נאוּם בכנסת, 22 ביולי 1952

תקציב־הפיתוּח הוא מכשיר כספי בידי המדינה, להכוונת זרם ההשקעות למטרות חיוּניות לשם פיתוח המשק הלאוּמי כולו; הוא הגשר בין המציאוּת והחזון. היקף התקציב הוא תוצאת פשרה בין הצרכים בהשקעות לבין האפשרויות הקיימות. אין הכוונה לאפשרויות המימוּן בלבד, אלא גם לאפשרויות הקיימות להשתמש בהון, בחסכונות, במוצרי־תצרוכת ובכוחות־עבודה למטרת השקעות. האפשרויות הללו אינן ללא־שיעור. המטרה היא – לנצל באופן יעיל אפשרויות אלה, אולם לא לעבור את גבול המותר. בתקציב המוּצע הגענו לפשרה מניחה את הדעת בין הצרכים העצוּמים לבין האמצעים המוגבלים.

העקרונות עליהם השתתנוּ את התקציב הם מגופי עניניה של המדיניוּת הכלכלית שלנו. מדיניות זו מכוּונת לחיסול האינפלציה. למטרה זו נקטנוּ אמצעים שונים. ראשית כל, ויתרנו על השימוש בשטרות־אוצר ובשטרות־מקרקעין. על כן לא נכללו בסעיפי־ההכנסה שטרות־המקרקעין, שמילאו בעבר תפקיד כה נכבד בכיסוי הוצאות תקציבי־הפיתוּח. לשם ריסון האינפלציה הטלנוּ בזמנו הגבלות על מתן אשראי. הגבלות אלה מצמצמות את ההשקעות בענפים שאינם־חיוניים של הייצור, ומונעות את הגברת הלחץ האינפלציוני על שוק חמרי הגלם ושוק העבודה. לשם צמצוּם כוח־הקניה בארץ נאלצנוּ לשנות את שער הלירה. אף מלווה־החובה שהטלנו על המזוּמנים ועל הפקדונות, ומלווה־החובה או מס הרכוּש שאנוּ עומדים להטיל – מטרה אחת להם: ריסון האינפלציה. הממשלה לא תירתע מנקיטת כל אמצעי שבידה כדי לסייע בריסון האינפלציה. ואילו באמצעי אחד בלבד אין הממשלה מוכנה להשתמש – צמצוּם ההשקעות החיוּניות. ללא השקעות בפיתוּח חיוּני, אין תקווה למדינה זו להגיע לאי־תלוּת כלכלית ולקיוּם האוכלוסיה בדרגת־חיים הוגנת. הממשלה הצליחה במדיניוּת תקציב־הפיתוּח לשעבר, שסיכוּם הוצאותיו הגיע למעשה ל־169 מיליון, לקיים תהליך השקעות רחב־ממדים. ההשקעות של תקציבי־הפיתוּח נסתכמו במחצית ההשקעות נטוֹ שהושקעו בשנים אלה בארץ, ואף למעלה מזה. בשנת 1951/52 הגיע בארץ סכום ההשקעות ברוּטו ל־175 מיליון לירות, ואנו מקווים, כי בעזרת תקציב־הפיתוח נגיע השנה, שנת 1952/53, להשקעות ברוּטו בסך 300 מיליון לירות. נזכור־נא, כי בשנת 1951/2 הגיע ערך הייצור המקומי ל־500 מיליונים לירות. היחס בין ערך הייצור לבין סיכוּם ההשקעות מניח את הדעת. אני מציין בשביעות רצון מיוחדת, כי ההיקף הכללי של ההשקעות הממשיות בחדשים הראשונים של שנת 1952 לא ירדו אלא יעלו, וזאת תוך מניעת ההשפעות האינפלציוניות של ההשקעות.

עמדתי על תיאוּר תהליך ההשקעות, משום שיש ומתעלמים מאחד הגורמים העיקריים של קשיינו כיום והוא – פיגוּר ההשקעות אחרי הצרכים. מיום קום המדינה עד לסוף יוּני 1952 עלה מספר העולים ל־698,000. הישוב העברי גדל מ־650,000 ל־1,430,000 נפש – גידול של 120 אחוז בארבע שנים. האוכלוסיה הכללית בסוף מאי 1952 מונה 1,605,000 נפש בקירוּב.

בתקוּפת ארבע השנים האלוּ עלו ההשקעות נטוֹ ל־360 מיליון לירות, לפי מחירי 1950. סכוּם זה יש לנַכּח עם גידוּל האוכלוסיה ב־780,000 נפש; כלומר, על כל נפש נוספת הושקעו 640 ל“י לפי מחירי 1950. הסכוּם הדרוש להשקעה לנפש במחירים אלה נערך ב־1000 ל”י. הגרעון בהשקעות עולה איפוא ל־420 מיליון ל"י. כדי לבצר את משקנוּ וכלכלתנוּ עלינו, ראשית כל, לכסות גרעון זה בתוספת השקעות.

תקציב־הפיתוח מביא בחשבון את המצב הכלכלי הקיים. החקלאות מילאה השנה תפקיד מכריע באספקת מזונות לאוכלוסיה. מעריכים, כי התפוקה החקלאית עלתה בשנת 1951–1952 ב־40 אחוז לעומת שנת הבצורת 1950–1951. התפוקה התעשייתית גדלה בשנת 1951 ב־10–15 אחוז לעומת 1949. הגידול הזה בתפוקה החקלאית והתעשייתית לא כיסה את הגרעון שנוצר על־ידי צמצום היבוא.

היקף היבוא בשנת 1951 היה קטן באחוז אחד מהיבוא בשנת 1950, והיקף היבוא לגולגולת היה קטן ב־19 אחוז מהיקפו בשנת 1950. לצערנו, התמיד התהליך הזה גם בחדשים הראשונים של 1952. היבוא בכללו ירד ברבע הראשון של שנת 1952 ב־7 אחוזים מרמת־היבוא של שנת 1950 – ירידה ב־25 אחוז לגולגולת. הגורם העיקרי לצמצום זה – המחסור במטבע חוץ. הלחץ האינפלציוני של צמצום היבוא הורגש היטב. הגידול בייצור המקומי והמדיניוּת הדאֶפלציונית התקיפה של הממשלה, הקדימה רפואה למכה.

המדיניות הכלכלית החדשה של הממשלה כבר נתנה את אותותיה הראשונים. מורגשת תמורה יסודית באקלים הכלכלי. רמת המחירים עלתה אמנם ב־16 אחוז ואינדכס־יוקר־המחיה עלה ב־25 אחוז. אלא שעדיין אנו נתונים בתהליך של הסתגלות כוח־הקניה לרמת־המחירים החדשה. זו הפעם הראשונה אחרי שנים, אנו עדים להתנגדותו הפאסיבית של הקונה לעליות מחירים על־ידי הימנעות מקניות. אין ספק, כי לקשיי־שיווּק אלה תהיה גם השפעה חיובית על היצרן, והוא יפחית את הוצאות־הייצור על־ידי ראציונליזציה של תהליכי־הייצור.

בתהליך זה של הסתגלות המשק למסגרת החדשה שעוצבה על־ידי המדיניות הכלכלית החדשה, לא נעדרה גם התופעה המדאיגה של האבטלה. הממוצע של הנרשמים בלשכות־העבודה עלה מ־5,900 באפריל ל־7,300 ממספר הנרשמים בתחילת 1950, כאשר התעסוקה פיגרה אחרי ממ־די העליה. אולם כל העושה חשבון זה מתעלם מהעובדה, כי בתחילת 1950 היו במחנות־העולים 35 אלף מובטלים שלא נרשמו בלשכות־העבודה, לעומת 3=4 אלפים כיום.

מספר המובטלים שנרשמו בלשכות־העבודה ביוּני מגיע ל־1.6 אחוזים של המפרנסים בארץ. גם אם נקבל את ההערכה, כי מלבד הנרשמים בלשכות־העבודה מצויים עוד כ־8,000 מחוסרי־פרנסה בארץ, וכי כל 4,000 יושבי מחנות העולים הם מובטלים, – אין אחוז מחוסרי־הפרנסה בכלל המפרנסים עולה על 4. אולם הערכה זו מוגזמת היא, משום שחלק ניכר ממחוסרי־הפרנסה שאינם נרשמים הם עצמאיים שאינם להוטים אחר עבודה שכירה, ומבקשים לעצמם מקורות־פרנסה שונים.

מן הראוּי לציין, כי האבטלה פוגעת בעיקר בפועלים מחוסרי־מקצוע ומחוסרי־הכשרה. 74% מן הרשומים בחודש מאי בלשכות הם מחוסרי־הכשרה. לפועל בעל־הכשרה קל יותר למצוא עבודה, ובעיקר אם הוּא מוכן להחליף את אזור התעסוקה.

אין הממשלה משלימה עם האבטלה הקיימת. אין היא רואה בה אלא תופעה חולפת בלבד. הממשלה נוקטת שורה של אמצעים להעברת פועלים מענפים פולטים לענפים העומדים על סף התרחבות. עדיין קיים מחסור בפועלים בעלי־מקצוע, והממשלה תפעל להקניית מקצועות. העברת הפועלים לחקלאות תישה ביתר מרץ.

אכן, פועלים במשקנו גורמים דפלאציונים חזקים. הועמדנו, על כן, לפני תפקיד כפול: להילחם באינפלציה תוך כדי מניעת דפלאציה הרסנית. תקציב הפיתוח הוא אמצעי יעיל לכך.

מקובל אמנם לדבר בסיטונות על השפעתם האינפלאציונית של תקציבי־הפיתוח. אין זו גישה מוצדקת. מקור האמצעים למימון תקציב־הפיתוח, הוא הקובע. כבר הדגשתי, כי בצד ההכנסה חסרים אצלנו הפעם שטרות־מקרקעין, ובמקומם באים 35 מיליון של מלווה־חובה ומס־הכנסה. אלה הם מקורות פנימיים. הוצאת הסכומים האלה = השפעה דפלאציונית חריפה לה. השימוש בכספים אלה להשקעות מאזן את ההשפעה הדפלאציונית הזאת. גם בסעיף השלישי תופסים מקורות־פנים מקום חשוב.

זאת ועוד: השפעתו האינפלאציונית של תקציב־הפיתוח תלויה באווירה הכלכלית המיוחדת בה הוא פועל. בתקופת התרחבות המשק, התרחבות המקבלת ממדים אינפלאציוניים, נודעת להשקעות של תקציבי־הפיתוח השפעה אינפלאציונית מובהקת. לא כן בתקופה בה פועלים גורמים דפלאציוניים, כאשר קיים מחסור חריף באשראי ופועלים נפלטים ממחזור הייצור. בתקופות כאלה נוהגת כל מדינה מתקדמת להשתמש בתקציבי־פיתוח, כדי למנוע התפתחות דפלאציונית מזיקה. לתקציב־הפיתוח המוגש בזה נועד איפוא התפקיד הנוסף – לשמש אמצעי לוויסות הדפלאציה.

הרבה תלוי, כמובן, במבנה תקציב־הפיתוּח ובדרך ביצועו: אם יושקע בחלקו במפעלים שיניבו פריים בעתיד הרחוק – תגדל השפעתו האינפלאציונית. אולם תקציבנו מיועד ברובו להשקעות שאת פריין נראה ונאכל בזמן קרוב.

ההשקעות בחקלאות יתנו את ראשית תוצאותיהן בהגדלת האספקה החקלאית. ההשקעות במחצבים יגבירו את אספקת חמרי־הגלם לחקלאות ולתעשיה. כבר בשנה השוטפת ימצאו השקעותינו במחצבים ומכרות. היסוד השלישי – תחבורה מודרנית ביבשה, בים ובאוויר, שבלעדיה אין סיכויים להתפתחות המשק. היסוד הרביעי – קליטת עליה והשרשתה, שיכון ועבודות ציבוריות. ליד יסודות אלה מופיעים מיד צרכים שאין אנו רשאים להתעלם מהם בבואנו לערוך את תקציב־הפיתוח, כגון בניית בתי־ספר, בתי־חולים וכדומה.

בחקלאות מבקשים אנו להגיע בהקדם למצב בו תמלא חקלאותנו 70% מסל־המזונות של האוכלוסיה. אנו שואפים להגיע לאספקה מלאה בירקות, לאספקה גדלה והולכת בחלב, בתוצרת חלב, בתוצרת הלול, בפירות, בדגים ובשר, ולראשית אספקה עצמית בשמנים, סוכר וסיבים לתוצרת טכסטיל.

אנוּ שואפים להפנות את ההשקעות בתעשיה בעיקר לענפי־יסוד של הייצור. התעשיה שלנו התפתחה בעיקר בענפים שלישיים המספקים את הייצור. התעשיה שלנו התפתחה בעיקר בענפים שלישיים המספקים את התצרוכת השוטפת. עדים היינו לתופעה, כי עם כל הרחבת תעשייתנוּ גדלו צרכינו ביבוא חמרי־גלם מן החוץ. מטרתנו, להגיע בעזרת תקציבי־פיתוח להתפתחות מהפכנית בתעשייתנו – לפתח בה את הענפים הראשוניים המספקים חמרי־גלם לתעשיה המקומית וליצוא.

להשגת מטרות אלה מוקצה סך 60,935,000 לירות, מתוך סכום של 115,000,000 לירות. אין לך עדות נאמנה יותר לאופי היצרני של תקציב־פיתוח זה מן העובדה, שלשני היסודות היצרניים העיקריים של משקנו, החקלאות והתעשיה, הוקדשו 53% של התקציב כולו, אם לא למעלה מזה.

אנו חייבים להגדיל את פריון־העבודה ופריון־הייצור. גם לגבי המטרות האלה קיימים מושגים מעורפלים למדי. פריון־הייצור תלוי גם בסכום ההון המושקע לעובד. בשנת 1939 נאמד סכום זה ב־600 ל“י, וכפי הנראה הושקע סכום כזה גם בשנת 1947. בשנים 1949/51 הושקעו עם כל עובד נוסף 1230 ל”י. סכום זה לא הספיק; לפי האומדן היינו חייבים להשקיע פי 4 ויותר לכל עובד נוסף, כלומר 2700 ל"י. השקענו איפוא פחות מ־50% מן הנדרש.

אמנם חלו שיפורים ניכרים בשיטות־הייצור, וביחוד בחקלאות. אולם פריון־הייצור בארצנו מפגר בהרבה אחרי הפריון בארצות־תעשיה כגון אנגליה וצרפת, וּודאי שהוא מפגר אחרי פריון־הייצור בארצות־הברית. והלא תוצרת היצוא שלנו נאלצת להתחרות בתוצרת הארצות האלה בשווקים הבינלאומיים.

יש להמשיך במאמצים הנעשים בזמן האחרון להגברת פריון־הייצור בענפים השונים. הפועלים נתבעים לנטות שכם ולהשתתף במאמצים אלה, ואני מאמין כי ייענו. על בעלי־המפעלים להבין, כי שיטות אירגוּן־הייצור במפעלינו מפגרות, והם נדרשים לחפש דרכיהם. תקציב הפיתוח יסייע להעלאת פריון־הייצור, בספקו את הון־ההשקעה הנדרש, בחישוּב ראציונאלי, עם כל עובד נוסף.

היסוד השלישי שתקציב הפיתוח עומד לפתחו הוא התחבורה. בתנאי ממשלת המאנדאט פיתחנו בעיקר את התחבורה בכבישים. היה זה הענף ‘היהוּדי’ של התחבורה. אולם האפקים נתרחבו. עתידו של הנגב על אוצרותיו, עתידו של מפעל ים־המלח ואף יישובו החקלאי של הנגב, תלויים בהובלה זולה. התחבורה היא מנקודות־התורפה במשקנו, וחיזוקה – ממטרות תקציב הפיתוח.

הגענו לשינוי ראדיקאלי בתיכנון הכבישים. בעיקר מיועדים הם לקרב את מחצבי הנגב ומפעל ים־המלח לישוב הצוֹרך את תפוקתם, ולנמלי־היצוא לחוץ־לארץ, ובחלקם – לקשר את הישובים החדשים עם רשת התחבורה המרכזית.

הדרכים והכבישים הם עורקי־חיים כלכליים ומשקיים בפיתוחה של הארץ.

היסוד הרביעי עליו מושתת משקנו הוא – השרשת העליה. ההכרח להשתמש בחלק גדול של השקעותינו למטרות בניה ושיכון, פגע קשות בהרכב ההשקעות ובמבנה מנגנון־הייצור שלנו. אין כל ספק, כי השקעת סכומים עצומים בשיכון היתה אחד הגורמים העיקריים לאינפלציה, ועתה בידנו לצמצם במידת־מה השקעות אלה.

עבודת הבניה והעבודות הציבוריות היווּ ב־1951/52 48% של תקציב הפיתוח. בתקציב־הפיתוח הזה מהוות ההוצאות לענפים אלה 38%, כלומר, הפחתה ב־10%. להוסיף לצמצם לא יכולנו. בסוף יולי 1952 עדיין גרו 40,000 משפחות בדיוּר ארעי: בפחונים, בדוֹנים ואהלים. ואם כי ניתן לציין, שהצלחנו לשכן 450,000 נפש בבתים תקינים, אין אנו רשאים להתעלם מחבתנו לגבי רבבות הנפשות השרויות עדיין בתנאי־דיוּר חמורים.

ולא זו בלבד. לא השלמנו ולא נשלים עם הירידה הגדולה העליה. במחצית הראשונה של 1952 באו 13,900 עולים בלבד, לעומת 128,000 באותה התקופה אשתקד.

אנוּ רואים בירידה זו תופעה חופת, ועלינו להתכונן לקראת גל חדש של עליה. אולם בינתיים עלינו להגיע לשיכון ולהשרשת העולים הנמצאים כבר בארץ בצורה המניחה את הדעת.

התפתחותה של התעשיה העברית בשנים האחרונות מטילה על תקציב־הפיתוח תפקידים מיוחדים. על אחד מהם, כבר עמדתי, הריהו – לשנות את מבנה התעשיה העברית מיסודה ולפתח בה את ענפי־היסוד, כלומר את שלבי־הייצור הראשוניים. גילוי אוצרות הנגב מניח אפשרות למהפכה במבנה התעשיה העברית אשר לא העזנו לחלום עליה לפני שנים מועטות. כן עלינו לעודד את אותם ענפי הייצור בשלבים שניים, המספקים תוצרת מעובדת למחצה לשלב השלישי של התעשיה – השלב המשרת את הצרכן. מצבנו הקשה במאזן התשלומים, בפיתוח השלבים הראשונים והשניים של התעשיה, מחייבנו לרכז את מאמצינו בשני התפקידים האלה. זאת ועוד, גם בחקלאות וגם בתעשיה חותרים אנו לקראת אספקה עצמית של חמרי־גלם. חלק ניכר של חמרי־הגלם הדרושים לחקלאות הם תוצרת תעשייתית. כך, לדוגמה, מתקרבים אנו לקראת אספקה עצמית בפוֹספאטים, חמרי־הדברה וסוּפּרפוֹספאטים לחקלאות. דבר זה נתאפשר על־ידי גילוי מכרות הפוֹספאַטים בנגב והקמת המפעל לדשנים כימיים בחיפה.

באספקת חמרי־גלם לתעשיה, עומדים אנו לפני השפעה הדדית של גורמים המשלימים זה את זה. פיתוח המחצבים בנגב מאפשר לנו אספקה עצמית בחמרי־גלם תעשייתיים, אולם מצד שני מחייב ומאפשר פיתוּח המחצבים הקמת המפעלים המעבדים את תפוקתם. באופק נראות אפשרויות להקמת סקטורים תעשייתיים חדשים, כגון שרשרת מפעלים העשויים לספק כעבור שנים אחדות כמוּיות ניכרות של נחושת ופלדה, על יסוד הברזל ואבני הנחושת בנגב.

בחלקו התעשייתי חותר גם תקציב־הפיתוּח לקראת צמצום התצרוכת במטבע חוץ, על־ידי הגדלת האספקה העצמית והגדלת הכנסותינו במטבע חוץ על־ידי יצוא מוגבר.

