בוועידת פעילי מלווה העצמאוּת, ירוּשלים, 1953

נקודות־המוצא העיקריות לקביעת תכנית כלכלית וכספית לשנים הקרובות, מתבססות על מאזן התשלומים שלנו, על יצירת מקורות־עבודה־ופרנסה חדשים לשם השרשתה של העליה בעבודה פרודוקטיבית, ועל בדיקת האפשרויות להרחבה מתמדת של הייצור בענפי־היסוד של כלכלתנו.

הישגינו בחקלאות בתעשיה ובענפי־משק אחרים, משתקפים במישרין בהתפתחות המאזן המסחרי, ואף־על־פי־כן, הוא מסתכם בגרעון חמוּר. זהוּ, אולי, חזיון טבעי במשק לאומי המתפתח בקצב מהיר וקולט עליה גדולה. אך הנפח הפיסי של היבוא בשנת 1952 היה גדול ב־17% בלבד מנפח היבוא בשנת 1929, אף־על־פי שהאוכלוסיה גדלה באותה תקופה ב־23%. הישג זה מסתבר חלקית בצמצום הצריכה, אך מקורו העיקרי הוא – הגדלת הייצור.

בשמונת החדשים של שנת 1953 נסתכם יבוא הסחורות לארץ ב־185 מיליון דולר, לעומת 252 מיליון דולר באותו פרק זמן בשנת 1952. היצוא באותו זמן גדל מ־35 ל־42 מיליון דולר. מסתבר, שהגרעון במאזן המסחרי נצטמצם בשליש.

לאחר ניכוּי הכנסות היצוא, שהיווּ כחלק ששי מהיבוא, מסתכם כלל הגרעון המסחרי בחמש השנים האחרונות ב־1,180 מיליון דולר; נוסף על כך שילמנו כ־10% מסכום זה בחמש השנים בצורת תשלומי־ריבית וכיוצא בזה, כלל הגרעון נסתכם ב־1,300 מיליון דולר בקירוב, ובממוצע – 260 מיליון דולר בשנה.

מאז קום המדינה נשען בהכרח איזונם של תשלומי־החוץ שלנו על יבוא הון ממקורות יהוּדיים וממקורות אחרים. בחמש השנים האחרונות קיבלנו מן המגבית היהוּדית המאוחדת בארצות־הברית וממגביות דומות בארצות אחרות, באמצעות הסוכנות היהוּדית וג’וינט – 340 מיליון דולר, בקירוב; ממוסדות יהוּדיים אחרים, כגון ‘הדסה’, האוניברסיטה העברית, אגודת ידידי הטכניון, הסתדרוּת נשים חלוציות ומוסדות דומים – 35 מיליון דולר. סכום התרומות בחמש שנים הגיע איפוא ל־375 מיליון דולר. כסף זה הוצא כולו למטרות סעד, שיקום וקליטה של העולים החדשים.

איגרות החוב של מלווה־העצמאות, שהוחל בהפצתן בקרב יהדות ארצות־הברית בחודש מאי 1951, הכניסו עד סוף ספטמבר 1953, 125 מיליון דולר.

בפרק־הזמן הנדון הוקם בארץ מספר ניכר של מפעלי־תעשיה חשובים ביותר, שממומנו בהון יהוּדי פרטי מארצות־חוץ. אם נוסיף על כך סחורות וחמרים שהובאו על־ידי העולים וסוגי־הכנסות דומים, יסתכם יבוא ההון הפרטי מארצות־חוץ ב־200 מיליון דולר, בקירוב.

כן קיבלנו סיוע חמרי ניכר מאת ממשלת ארצות־הברית בצורה של מלווה ומענקים, שחשיבותם לשיקוּם העולים ולפיתוח כלכלתנו גדולה לאין־ערוך. מן הבנק ליצוא וליבוּא קיבלנוּ שני מלוות בסכום 135 מיליון דולר. בצורת מענקים שאושרו על־ידי הקונגרס האמריקני קיבלנו 155 מיליון דולר. הסכם השילומים עם גרמניה, שקיבל תוקף בתחילת שנה זו, הכניס עד כה 60 מיליון דולר, בקירוב.

בלחץ הצרכים מימשה ממשלת ישראל חסכונות מוקפאים שנצטברו בבריטניה עד קום המדינה בצורת יתרות השטרלינג; כן מימשה הממשלה שטרי־ערך זרים: אמריקניים, בריטיים, וקנדיים, שהיוּ בידי תושבי ישראל. מקורות אלה הכניסו בכללותם 120 מיליון דולר.

לשם סתימת הפער בין היבוא לבין היצוא נאלצנו להשיג גם מלוות לזמן קצר ובינוני בסכום 130 מיליון דולר. מלוות לזמן קצר ובינוני בסכום 130 מיליון דולר. מלוות לזמן קצר הם הבעיה המטרידה ביותר בכל תחום פעולותינו הפינאנסיות. שיעורי הריבית הגבוהים ומחיריהן היקרים, ביחס, של הסחורות הנקנות במלוות אלה, מוסיפים על המעמסה הכבדה בלאו הכי. נסכם־נא יבוא ההון לישראל מאז קום המדינה:

מסתבר, שכלל יבוא ההון בחמש השנים נסתכם ב־1300 מיליון דולר: בכלל זה 390 מיליון דולר בצורת מלוות. המלוות היווּ 30% מכלל יבוא ההון.

