכון־הבדק לאווירונים, שיביא לחסכון במטבע חוּץ ויכשיר צוות מומחים לתפקיד חשוב זה. בסכומים הנוספים יורחבו המסלולים בשדות־התעופה וייבנו בנינים נוספים לשם יעול ומודרניזאציה של שירותי־התעופה.

ואחרון אחרון בפרק זה – החשמל – הכוח המניע כל גלגלי המשק. התצרוכת בחשמל גדלה והולכת משנה לשנה. בשנת 1951 עלתה התצרוכת ב־25% לעומת 1950.

התצרוכת בחשמל לצרכי־בית כיום היא נמוכה, בגלל ההגבלות שהוכנסו בשנתיים האחרונות, ומשום שמאות אלפים תושבים גרים עדיין בתנאים שאינם מאפשרים שימוּש בחשמל. תצרוכת החשמל לשימוש ביתי ומסחרי תגיע, לפי אומדן, בשנת 1955/56, ל־515 מיליון קו“ש על בסיס תצרוכת של 320 מיליון קו”ש, לעומת 230 מיליון בשנת 1952. ההשקייה ואספקת מים לצרכי תעשיה ובית ידרשו בשנת 1955/56 415 מיליון קו“ש, לעומת 235 מיליון קו”ש השנה. התצרוכת הכללית בחשמל תגיע איפוא בשנת 1955/56 ל־ 1,400,000,000 (מיליארד וארבע מאות מיליון) קו“ש, לעומת 785 מיליון קו”ש בשנת 1952, כלומר, כמעט כדי הכפלת הכמות.

התפתחות זאת של תצרוכת בחשמל מחייבת הרחבת תחנות־החשמל הקיימות ובנין תחנות־חשמל חדשות. כוח־הייצור של התחנות הקיימות הוא 130,000 קו“ש, והן עובדות כעת ללא כל עתודה. כדי לספק את החשמל שיידרש בארץ בשנת 1955/56 בתוספת עתודה מתאימה, יהיה צורך להגדיל את כוח־התפוקה של התחנות עד 390,000 קו”ש, להניח קווים חדשים, לבנות תחנות טראנספורמאציה וכו'.

למטרה זו כבר הוזמנו טורבינות בהספק כללי של 190,000 קו“ש, מזה 100,000 קו”ש לתחנת החשמל בתל־אביב ו־90,000 קו"ש לתחנה חדשה שבקרוב יתחילו בהקמתה.

תוך שנת 1952/53 יבוצעו העבודות כדלקמן: 1. תופעל טורבינה 50,000 קו"ש בתחנת החשמל בתל־אביב; 2. יוקמו קוי־מסירה, תחנות טראנספורמציה ורשת חלוקה; 3 יתחילו בעבודות ראשונות להקמת תחנה חדשה; 4. יוקם קו־חשמל שיחבר את ירושלים עם רשת החשמל של חברת־החשמל הארצישראלית.

התקציב מייעד השנה סך 5,500,000 ל"י לחשמל.

הממשלה תידרש להשקיע בצורות שונות סכומים גדולים בפיתוח החשמל, ואילו חברת החשמל תצטרך לעשות מאמצים ניכרים להרחבת המקורות הכספיים שלה.

הסכומים הדרושים לביצוע התכנית הנ“ל 1955/56 מסתכמים ב־55 מיליון ל”י, בקירוב, במטבע חוץ, וב־30 מיליון ל"י במטבע ישראלי. אם יכולתנו הכספית לא תתאים לצרכים, ניאלץ גם להבא לקמץ בחשמל, ונתיר תוספת־שימוש רק לענפי־משק חיוניים.

פיתוחה של ארץ שנועדה לקליטת מאות אלפים עולים בזמן קצר לא ייתכן, בלי שהמדינה תשקיע ממאמציה במפעלי חינוך, בריאות, מוסדות סוציאליים וכו'. בריאותו הגופנית והרוחנית של העם מהגורמים המכריעים גם בפיתוּח המשקי והכלכלי.

לבתי־חולים ומרפאות יוקצבו 2 מיליון ל"י; בכספים אלה יוקמו בתי־חולים נוספים, שקליטתם 500 מיטות במבני־עץ מיוחדים; ייבנה בית־חולים במזרע, תוקם מחלקת יולדות בתל־השומר, וייבנו מעבדות מרכזיות ומחסני רפואות; מנזר הכרמליתים בחיפה יותאם לבית־חולים, וכן יורחבו וישופרו בתי־חולים קיימים.

200,000 ל"י יוקצבו למוסדות סוציאליים הכוללים: מוסד 'מכורה’– בכפר־חסידים; מוסד לנוער עבריין ‘עוגן’ – בהרצליה, כפר רשף; בתי לינה לחרשים־אלמים – ירוּשלים; מוסד ‘עתידות’ נוער עבריין –עכו; בית־הנערה – עין־ורד; מוסד לנערות עבריינות – יבנה.

2,000,000 ל"י מיועדים לבנין בתי־ספר. יינתנו הלוואות לעיריות, מועצות מקומיות ומועצות אזוריות להקמת 900 כיתות, וייבנו בנינים בבתי־ספר חקלאיים.

350,000 ל"י יוקצבו כהלוואות לאוניברסיטה להקמת מבנים לבית־הספר לרפואה בירושלים ולדיוּר סטודנטים, והלוואה לטכניון להקמת מבנים נוספים.

בנינים ממשלתיים, הכוללים: בנייתם של הקריה בירושלים, מבנים במשרדי־ממשלה שונים, תחנות־משטרה ובסיס אימונים לשוטרים ובית־הסוהר המרכזי ברמלה – יוקצבו 1,000,000.

אין להרחיב את הדיבור על הרזרבה ועל הסכומים המיועדים לקרנות, אשר רובם ככולם יושקעו במפעלים קונסטרוקטיביים ויצרניים.