כמה מן התעשיות הקלות הגיעוּ לעודף של כושר־ייצור, ועיקר סיכוין לגידול טמון בהצלחתן לכבוש לעצמן שוקי־חוץ. לא התעלמנו גם מן הצורך במתן עידוד לתעשיות יצוא. לעומת זאת קשור גידולן של תעשיות אלה, על חשבון האספקה לשוק המקומי בריאורגניזאציה הפנימית של התעשיות הללו – ביחוד ברציונאליזציה של שיטות־הייצור ובהוזלת הוצאות־הייצור. כמה מהקצבות תקציב־הפיתוח לתעשיה מביאות בחשבון צרכים אלה.

ועתה אעיר על המגמות שפעלו בתעשיה בשנת 1951. אין המספרים של החדשים האחרונים קובעים, משום שהעונה היא עונת הקיץ, כלומר עונה של האטת הקצב התעשייתי. נוסף על כך חלו בחדשים האחרונים עיכובים שונים בייצור. התעשיה האֵטה את הקצב שלה, משום שבעלי־המפעלים רצו לדעת, אילו תשלומי־היתרות יחולו על מלאי חמרי־הגלם שבידם. תשלומים אלה הוטלו עם השינוי שחל בעשר המטבע. ה’התאפקות' שגילו בעלי המפעלים בתשלומי היתרות, היתה גם היא גורם מאֵט בייצור. כן אין להתעלם מן העובדה, כי העליה במחירים של חמרי הגלם הניעה בעלי־תעשיה רבים לנקוט קצב אטי בניצול חמרי הגלם, בתקווה לעליה נוספת במחירים.

כל אלה הן תופעות מקריות. אולם מה הן המגמות היסודיות שפעלו בתעשיה העברית בשנה האחרונה?

ההתרשמות החד־צדדית מהקשיים באספקת חמרי־הגלם בענפים מסוימים עוררה רושם, כאילו נתונה התעשיה שלנו זה כ־18 חדשים במצב של ירידה. הרושם הזה הוא מוטעה לגמרי. המספרים כדלקמן מוכיחים זאת:

ערך התפוּקה התעשייתית בשנת 1951 הגיע ל־278 מיליון ל"י, לעומת 195,4 מיליון בשנת 1950 – הגידול באחוזים: 42. גם הערך המוסף בתפוקה עלה מ־82,2 מיליון בשנת 1950 ל־130 בשנת 1951. חלק הערך המוסף של התפוּקה עלה מ־42 ל־47 אחוז. עובדה זו חשיבות מיוחדת לה, משוּם שהיא מעידה על גידול היעילות בתעשיה.

אמנם, במידה לא קטנה משקף הגידול בערך התפוקה את עליית המחירים, אולם כל חישובי המומחים מעידים, כי לא רק עליית המחירים היא שגרמה; חלה עליה ממשית בתפוקה התעשייתית וכן עליה בערך המוסף בייצור.

על גידול התעשיה מעידים גם שני מספרים אחרים: מספר העסוקים עלה מ־107,000 בשנת 1950 ל־124,000 בשנת 1951. הגידול באחוזים הוּא – 16. השימוּש בחשמל עלה אף הוּא מ־141 מיליון קילוֹוַט־שעה בשנת 1950 ל־158 מיליון קילוֹוַט־שעה בשנת 1951. עלה גם היבוא של חמרי גלם מ־26,772,000 בשנת 1950, ל־37,595,000 בשנת 1951. גם אם נביא בחשבון את עליית המחירים הבינלאומית של חמרי־הגלם, הרי הגיעה העליה הממשית ביבוא על אף זאת ל־17%. כל המספרים האלה מעידים, כי התעשיה העברית לא קפאה על שמריה. אמנם המצב היה שונה בתעשיות שונות, וכמה ענפי תעשיה לקוּ, כך, למשל, נצטמצם יבוא הכותנה הגלמית, שעה שיבוא חוטי־הכותנה היה בשנת 1951 גדול מאשר ב־1952. גדלה בהרבה התפוקה של הענפים המייצרים חמרי־בניה ואף הוקמו כמה תעשיות חדשות.

סעיף־המשנה הראשון המופיע בתקציב בשמו הכולל ‘הלוואות לתעשיה (ע"י בנקים ובשיתופם) להגברת הייצור’, בסכום של 8 מיליון ל“י, כולל השקעות בתעשיות שחיוניותן הוכרה לאור המצב הקיים. סכום זה מיועד למטרות כדלקמן: תעשיה כבדה – 2,400,000 ל”י; תעשיה קלה וכימיקאלים – 2,150,000 ל“י; תעשיית מזון וקירור – 2,000,000 ל”י; תעשיית טכּסטיל – 650,000 ל“י; תעשיית חמרי־בניה – 800,000 ל”י; בסך־הכל – 8,000,000 ל"י.

למעלה מ־25 מפעלי תעשיה כבדה ייעזרו בסכומים מסעיף זה, ובכללם מפעל להתכת פלדה, מפעלים לייצור צינורות, מפעל למנועים ועוד.

כן ייהנו מהסכומים האלה למעלה מ־30 מפעלים אחרים, ובכללם מפעלים לייצור חמרי־הדברה, כלוֹר וסודה קאוּסטית. הסכום המוצא לרכישת חמרי־הדברה מחוץ־לארץ הוא מיליון דוֹלר. המפעלים האחרים כוֹללים ייצוּר זכוּכית, מוצרים פּלאסטיים, צבעים, רפוּאות, כימיקאלים, צלוּלוֹזה, נייר וכו'.

כן כללנו בסעיף זה שורה שלמה של הקצבות לתעשיות־מזון, המעבדות גם תוצרת חקלאית מקומית וגם תוצרת־יבוא. מאלפת הן ההקצבות להרחבת בתי־החרושת הקיימים לשמן, לשיקום בית־החרושת ‘יצהר’, להקמת בתי־חרושת לסוכר ולכוהל. העיקרון עליו מושתתות ההקצבות האלה הוּא חסכון במטבע חוץ. התקציב יסייע לסתימת כל פירצה בענף חיוני, כגון חוסר מפעלי כיבוס ופיחוס צמר, אשפרה, ייצור ריוֹן, טוויית יוטה ואריגתה. יוקצו סכוּמים להרחבת מחסני־קירוּר בתכוּלה הכללית של 12 אלף טון, כדי לאפשר אגירת מזונות ושימורם. הגדלת הייצור המקומי מחייבת תוספת שווקים לשירות היצרן והצרכן גם יחד. התקציב ייענה לתביעות אלה.

שלושת סעיפי־המשנה האחרונים – הקמת בנינים לאחסנת סחורות, מבנים תעשייתיים ופיתוח אזורי־תעשיה, מסתכמים בסכוּם של 1,800,000 לירות.

סכוּם של 1,250,000 לירות הוקצב להלוואות להקמת בתי־מלון בעיר ובכפר. קיימים עתה בארץ 45 בתי־מלון בלבד המתאימים לתיירים ובהם 1,500 חדר. סכום של 1,000,000 ל"י מתקציב־הפיתוּח מיועד למתן הלוואות לשם בניית 1,000 חדר.

לאחר השקעת הסכומים של תקציב־הפיתוח, עתידה התעשיה להביא לחסכון של 11,000,000 דולר במטבע חוץ ולתוספת מטבע חוץ מן היצוא בסכום 7,000,000 דולר, ובסך־הכל (במספר עגול) 18,000,0000 דולר. מקורם של סכומים אלה הוא כדלקמן:

הענף	חסכון (ב־$)	ייצוּא (ב־$)	ס"ה (ב־$)
תעשיה כבדה	4,435,000	1,927,000	6,362,000
תעשיה קלה ןכימיקאלים	4,000,000	950,000	4,950,000
תעשיית מזון וקרור	800,000	–	800,000
תעשיית טכּסטילים	770,000	2,665,000	3,435,000
תעשיית חומר בניה	1,250,000	1.600,000	2,850,000

בהצעת התקציב מוקצב לפיתוּח המחצבים והמכרות בנגב סכוּם של 9,750,000 ל"י, נוסף על 1,700,000 לפיתוּח הערבה, המופיע בסעיף החקלאוּת.

לאחר שנחתם סופית ההסכם בין ממשלת ישראל לחברת האשלג הא“י, תיגש החברה החדשה, חברת ים־המלח בע”מ, לשיפוץ המפעל ולהרחבתו.

לפי הערכת המוּמחים יימשכו התיקונים והקמת המיתקנים החסרים לייצור כששה חדשים. סכום ההשקעה של הממשלה בהון־המניות של החברה החדשה (שיהיה תלוי במספר המניות שירכשו תושבי הארץ) יגיע לסכוּם כולל של 2,440,000 ל“י. הממשלה תלווה לחברה סך 1,900,000 ל”י, המופיעים בהצעת־התקציב, נוסף על 2,500,000 דולר שהוקצבו למטרה זו מכספי המלווה של הבנק ליצוא ויבוא.

החברה עוסקת כיום בהכנת תכניות להפקת 300,000 טון אשלג בשנים הקרובות.

מחקר אוצרות הנחושת, המַנגן והברזל שנעשה בשנה האחרונה על־ידי ‘מחצבי־ישראל’, מצדיק השקעות נוספות במחקר מתקדם וראשית תעשיה. חברת ‘מחצבי־ישראל’ עומדת להשקיע השנה כשני מיליון ל“י בנחושת ובמנגן, ו־700,000 ל”י במחקר מתקדם של הברזל. בסכומים אלו יירכשוּ הציוּד והמתקנים הדרושים לכריית הנחושת והמנגן ועיבדום, והציוּד הדרוש למחקר המתקדם של עפרות־ברזל טובים, אשר נתגלו לאחרונה בנגב המרכזי. על כמותם, איכותם הממוצעת ואפשרויות ניצולם נוכל לעמוד לאחר סיוּם מחקר מתקדם זה.

עפרות הגפרית בישראל, אשר כבר נוצלו על־ידי הבריטים, נחקרו בשנה האחרונה על־ידי חברת ‘מחצבי־ישראל’, והתוצאות המעודדות מחייבות מחקר מוקדם יותר. נשקיע כ־150,000 ל"י במספר רב של קדיחות־דוגמה, הקמת מתקנים וכו'. עדיין מוקדם לקבוע תאריך להתחלת ההפקה וכמויות־הייצור השנתיות.

מוקמת חברה־בת לחברת ‘מחצבי־ישראל’, אשר תעסוק בניצול חול הזכוּכית והקאולין במכתש הגדול. בהתאם להצעת התקציב יושקעו בחברה בזנה זו 1,000,000 ל"י לשם רכישת ציוּד לכריה פתוחה, הקמת מבנים ומיתקנים שונים לניפוּי וניקוּי החומר ושירותים אחרים, רכישת אמצעי־תובלה, הקמת מחנה עובדים והון חוזר למפעל. כבר בשנת 1951 סיפק המפעל 5,000 טון חול־זכוכית, ו־9,000 טון קאוֹלין שחסכו למדינה כ־180 אלף דולר.

בשנת התקציב יספק המפעל 12,000 טון חול־זכוכית ו־5,000 טון קאוֹלין, לבתי־חרושת שונים בארץ לתעשיית־זכוּכית וחמרי־קראמיקה. עם הפעלת בתי־החרושת הגדולים המוקמים כיום, תגיע התפוקה ל־40,000 טון חול־זכוכית ו־20,000 טון קאוֹלין.

לפי המחירים אשר שולמו עד היום במטבע־חוץ בעד חמרים אלה, יחסוך מפעל זה כ־440,000 דולר השנה, וכ־1,600,000 דולר עם הפעלת המפעלים החדשים.

כבר השנה הופסק יבוא חול־הזכוכית מחוץ־לארץ. כן הופסק יבוא הקאוֹלין, ורק סוגי קאוֹלין מסוימים שטרם נתגלו אצלנו מובאים מחוץ־לארץ. עם הפעלת הציוּד המיכאני שיירכש בסכומי תקציבי־הפיתוּח ירד מחיר הייצור והתפוקה תוכל להדביק את התקדמות הצריכה.

חברת הפוספאטים בנגב בע“מ, שהוקמה כחברה־בת של ‘מחצבי־ישראל’ בשיתוּף עם חברת 'דשנים וחמרים כימיים בע”מ', החלה השנה באספקת אבן־פוספאטים לבית־החרושת לייצור סוּפרפוֹספאט בחיפה. לפי התכנית יש להשקיע השנה: 1. 400,000 ל“י במפעל לתצרוכת המקומית ו־800,000 ל”י במפעל לייצוא אבן־פוספאטים לחוץ־לארץ; 2. 1,100,000 ל“י במפעל לייצור חומצה זרחנית ומלחי־פוספאטים; 3. 1,000,000 ל”י בחברת־תובלה שתעסוק בהובלת הפוספאטים ממקום כרייתם ליפה; 4. 200,000 ל"י, כהשתתפות בהקמת ישוב לפועלי המחצבים בסביבה.

בשנת 1952 יפיק המפעל אבן־פוספאטים לייצור 30,000 טון סוּפרפוֹספאטים, שיביאוּ למדינה חסכון של 150,000 דולר. בסך־הכל יביא המפעל לחסכון של 1,350,000 דולר בשנת 1952. בשנת 1953 יפיק המפעל אבן־פוספאטים לייצור 120,000 טון סופרפוספאטים, שיביאו למדינה חסכון של 4,320,000 דולר (לאחר שהמחירים ירדו בודאי); 4,000 טון מזון משובח לעופות, שחסכונם – 1,000,000 דולר: 3,000 טון מלחי־פוספאטים טחונה ליצוא, שחסכונם – 1,050,000 דולר; 30,000 טון אבן־פוספאטים טחונה ליצוא, שתמורתה 360,000 דולר. 10,000 טון מלחי־פוספאטים, שתמורתם – ליצוא 3,360,000 דולר. בסך־הכל יביא המפעל למדינה חסכון של 6,370,000 דולר בשנת 1953, והכנסה של 3,720,000 דולר.

‘מכון וייצמן למדע’ מבצע בשביל הממשלה סקר גיאופיזי לקביעת המבנה התת־קרקעי של שכבות הארץ. מחקר זה חשיבותו מרובה לגילוי אוצרות הטבע ובמיוחד – אוצרות הנפט. בסכום של 100,000 ל"י המוקצב בתקציב הפיתוּח לצורך זה – יירכש ציוּד נוסף לפיתוּח עבודת המחקר והחשתה.

הסכום הכולל המוקצב לביצוע עבודות בנמלי הארץ מגיע ל־ 4,025,000 ל“י, שמהם מיועד הסכום הגדול – 2,500,000 ל”י, לביצוּע עבודות הפיתוּח בקישון. משיושלם נמל הקישון, יאפשר מעגן לאניות נוספות, יקל על תנועת האניות בנמל חיפה, יכניס ויחסוך מטבע־חוץ.

שאר הסכומים בסעיף ‘נמלים’ מיועדים להרחבות ושיפוּרים ניכרים בנמלי חיפה ויפו, לרכישת ציוד חדש לשם יעול עבודת הפריקה והטעינה ולהקמת מבנים נוספים הדרושים לאחסנת סחורות בנמלים האלה.

לרכבות ישראל מוקצב סכום כולל של 4,500,000 ל“י. מזה מיועד סך מיליוֹן ל”י להשלמת קו הרכבת חדרה –תל־אביב.

קצב־ההתפתחות המהיר של מחצבי הפוספאטים, פתיחת מפעל האשלג, הובלת חול וקאולין מהמחצבים וצרכי המתישבים בחלקה הדרומי של הארץ, מחייבים פתיחת עורק־תחבורה נוסף וזול לבאר־שבע. לאחר בדיקות החליטה הממשלה לבנות מסילת־ברזל, אשר תקשר את תחנת נען עם באר־שבע, במסלול הרכבת התורכית. מסילה זו תחצה את מרחבי הדרום ותסייע להתפתחותם. ארכה – 90 ק“מ. היא תעבור על פני נען, כפר ־מנחם, פלוג’ה, ספיח ושובל, ותשמש חוליה ראשונה בפיתוח רשת הרכבות לדרום. בידינו גם תכנית לקשירת מסילה זו עם מסילת החוף, על־ידי תוספת קו של 14 ק”מ, אשר תשמש את מתקני־הפריקה או הנמל, בדרומה של הארץ.

שאר הסכומים בסעיף הרכבות מיועדים להפקעת קרקעות, החלפת פסים ואדנים, לרכישת קטרים וקרונות ולבנין גשרים ומבנים אחרים.

לצרכי פיתוּח התעופה הוקצב סכום של 1,600,000 ל"י, חלק הארי שבו (1,250,000 ל"י) – להקמת מכון־הבדק לאווירונים, שיביא לחסכון במטבע חוּץ ויכשיר צוות מומחים לתפקיד חשוב זה. בסכומים הנוספים יורחבו המסלולים בשדות־התעופה וייבנו בנינים נוספים לשם יעול ומודרניזאציה של שירותי־התעופה.

ואחרון אחרון בפרק זה – החשמל – הכוח המניע כל גלגלי המשק. התצרוכת בחשמל גדלה והולכת משנה לשנה. בשנת 1951 עלתה התצרוכת ב־25% לעומת 1950.

התצרוכת בחשמל לצרכי־בית כיום היא נמוכה, בגלל ההגבלות שהוכנסו בשנתיים האחרונות, ומשום שמאות אלפים תושבים גרים עדיין בתנאים שאינם מאפשרים שימוּש בחשמל. תצרוכת החשמל לשימוש ביתי ומסחרי תגיע, לפי אומדן, בשנת 1955/56, ל־515 מיליון קו“ש על בסיס תצרוכת של 320 מיליון קו”ש, לעומת 230 מיליון בשנת 1952. ההשקייה ואספקת מים לצרכי תעשיה ובית ידרשו בשנת 1955/56 415 מיליון קו“ש, לעומת 235 מיליון קו”ש השנה. התצרוכת הכללית בחשמל תגיע איפוא בשנת 1955/56 ל־ 1,400,000,000 (מיליארד וארבע מאות מיליון) קו“ש, לעומת 785 מיליון קו”ש בשנת 1952, כלומר, כמעט כדי הכפלת הכמות.

התפתחות זאת של תצרוכת בחשמל מחייבת הרחבת תחנות־החשמל הקיימות ובנין תחנות־חשמל חדשות. כוח־הייצור של התחנות הקיימות הוא 130,000 קו“ש, והן עובדות כעת ללא כל עתודה. כדי לספק את החשמל שיידרש בארץ בשנת 1955/56 בתוספת עתודה מתאימה, יהיה צורך להגדיל את כוח־התפוקה של התחנות עד 390,000 קו”ש, להניח קווים חדשים, לבנות תחנות טראנספורמאציה וכו'.

למטרה זו כבר הוזמנו טורבינות בהספק כללי של 190,000 קו“ש, מזה 100,000 קו”ש לתחנת החשמל בתל־אביב ו־90,000 קו"ש לתחנה חדשה שבקרוב יתחילו בהקמתה.

תוך שנת 1952/53 יבוצעו העבודות כדלקמן: 1. תופעל טורבינה 50,000 קו"ש בתחנת החשמל בתל־אביב; 2. יוקמו קוי־מסירה, תחנות טראנספורמציה ורשת חלוקה; 3 יתחילו בעבודות ראשונות להקמת תחנה חדשה; 4. יוקם קו־חשמל שיחבר את ירושלים עם רשת החשמל של חברת־החשמל הארצישראלית.

התקציב מייעד השנה סך 5,500,000 ל"י לחשמל.

הממשלה תידרש להשקיע בצורות שונות סכומים גדולים בפיתוח החשמל, ואילו חברת החשמל תצטרך לעשות מאמצים ניכרים להרחבת המקורות הכספיים שלה.

הסכומים הדרושים לביצוע התכנית הנ“ל 1955/56 מסתכמים ב־55 מיליון ל”י, בקירוב, במטבע חוץ, וב־30 מיליון ל"י במטבע ישראלי. אם יכולתנו הכספית לא תתאים לצרכים, ניאלץ גם להבא לקמץ בחשמל, ונתיר תוספת־שימוש רק לענפי־משק חיוניים.

פיתוחה של ארץ שנועדה לקליטת מאות אלפים עולים בזמן קצר לא ייתכן, בלי שהמדינה תשקיע ממאמציה במפעלי חינוך, בריאות, מוסדות סוציאליים וכו'. בריאותו הגופנית והרוחנית של העם מהגורמים המכריעים גם בפיתוּח המשקי והכלכלי.

לבתי־חולים ומרפאות יוקצבו 2 מיליון ל"י; בכספים אלה יוקמו בתי־חולים נוספים, שקליטתם 500 מיטות במבני־עץ מיוחדים; ייבנה בית־חולים במזרע, תוקם מחלקת יולדות בתל־השומר, וייבנו מעבדות מרכזיות ומחסני רפואות; מנזר הכרמליתים בחיפה יותאם לבית־חולים, וכן יורחבו וישופרו בתי־חולים קיימים.

200,000 ל"י יוקצבו למוסדות סוציאליים הכוללים: מוסד 'מכורה’– בכפר־חסידים; מוסד לנוער עבריין ‘עוגן’ – בהרצליה, כפר רשף; בתי לינה לחרשים־אלמים – ירוּשלים; מוסד ‘עתידות’ נוער עבריין –עכו; בית־הנערה – עין־ורד; מוסד לנערות עבריינות – יבנה.

2,000,000 ל"י מיועדים לבנין בתי־ספר. יינתנו הלוואות לעיריות, מועצות מקומיות ומועצות אזוריות להקמת 900 כיתות, וייבנו בנינים בבתי־ספר חקלאיים.

350,000 ל"י יוקצבו כהלוואות לאוניברסיטה להקמת מבנים לבית־הספר לרפואה בירושלים ולדיוּר סטודנטים, והלוואה לטכניון להקמת מבנים נוספים.

בנינים ממשלתיים, הכוללים: בנייתם של הקריה בירושלים, מבנים במשרדי־ממשלה שונים, תחנות־משטרה ובסיס אימונים לשוטרים ובית־הסוהר המרכזי ברמלה – יוקצבו 1,000,000.

אין להרחיב את הדיבור על הרזרבה ועל הסכומים המיועדים לקרנות, אשר רובם ככולם יושקעו במפעלים קונסטרוקטיביים ויצרניים.

בוועידת פעילי מלווה העצמאוּת, ירוּשלים, 1953

נקודות־המוצא העיקריות לקביעת תכנית כלכלית וכספית לשנים הקרובות, מתבססות על מאזן התשלומים שלנו, על יצירת מקורות־עבודה־ופרנסה חדשים לשם השרשתה של העליה בעבודה פרודוקטיבית, ועל בדיקת האפשרויות להרחבה מתמדת של הייצור בענפי־היסוד של כלכלתנו.

הישגינו בחקלאות בתעשיה ובענפי־משק אחרים, משתקפים במישרין בהתפתחות המאזן המסחרי, ואף־על־פי־כן, הוא מסתכם בגרעון חמוּר. זהוּ, אולי, חזיון טבעי במשק לאומי המתפתח בקצב מהיר וקולט עליה גדולה. אך הנפח הפיסי של היבוא בשנת 1952 היה גדול ב־17% בלבד מנפח היבוא בשנת 1929, אף־על־פי שהאוכלוסיה גדלה באותה תקופה ב־23%. הישג זה מסתבר חלקית בצמצום הצריכה, אך מקורו העיקרי הוא – הגדלת הייצור.

בשמונת החדשים של שנת 1953 נסתכם יבוא הסחורות לארץ ב־185 מיליון דולר, לעומת 252 מיליון דולר באותו פרק זמן בשנת 1952. היצוא באותו זמן גדל מ־35 ל־42 מיליון דולר. מסתבר, שהגרעון במאזן המסחרי נצטמצם בשליש.

לאחר ניכוּי הכנסות היצוא, שהיווּ כחלק ששי מהיבוא, מסתכם כלל הגרעון המסחרי בחמש השנים האחרונות ב־1,180 מיליון דולר; נוסף על כך שילמנו כ־10% מסכום זה בחמש השנים בצורת תשלומי־ריבית וכיוצא בזה, כלל הגרעון נסתכם ב־1,300 מיליון דולר בקירוב, ובממוצע – 260 מיליון דולר בשנה.

מאז קום המדינה נשען בהכרח איזונם של תשלומי־החוץ שלנו על יבוא הון ממקורות יהוּדיים וממקורות אחרים. בחמש השנים האחרונות קיבלנו מן המגבית היהוּדית המאוחדת בארצות־הברית וממגביות דומות בארצות אחרות, באמצעות הסוכנות היהוּדית וג’וינט – 340 מיליון דולר, בקירוב; ממוסדות יהוּדיים אחרים, כגון ‘הדסה’, האוניברסיטה העברית, אגודת ידידי הטכניון, הסתדרוּת נשים חלוציות ומוסדות דומים – 35 מיליון דולר. סכום התרומות בחמש שנים הגיע איפוא ל־375 מיליון דולר. כסף זה הוצא כולו למטרות סעד, שיקום וקליטה של העולים החדשים.

איגרות החוב של מלווה־העצמאות, שהוחל בהפצתן בקרב יהדות ארצות־הברית בחודש מאי 1951, הכניסו עד סוף ספטמבר 1953, 125 מיליון דולר.

בפרק־הזמן הנדון הוקם בארץ מספר ניכר של מפעלי־תעשיה חשובים ביותר, שממומנו בהון יהוּדי פרטי מארצות־חוץ. אם נוסיף על כך סחורות וחמרים שהובאו על־ידי העולים וסוגי־הכנסות דומים, יסתכם יבוא ההון הפרטי מארצות־חוץ ב־200 מיליון דולר, בקירוב.

כן קיבלנו סיוע חמרי ניכר מאת ממשלת ארצות־הברית בצורה של מלווה ומענקים, שחשיבותם לשיקוּם העולים ולפיתוח כלכלתנו גדולה לאין־ערוך. מן הבנק ליצוא וליבוּא קיבלנוּ שני מלוות בסכום 135 מיליון דולר. בצורת מענקים שאושרו על־ידי הקונגרס האמריקני קיבלנו 155 מיליון דולר. הסכם השילומים עם גרמניה, שקיבל תוקף בתחילת שנה זו, הכניס עד כה 60 מיליון דולר, בקירוב.

בלחץ הצרכים מימשה ממשלת ישראל חסכונות מוקפאים שנצטברו בבריטניה עד קום המדינה בצורת יתרות השטרלינג; כן מימשה הממשלה שטרי־ערך זרים: אמריקניים, בריטיים, וקנדיים, שהיוּ בידי תושבי ישראל. מקורות אלה הכניסו בכללותם 120 מיליון דולר.

לשם סתימת הפער בין היבוא לבין היצוא נאלצנו להשיג גם מלוות לזמן קצר ובינוני בסכום 130 מיליון דולר. מלוות לזמן קצר ובינוני בסכום 130 מיליון דולר. מלוות לזמן קצר הם הבעיה המטרידה ביותר בכל תחום פעולותינו הפינאנסיות. שיעורי הריבית הגבוהים ומחיריהן היקרים, ביחס, של הסחורות הנקנות במלוות אלה, מוסיפים על המעמסה הכבדה בלאו הכי. נסכם־נא יבוא ההון לישראל מאז קום המדינה:

הסוג	מיליוני דולרים	האחוז מכלל יבוא ההון
1) תרוּמות	375	29
2) השקעות פרטיות	200	15
3) המענק האמריקני	155	12
4) שילוּמים	60	5
5) חסכונות מוקפּאים ושטרי־חוב זרים	120	9
יבוּא ההון לבד ממלוות	910	70
6) מלוות (מלווה העצמאות, הבנק ליצוא וליבוא ומלוות אחרים)
כלל יבוּא ההון	1,300	100

מסתבר, שכלל יבוא ההון בחמש השנים נסתכם ב־1300 מיליון דולר: בכלל זה 390 מיליון דולר בצורת מלוות. המלוות היווּ 30% מכלל יבוא ההון.

למעלה ממחצית ההון המיובא לישראל הוצא לצורך השקעות־יסוד בענפי המשק העיקריים: חקלאות, תעשיה, בניה ותחבורה. ההשקעות מסתכמות לפי אומדן, ב־700 מיליון דולר; יתרת יבוא ההון הוצאה לצורך שלבי־הקליטה הראשונים של העולים החדשים.

תקציב מטבע חוּץ

תקציב מטבע החוץ שנקבע לשנת 1953/54 מסתכם ב־310 מיליון דולר. בסכום זה נוכל לקנות את המזונות שעדיין אין ביכלתנו לייצרם בארץ, את חמרי הגלם, את הדלק, את חלקי־החילוף ואת מכונות־החילוף. תקציב זה כולל גם סכום מסוים, נכבד למדי, לתשלום ריבית וחובות־חוץ. כן כללנו בתקציב הנדון סכום מסוים, אמנם סכום בלתי־מספיק, להשקעות.

הסכום שאנו מצפים לו מהכנסות היצוא הגלוי והסמוי בשנת 1953/54 הוּא 40 מיליון דולר, בקירוב. נהיה זקוקים איפוא בשנה זו ליבוא הון בסך של 270 מיליון דולר.

סתימת הפער במאזן תשלומי־החוץ השוטפים תלויה בקצב פיתוח משקנו, ביכלתו לייצר כמויות גדולות יותר של סחורות למילוי מקומן של סחורות־יבוא, ובהרחבת היצוא. קיימת גם אפשרות לצמצם את הצריכה על־הנמכה נוספת של רמת חיי האוכלוסיה. עם זאת ברור, שקיים גבול שלמטה הימנו אין להנמיך את רמת־החיים, אם רצוננו באוכלוסיה בריאה בגופה ובנפשה. ואין אנו רחוקים מגבול זה.

נזכור־נא שענין לנו לא רק עם משק בהתהוותו, אלא גם עם אומה בהתהוותה. תפקידנו הוא: שיקומם של עולים מ־70 ארצות, שילובם במעגל הכלכלה וגיבושם לאומה אחת. תוך זמן קצר עלינו לשפר את רמת החינוך והתרבוּת של יוצאי ארצות נחשלות. ישוב מפותח היטב מבחינה טכנית, כלכלית, גופנית, תרבותית ומוסרית, הוא ערובה לבטחון הארץ.

תכנית לשבע שנים

תכניות הפיתוח לשבע השנים הבאות מבוססות על ההנחה, שתוך תקופה זו תגיע אוכלוסית הארץ לשני מיליונים. לפי אומדן תגדל האוכלוסיה ותגיע למספר זה עד שנת 1960 בדרך הריבוי הטבעי בלבד. מובן, שאנחנו רוצים בעליה מכל הארצות ואנו מצפים לה. המדינה נוסדה בראש וראשונה להיות בית לכל יהוּדי הרוצה בכך והזקוק לכך. אנו זקוקים מאד לתגבורת במספר האוכלוסיה ובכוח אינטלקטואלי. אך שעה שנקבעו הנחות־היסוד לתכניות הפיתוח נקטו המתכננים את המספר של שני מיליונים נפש.

יסודות התכנית

1. חקלאות

שווי הייצור החקלאי בארץ בשנת 1952 נסתכם ב־96 מיליון דולר. מסכום זה עלה בחלקם של מזונות שנצרכו בארץ – 62 מיליון דולר, בחלקו של היצוא (הדרים) – 19 מיליון דולר, ובחלקם מספוא וגרעיני מספוא – 15 מיליון דולר. שווי יבוא המזונות מארצות־חוּץ באותה שנה הסתכם ב־65 מיליון דולר; ההוצאות במטבע־חוץ לצרכי הייצור המקומי (מספוא, שמני, דלק, חלקי־חילוף וכיוצא באלה) – 30 מיליון דולר; תשלומי ריבית על מלוות – 4 מיליון דולר; בסך־הכל הוצאות במטבע־חוץ – 99 מיליון דולר.

מסתבר, כי הייצור החקלאי שלנו סיפק כ־50% מהצריכה ומהוצאות הייצור. אך אם נבדוק את הייצור החקלאי שלנו מבחינת הערך התזונתי, תהא התמונה אחרת. התצרוכת הממוצעת של מזון לגוגלגולת היא בשיעור 2,600 קלוֹריוֹת, 82 גרם פרוֹטאינים, בכלל זה 25 גרם פרוֹטאינים מן החי ו־75 גרם שומן. ממכסת־מזון ממוצעת זו לנפש ייצרה החקלאות הישראלית בשנת 1952:

קלוריות 27%

פרוטאָינים 42%

פרוטאָינים מן החי 53%

שומנים 16%

גרעון הקלוריות הגדול נובע מן העובדות שחלקנו בגידול החיטים – המספקות כמחצית הקלוריות בסל המזונות – הוא קטן מאד (12%). הוּא הדין בשמנים. תעשיית־הסוכר טרם הוקמה אצלנו. שלושת המוצרים הללו: לחם, סוכר ושמנים, מספקים יחדיו כ־1,850 קלוריוֹת (מתוך 2,600), והמדינה מוציאה שנה שנה למעלה מ־40 מיליון דולר על קנייתם. תפקיד המתכננים שלנו הוא, להורות דרך לצמצומו של גרעון זה בממון ובמזונות עד למינימוּם, על־ידי ייצור המזונות הללו בארץ או על־ידי יצוא של תוצרת חקלאית, שיספק לנו את מטבע החוץ הדרוש לקניית כל מחסורנו.

יש המציעים להגיע לכך בדרך קצרה: על־ידי שינוי התפריט שלנו וויתור על הפרוטאינים מן החי, למען הגדלת התפוקה של מזונות בעלי ערך קלורי. אבל אין לך דבר קשה יותר משינוּי הרגלי תזונה של הבריות. רופאים ומומחי־תזונה סבורים, שאי־אפשר להנמיך את התזוּנה למטה מן הרמה הקיימת, בלי לסכן על־ידי כך את בריאותה של האוכלוסיה וכושר עבודתה. לפיכך יצאו המתכננים מן ההנחה, כי הייצור החקלאי יחתור בשנים הבאות לאספקת התפריט המקובל, הכולל את השיעור הרגיל של פרוטאינים ושומן מן החי.

הנתונים העיקריים אשר התכנית מושתתת עליהם, הם: שטח הקרקע, המים, ענפי החקלאות ופריונם, המתישב ומשקו. שטח האדמה המעובדת בישראל הגיע בשנת 1951 – 1953 ל־ 3,583,000 דונם, ובתוך זה 600,000 דונם אדמת־שלחין. כלל השטח המעובד יורחב במידת־מה בעתיד, ביחוּד על־ידי הכשרתם של שטחי ההרים ועל־ידי הרחבת העיבוד בנגב. מצד שני יהיה צורך להפריש אחוז מסוים של אדמה חקלאית להקמת בתים למתישבים חדשים, לסלילת כבישים, למיתקני השקייה וכו'. משום כך מניחה התכנית, שלא יחול שינוי בשטח העומד לרשות החקלאות. נוסף על השטח המעובד יש בארץ – לפי אומדן המחלקה לשימור הקרקע – כ־2 מיליונים דונם קרקע (על מדרונות ההרים ובנגב) טובה למרעה. בטיוב שיטתי אפשר להכשיר שטחי־מרעה אלו כבסיס חשוב לגידול צאן ובקר, הצעת־תכנית זו מביאה בחשבון הכשרת 500,000 דונם אדמת־מרעה בתקופת הפיתוּח.

אשר לכמות המים המצויה בארץ לניצול חקלאי: לפי האומדן הזהיר ביותר מגיעה ספיקת המים מכל המקורות ל־2,400 מיליון מטרים מעוקבים בשנה. 2,000 מיליון מ"מ מתוך כמות זו אפשר לנצל להשקיית 3–3.5 מיליונים דונם.

לפי תכנית תה“ל – שהיא הבסיס לתכנית החקלאית המוצעת – יסתיים ביצוּע המפעלים האזוריים בשנת 1957/58; אז תגיע כמות המים להשקייה ל־1,300 מיליון מ”מ לשנה. מזה יסופקו כ־950 מיליון מ“מ על־ידי מפעליה של חברת ‘מקורות’ ו־350 מיליון מ”מ על־ידי מפעלים אחרים. בכמות מים זו אפשר להשקות, לפי תכניתנו, 1,850,000 דונם. כיוון שבדרך־כלל חולפת תקופה של שנתים בקירוב בין הקמת מיתקני־ההשקייה המרכזיים לבין ניצולם המלא, מושתתת התכנית על ההנחה, כי שטח זה ינוצל במלואו בשנת 1959/1960.

פיתוח מהיר ככל האפשר של שטח השלחין הוּא מפתח לייצור המזונות לתושבי הארץ, שכן אפשר להפיק מדונם אדמת שלחין כמעט את כל המזונות הדרושים לנפש אחת, פרט לחלק מן החיטה, שאותה אפשר לקנות תמורת חלק מן התוצרת שתשמש ליצוא. אם נניח שאוכלוסיית הארץ תגיע לשני מיליונים בסוף תקופת התכנון, נתקרב למטרתנו בשנת 1959/60, כאשר יגיע שטח השלחין לגולגולת ל־0,925 דונם, לעומת 0,363 דונם בשנת 1952/53.

כדי להמחיש את התכנית באי־אלו מספרים אשווה את התפוקה החקלאית בשנת 1952 עם התפוקה לפי התכנית:

תפוּקת החקלאוּת	1952 מיליוני דולרים	60–1959 מיליוני דולרים
כלל שווי התפוּקה, מבוּסס על מחירי 1952–1953 בדולרים	96	225.2
מזון לאדם	62	148.6
מספּוא	15	25.9
יצוּא הדרים	19	39.5
יצוּא של שונות	–	11.2
	קלוריות לנפש ליום
	207	1850

ביצוע התכנית הנדונה יצריך השקעה של 294,3 מיליון לירות ו־169,2 מיליון דולר, לפי החלוקה הבאה:

סוג ההשקעה	כלל ההוצאות באלפי דולרים	אלפי = ל"י	אלפי + דולרים
ציוּד ובנינים	132,688	137,500	56,300
השקייה	184,333	148,200	102,000
מיתקני־אריזה ועיבוד תעשייתי	15,677	8,600	10,900
סך־הכל	332,698	294,300	169,200

מלבד סכומים אלה יצריכו מתקני־ההשקייה השקעה נוספת של 32 מיליון דולר ו־128 מיליון ל"י.

2. תעשיה

אנו מכינים עתה תכנית פיתוח כללית לתעשיית ישראל. הנחת־היסוד של התכנית היא, שיש להחליף סחורות־יבוא בתוצרת־הארץ, ולהגדיל במידה ניכרת את היצוא.

הכנת תכנית כללית כרוכה בקשיים אובייקטיביים מסוימים; עליה להביא בחשבון ניצול מלא ככל האפשר של חמרי־גלם מקויים מעולם החי, הצומח או הדומם. לפיכך היא תלויה בתוצאות הסקרים הגיאולוגיים, בניסויים חקלאיים ובפעולות דומות, המצריכות מאמץ ממושך. עדיין אין ביכלתנו לתכנן פיתוח ענפי־תעשיה המבוססים על חמרי גלם שמגדלים או מפיקים אותם בארץ, כגון: נפט, ברזל, נחושת, מנגן, מגניון, סלק־סוּכר, כותנה, פשתן, צמר, שלחים וכו'.

זאת ועוד: עדיין אין בידנו להשיב תשובה מלאה על השאלה, אם על תעשיית ישראל להתפתח במגמה דומה לתעשיה בשווייץ, ולהסתפק בעיקר בייצור סחורות מוגמרות מסוגים מעולים, המצריכים השקעות מועטות לערך לכל יצרן, או שעליה לחקות את התפתחותה של התעשיה הבלגית, למשל, ולהשקיע סכומים גדולים מאד בענפי ייצור ראשוני. קושי נוסף נובע מן העובדה, שתעשייתנו הצעירה מנוסה אך מעט בעסקי יצוא.

אף־על־פי־כן ניסו מתכננינו, על סמך נתונים שונים, לערוך אומדן־השקעות ארעי לצרכי הפיתוח של ענפי־התעשיה השונים בשתי השנים הבאות:

אומדן ארעי להשקעות בתעשיה בשנים 1955 – 1954

הענף	מיליוני דולרים
טכּסטיל	16.6
מתכת	12.5
כימיה	3.8
מזון	8.4
קראמיקה	0.6
זכוּכית	0.4
גוּמי	0.3
עץ	0.5
עור	0.1
חמרי בניה	0.5
נייר ותאית	3.1
דפוּס	0.4
יהלומים	5.0
סך הכל	52.2

לפי אומדן, תצריך ההשקעה במטבע מקומי לייצור ציוּד בבתי־חרושת ישראליים, לקניית מגרשי־חרושת, להקמת בנינים, להתקנת חשמל, מים וביוב, לסלילת כבישים ומסילות־ברזל צדדיות, לזקיפת מכונות וכו', סכום נוסף של 80 מיליון ל"י.

אין אלה דוגמות אחדות מן הצפוּי מראש בפיתוּח התעשיה. כאמור, אנו עומדים בפני הכנת תכנית מפורטת, בחינתה ובדיקתה לאור הנסיון. אין כאן חשבון מפורט של צרכי השקעה, אך לצרכי אומדן כללי נקטנו סכום ההשקעות בתעשיה בשבע השנים הבאות של 150 מיליון דולר ו־270 מיליון ל"י. אלה הם בקירוב, הסכומים הדרושים להרחבת חטיבת התעשיה במשק הלאומי במקביל לגידול החטיבות האחרות. לפי התכנית יגדל במשך התקופה הנדונה מספר המתפרנסים בתעשיה ב־30 עד 40 אלף איש.

3. כוח־חשמל

חישוב צרכינו בכוח־חשמל מבוסס על הגורמים הבאים: התכניות לפיתוח החקלאות ואספקת המים; התכניות להרחבת התעשיה, וביחוּד פיתוח התעשיה הכבדה בדרום; הגידול הטבעי של האוכלוסיה ותוספת אוכלוסין על־ידי העליה. לפי אומדן תגדל צריכת החשמל מ־800 מיליון קו“ש בשנת 1953, ל־1800 מיליון קו”ש בשנת 1957. כדי לספק תוספת זו יש להגדיל את כושר התפוקה של הטורבו־גנראטורים מ־180,000 קו“ש עתה ל־370,000 קו”ש. יתירה מזו, מכיוון שעל כושר התפוקה להיות גדול מאומדן הצרכים בזרם, לשם קיום רזרבה מסוימת, עלינו להגדיל את מיתקני־ההפקה עד כדי 420,000 קו"ש.

להלן הערכת ההון הדרוש לפיתוּח ייצור החשמל לצרכי התכנית הזאת:

סוג ההשקעה	צרכי יבוא במיליוני דולרים	הוצאות כינון בישראל במיליוני ל"י
1) תחנות־כוח מרכזיות (כולל טראנספורמאטורים ורשתות הפצה)	40	20
2) תחנות אחרות	10	9
	50	29

4. מחצבים

אשלג: לאחר חתימת ההסכם עם חברת האשלג ולאחר הכנות ממושכות הוחל בשיקוּם המפעל בדרום ים־המלח. בשנת 1948 היה כושר התפוקה של מפעל זה – 60,000 טון אשלג לשנה. לאחר השלמת עבודות השיקוּם תגיע התפוקה, בשנת 1954, ל־100 אלף טון. התכנית היא – להגיע לתפוקה שנתית של 150 אלף טון בשנת 1955, ל־180 אלף בשנת 1956 ול־300 טון בשנים שלאחר 1958.

לפי אומדן יכניס הייצור של 100 אלף טון אשלג – 2,1 מיליון דולר לשנה; הייצור של 150 אלף טון בשנת 1955 – 3,2 מיליון דולר לשנה; הייצור של 180 אלף טון לשנה החל בשנת 1956 – 3,8 מיליון דולר לשנה. פיתוח המפעל בדרום ים־המלח כדי כושר תפוקה שנתי של 180 אלף טון לשנה יצריך השקעה של מיליון דולר ו־8 מיליון ל"י במטבע מקומי.

פוספאטים: בכריית פוספאטים בנגב ובניצולם עוסקת ‘חברת כמיקלים ודשנים בע"מ’. בשנה הראשונה לייסודה עסקה בעיקר בהקמת מחנה כורים, בבניית מפעל־ריכוז בעל כושר־תפוקה של 100,000 טון פוספאטים לשנה, ובפעולות אירגוּן כלליות. המחצבים הנכרים כעת מכילים ב־50% טרי־קאלציוּם־פוֹספאט, שהיא התרכובת הנדרשת לייצור דשנים. המוֹתר הוּא אבן־סיד, קאלציוּם פלוּאוֹריד וזיהומים שונים. שיטה פשוטה של גריסת הסלעים ומיוּן החצץ לפי הגודל, משפרת את האיכות עד כדי 63%, בקירוב, של טרי־קאלציוּם־פוספאט. ריכוז נוסף מחייב תהליך־שריפה מורכב יותר, שבו נהפכת אבן־הסיד לסיד חי. בשיטת הריכוז על־ידי שריפה, שפיתחה חברת ‘פוספאטים בנגב בע"מ’, מופקים גם מוצרי־לוואי רבי־ערך. אלה ועמם חמרי־גלם מקומיים אחרים, עשויים לשמש בסיס למפעל כימי גדול, שייצר מלבד פוספאטים גם שורה של מוצרים כימיים אחרים. פיתוח המפעלים הללו כרוך בהשקעות יסוד של 16,5 מיליון דולר במטבע חוץ ו־17 מיליון ל"י במטבע ישראלי. אלא שלפי אומדן עשויים המפעלים הכימיים, כשיגיעוּ למלוא התפתחותם, להכניס מיצוא מוצריהם כ־16,7 מיליון דולר לשנה.

נחושת: המלאי הבדוק של עפרות הנחושת נאמד ב־100 אלף טונות ומעלה. המלאי המשוער מגיע ל־ 400 אלף טונות. יש צורך בעבודות סקר ומחקר נוספות כדי לדייק יותר בשיעור המלאי, העשוי להיות גדול יותר. תכולת המתכת הממוצעת היא 1.4%. התכנית היא להפיק בשלב הראשון 5,000 טונות נחושת לשנה. השקעת ההון נאמדת ב־1.5 מיליון דולר וב־2 מיליונים ל"י. הערך המוסף נאמד ב־2 מיליונים דולר לשנה.

ברזל: עפרות ברזל נתגלוּ בראשונה במכתש הגדול לפני שנים מספר, ומלאי העפרות המוכח כיום מגיע למיליונים טונות ואפשר לכרותן במכרה פתוח, עפרות אלו מכילות ברזל בשיעור בינוני וסיליקה בשיעור גבוה. בבדיקות הוּכח, שלאחר הכשרה נאותה אפשר לשפר את טיבן בהרבה. באותו איזור, ואף דרומה ממנו, נתגלו גם גושי־עפרות משובחים יותר, נחוצות אל־נכון בדיקות נוספות, כדי לעמוד על הטיב והכמות, על הדרכים והאמצעים לאירגוּן הכריה וההפקה ושיפורן.

נפט: בקיץ שעבר חוקקה הכנסת את חוק הנפט 1952. ב־28 בינואר 1953 פורסמו התקנות על חיפושי נפט בארץ. אף שבראשונה נתקבל הענין באדישות או בהסתייגות, ביחוּד לאור הדינים־וחשבונות של חברת הנפט העיראקית, שלא היה בהם משום עידוד, מגלים כיום רובם של המומחים אופטימיות ביחס לסיכויי החיפוש.

שש קבוצות ביקשוּ רשיונות לחיפוּש נפט – ארבע מחוץ־לארץ, ושתים שהן שותפויות של חברות ישראליות ומשקיעים מחוץ־לארץ. לחברות אלוּ הוענקו 32 רשיונות על שטחים המצטרפים יחד ל־9,6 מיליון דונם. כל החברות יתחילו, כנראה, בעבודה הממשית תוך ארבעה חדשים, כפי שמחייב החוק. למעשה כבר התחילו רובן במחקרים גיאולוגיים, ועבודה זו תגיע לממדים נרחבים בחדשים הקרובים. אחדות מן החברות כבר התחילו בהכנות למשלוח ציוד־קדיחה לארץ. אחת החברות הישראליות כבר הביאה לכאן את המקדחה הראשונה, וכידוּע החלה כבר עבודת הקדיחה בסביבות סדום. יש מקום להניח, שתוך שנה אחת יפעלו בישראל לא פחות משש מקדחות.

אף שנסיונה של ישראל בחוק־הנפט שלה עודנו קצר, נראה שהמדינה הצליחה לעצב מסגרת הולמת מאד לדירבון פעולות העשויות לחולל מהפכה במשקה, אם יתברכו בהצלחה. נתבדו גם חששות הפסימיסטים, שלא תימצא התענינות בחוגי המשקיעים. אף שהאמצעים העומדים לרשות החברות הפועלות כאן מצומצמים בהשוואה לאמצעיהן של חברות־הנפט הגדולות, הצלחנו לגייס כוחות המסוגלים לבצע עבודה בהיקף של מיליונים דולרים.

5. תחבורה

נוסף על כך עלינו להשקיע סכומים לא־קטנים בפיתוח התחבורה בים ובאוויר, בהרחבת שירותי מסילות־הברזל והתחבורה הממונעת וכן בפיתוח הנמים ושדות־התעופה בארץ. שיכלול התחבורה ופיתוחה עשויים לחסוך וגם להכניס סכומים ניכרים של מטבע־חוץ. לפי אומדן יצריכו ההשקעות החדשות בתחבורה על סוגיה השונים, בתקופה של שבע שנים, את הסכומים הבאים:

	במיליוני לירות	במיליוני לירות
1) ספּנוּת	37.5	–
2) מיתקנים לתיקוּן־אניות	3	4.5
3) נמלים	3.6	18.8
4) שדות תעוּפה: לוד, חיפה, ירוּשלים, אילת ושדות־תעוּפה מקומיים	1.2	7.8
5) "אל־על" לרכישת מטוסים	18	–
6) רכבות	23.5	20
7) מכוניות־משא, אוטובוּסים וכוּ'	35.1	–
8) שירוּת מיטאורולוגי	0.7	3.0
סך הכל	125.6	51.4

6. שיכון ובניה

צרכי השיכון בארץ יבואו על סיפוקם על־ידי מפעלי השיכון של הממשלה ומוסדות־ציבור ועל־ידי הבניה הפרטית. לתכנית הבניה הציבורית שתי מטרות: ראשית, חיסול המעברות והעברת תושביהן לבתי־קבע; דבר זה מצריך בניה של 12,000 יחידות־מגורים חדשות. שנית, סיפוק הצרכים הדחופים ביותר של תושבי משכנות־העוני וגרי דירות צפופות מדי, ביחוּד בישובי העולים; למטרה זו יש לבנות בשבע השנים הבאות 30,000 יחידות־דיור. בסך־הכל ייבנו 42,000 יחידות־דיור. לתכנית־בניה זו תהיה חשיבות רבה בהתפתחות המשק הלאומי, ולא מבחינת התעסוקה בלבד. ענף הבניה משפיע תמיד במידה ניכרת גם על פיתוח המכרות, התחבורה ועל הייצור חמרי בניה. תכנית הבניה תעסיק בממוצע לשנה כ־10,000 עובד בענפי הבניה, החיצוב ותעשיית חמרי־הבניה. כדי לבצע תכנית זו – כולל בניני־ציבור מסוימים, כגון בתי־ספר, גני־ילדים וכו' – תידרש הממשלה להשקיע 110 מיליון לירות, ששיעורן 65% מכלל הוצאות הבניה. 35% מהוצאות הבניה יכוסו על־ידי המשתכנים עצמם ועל־ידי גורמים אחרים.

מלבד ההשקעות בשיכון ובניה נצטרך להשקיע בפיתוח כבישי הארץ – וכבישי־גישה לכפרים ולאזורי־תעשיה חדשים בכלל זה – 36 מיליון ל"י.

בסך־הכל נהיה זקוקים בתקופה של שבע שנים לסך 765 מיליון דולר ו־1,092 מיליון ל"י, לפי פירוט זה:

	במיליוני דולרים	במיליוני ל"י
חקלאוּת	170	294
השקייה	32	128
תעשיה	150	270
כוח	50	29
מחצבים	25	37
שיכוּן	22	70
סלילת כבישים	–	36
תחבוּרה	125	51
קרן שמורה	191	177
סך הכל	765	1092

הרחבת היצוא

אם יושקעו סכומים אלו במועדם, ואם יתפתחו ענפי משקנו לפי התכנית, מה תהיה ההשפעה על מאזן תשלומינו?

אנוּ מקווים, שהערך המוסף מיצוא התוצרת החקלאית, כולל הדרים, יגדל בשנת 1960 ל־50 מיליון דולר לשנה. הערך המוסף של יצואנו התעשייתי, ובכלל זה יצוא המחצבים, יגדל במשך אותה תקופה, לפי המשוער, ל־53 מיליון דולר. היצוא הסמוי באותה תקופה, דהיינו רווחי אניותינו ומטוסינו והרווחים מפיתוח ענף התיירות, נאמד ב־18 מיליון דולר. כל ההכנסות מן היצוא יסתכמו איפוא ב־121 מיליון דולר.

הגרעוֹן הנקי ב – 1960

הצורך הכולל בסחורות־יבוא למטרות צריכה בשנת 1960 נאמד ב־196 מיליון דולר. לאחר ניכוי הכנסות־היצוא המשוערות שלנו, יפחת הגרעון הנקי לצריכה מ־145 מיליון דולר בשנת 1954, עד 75 מיליון דולר ב־1960.

כך נצמצם את גרעוננו לצריכה ב־70 מיליון דולר תוך שבע שנים, ב־10 מיליונים דולר לשנה, בממוצע. סבורני, שזהו אומדן זהיר: אין הוא מביא בחשבון את האפשרויות של גילוּי נפט בישראל, אף־על־פי שכבר הוחל בקידוחים לחיפוּש נפט. אין האומדן כולל את פירותיהן של כל ההשקעות שכבר הושקעו; למשל, רוב הפרדסים שניטעו ישאו פרי רק כשנתים אחרי כן.

סיכוּם הצרכים

מה יהיוּ איפוא צרכינו במטבע־חוץ לסיפוק התצרוכת ולביצוע תכנית ההשקעות, שפורטה במאמר זה, בשבע השנים הבאות?

לצריכה נהיה זקוקים לסכום של 735 מיליון דולר. הגרעון לצריכה יהיה, בממוצע, 105 מיליון דולר לשנה. להשקעה יידרש סכום של 765 מיליון דולר. 210 מיליון דולר – 30 מיליון דולר לשנה – יש להפריש לפרעון את מקורות ההכנסה הבאים:

המקורות	מיליוני דולרים
מן השלוּמים מגרמניה במשך שבע שנים	420
מהשקעות פרטיות	230
ממענקים במשך 2–3 השנים הבאות	185

בקבלת השאר בסך 875 מיליון דולר (היינו, 125 מיליון דולר לשנה) נצטרך לסמוך על מקורות יהוּדיים בעולם, ובעיקר על יהודי ארצות־הברית, לעומת כ־90 מיליון דולר, שסיפקו מקורות יהודיים שונים אשתקד. אנו מקווים להגברת מאמציה של יהדוּת העולם, לא רק כדי לקיים את הרמה הקודמת, אלא אף כדי להגדילה ב־35 מיליון דולר מדי שנה בשנה.

השקעות פרטיוֹת

מדיניותנו המפורשת היא, לעודד השקעה פרטית ע"י תושבי הארץ ותושבי־חוּץ. בעבר עשינו את כל הניתן כדי לעודד השקעות גם על־ידי החוק לעידוּד השקעות־הון, וגם על־ידי הקמת מרכז להשקעות. ממשלת ישראל זקוקה לכך ורוצה, שמספר מאכסימאלי של משקיעים פרטיים יבואו לארצנו וישתתפו בפיתוחה. אילו היה זורם לארץ זרם גדול של הון פרטי, ממילא היוּ מתרחבות אפשרויות הייצור שלנו, ותקופת מאבקנו הכלכלי היתה מתקצרת. עשינו ונעשה לעידוד המשקיע הרציני.

אך בכל מקום ובכל שעה שזרם ההון הפרטי לא יספיק, יגויסו אמצעי ציבור לביצוע משימת הפיתוח. חלילה לנו להפסיד זמן. לפיכך יוסיפו חלק גדול מן העול והרבה מן האחריות לפיתוח אוצרותיה הטבעיים של הארץ, מימיה, מכרותיה, הכוח, החקלאות, ובמידה רבה אף התעשייה, להיות מוטלים על שכם הממשלה.

מובן, שפיתוח כלכלת הארץ, בהתאם להצעות התכנית שהובאה כאן, הוּא בגדר האפשר אך ורק בדרך של שיתוּף מלא ואחריות הדדית של יהדוּת העולם ויהוּדי ישראל.

בעוד זמן־מה ייפתח הדיוּן הציבורי על תקציב המדינה לשנת 1955/56, ובכללו על תקציב הפיתוח לשנה זו. דומה שאין עתה צורך להרבות הסברים על חשיבותו של הפיתוּח במשקנו הלאוּמי. תוצאותיו נראות בעליל בכל פינה בארץ. השקעות־הפיתוּח מהווה חלק חשוב מההכנסה הלאומית השוטפת, אך הן מהוות גם יסוד להגדלת ההכנסה הלאומית לעתיד לבוא. תקציב־הפיתוח הוא המכשיר העיקרי לשידוד־המערכות הכלכלי של הארץ בכיווּן להגדלת משקלן של החקלאות, תעשיות־היסוד ותעשיות־היצוא וליצירת התנאים המוקדמים להגדלת כושר־הייצור של הארץ בדרך של פיתוח מקורות המים, הגברת תפוקת החשמל ושיפור התחבורה. מדיניות הפיתוח תורמת גם תרומה חשובה לאיזון התעסוקה. בטווח ארוך היא משמשת כתריס נגד מגמות של אינפלציה. אך מעל לכל מהווה הפיתוח כלי חשוב ביותר לצימצום הגרעון במאזן המסחרי ולסתימת הפער שבין הייצור לצריכה, הווה אומר המכשיר החשוב ביותר להשגת עצמאותנו הכלכלית.

בזמן האחרון קמו עוררים על תקציב־הפיתוח הממלכתי ועל היקפו. רבים משליכים יהבם על ההון הפרטי וסוברים שהוא לבדו יפתח את הארץ. ואכן, כולנו רוצים בהון פרטי בונה ויוצר ומקדם את התעצמותה הכלכלית של הארץ. אולם לצערנו הרב זורם אלינו ההון הפרטי טיפין־טיפין. הטלת האשמה בתופעה זו על הממשלה אינה מוצדקת, כי יש סיבות אחרות רבות, שונות ומורכבות, המונעות את הההון היהודי הפרטי מלזרום אלינו במידה ובקצב הרצויים. אולם תהיינה הסיבות אשר תהיינה, אסור לנו לשבת בחיבוק־ידים לנוכח תופעה זו. ארצנו אינה גדולה ביותר וגם אינה עשירה בנכסים ובאוצרות טבעיים; וקיפוח זה שקיפח אותנו הטבע עלינו לתקן במקורות כספיים ממלכתיים, בעמל־כפיים ובניצול כושר־המעשה של העם היהודי כולו. תפקידנו לעשות את הארץ מושכת ומבטיחה רווחים גם להון הפרטי, וככל שיגדל ההון הציבורי הממלכתי המושקע בפיתוח הארץ, כן יגדלו הסיכויים לזרימת הון פרטי בונה ויוצר.

ההון הציבוּרי – אינטרס האוּמה והפרט

אלה החוששים שמא תקציב־הפיתוּח מעביר חלק גדול מדי של אמצעים לידי העובדים – תנוח דעתם. האין בכך תופעה חיובית? רובו המכריע של עמנו מצוּוה להיות עם עובד, והרי האינטרס של המוני העובדים מזדהה כליל עם האינטרס העליון של האומה. כל הרוצה בריכוז ישוב יהוּדי גדול בארץ, חייב לשרת באמצעים ממלכתיים ישוב זה ליצור למענו את הכלים והתנאים לחיים פרודוקטיביים.

קיבוץ הגלויות הוא, כידוע, תהליך של העלאת נידחים ועקורים – שהם, כרגיל, חסרי־כל, ואין לקלטם שלא באמצעים ממלכתיים. אמנם גם ההון הפרטי היהודי המועט, שהושקע עד עתה בארץ, היה בו לא מעט מההתנדבות שנתעוררה בכוח האידיאל הציוני. אך עד כה ההון הציבורי, הלאומי והממלכתי הוא היה הגורם העיקרי בסלילת הדרך לאומה ועליו היתה תקוותה.

זאת ועוד, מהפעלת ההון הציבורי והכרוך בה נהנה גם הפרט: הוא התבסס ואגר הון ונכסים. הארץ כמעט אינה יודעת עשירים שבאו עם צרור כספם לכאן והתרוששו חלילה. לעומת זאת ראינו מעוטי־אמצעים שנתעשרו בארץ ונעשו בעלי־הון. לאמיתו של דבר, יוצרים תקציבי־הפיתוח מקורות־הון לא לעובדים ומשק־העובדים בלבד: שכבות ומעמדות שונים שאינם נמנים עם מחנה העובדים נתעשרו אגב כיבוש הארץ, יישובה ובנינה על־ידי ההון הלאומי והממלכתי, והם נהנים הנאה חמרית מרובה מתקציבי־הפיתוח הממלכתיים.

במשך השנה שעברה התקדמנו בדרך לעצמאות כלכלית. אולם עדיין דרך ארוכה וקשה לפנינו, וגורם הזמן כאן הוּא חשוב לאין ערוך. כל הפסקה והאטה בקצב־הפיתוח יביאו בהכרח לבזבוז אמצעים ולהארכת תקופת המעבר. אילו עצרנו כוח להכפיל את קצב הפיתוח בעבר, אפשר כי היינו נמנעים מקשיים מדיניים מסוימים. אילו היינו מתקדמים יותר בפיתוח הארץ עד שהיה ברור לכל – לעמי מערב ולעמי ערב כאחת – כשם שברור לנו כי ישראל הגע תגיע לעצמאות כלכלית על אף מזימת החרם הכלכלי, היה מצבנו הפוליטי שונה גם הוא. על הסכנות הפוליטיות האורבות לנו ועל הרמזים ההולכים ונשנים בדבר תכניות־זדון שונות – עלינו להשיב בפיתוח מזורז של הארץ בכל השטחים והענפים; המירוץ עם הזמן הוא גורם מכריע בפיתוחה של הארץ.

יעילות התכנון

המירוץ עם הזמן אינו נוגד ליעילות התכנון. עבודת התכנון החקלאי שלנו, למשל, שנותיה כשנות ההתישבות בארץ. מומחים רבים, יהוּדים ולא־יהוּדים, ישראליים ולא־ישראליים, תרמו תרומתם לתכנון החקלאות. לאחר הקמת מדינת ישראל הוקם מרכז מיוחד לתכנון חקלאי־התישבותי. צורות משק ודפוסים חברתיים בכפר נבדקים ונבחנים בקפדנות. אין אנו נושאים נפשנו לעבודת שכירי־יום ביישובה החקלאי של הארץ. המדינה משוועת למתישבים־יוצרים שייאחזו בקרקע, יתקשרו אליה בכל נימי־נפשם ויכו בה שרשים עמוקים לדורות. כי לא רק משק חקלאי אנו יוצרים, אלא גם אורח־חיים כפרי. הכפר העברי ישמש בסיס לכלכלת הארץ ולתרבות־ישראל המתחדשת.

פיתוּח החקלאות קשוּר קשר אורגאני עם פיתוּח מקורות־המים בארץ. אין בארץ שטח שבו הושקעו מאמצי־תכנוּן של מומחים ואנשי־מעשה ישראליים ולא־ישראליים, ומהם בעלי שם עולמי, כמו שהושקעו בשטח ההשקייה והמים. כך תוכנו מפעל המים הארצי על שלביו השונים והתכניות לפיתוּח מקורות הירדן והליטאני.

אך לא על החקלאוּת לבדה יכון משקנו הלאוּמי. עם כל חשיבותה לא תוכל החקלאוּת להעסיק את העם כוּלו. בשיטות העיבוד, הזיבוּל, ההשקייה והטכניקה המודרניות, תעסיק החקלאות לא למעלה מ־20–25 אחוז של האוכלוסיה, ואילו רבע האוכלוסיה יתפרנס מן התעשיה.

עם כל תשומת־הלב הרבה שהוקדשה במשך שנים לתעשיה ע“י גורמים לאומיים־ציבוריים ומוסדות מיישבים שונים, מעטה היתה השפעת התכנון עליה. המוסדות הלאומיים לא היה בכוחם לכוון ולהדריך; הם יכלו לסייע בלבד ע”י השקעת סכומים ניכרים גם לחלוצים בין היוזמים הפרטיים כגון, חברת־החשמל וחברת־האשלג ־ אשר פיתחו מפעלים בסיסיים גדולים ־ לא עמד כוחם לימים רבים והמדינה נאלצה להשקיע מכספי האומה בפיתוחם והרחבתם. ביסודה נשארה התעשיה אינדיבידוּאליסטית, הולכת בשרירות לבה.

מתוך הבנת ערכה המכריע של התעשיה בפיתוּח הארץ כוננה הממשלה, עם קום המדינה, ‘מרכז להשקעות’ שמתפקידו לעזור למשקיע הפרטי, ולכוון את השקעותיו לאפיקים רצויים. עד סוף 1953 אישר ‘מרכז ההשקעות’ 712 מפעלים, מהם 590 מפעלים שהושקעו בהם הון־חוּץ ו־122 מפעלים שהונם מקומי. במפעלים אלה הושקעו בפועל 90 מיליון דולר הון־חוּץ ו־76 מיליון לירות הון עצמי.

אך בשטחים בהם תחסר היזמה הפרטית, היכולת והעזה לפתוח במפעלי־תעשיה חלוציים, יהיה על המדינה לפעול לבדה, או בשותפות עם גורמים ישראליים אחרים, כמו ‘החברה המרכזית להשקעות’, ‘המשביר המרכזי’, ‘ניר’, ‘מקורות’, ובעיקר עם ‘סולל בונה’, ששירת את המדינה שירות עצום על־ידי השקעותיו במפעלי־תעשיה בסיסיים.

מרכז לתכנוּן התעשיה

נראה לי שכבר הגיעה השעה להקים מרכז לתיכנוּן התעשיה, שיהיה משותף למשרדי התעשיה, הפיתוּח האוצר והחקלאות, וכן ישוּתפוּ בו כל הכוחות והגורמים המאורגנים מכל החטיבות. מרכז זה ירכז ויעבד תכנית משוּתפת למפעלי־התעשיה, אשר המדינה מעונינת בהם, ויחפש דרכים לביצוּעה גם אם לא ימצאוּ באותו זמן משקיעים פרטיים. מקרים אלה מצדיקים הקמת מפעלים באמצעי המדינה ע"י שיתוף הון־חסכונות של תושבי הארץ, עובדי המפעלים והון פרטי מחוּץ־לארץ. אם הממשלה תקבל על עצמה את ביצוּעה של משימה זו באמצעיה היא, יגיע לכאן בהמשך הזמן גם ההון הפרטי. מפעלים שכבר הושקע בהם “שכר־הלימוד” הראשון ועיקר הסיכוּן חלף, עשויים להוות כוח־משיכה גדול יותר לגבי ההון הפרטי. אם נצליח למשוך הון פרטי להשקעה במפעלים אלה נוכל להשתמש בתמוּרה הכספית לשם הקמת מפעלים בסיסיים חדשים אשר ההון הפרטי עדיין לא בא להיאחז בהם.

על הפרק עומדים עתה פיתוּח המחצבים וניצוּלם התעשייתי וכן ניצוּל חמרי הגלם החקלאיים. עלינו לחפש דרכים לשילוּב גובר והולך של ניצוּל אוצרות הטבע שלנו מן המחצב ומן השדה. בשילוּב זה טמוּנות אפשרויות רבות לפיתוּח עשרות מפעלים גדולים וקטנים שיביאוּ לחסכון של מיליוני דולרים. כדוגמה נביא כאן את הכוּתנה. לניסוּי לגדל כוּתנה בארץ נודעו תוצאות חיוּביות. 50–60 אלף דוּנם כותנה מביאים לידי חסכון של מיליוני דולרים, נוסף על האפשרות לפתח מפעלי־תעשיה לניצוּלו של חומר זה ועיבוּדו. וזוהי רק אחת הדוגמאות.

## תכנית כוללת לפיתוּח הארץ

מאז הוקמה המדינה פעלו בארץ מומחים ומתכננים רבים בשטחי־כלכלה שונים, וכל אחד מהם תרם מנסיונו ומידיעותיו לפיתוּחה הכלכלי של הארץ. אין כמעט ענף כלכלי אחד שלא נבדק ולא נחקר על־ידי המוּמחים. וגם אם לא כל הצעותיהם ותכניותיהם של המומחים מתקבלות, הרי נודעת להן השפעה רבה על תכניותינו המעשיות.

אשר לתכנית כולל לפיתוח הארץ, כידוע, הקימה לשם כך הממשלה לשכה מיוחדת לייעוץ ולתכנון כלכלי. לשכה זו שוקדת עתה על הכנת תכנית כזאת. אני מקווה שתוך זמן מסויים תוכל הלשכה להכין “בּלוּ פּרינט” של תכנית כוללת לפיתוּח הארץ. ודאי, בתנאים שלנו קשה לערוך תכנית בחינת “כזה ראה וקדש”. מן הסתם יחולו בה שינויים. אך אני מאמין שהפעם ייעשה מאמץ לעריכת תכנית כוללת, מתוך תיאוּם הצרכים והאפשרויות של ענפי־המשק השונים: החקלאוּת, התעשיה, הבניה, התחבוּרה, המסחר ושאר הענפים שיש להם תפקיד במשק הלאוּמי.

לפי התכניות שבידינו יש צורך וגם יכולת להשקיע בפיתוּח הממלכתי כ־350–400 מיליון לירות לשנה (בכלל זה השקעות הסוכנוּת היהודית), לפי המחירים של היום, במטבע שלנו ובמטבע־חוץ. ראוי אולי לפרש את הביטוי ‘יש צורך וגם יכולת’. אין הכוונה ליכולת כספית, אלא ליכולת נפשית וטכנית. לרשותנו עומד הפוטנציאל הטכני, המהנדסים, המומחים והפועלים שבכוחם לבצע פיתוּח בהיקף עצום זה. יכולת זו לא באה לנו בהיסח־הדעת, היא פרי התפתחוּת ממושכת. ואם יש עתה בידנו להוסיף מדי שנה 150 אלף דונם שלחין, עלינו לזכור שלפני חמש שנים לא היינו מאמינים שהדבר אפשרי. לא ביום אחד למדנוּ להניח צינורות גדולים. שלחנו פועלים ומהנדסים לכרכי הים, והם ראו ולמדו, ואולי אף הוסיפו משהו משלהם.

מקורות־חוּץ וצריכה שוטפת

חקירות שנעשו על־ידינו הראו, שכלל ההשקעות בארץ מקורו בהון־חוּץ. הישוּב היהוּדי בארץ בכללו – ואין כאן הכוונה לפרט זה או אחר – לא השקיע מחסכונותיו בפיתוּח הארץ. אדרבא, נאלצנוּ להשתמש בחלק מסוים מאמצעי־החוץ לצריכה שוטפת הקשורה בקליטת העליה ובמימוּן צרכי הבטחון. צריכה זו נעשתה בעיקר בצינור הסובסידיות הסמויות, כלומר על־ידי העברת מטבע־חוּץ לרשות הציבור בארץ לפי ערך שהוא למטה מערכו האמיתי. בדרך זה הגיע החסכון השלילי, לאמור, עודף הצריכה על ההכנסה, בשנת 1953, ל־100 מיליון דולר ואף למעלה מזה.

המדיניות הכלכלית החדשה, שהוכרזה על־ידי הממשלה ב־13 בפברואר 1952, מכוונת בין השאר, להקטנת הסוּבסידיה הניתנת למטרות צריכה ולהגדלת הסכוּמים להשקעה. הקטנה כדי מחצה של סכוּם הסובסידיות לדלק, ללחם וכו' בתקציב הפיתוח לשנת 1954/55, בלי לגרום לעליה גדולה של מדד יוקר המחיה, היתה איפוא צעד רציני לקראת הגדלת הסכוּמים המיועדים לפיתוּח.

אין אנו יודעים כמה זמן יעמדו לרשותנו כל המקורות הכספיים החיצוניים. השנה, למשל, פחתו אמצעי המענק ואין יודע מה צפוּי לנו בעתיד. על כן עלינו להשקיע את אמצעי־החוּץ במפעלי־פיתוּח יסודיים שיש בהם כדי להבטיח לנו התבססוּת מסוימת ואפשרות של קיום בזמן שיינטלו מאתנו אמצעי־החוּץ במפעלי־פיתוּח יסודיים שיש בהם כדי להבטיח לנו התבססוּת מסוימת ואפשרות של קיום בזמן שיינטלו מאתנו אמצעי־החוּץ או יופחתוּ במידה רבה.

לישוב בארץ מותר לצרוך רק מה שהוא מכניס בעמל כפיו. אמצעי־החוץ חייבים כולם להיות מוקדשים להגדלת אמצעי־הייצור ולפיתוח מקורות־הכנסה נוספים. באופק נראית עתה אפשרות של חידוש זרם־עליה מוגבר מארצות שונות (אגב, אם נזכה לעליה מוגברת זו, יוכיח הדבר הוכחה חותכת עד מה בטלים וזדוניים הם הדברים שמטיחים כלפי הממשלה ומייסרים אותה על שגרמה כביכול להפסקת העליה). כאשר יבוא גל־עליה – נקבל אותו! אך עם זאת יהיה עלינו להחיש את הקליטה האורגאנית של האוכלוסיה היושבת כבר בארץ ולהתחיל בהכנת שיכון, מקומות־עבודה ומקורות־פרנסה לרבבות העולים שיבואו.

גידוּל הייצור וייצוּב המחירים

בשעת הדיון בכנסת על התקציב הרגיל הודעתי שאם נמשיך לתת סוּבסידיות בשיעור של 75 מיליון לירות לשנה, יש לצפות שבמשך שנת 1954/55 – יעלה המדד ב־20–22 נקוּדה. ראינו בכך התקדמוּת ניכרת לעוּמת השנים הקודמות, שהרי בשנת 1952 עלה המדד ב־60% ובשנת 1953 – ב־20%. מאז בוטלה, כאמור, כמחצית מן הסובסידיות (לדלק, ללחם, לסוכר ולתה), ובמידה שניתן לראות את הנולד יש יסוד לומר שהמדד לא יעלה השנה על 12 נקוּדות. כלומר, עליה של 5% בקירוּב. זה למעלה משנה אנו מדברים על השאיפה ליציבות ומייחלים לה. עתה כבר ניתן לחוּש בהרגעה מסוימת שבאה כתוצאה מפעוּלתם המשולבת של כמה גורמים. הראשון בהם הוא עליית הייצור בארץ. אנו נהנים מן הפירות הראשונים של פיתוּח הארץ. הפיתוח החקלאי, וביחוד ייצור הירקות והפירות, הגיע לממדים גדולים ויכול לספק לא רק את תצרוכת הארץ בלבד, אלא גם להביא לירידת המחירים אשר השפעתה רבה ומורגשת במדד המחירים. אם נשווה את רמת־המחירים של הירקות והפירות בקיץ 1954 לרמת־מחיריהם בשנתיים האחרונות, נראה שבממוצע היו המחירים השנה נמוכים אפילו ממחירי שנת 1952; וזאת למרות שמדד יוקר־המחיה עלה בינתים ב־60–70 נקוּדה.

נוסף לגידול הייצור החקלאי – אשר קלט ללא־ספק פועלים רבים– יש לציין גם גידול בייצור התעשייתי, הן בייצור ליצוא והן בייצור לצריכה מקומית. היצוא התעשייתי במחצית הראשונה של שנת 1954 היה גדול ב־70% משיעורו באותה תקוּפה אשתקד. גם אספקת התעשיה לשוק המקומי עלתה לעומת האספקה בשנים קודמות. ואם עדיין לא חשנוּ בירידת מחירים של מצרכי־תעשיה רבים, הרי את הסיבה לכך יש לראות בהתארגנותם של ענפי־תעשיה רבים בקארטלים ובלחץ שלוחצים יצרנים וסוחרים שלא להוריד את המחירים. ההתארגנוּת בקארטלים והלחץ הם, כמובן, לרעת הצרכן. ועדת השרים הכלכליים מינתה ועדה מיוחדת לעניני קארטלים העומדת להגיש בקרוב את הדו"ח שלה לממשלה. יש לקוות שבקרוב יתקבל חוק שיאפשר פעוּלה נגד קארטלים וכי יותקנו גם המכשירים למניעת פעולות המזיקות לצרכן ולהגברת יציבות המחירים בארץ.

מדיניות הקפאת האשראי הבנקאי תרמה אף היא תרומה רצינית ליציבוּת המחירים. אמנם חלה עליה בכלל אמצעי־התשלום, אך אנו מקווים שיהיה בכוחם של הגדלת הייצוּר וההיצע בכללו לאזן עליה זו בלי שיווצר לחץ על מערכת המחירים.

המצב במטבע־חוּץ

גם להתפתחוּת המעודדת בשטח מטבע־חוץ השפעה מייצבת חשובה על משק הארץ. הטבת מצבנו במטבע־חוּץ נובעת בעיקר משיפוּר המאזן המסחרי שלנו בשנת 1954. יש להניח שהגרעון המסחרי לשנת 1954 כולה לא יעלה על 185–195 מיליון דולר, כלומר ב־20–30 מיליון דולר פחות מאשר אשתקד.

המפעל המפואר של יהדות ארצות־הברית – מפעל מילווה הקונסולידאציה – תרם אף הוא לשיפור המצב. הקהילות היהודיות בארצות־הברית, קיבלו על עצמן בהנהגתם של אנשי המגבית המאוחדת, להשיג הלוואות מן הבנקים המקומיים לתקוּפה של חמש שנים ולהעמיד סכום זה לרשות התנועה הציונית והממשלה לשם סילוּק חובות קצרי־מועד. יש יסוד להניח שפעוּלה זו תכניס 60 מיליון דולר ומעלה. מפעל זה סילק את הסיוּט של החובות קצרי־המועד, שהיו מעיקים עלינו כד מאד. יחד עם זאת שוּפר במידה רבה ‘כושר האשראי’ של מדינת ישראל ואיפשר לחסוך, על־ידי קניה במזוּמנים, מיליוני דולרים.

סיכוּם

יצבות מחירים ומטבע היא כוח מסייע רציני למלאכת הפיתוּח. בתקוּפה של יציבוּת גובר החסכון הפרטי של כל אזרח, ויחד עם זאת מצטבר חסכון כללי במשק. חסכון זה – במידה שהממשלה תוכל לעודדו ולכוונו – עשוי לשמש אף הוא מכשיר חשוב לפיתוח הארץ, והריהו משמש יסוד ראשון לנורמאליזאציה של חיינו הכלכליים. כל ארץ וכל עם מסוגלים להשקיע אך ורק במידת חסכונם. עד עכשיו נהנים אנו מהשקעות־חוץ, המאפשרות לנו לפתח את הארץ בשביל מאות אלפי העולים הבאים אלינו מחוסרי פרנסה ואמצעים, אך יחד עם זאת חייבים אנו ליצור תנאים כלכליים מתאימים שבהם ירצה הציבור לחסוך ואף יוכל לעשות זאת. בעזרת משטר של יציבוּת נצעד צעד ראשון בכיווּן זה.

עלינו לשנן לעצמנו ושנן: יש לעשות לפיתוח הארץ בקצב ובמידה אשר לא הורגלנו בהם עד כה. עלינו לשכלל ולהרבות ידיעות ותכנון בכל השטחים. עלינו לנהל מדיניות כלכלית אשר ענין הפיתוּח ישמש בה קנה־מידה עליון.

1955

באסיפה הכללית הארצית של התאחדוּת בעלי־התעשיה, 30 ביוּני 1955

אצרף את הערותי לדבריו של מר אריה שנקר על גידולה ופיתוּחה של התעשיה בשנים האחרונות.

מר א.שנקר לא חסך דברי־ביקורת מן הממשלה, אולם דומה עלי שטוב אעשה, אם אנסה בוועידה זו לסכם או לציין את מעשיה של הממשלה בשדה זה. מנקודת־המצפה שלי, נקודת־מצפה של שר האור, נראה לי, שהממשלה עשתה בשנים הללוּ רבות, וייתכן שהיתה עם הגורמים שהביאוּ לשׂגשׂוּגה של התעשיה. שהרי ריכזה ממשלת ישראל בשנים הללוּ אמצעים גדולים, מותר לומר – גדולים מאד, לבנינן של הערים, ובדרך זו פתחה אפשרויות עצוּמות לפיתוּחה של התעשיה. היא סייעה לשגשוגה של התעשיה גם ברכישת ציוּד להקמת מפעלי־תעשיה חדשים, בהפרישה כספים לכך מהמלווה של הבנק לאכספורט ואימפורט, ממלווה העצמאוּת, ממלווה הפיתוּח, מכספי המענק האמריקני והשילומים. כ־100 מיליון דולר מכספי המדינה הושקעו בשנים הללו בהלוואות לפיתוּחה של התעשיה. מדיניות הממשלה שחייבה השקעות־חוּץ מצאה את ביטויה בחוק לעידוד ההשקעות משנת 1951 ובהקמת ‘מרכז ההשקעות’. בסוף שנת 1954 טיפל מרכז ההשקעות בהקמתם של 700 מפעלים, אשר למעלה מ־500 מהם כבר נשתלבו במסכת הייצוּר. כ־120 מיליון דולר ו־90 מיליון ל"י הושקעו בהקמת המפעלים האלה.

כל המרבים לטעון נגד הממשלה מן הראוּי שיתנוּ דעתם לכך כי בשנים האחרונות הגענו לאספקה סדירה של חמרי־גלם לתעשיה, תודות להצלחתנו בגיוּס אמצעים וביחוד בזכות המלווה המיוחד שהשיגה הממשלה בעזרת יהודי אמריקה לפרעון חובותיה הדוחקים.

אכן, כאשר השתדלה הממשלה להשיג הלוואה זו, לא נתכוונה להקל על האוצר בלבד בסידור עניניו הכספיים; היא ביקשה מקורות כספיים לניהול ופיתוח המשק התעשייתי והחקלאי, כדי לאפשר להם עבודה סדירה, בתנאי כבוד ושקט. עצם מדיניות העליה של הממשלה, כביטוי לצרכי העם היהוּדי ומדינת ישראל, הגדילה את מנין הצרכנים ב־900,000 נפש, ובהשקעת כספים מרובים ומאמצי־אנוש הביאה את השוּק אל פתח בית־החרושת. הממשלה עזרה לפיתוּח התעשיה גם בעקיפין, על־ידי השקעת סכוּמים עצומים בפיתוּח משק המים; התעשיה גם לא הרגישה בהשקעותיה אלה של הממשלה; נראה היה לה שהממשלה פותחת את הברז והכסף זורם אליה, ולא טרחה לראות את קשייה של הממשלה בהשגת כספים אלה.

בשנים הללו השקיעה הממשלה כוחות־נפש מרובים בפיתוּח מקורות חמרי־הגלם שלא מן החקלאוּת, ואנו בקיאים היום יותר בדרכי ניצוּלם של כל חמרי־הגלם שלנו, מן החקלאוּת, מן המחצבים ומן הים. פיתחנוּ את רשת התחבוּרה, הקימונוּ שיכונים לפועלים, חושבני, כי שיכון הקרוב לבית־החרושת עוזר בעקיפין לתעשיין ומשפיע על־שכר־העבודה. הממשלה טיפלה בחינוּך המקצועי בשיתוּף עם כל הגורמים, ופעלה להגדלת פריון העבודה וייכוּלת הייצוּר. שלושה שותפים לבריאותו של האדם, – אמרו חז“ל, ואיני יודע כמה שותפים למוצר תעשייתי עד שהוא מגיע לצרכן בחו”ל, אולם בשותפים אלה תלוּי הדבר, אם נהיה מדינה תעשייתית ואם נוּכל להתקיים על הייצור. הממשלה פעלה רבות בכיווּן זה ובהצלחה. הנה עלה בידנו להבטיח יציבוּת מסוימת במחירים ובמטבע, ועוד זכוּרים הימים והשנים כאשר יצרנים חששוּ לקבל הזמנות כיוון שלא ידעו מה ילד יום. ‘היום המצב כך, אולם מי יודע מה יהיה על שכר־העבודה, ערך המטבע ומחיר חמרי־הגלם בעוד כמה זמן?’ – טענו. וצר, שנשיא התאחדוּת בעלי־התעשיה פסח על הדברים האלה בנאוּמו.

ישראל נעשתה מרכז ממרכזי התעשיה בחלק־עולם זה. קמה בה תעשיה מגוּונת מאד, אם כי עדיין אינה מקיפה את כל השטחים.

בוועידה הקודמת אמר מר שנקר, שהתעשיה פועלת רק ב־50% בלבד מכושר־הייצוּר שלה. אולם היום יש יסוד להניח, שהתעשיה פועלת ב־70%–75% מכושר־הייצוּר שלה. זוהי עליה גדולה לעומת השנים הקודמות. מסכים אני עם מר שנקר, כי אם נגיע למלוא כושר הייצוּר שלנו, נשיג את אחד הגורמים החשוּבים להעלאת הפריון ולהוזלת המוּצר.

קיים עדיין מרחק בין מחירי הייצוּר שלנו ובין המחירים שניתן לנו להציעם בשווקים. לא נעלם ממני, שעם גידוּל התעשיה לא גדל במידה מספקת היצוא. אינני מאושר מ’סתם' ייצוּר. אנו צורכים חלק גדול מדי מן המוצרים שאנו מייצרים, שהצלחנו להגדיל את היקפם, גם בחקלאות וגם בתעשיה, שעה שמן הראוי שיהיו מכוּונים לשוקי־חוץ. מחיר המוצרים שאנו מייצרים לצריכתנו נקבע לרצונו של היצרן, משום שאין ההתחרוּת כאן גדולה, אולם שונה המצב כאשר עלינו להתחרות בשוקי חו"ל. לא אגע בזה בשאלה, אם עלינוּ להקים מפעלי־יסוד, או לא; כאן חשוב לציין, שעם הגידול בייצוּר שלנו גדלה גם התצרוכת. הרי, לדוגמה, מפעל־יסוד – מפעל המלט. תחילה דאגנו וחששנו, שבית־חרושת אחד למלט אף הוא עודף על הצורך. והנה יש לנו כיום שלושה בתי־חרושת למלט, ושלשתם שואפים לגידול ולהתפתחוּת. עם הגידוּל בייצוּר המלט נתעוררה השאלה כיצד למכור בשווקים מוצרים זולים יותר ובעלי איכוּת טובה יותר? הוא הדין בענפים אחרים, כצמיגים וכו'. עד עתה היה הייצוּר התעשייתי והחקלאי שלנוּ מכוּון בעיקר לצריכתנו, מעתה ואילך נהיה זקוּקים לשוקי־חוּץ.

עם שאר דברים שעשתה הממשלה לטובת היצרן נמנית הסדרת עניני הפמ“ז [פקדון מטבע זר – הערת פב”י], שהקלה אל אפשרוּת יצוּא הסחורות לחוּץ־לארץ. הממשלה ביטלה את הדיסאג’יות [הפחתות – הערכת פב"י] לרוב ארצות־היצוּא, ועל־ידי תוספת הקצבות במטבע־קלירינג נתנה עידוד ופרמיה לעליית הייצור בארץ. הוקמה קרן־השוואה לאיזוּן המסחר עם מדינות מייצאות, שהוזילה את מחירי הסחורות המיוצאות והגדילה את הקלירינג למדינה מסוימת ממיליון ומחצית המיליון ל־4.5 מיליון – וכל זה כדי לאפשר לתעשיה לפעול בשוקי־חוּץ על אף ההפסדים הכספיים הנגרמים לממשלה. כן התחייבה הממשלה על הקלירינג שהגדילה, משום שכל עוד אין הכסף נתוּן בקוּפה אין וַדאוּת שיוחזר. הממשלה הקימה קרן לעידוד היצוא בארצות המטבע הקשה, הקציבה מטבע־חוּץ להוצאות הובלה, כדי להקל על התעשיין הישראלי למכור את סחורותיו בחוּץ־לארץ, והקציבה כספים רבים למחקר שווקים באסיה, במזרח הרחוק ובאפריקה.

כשעלתה על הפרק שאלת הדיסאג’יו נתעוררו ויכוּחים רבים אולם עלינו לזכור, שהסחורה הנקנות בארצות מסוימות עולות לנו יותר ביוקר, ואנוּ משלמים ליצרן את ההפרש. אקווה, כי לאחר הסברי זה יובן ענין הדיסאג’יו ויתקבל ביתר הבנה. לדבריו של מר שנקר על הביורוקראטיה בממשלה אעיר, שאין להימנע מתופעה זו. כל מקום שאתה מוצא בו פקידים אתה מוצא גם ביורוקראטיה. אין מפלט ממנה גם במשרדי התאחדוּת בעלי־התעשיה…

אני מבין את יתרונן של הסובסידיות, וביחוד כשהמדובר בתעשיה צעירה ומתפתחת שקשיים רבים לפניה. אבל נדמה לי, שאנו להוטים לעלות מהר מדי על הדרך הקלה והמסוכנת של מתן הסובסידיות – אולי דווקא משום שלנו תעשיה צעירה; התעשיין, המהנדס, הפועל ומנהל־החשבונות, צעירים הם, ואנו מצוּוים לצאת למערכה בעולם גדול ומנוסה שתפס את השווקים לפנינו. האומנם אין חשש שהדרך הזאת תגרום לרפיון־ידים? אביא דוגמה מן החקלאוּת. חקלאי אשר במקום לגדל עץ בהשקייה, זיבוּל אורגאני ולעתים גם בדישוּן כימי,יגדלו בדישון כימי בלבד, סופו שיגרום לכליית העץ. והוא הדין בתעשיה. אנו נצליח, אם נאמץ את מלוא היכולת האירגונית שלנו בתעשיה. שאם כן, כיצד נוכל להתחרות בארצות אחרות ולהגיע לרמה תעשייתית? אם לא תקוּם תעשיה בעלת כושר התחרות, מניין ניקח את המיליארדים שנהיה זקוּקים להם? נראה לי, שעלינו ללכת בדרך הקשה התובעת מאמצים, שותפוּת בהשגת חמרי־גלם ושקידה על הוזלתם ושיפורם של מוצרינו. לא על הסוּבסידיות יש לשים את הדגש, אלא על המאמץ הנפשי והשכלי, על הכוח הרוּחני המצוּי בתוכנוּ, ואילו ריבוי סוּבסידיות ירפה את הידים.

עומדת לפנינוּ כיום הבעיה של הגדלת התפוּקה. אנו מונים כיום 525 אלף מפרנסים, אולם עלינו להגדיל את מספרם, ובעיקר את מספר המפרנסים היצרניים. כי מה בצע במספרות, בתי קולנוע, בתי־קפה ועוד שירותים שהם לכאורה מפרנסים, אולם למעשה אין לנו הכנסה מהם? אנו זקוּקים ליצרנים בחקלאוּת ובתעשיה. אני מאמין, שאנו עומדים בראשית הדרך ואין אנו רחוקים מתמורה בהרכב החברתי והמשקי של הישוּב. הממשלה תוסיף לסייע לקידוּמה של התעשיה על־ידי חיפוּש שוּקי־יצוּא ובשאר דרכים.

לבעיית האשראי: האומנם רצוי להזרים עוד עשרות מיליוני לירות באשראי? סבורני, שלא טוב הדבר. רבים מתלוננים על חוסר האשראי, אוּלם המצב הכלכלי לפני שנתים היה חמוֹּר יותר על אף העובדה שנקטנו מדיניות זו. ויש הרוצים דבר והיפוּכו, היינוּ גם יציבוּת כלכלית וגם גידוּל האשראי, המחבל ביציבוּת. יעילוּתו של האשראי המוגדל מפוקפקת, וספק אם יהיה בכוחו לחסל את האשראי השחור. והרי תביעתם להגדלת האשראי נהפכת במרוצת הזמן להאשמה גלוּיה של הממשלה. קצת פחות וַדאוּת וקצת יותר ספקנוּת – יועילו לענין.

אשר לעתיד היבוא והיצוּא שלנו, הריני נמנה עם אלה שאין דעתם נוחה מן היש והם שואפים להשיג יותר בעתיד. ואכן, מבחינת העתיד יש מקום לדאגה. עלינו להגיע ליצוא העולה, ובהרבה, על 100 מיליון דולר, לגידול הייצוּר והיצוא בחקלאות ובתעשיה, ולהקטנת היבוא.

זוהי הסיסמה: להגדיל את היצוּא ולהקטין את היבוּא. ראש דאגתנו היא!

מתנהל ויכוּח האם כדאי לפתח תעשיות־יסוד? יצר הווכחנוּת רב בקרבנוּ, ועוד עתידות לקוּם שתי מפלגות: מפלגת התעשיה הקלה והבינונית ומפלגת התעשיה הכבדה. לדעתי, אנו זקוּקים לכל תעשיה המייצרת מוצרי יצוּא. להגדלת המפעלים הקיימים תושט כל עזרה, ועם זאת עלינו להגדיל גם את תעשיות־היסוד.

כאן משתרע לפנינו שדה־פעוּלה נרחב: עלינו להפיק יותר חמרי־גלם מהארץ. אשמח מאד אם נייצר שמן במידה שתספיק גם ליצוּא, אבל גם לגרבי־ניילון יש חשיבות אם הם מיועדים ליצוּא.

בארצנוּ מתרכזים מפעלים של דרגה שניה ושלישית, ואין כוונתי לדרגת ההתפתחוּת אלא למידת ריחוקו של המפעל מאמא־אדמה. יש לנו תוצרת ים־המלח, פוספאטים ועוד העשויים לשמש בסיס להקמת מפעלי־יסוד, אולם צריך להשקיע עשרות מיליוני לירות בהקמתם, ועדיין לא נמצאה קבוצת בעלי־הון (מתוך נימוקים שהייתי יכול להבינם אילו נמניתי עם יושבי הבמה הזאת, אולם בתור שר־האוצר אינני יכול לקבלם) שתסכים להשקיע את הכספים הדרושים בהקמתם של המפעלים האלה.

בשנה השביעית לקיוּמה אין המדינה יכולה לשבת בחיבוק־ידים ולחכות; עליה לפעול לביסוּס מצבה הכלכלי. עד כה הבאנו כותנה מחוץ־לארץ, ורק בשנתיים האחרונות התחלנוּ לגדל כותנה בארץ, כן התחלנו לגדל את הסיזל (צמח לייצור חבלים שאפשר לייצר ממנו גם מוצרים אחרים). אני רואה תעשיה זו כתעשיית יסוד. רבים המפעלים שהם בגדר חלום המחכה להגשמתו. מובטח לי, שהממשלה תהיה מוכנה להשקיע ב־4–5 השנים הקרובות 500 מיליון לירות בהקמת מפעלי־יסוד. אני מאמין כי בה במידה שנשקיע הון בתעשיות יימשך אליהן הון פרטי.

לפני ימים אחדים נתקיים כנס של אנשי התעשייה ההסתדרותית בו ביטא כל איש את השקפתו, ואין ספק שגם כאן מצויים אנשים בעלי השקפה שונה על התעשיה. אין העם היהוֹּדי עשיר בחומר, ולאחר מלחמת־העולם ירד גם עשרו ברוח. ישראל צריכה לגדל כל ניצן וכל רעיון וכל גילוּי של התלהבוּת בשדה היצירה, בלי הבדל סקטורים ומפלגות. בשבילי קיים בית־יוצר אחד ובו בעלי גישות שונות, בעלי יכולת נפשית שונה; אלא שהכל חייבים להתאחד למטרת גידול התעשיה. אל ניתפס לצרוּת־עין ונהיה מוכנים לפעול יחדיו. הממשלה רואה את חרושת־העובדים ואת התעשיה הפרטית, שניהם כאחד, כבית־יוצר גדול אחד המורכב חלקים שונים המשלימים זה את זה, ומגמתו – עצמאוּת כלכלית.

בשלוש השנים שלאחר הכרזת הממשלה על המדיניות הכלכלית החדשה, צעדה התעשיה הישראלית צעד חשוּב קדימה. ערך הייצוּר התעשייתי גדל מ־450 מיליון לירות בשנת 1952 ל־650 מיליון לירות בשנת 1953 והגיע למעלה מ־1000 מיליון לירות בשנת 1954, במחירים שוטפים. במחירים קבוּעים של שנת 1952 עלה הייצור התעשייתי מ־450 מיליון לירות בשנת 1952 ל־650 מיליון לירות בשנת 1954, כלומר, עליה ב־45% בקירוּב. סיכוּמיה הראשונים של הלשכה לסטאטיסטיקה על מדד הייצוּר התעשייתי בחדשים הראשונים של שנת 1955, מראים על המשך העליה בגידול הייצוּר התעשייתי.

למעלה מרבע מכלל המפרנסים היהודים שהם כ־125,000 משפחות, התפרנסוּ בשנת 1954 מתעשיה, מחצבים ומלאכה; 20% מההכנסה הלאוֹּמית של ישראל בשנת 1954 באו מהתעשיה. בשנת 1954 היווה היצוּא התעשייתי כולל יהלומים למעלה מ־50% מכלל היצוּא.

צרור מספרים ועובדות אלה בא לציין את חשיבותה הגדלה והולכת של התעשיה במשק הארץ. גידול ופריחה זו של התעשיה נתאפשרו מכוחם של כמה וכמה גורמים.

ממשלת ישראל השיגה בחוץ־לארץ אמצעים כספיים גדולים, שאיפשרו לה לממן רכישת ציוד לחידוש התעשיה הקיימת ולהקמת מפעלי־תעשיה חדשים. המקורות הן: כספי המלווה של הבנק לאכספוּרט ואימפוֹרט, מלווה העצמאות והפיתוּח, המענק האמריקני וכספי השילוּמים. אין לתאר גידוּל מתמיד והולך של התעשיה בארץ, בלעדי הצלחתה של ממשלת ישראל בהשגת אמצעים ממלכתיים במטבע־חוּץ. כ־100 מיליון דולר במטבע־חוּץ הועמדו ממקורות אלה למטרה זו.

מדיניות הממשלה לעידוּד השקעות־חוּץ, אשר מצאה את ביטוּיה בחוק לעידוד ההשקעות 1951 ובהקמת מרכז ההשקעות, הביאה זרם משקיעי־הון יהוּדים מחו“ל. בסוף שנת 1954 הגיע המספר הכללי של המפעלים באישור מרכז ההשקעות ובטיפולו ל־700, עם הון השקעה של 125 מיליון דולר ו־80 מיליון ל”י.

בשנתים האחרונות הגענו לאספקה סדירה של חמרי־גלם לתעשיה. דבר זה נתאפשר תודות להצלחתנו בפתיחת אפיקי הכנסות במטבע־חוּץ ובהשגת מלווה ביסוס מיהודי אמריקה, אשר שיחרר את האוצר ממארת החובות במטבע־חוּץ לזמנים קצרים וכן יאפשר אספקת חמרי־גלם, מזון ונכסי־השקעה ללא הפרעה. אספקת חמרי־הגלם לתעשיה בשנת 1954 הגיעה ל־75 מיליון דולר בקירוּב, שהם כ־150% מאומדן התקציב לאותה שנה, מזה כ־35 מיליון דולר לייצוּר תעשייתי לצריכה מקומית וכ־50 מיליון דולר ליצוּא תעשייתי.

מכספי תקציב־הפיתוח המתקבלים מקרנות־התמוּרה של המלוות וממקורות־הכנסה אחרים במטבע־חוּץ, הועמדו סכוּמים ניכרים כהלוואות לזמן ארוך להקמת מפעלי תעשיה, וכהלוואות לזמן קצר בתור הון־חוזר לתעשיה בכלל ולתעשיה העובדת לשם ייצוּר בפרט.

מדיניות העליה של ממשלת ישראל הגדילה את ציבור הצרכנים, כלומר, סיפקה קונים לייצוּר התעשייתי, איפשרה יצוא בממדים גדולים יותר, וסיפקה עובדים ומנהלים לתעשיה.

על רשימת הגורמים שהביאו לגידולה של התעשיה, יש להוסיף את מאמצי־הפיתוּח הכלליים של הממשלה:

הגדלת תפוקת החשמל מ־80,000 קילווט ל־230,000 ק"ט.

פיתוּח חמרי־גלם חקלאיים ופיתוּח מחצבי הארץ.

פיתוּח מקורות־המים, ביחוד לאזורי תעשיה.

פיתוּח רשת תחבוּרה מודרנית, ימית ויבשתית.

מפעל שיכון רב־ממדים שבלעדיו קשה היה ליצור נושא קבוּע לתעשיה, מפעל החינוך המקצועי של הממשלה, בשיתוּף פעוּלה עם הסתדרות העובדים והגדלת רשת בתי־הספר המקצועיים לנוער,

הקמת המכון לפריון הייצור, המלווה את התעשיה ומסייע לייעוּלה, הגברת פריון הייצור ושיפור טיב התוצרת,

ואחרון־אחרון חביב: המדיניות הכלכלית החדשה של הממשלה אשר שיחררה אותנו ממכת האינפלאציה הדוהרת, והביאה לידי יציבוּת המטבע והמחירים בארץ – יציבות שעלינו לשמור עליה כעל בבת עיננו.

ישראל הופכת להיות אחד ממרכזי־התעשיה הרציניים בחלק עולם זה. קמה לנו תעשיה מגוּונת בארץ, המספקת בכמה ענפים את כל צרכי הארץ והמסוגלת לייצא חלק גדול מתוצרתה לשוקי־חוץ.

עם זאת אין יכולת־הייצוּר בארץ מנוּצלת במלואה. לפי חישובי מומחים, עובדת התעשיה שלנו רק ב־70%–75% מיכולת התפוּקה שלה, ואם נוריד ענפים המייצרים תוצרת שמטבע ברייתה אינה ניתנת ליצוּא, הרי שניתן, בציוּד ובאירגון הקיימים, להגדיל את הייצוּר לפחות ב ¹/₅ או ב־¹/₄ – אילו רק נמצא השוק לתוצרת.

כדי להקים תעשיה המסוגלת לספק את צרכי הארץ במוצרים אשר עד כה הבאנוּם מחוץ־לארץ, ויחד עם זאת לייצר מוצרי־יצוא שערכם הוא כ־300–400 מיליון דולר בשנה, יהיה עלינו להשקיע בשנים הבאות בפיתוּח תעשיה חדשה ובהרחבת התעשיה הקיימת כ־500 מיליון דולר, או קרוב למיליארד לירות. סכוּמים אלה יבואו משלושה מקורות:

1. השקעות הון פרטי של יהודי חוץ־לארץ וגוּפים ציבוריים.

2. כספים מתקציבי־הפיתוח של הממשלה,

3. חסכונות תושבי הארץ.

ב־20 ביוני אישרה הכנסת (החוק פורסם ב־30 ביוני) את התיקונים לחוק לעידוּד השקעות, אשר נתנו הקלות נוספות למשקיעי הון מחוץ־לארץ. ההקלות הן במס הכנסה, מסי רכוש ואחרים, מתן זכות אוטומאטית של ראֶפאַטריאציה במטבע־חוּץ עד 10% מההון המושקע מתוך רווחי המפעלים, ומתן אפשרות של רפאטריאציה העולה אף על 10% מתוך הערך המוסף של המפעלים העובדים למען היצוא. ואני פונה בקריאה אל יהודי חוץ־לארץ שישקיעו מהונם במשק הארץ. הגברת היציבוּת בכלכלה, הבראת המשק, ביטוּל מרבית ההגבלות והפיקוּחים יוצרים את התנאים הכלליים הכלכליים הנחוצים לפיתוח התעשיה בארץ.

המקור השני של אמצעים להשקעה בפיתוח התעשיה הוא תקציב הפיתוּח. במסגרת זו רבו בתקוּפה האחרונה הזמנות לציוּד מכספי השילוּמים, אם כי אין לראות עדיין בארץ התעוררות רצינית של יזמה פרטית יצרנית להקמת מפעלי־תעשיה חדשים.

הממשלה תדאג להקמת מרכז לתכנוּן התעשיה אשר יקבע תכנית כללית לפיתוּח התעשיה המחצבית בארץ. נקרא למשקיעי־חוץ ומשקיעי־פנים להשתתף בהקמת מפעלי־תעשיה חדשים. אם לא יספיקו האמצעים ממקורות אלה, יהיה על הממשלה להיכנס בעול המשימה.

כבר עתה מסתמנים הקווים הראשונים לפיתוּח התעשיה בעתיד.

אין אנו עשירים בחמרי־גלם בארץ, ועל כן יהיה עלינו לחזק ולפתח את ענפי־התעשיה הקיימת, שהיא בעיקר תעשיה מעבדת, הווה אומר: לפתח תעשיה המבוססת על חמרי־גלם מן החקלאוּת, כמו מפעלים לחוּטי כותנה מכל הסוגים, תעשיית סוכר, שימוּרי־דגים ועוד; תעשיה המבוססת על מחצבי הארץ, שתנצל את אוצרות ים־המלח, האשלג והברום, ותעשיה כימית רחבת־ממַדים שתנצל את מחצבי הנגב האחרים. נוסף לכך יש לבחון את האפשרויות להקמת תעשיה כבדה המעבדת מוצרי ברזל ופלדה, תעשיית מנועים ומכונות.

נוסף לבעיית מימון, שתים הן הבעיות המכריעות בפיתוּח התעשיה בארץ והמשק בכלל:

1) יעוּל, פריון־עבודה, וכוחות מינהליים.

2) יצוּא.

כשאנו קובעים לעצמנו מטרות לעתיד, כמו הבראת מאזן־התשלוּמים, הגדלת היצוא וכו', עלינוּ לקבוע לעצמנוּ גם מטרה בתפוּקת העובד.

ערך הייצור ברוּטו בשנת 1954 הגיע ל־1,600 מיליון ל“י. אם נחלק אותו למספר המפרנסים (252,000), נמצא, שהתפוּקה השנתית הממוּצעת למפרנס היתה למעלה מ־3000 ל”י.

אעֵז ואומר, שתוך מספר שנים עלינו להגדיל את התפוּקה הממוּצעת לעובד ב־40%–50%. על המכון לפריון הייצור והיעול יוטל לקבוע, בכמה ניתן להגדיל את התפוּקה הממוּצעת לעובד, ועלינו – לפעול להשגת מטרה זו. לשם כך יהיה עלינו להגדיל את החלק היצרני של האוכלוסיה, הן על־ידי הגדלת מספר המפרנסים והן על־ידי הגדלת מספר העסוקים בענפי החקלאות והתעשיה. כן עלינוּ לייעל את העבודה ולהגדיל את פריון הייצוּר של העובדים והמנהלים בכל השטחים.

היתרון בהשגת מטרה זו של הגדלת התפוּקה איננו טעון הסברים מיוחדים, שכן פירושו הקטנת הוצאות הייצוּר, אפשרויות להגדלת הייצוּר ומתן אפשרות למשק לחסוך ולהשקיע מכוחות עצמו.

אין הגדלת התפוּקה לעובד בעשרות אחוזים בלתי־אפשרית. אמנם בארצות המפוּתחות גדלה התפוּקה שנה שנה באחוזים מועטים, אולם בארץ צעירה, אשר תפוּקתה לפועל נמוכה בהרבה מאשר בארצות המפותחות, אין אפילו המטרה של 40%–50% במשך 4–5 שנים נראית מוגזמת.

הגדלת פריון העבודה ומודרניזאציה של התעשיה שלנו הם תנאי־יסוד להצלחתנו בפיתוּח התעשיה.

כן יהיה עלינו לפתח את מוסדות המחקר המדעי בארץ, לחנך קאדרים של אנשי־מדע וחוקרים, ולהקנות ידיעת מקצוע לפועלים המעונינים והמוכשרים, למען לא נפגר אחר המהפכות הטכנולוגיות בעולם. ייתכן והדבר יחייב שינויים רציניים בחינוך שלנו, כגון הגדלת מספר התלמידים בבתי־הספר התיכוניים והמקצועיים ובבתי־הספר הגבוהים ללימודים טכניים.

עלינו לדאוג לחינוך מנהלים בארץ ובחוץ־לארץ, אשר יהיו מסוגלים לנהל תעשיה מתרחבת וגדלה. למכון לפריון־העבודה נועד תפקיד חשוב בענין זה, אך עיקר המעשה ייעשה על־ידי המנהלים והעובדים.

נוסף על הייעול והגברת הפריון, יהיה עלינו לעסוק באירגון היצוא וכיבוש שווקים לתוצרת ישראלית.

עיקר הייצור התעשייתי הנוסף בארץ חייב למצוא את שווקיו בחוץ־לארץ. לגבי מפעלים רבים האפשרות לייצא היא תנאי להמשך קיוּמם. דוגמה אחת: בימים אלה בוּטל הפיקוּח על מכירת מלט. ביטוּל הפיקוּח הזה, כמו ביטול פיקוּחים אחרים בעבר, נתאפשר לרגל הייצוּר הגדל והולך במפעלי המלט בחיפה, ברמלה ובהר־טוב, המסוגלים לספק את כל כמויות המלט הנדרשות ללא הגבלה. המשך פיתוחו של הענף הזה המייצר תוצרת משוּבחת, אשר חמרי הגלם שלו מצויים בארץ, יהיה תלוּי ביכלתו להתחרות בשוקי־חוץ. הוא הדין בצמיגים, בטכסטיל, במַזוניט וכו'.

צעדינו הראשונים ביצוא תעשייתי הוכתרו בהצלחה. הממשלה ליוותה את היצוא מיומו הראשון בעידוד, בטיפוח ובעזרה. אמנה כמה וכמה דברים שעשתה הממשלה לעידוד היצוא וקידומו:

1) זכות קבלת מטבע־חוץ כתמורה ליצוא (פמ"ז), מאי 1953. בשעתו היתה חובה על היצואנים למסור לאוצר את תמורת היצוּא, ולבקש הקצבות ליבוא הדרוש ליצוא וייצור שוטף – פרוצדורה שהיתה גורמת עיכוב וקשיים בעבודת היצואנים. ההסדר החדש (פמ"ז) נתן ליצואנים עדיפות ביבוא לשוּק המקומי, הקל על תכנון וביצוע הייצור ושיחרורם מהקצבות ורשיונות לפעולות השוטפות של הייצור.

2) אפשרות ההמרה של תמורת היצוא לכל סוּגי המטבע – מאי 1953. הקלה זו שיחררה את היצואן מההכרח לקנות חמרי־גלם בארץ היצוא.

3) זכוּת ההמרה של פמ“זים ללירות ישראליות הלוך ושוב (במשך 6 חדשים) – סוף 1954. זכוּת זו איפשרה ליצואנים להחליף את הפמ”ז ללירות ישראליות לשם מימון שוטף של ייצורם, ובבוא הצורך – להחליף את הלירות לפמ"ז תוך ערבות האוצר לשער ההמרה.

4) חישוב מוקטן של הדיסאג’יו – מאי 1953. דיסאג’יו מוקטן של מטבע־קלירינג בהשוואה לערך הריאלי של מטבע־חוּץ ביחס לדולר, יש בו משוּם עידוד ופרמיה ליצוא לארצות־הקלירינג.

5) ביטול הדיסאג’יו בארצות הסקאנדינאביות, ראשית 1955.

6) הקמת קרן־השוואה לאיזון המסחר עם תורכיה, 1955. קרן זו הוזילה את היבוא מתורכיה, דבר שהוּא תנאי לאפשרות היצוא לארץ זו.

7) הגדלת האשראי לקלירינג עם תורכיה לשם המשך היצוא לארץ זו מ־1.5 מיליון דולר ל־4.6 מיליון דולר בשנת 1955.

8) הקצבות ואשראי במטבע־חוּץ בערבות האוצר, ראשית 1955. הסדר זה איפשר ליצואנים השגת אשראי זול ונוח במטבע־חוץ בערבות האוצר, למימון היבוא לשם יצוא. לפני הסדר זה נתקלו היצואנים בקשיים מרובים במימון היבוא, דבר שייקר את יצואם.

9) קרן בשיתוּף בנקים למימון פעולות היצוא, סוף 1954.

10) קרן לעידוּד היצוא החדש לארצות המטבע – 1955.

11) תמיכה והשתתפוּת הממשלה בדמי־ההובלה למזרח הרחוק בסך 40 אלף דולר – 1955.

12) השתתפוּת הממשלה בהון חסכון והוצאות מחקר שווקים של חברות־היצוא לאפריקה ואסיה – 1955.

13) הקלות ליצואנים בשירותי הנמל – 1955.

רשימה זו מוכיחה על המאמצים המתמידים של הממשלה להקל על היצוא הישראלי למען יתפוס את מקומו הראשי בכלכלת ישראל.

אחת הסיסמאות המוצאות לה פרסום רב בעתונות היא ביטול הדיסאג’יו. כידוּע, משמשת תורכיה שוק חשוב לתוצאתנו התעשייתית. הממשלה עשתה רבות לקיום השוק הזה וטיפוחו. מחירי הסחורות הנקנות בתורכיה בכספי־הקלירינג גבוהים מן המחירים הבינלאומיים. בו בזמן מקבלים היצואנים בעד סחורתם הנמכרות בתורכיה מחירים העולים על המחירים הבינלאומיים. כדי לא לייקר יתר על המידה את מחירי הסחורות בשוּק המקומי, קיים דיסאג’יו של 15%–20% הנגבה מהכנסות היצוא לשם הוזלתן של סחורות־היבוא.

ביטול הדיסאג’יו פירושו או ייקור המצרכים הנקנים בתורכיה ובעקבותיו עליית המחירים, עליית האינדכס ושכר העבודה, שהיתה עלולה לפגוע במאמצי היציבות שלנו, או מתן סובסידיה ישירה ליצוא לתורכיה שהוא יצוא לארץ־ישראל. מכאן לבעיה השניה – שאלת מתן סוּבסידיות ישירות ליצוּא. לדעתי, לפנינוּ שתי דרכים בפיתוּח היצוּא.

הדרך הקלה, הטוענת שהיות והוצאות־היצוּא בארץ הן גבוהות ואף־על־פי־כן ברצוננוּ לייצא, על הממשלה לשלם סובסידיות קבועות לתעשיית היצוא בצורה זו או אחרת. אין להכחיש, שיש הגיון מסוים בטענה זו, אולם היא מתעלמת משתי עוּבדות־יסוד: ראשית, מי יפרע את דמי הסוּבסדיה? ושנית, תעשיית־יצוּא המתקיימת על סוּבסידיות לעולם לא תהיה תעשיה בריאה המסוגלת להתרחבות בשוקי־חוץ. ייתכן, שבמקרים בודדים נהיה נאלצים לתמוך בסוגי־יצוא מסוימים, אך אסור שהדרך הקלה הזאת תהיה הדרך המרכזית בפיתוח היצוא.

קיימת דרך שניה, קשה ומייגעת, המבוססת על אמון במוחו של הפועל והמנהל הישראלי, והיא הדרך של ייעול ופריון היצוא, על־ידי השוואת הוצאות־היצוא בארץ להוצאות־היצוא של ארצות מפותחות.

הממשלה תפעל ותעודד הקמת חברות־יצוא מסחריות אשר תשחררנה את היצרן מהדאגה והטיפוּל הבלתי־אמצעי בעניני יצוא. הממשלה תסייע לחברות אלו בפעוּלתן לכיבוּש שווקים, על־ידי השתתפוּת בהן, עזרה במימון ובביטוּח בפני סיכוּנים פוליטיים והפסדים הנובעים מתוך מכירה בדרכי קוֹנסיגנאַציה וכדומה.

יש להקים גוּף מרכזי לטיפוּל ביצוא, אשר נוסף על הרשויות המוסכמות יסייע ליצוּא וכיבוּש שווקים, בהקלות אדמיניסטראטיביות ואחרות הנחוצות לתכנון היצוא ואירגונו.

והערה בענין האשראי ושער הריבית. לשם שמירה על יציבוּת המחירים והמטבע משתמשת הממשלה, בין השאר, גם באמצעי של יציבוּת נפח האשראי והכוונתו למטרות יצרניות, ובעיקר לתעשיה וחקלאות.

על כן נאמר לכל הדורשים ותובעים בקולי־קולות את הגדלת האשראי: האמנם שׂמוּ אל לבם את גודל הסכנה האינפלאציונית הכרוכה בהגדלת האשראי? כל אדם שיציבות המשק, המחירים והשכר יקרה לו, ישקול הרבה לפני שיעלה הצעות העשויות לעורר את חיית־האינפלאציה מתרדמתה ולהחזיר את גלגל ההתפתחוּת אחורה, אלי תהום פעורה של איבוּד־היציבות.

לאור האמור לעיל מתעוררת השאלה: האם מותר למדינה ולממשלה לחכות להתעוררות היזמה הפרטית ולהשליך את יהבה רק עליה? האם רשאית הממשלה לקשור את עתיד התעשיה והכלכלה ואת שאיפתנו לעצמאות כלכלית בתקווה, שהיזמה הפרטית לבדה תבנה לנו תעשיה?

אף בעתיד נגביר מאמצים לעידוּד השקעות פרטיות בארץ ובחוץ־לארץ ונהיה מוכנים להושיט את מלוא העזרה הנדרשת, אך משתקצר יכלתו, העזתו ונשימתו של הפרט להתקשר במפעלי־בראשית חלוּציים בתעשיה, יהיה על הממשלה לבדה, או בשותפות עם גורמים ציבוריים ופרטיים – להיכנס בעול הקמת תעשיה בארץ.

לפני שנה בערך, ב־3.8.54, מסרתי בנאום תקציב־הפיתוח, כי הוסכם על הקמת מרכז לתכנון התעשיה, משותף למשרדי התעשיה, הפיתוח, האוצר והחקלאות, שישותפו בו כל הכוחות והגורמים המעונינים, כדי לרכז ולעבד תכנית כללית של מפעלי תעשיה שהמדינה וכלכלתה מעונינים בה. אך מרכז כזה לתכנון פיתוּח תעשייתי לא הוקם עד היום. תהיינה הסיבות לכך אשר תהיינה, הגורמים האחראיים למממשלה ולעתיד הארץ לא יוכלו עוד לעמוד מן הצד ולחכות ליזמה של פרטים משקיעים, או ליזמתו של משרד המסחר והתעשיה.

מתגבשת והולכת בתוכנו ההכרה, שהגיע הזמן להקים חברה ממלכתית לפיתוח התעשיה, אשר תיזום הקמת מפעלים ואף תיקח על עצמה את עול הביצוּע. חברה זו תשתף גם הון ציבורי־הסתדרוּתי, את מפעלי ‘סולל בונה’, ‘המשביר’, ‘תנובה’ ואחרים. וכן גורמים אחראיים של יזמה פרטית המוכנים לתת יד לפיתוּח התעשיה בארץ.

בענין זה, כמו במקרים דומים רבים בתולדות בנין הארץ, אנו מגיעים לצורך בהתערבות הממשלה – לא מתוך אידיאולוגיה ואמונה בלבד, אלא מתוך רצון לשתף את כל הכוחות הבונים והיוצרים בבנינה של הארץ. מוכנים היינו להניח סקטור חשוב אחד לפעולתה של היזמה הפרטית ולהתרכז יותר בפיתוּח החקלאוּת, המים והתחבורה, אך האחריוּת לגורל האוּמה ועתידה מחייבים אותנוּ להיכנס גם בעול אחריוּת זו.

ולבסוף – בשאלת ה“סקטורים”: אין העם והישוב היהוּדי בארץ יכולים לוותר על ניצולו של כל קורטוב כוח ויזמה המתגלים בתוכו. על כן רואה אני חובה להזהיר את כולנו מפיתוח רגשי קנאה צרת־אפקים ושנאה עיוורת ועקרה. רבה חשיבותו של כל אדם שבכוחו ליצור ולבנות: אנשי־החרושת המאוגדים, בוני החרושת ההסתדרותית, בעלי־המלאכה המקימים מפעלי־ייצור לתפארת, – הכל מרימים תרומתם לבנין הגדול של כלכלה ומשק בריאים.

נשאף לכך שקנאת־יוצרים תרבה יצוא ותרבה תעשיה, ותצעידנו לקראת עצמאות כלכלית.

1955

לא על הלחם לבדו יחיה האדם, ולא על החקלאות לבדה יכון משקנו. עם כל חיוניותה, לא תוכל החקלאות להעסיק בעבודה יצרנית את העם כולו. בשיטות העיבוד, הזיבול, ההשקייה והטכניקה המודרניות עתידה החקלאות להעסיק לא למעלה מ־20%–25% של האוכלוסיה. החלק הגדל והולך של המפרנסים ייקלט בענפי המלאכה והחרושת.

אכן, המלאכה והחרושת היו בני־לוויה מתמידים ונאמנים לחקלאות כל ימי היאחזותנו בארץ.

זכורים הצעדים הראשונים של בתי־החרושת לשמן ולסבון בבן־שמן ובחיפה. זכורים חלוצי התעשיה ביציקת ברזל ביפו, וכמובן – היקבים בראשון־לציון ובזכרון־יעקב; הנסיונות להקים בית־חרושת לזכוּכית בטנטורה, טחנות־הקמח ומפעלי־מלאכה אחרים.

עם קום המדינה ועם גלי העליה הגדולים, שהיוּ מלווים בעליה מתמדת בהוצאות לצריכה ובצורך לחשל כוח־מגן להבטחת הגבולות, היה הכרח להגביר את קצב פיתוחה של התעשיה הישראלית.

מצויים מספר גורמים המצדיקים מגמה זו. לא ניתן ליישב את כל העולים החדשים על הקרקע; עם גידול הביקוש במדינה למוצרי־צריכה תעשייתיים, מן ההגיון הוא לייצר חלק גדול מהם בארץ. אף־על־פי־כן נתרבו מוצרי היבוא בשיעוּר הגדול משיעור ייצורם המקומי של מוצרים אלו.

כל ההישגים הצפויים מהרחבת הייצור החקלאי או השירותים יכסו, לכל היותר, חלק קטן בלבד מהגרעון במאזן־התשלומים, המגיע כיום ל־300 מיליון דולר בקירוב.

הפתרון נמצא איפוא בפיתוח תעשייתי מהיר, העשוּי להקטין את צרכי היבוא של הארץ, להגדיל את היצוא לכיסוּי היבוא הבלתי־נמנע, ולקלוט חלק גדול והולך מן העולים החדשים שלא נקלטו בחקלאות.

הישגי התעשיה

רשאים אנו להיות גאים על הישגינו בפיתוח התעשיה בשנים האחרונות. בתקופת ארבע השנים בין 1952–1955 עלה הייצור התעשייתי כמעט ב־60% והיצוא – ב־225%.

מרבית המפעלים התעשייתיים הגדולים הוקמו והחלו בייצור בתקופה זו. הרשימה היא רבת־רושם: מפעלי המלט רמלה ושמשון, מפעלי אליאנס וג’נרל לייצור צמיגים, מפעל ההרכבה של קייזר־פרייזר, המפעל הגדול של דשנים וחמרים כימיים במפרץ חיפה, המפעלים לאלקטרו־כימיה וחמרי־הדברה שהושלמו זה עתה; מפעלי צינורות פלדה ובטון, מפעל ערגול פלדה, מפעל פניציה למוצרי זכוכית, מפעל הנייר בחדרה, מפעלי עץ־לבוד, מפעל לייצור מזוֹניט, בית חרושת למקררים אַמקוֹר, מכרות הפוֹספאטים בנגב ועוד.

כן הוקמו שני מכונים לעיבוד הכותנה המקומית, העשוייה לספק כבר בשנת 1957 את כל צרכי הארץ במוצר זה, והושלמה הקמתו של בית־חרושת לסוכר. מספר המפעלים הקטנים יותר גדול מכדי שנפרטם כאן. נוסף על כל המפעלים החדשים הורחבו ושופרו גם רבים מן הקיימים.

מגמת ההתפתחוּת בתעשיה נמשכת. זה עתה הוחל בהקמת בית־חרושת לטוויית כותנה בחבל לכיש, וכן מתכננים הקמת מפעל לעירגוּל אלומיניום ופליז. עתה דנים בהפקתם של מוצרי־לוואי למוצרי הדר, כגון פּקטין והספרידין וכן ננקטו צעדים ראשוניים לפיתוח תעשיה כימית יסודית באיזור סוכרייר.

מחקר מרבצי־הנחושת בנגב כבר הגיע לשלב מתקדם, ונמשכים ניסויים בקנה־מידה מסחרי בעפרות הנחושת; ניסויים אלה מצביעים על סיכויים טובים להפקת תרכיזי־נחושת, שתבוצע בעתיד הקרוב. מפעלי ים־המלח נבנוּ ברובם מחדש, ויש לצפות לגידול בתפוקת האשלג.

התפתחויות דומות צפויות גם בסקטורים תעשייתיים אחרים וביניהם ראוּי לציוּן מיוחד גילוי אוצרות הנפט.

קרוב לרבע מכלל המפרנסים היהודים, שהם כ־125 אלף משפחות, מתפרנסים מתעשיה, מחצבים ומלאכה. כ־20% מההכנסה הלאומית של ישראל בשנת 1955 באה מתעשיה, מלאכה ומכרות.

אולם בשנה האחרונה נתגלו גם כמה סימנים מדאיגים בקצב ההתפתחות התעשייתית.

דוגמה לכך תשמש הירידה בשיעור הגידול של הייצור התעשייתי כפי שמראים המספרים הבאים:

ערך הייצור התעשיתי (בלי יהלומים) ברוּטו (במספּרים מעוּגלים)

	1952	1953	1954	1955
1. במחירים שוטפים (מיליון ל"י)	390	550	810	940
2. במחירי 1953 (מיליוני ל"י)	500	550	704	790
3. % הגידוּל לעומת השנה הקודמת	-	10	28	12

מדאיגה יותר העובדה, שהיצוא התעשייתי בשנת 1955 לא זו בלבד שלא עלה כלל, אלא אף ירד מתחת לרמת היצוא המקבילה בשנת 1954.

היצוא התעשייתי (בלי יהלומים)

הערך במיליוני דולר	16	24	37	36
% השינוּי לגבּי השנה הקודמת	–	50+	54+	3 -
הערך בל“י מיליוני ל”י בשיעור של 1.8 ל"י לדולר)	29	43	67	65
אחוּז מסה"כ הייצור התעשייתי	7	8	8	7

היצוא התעשייתי מהווה איפוא חלק קטן בלבד מהייצור התעשייתי בכלל (10%–12%), לאחר שהובא בחשבון השוני בין מחירי היצוא למחירי השוק המקומי.

הערכות של ההשקעה במפעלי התעשיה מראות אף הן נטיה לירידה, אם כי בשנת 1955 חלה עליה קטנה, בהשוואה לשנת 1954.

השקעות ברוּטו בתעשיה ובמכרות (מחוּץ לחשמל, במיליוני ל"י, מספּרים מעוּגלים)

	1952	1953	1954	1955
במחירים שוטפים	50	60	60	70
במחירי 1953	65	60	47	50

מטרותינוּ

כדי להגיע לעצמאות כלכלית עלינו להכפיל בתקופה של 10 שנים, בקירוב, את נפחו של הייצור התעשייתי, ואף למעלה מזה. אנוּ חייבים להגדיל את הייצור בשיעור של 20 עד 30 אחוז לשנה, ולהגיע לכך, שמחצית ייצורנו התעשייתי, לפחות, תופנה ליצוא.

על ההשקעות בתעשיה לעמוד על רמה שנתית ממוצעת שתהיה גבוהה בהרבה (כפולה, לפחות) מן הרמה הנוכחית. על הממשלה ועל הגורמים היצרניים השונים להתאחד במאמץ משותף לפיתוח התעשיה, – אחת המשימות החשובות ביותר של מדיניותנו הכלכלית.

תנאי היסוד לפיתוח התעשיה

ארצות בלתי־מפותחות, הנוקטות שיטה כלכלית חפשית, חייבות להישען בפיתוח תעשייתן כמעט בלי יוצא מן הכלל, על הון ויזמה מן החוץ.

כדי למשוך משקיעי־חוץ חייבות ארצות אלה לספק תנאים מסוימים שיעשו את ההשקעות בהן כדאיות יותר מן ההשקעות בארצו של המשקיע. הגורמים המושכים הם, בדרך־כלל, שילוב אוצרות־טבע עשירים, כוח־עבודה זול, קרבת שווקים והקלות כספיות בצורת הקלות ממסים שונים ומתן אפשרות לריפאטריאציה של רווחים והון.

כלום יכולה ישראל ללכת בדרך זו? התשובה היא כן, אך בהגבלות מסוימות.

מנקודת־ראות אובייקטיבית קיימים בעולם אזורים המציעים למשקיעי־חוץ יותר מאשר יש בידי ישראל להציע כיום.

הנחה מוטעית היא כי ישראל מסוגלת להתחרות על הון זר בתנאים אלה בלבד. יתר על כן: איום החרם הערבי הצליח במקרים רבים למנוע פירמות זרות מהקמת ענפי־חרושת בישראל. עלינו להישען איפוא בפיתוח התעשיה במידה רבה על מקורותינו, יזמתנו וכוח־המצאתנו.

ואכן, קיימים גם גורמים רבים הפועלים לטובתנו. משקיעים יהודים מכל קצות תבל, וגם קבוצות של לא־יהוּדים האוהדים את ישראל, מוכנים להשקיע מהונם כאן ואף להשתתף בדרכים אחרות בפיתוּחה התעשייתי של הארץ.

יש לחזור ולהדגיש, כי כיום חסרה ישראל יֶדע וכשרונות מנהליים במידה שאינה פחותה מחסרון ההשקעות הכספיות.

לשם השגת הידע ושימוש יעיל בנסיון ובמומחי המינהל מן החוץ, עלינו לאתר תחילה את ענפי התעשיה שבהם תחול ההתרחבות וההתפתחות. פירושו המעשי של דבר זה, כי ייחקרו האפשרויות השונות להתרחבות התעשייתית וכן יעובדו תכניות זמניות לניצול המפעלים הקיימים ולהקמתם של מפעלים חדשים.

משרדי המסחר והתעשיה והפיתוח, בשיתוּף עם משרד־האוצר ומוסדות ממשלה וציבור אחרים, עוסקים היום בכך. עם זאת אנו מעודדים ככל האפשר את המשקיעים־בכוח המביאים תכניות משלהם ועוזרים להם.

לכל ההצעות המועלות על־ידי משקיעים פרטיים ניתנת עדיפות, הואיל ותכניות אלו קרובות לביצוע לפי שיש להן נושא, המוכן לפעול להגשמתן. רק אם תקצר יכלתו, העזתו ונשימתו של הפרט להתקשר במפעלי־בראשית חלוציים בתעשייה, יהיה על הממשלה, בשיתוּף עם גורמים יצרניים אחרים, להיכנס גם בעול הייצור והביצוע.

בשדה העזרה הכספית מוכנה ממשלת ישראל להרחיק־לכת מארצות רבות אחרות, ע"י מתן הלוואות לזמן ארוך, המהוות חלק ניכר בסכוּם הון־ההשקעה. בצורה זו מוכנה הממשלה להשתתף בסיכוּן הכרוך בפעולות והון, הרי התנאים במדינתנו הם, בדרך כלל, נוחים כמו ברוב הארצות.

שיעורי שכר־העבודה הממוצעים בישראל אינם גבוהים משיעורם בארצות רבות באירופה, אך לא נוכל לעמוד בהתחרות עם ארצות אלו אלא אם כן נשכיל להעלות את רמת הפריון והתפוקה במפעלינו ולהשוותה לרמה הקיימת בארצות אלו.

פירוש הדבר שנדרש מאמץ בלתי־פוסק להעלאת הפריון על־ידי הכנסת שיטות־ייצור מודרניות, ניצול מלא יותר של מיתקנים קיימים, הקטנת הבזבוּז ומלחמה בו.

אף בתעשיה הקיימת מצויות אפשרויות שעדיין לא נוצלו. מוצרים שערכם מיליוני לירות אפשר לייצר על־ידי ניצול מלא יותר של מוצרי־הלוואי בתעשיות המזון. עם עליית הייצור החקלאי ניתן גם להרחיב את תעשיית המזון. יש לחפש דרכים לשילוב גובר והולך בין אוצרות הטבע שלנו מן המחצב והשדה. בשילוב זה טמונות אפשרויות להגברת כוחנו הכלכלי. גידול מתרחב והולך של כותנה באזורים שונים, פותח אפשרויות לעיבוד תעשייתי של כותנה, וכבר עומדת לרשותנו המומחיות הנדרשת. בשדה הכימיה מיוצרים כבר עתה מוצרים רבים, והמשך הפיתוח תלוּי במידה רבה בכשרונות וביוזמים. אכן, מצויים ענפי־תעשיה מועטים בלבד שאין בהם אפשרויות־פיתוח נוספות, אם ליצוא או כתחליף ליבוא.

אין השוּק הישראלי גדול, אף־על־פי־כן מובאים לארץ שנה שנה מוצרי־תעשיה בשווי של עשרות מיליוני דולרים. מצב זה שבו עולה היבוא על היצוא פי כמה וכמה, נותן בידי ישראל עמדת מיקוח למכירת מוצריה בחוץ לארץ, כל עוד הם מתקרבים באיכותם ובמחיריהם לסטנדרטים המקובלים בשוקי־חוץ. חשיבות ניכרת נודעת לכך, שעל־ידי קשריהם של היצרנים הישראליים עם סוכני־הפצה יהודים בכל העולם, הוקלה חדירת מוצרינו לשוקי־חוץ, חדירה שעלולה היתה להיתקל בקשיים רבים אלמלא קשרים אלה.

אך מאידך, המקורות המוגבלים, מחירי־הדלק הגבוהים, יוקר הכוח והוצאות־המשלוח, הם גורמים המכבידים על הוצאות־הייצור של מוצרינו ומחייבים הגבלות מסוימות בבחירת המוצרים שאפשר לייצרם כאן על בסיס התחרות בארצות אחרות. מספר עקרונות כלליים חייבים לעמוד לנגד עינינו עם קביעת המוצרים שאת ייצורם יש לעודד, ואלה הם:

1) מוצרים שבהם מהווה ההוצאה על יבוא חמרי־גלם לייצורם חלק קטן ביחס מערכם כשהם גמורים.

2) מוצרים שבהם מהוות ההוצאות על כוח־האדם, ביחוד על כוח־אדם מקצועי, חלק גבוה בסך־הכל ההוצאות.

3) מוצרים בהם מהווים הדלק והוצאות ההובלה חלק קטן ביחס בסכום ההוצאות.

4) מוצרים בעלי מחיר גבוה שייחודם באיכוּת, אפנה ודיוּק.

5) מוצרים שאינם מיוצרים ייצור המוני בארצות אחרות.

6) מפעלים שבהם ההשקעה לעובד נמוכה, אלא אם כן מכריעים גורמים אחרים לטובת השקעות גבוהות.

7) מוצרים שקל באופן יחסי לשווקם.

8) מוצרים שבהם שלבי־העיבוד (ההפרש בין הוצאות על חמרי הגלם – כולל דלק – לבין מחיר המוצר המוגמר) רחבים, באופן יחסי.

9) מוצרים שאין שיווּקם תלוּי, במידה רבה, בשמו ובפרסומו של היצרן.

10) מוצרי־תעשיה שיחליפו מוצרי־יבוא, בתנאי שהוצאות־הייצור לא יהיוּ גבוהות יותר על המידה.

הפעוּלות לעידוּד התעשיה ופיתוחה

עם קום המדינה הקימה הממשלה מרכז להשקעות, וכן חוקקה חוק לעידוד ההשקעות – כדי להקל על המשקיע הפרטי, לעודדו ולמשוך אותו, וכן לכוון את ההשקעות לאפיקים רצויים. אנוּ תקווה שהקלות אלו יגבירו את זרם ההשקעות מחוץ־לארץ, אשר יחד עם כספי תקציב הפיתוּח המקיף והולך שכבות־אוכלוסיה גדולות יותר ויותר – ועם כספי החסכון במדינה יספקו את המימון הנדרש ליסוד תעשיות ופיתוחן. שתים הן – נוסף על בעיית המימון – הבעיות המכריעות בפיתוח התעשיה: יעילות ויצוּא.

יעילות – הוי אומר: הגדלת התפוקה לעובד, הגדלת מספר המפרנסים והעסוקים בענפי החקלאות והתעשיה, ייעול העבודה והגדלת פריון העובדים והמנהלים.

יצוא – הוי אומר: אירגון היצוא וכיבוש שווקים, עידוד על־ידי הקצבות ואשראי במטבע־חוץ ומטבע מקומי למימון ולהבטחת חמרי־גלם, השתתפוּת בדמי־הובלה לארצות־יצוא שונות, הוזלה דמי־שירות בנמלים, העמדת איכותם של מוצרי־היצוא שלנו על רמה גבוהה. יש להקדיש תשומת לב רבה להרחבת היצוא והסחר עם ארצות נחשלות מבחינה תעשייתית. ארצות אלו, יש לשער, יציעו בתמורה למוצרים שלנו חמרי־גלם שאנו זקוקים להם.

כבר נתקבלו החלטות ממשיות בדבר עזרה כספית ישירה ליצוא תעשייתי, – אך יש להודות שאין בעזרה זו כשלעצמה משום תרופה יסודית. אף־על־פי־כן עשוּיה פעולה זו לשמש אמצעי חשוב לעידוד היצוא ומטרתה כפולה: ראשית כל הגידול ביצוא עשוי להביא לידי ירידה בהוצאות הייצור ליחידה. שנית, עשויה פעולה זו להגדיל את היצוא בדרך אחרת. יש יצרנים שאינם מייצאים אלא כדי להשיג את מטבע־החוץ הנדרש להם לסיפוק צרכיהם בחמרי־גלם המיובאים מחוץ־לארץ, שכן הרווחים בשוק המקומי גדולים יותר. אין הם מעונינים ביצוא כשלעצמו. ככל שתעלה כדאיותו של היצוא – יגבירו את יצואם.

תכנוּן התעשיה

בשיקולים לזמן ארוך הבעיה העיקרית היא – העלאת הפוטנציאל התעשייתי של הארץ. פירוש הדבר – הרחבת מפעלי־התעשיה הקיימים והקמת מפעלים חדשים, הבטחת כדאיות מבחינת המשקיע וכלכלת הארץ כאחד, על־ידי הורדת הוצאות־הייצור, כדי לתת למוצרים כוח־עמידה בתחרותם בארץ ובחוץ־לארץ.

למטרה זו הקימה הממשלה את ‘ועדת התכנון התעשייתי’ שבראשה שלושה מנהלים כלליים (האוצר, מסחר ותעשיה, הפיתוח), הקימה 12 יחידות־תכנון, ועל כל אחת מהן הוטלה האחריות לענף תעשייתי מסוים. על כל יחידה להכין, תוך תיאום עם הענף התעשייתי שלה, תכנית פיתוח. בעזרת היחידה לייעוץ תעשייתי במשרד האוצר, תיבדקנה התכניות מבחינת הכדאיות למממנים ולכלכלת הארץ כולה.

בתכנון הכולל תינתן תשומת־לב מיוחדת למגמה של פיזור מפעלי־התעשיה בכל הארץ, כדי להביא את אזרחי הארץ לאזורי הפיתוח והספר, אם אין סיבות כלכליות וטכניות מיוחדות המתנגדות לכך.

אין הדרך לתיעוש קלה. אפילו מתרחשים נסים אין לסמוך עליהם שיתרחשו ברציפות, או בזמן שאנו זקוקים להם. לפנינו דרך מייגעת וקשה. על מדינתנו להמשיך בתכנית התיעוש במהירות האפשרית. עוד רבה הדרך לקראת עצמאותנו הכלכלית – אך השעה מחייבת לעשות כמיטב יכלתנו לשם התקדמות מהירה לקראתה.

1956