למעלה ממחצית ההון המיובא לישראל הוצא לצורך השקעות־יסוד בענפי המשק העיקריים: חקלאות, תעשיה, בניה ותחבורה. ההשקעות מסתכמות לפי אומדן, ב־700 מיליון דולר; יתרת יבוא ההון הוצאה לצורך שלבי־הקליטה הראשונים של העולים החדשים.

 

תקציב מטבע חוּץ    🔗

תקציב מטבע החוץ שנקבע לשנת 1953/54 מסתכם ב־310 מיליון דולר. בסכום זה נוכל לקנות את המזונות שעדיין אין ביכלתנו לייצרם בארץ, את חמרי הגלם, את הדלק, את חלקי־החילוף ואת מכונות־החילוף. תקציב זה כולל גם סכום מסוים, נכבד למדי, לתשלום ריבית וחובות־חוץ. כן כללנו בתקציב הנדון סכום מסוים, אמנם סכום בלתי־מספיק, להשקעות.

הסכום שאנו מצפים לו מהכנסות היצוא הגלוי והסמוי בשנת 1953/54 הוּא 40 מיליון דולר, בקירוב. נהיה זקוקים איפוא בשנה זו ליבוא הון בסך של 270 מיליון דולר.

סתימת הפער במאזן תשלומי־החוץ השוטפים תלויה בקצב פיתוח משקנו, ביכלתו לייצר כמויות גדולות יותר של סחורות למילוי מקומן של סחורות־יבוא, ובהרחבת היצוא. קיימת גם אפשרות לצמצם את הצריכה על־הנמכה נוספת של רמת חיי האוכלוסיה. עם זאת ברור, שקיים גבול שלמטה הימנו אין להנמיך את רמת־החיים, אם רצוננו באוכלוסיה בריאה בגופה ובנפשה. ואין אנו רחוקים מגבול זה.

נזכור־נא שענין לנו לא רק עם משק בהתהוותו, אלא גם עם אומה בהתהוותה. תפקידנו הוא: שיקומם של עולים מ־70 ארצות, שילובם במעגל הכלכלה וגיבושם לאומה אחת. תוך זמן קצר עלינו לשפר את רמת החינוך והתרבוּת של יוצאי ארצות נחשלות. ישוב מפותח היטב מבחינה טכנית, כלכלית, גופנית, תרבותית ומוסרית, הוא ערובה לבטחון הארץ.

 

תכנית לשבע שנים    🔗

תכניות הפיתוח לשבע השנים הבאות מבוססות על ההנחה, שתוך תקופה זו תגיע אוכלוסית הארץ לשני מיליונים. לפי אומדן תגדל האוכלוסיה ותגיע למספר זה עד שנת 1960 בדרך הריבוי הטבעי בלבד. מובן, שאנחנו רוצים בעליה מכל הארצות ואנו מצפים לה. המדינה נוסדה בראש וראשונה להיות בית לכל יהוּדי הרוצה בכך והזקוק לכך. אנו זקוקים מאד לתגבורת במספר האוכלוסיה ובכוח אינטלקטואלי. אך שעה שנקבעו הנחות־היסוד לתכניות הפיתוח נקטו המתכננים את המספר של שני מיליונים נפש.

 

יסודות התכנית    🔗

1. חקלאות

שווי הייצור החקלאי בארץ בשנת 1952 נסתכם ב־96 מיליון דולר. מסכום זה עלה בחלקם של מזונות שנצרכו בארץ – 62 מיליון דולר, בחלקו של היצוא (הדרים) – 19 מיליון דולר, ובחלקם מספוא וגרעיני מספוא – 15 מיליון דולר. שווי יבוא המזונות מארצות־חוּץ באותה שנה הסתכם ב־65 מיליון דולר; ההוצאות במטבע־חוץ לצרכי הייצור המקומי (מספוא, שמני, דלק, חלקי־חילוף וכיוצא באלה) – 30 מיליון דולר; תשלומי ריבית על מלוות – 4 מיליון דולר; בסך־הכל הוצאות במטבע־חוץ – 99 מיליון דולר.

מסתבר, כי הייצור החקלאי שלנו סיפק כ־50% מהצריכה ומהוצאות הייצור. אך אם נבדוק את הייצור החקלאי שלנו מבחינת הערך התזונתי, תהא התמונה אחרת. התצרוכת הממוצעת של מזון לגוגלגולת היא בשיעור 2,600 קלוֹריוֹת, 82 גרם פרוֹטאינים, בכלל זה 25 גרם פרוֹטאינים מן החי ו־75 גרם שומן. ממכסת־מזון ממוצעת זו לנפש ייצרה החקלאות הישראלית בשנת 1952:

קלוריות 27%

פרוטאָינים 42%

פרוטאָינים מן החי 53%

שומנים 16%

גרעון הקלוריות הגדול נובע מן העובדות שחלקנו בגידול החיטים – המספקות כמחצית הקלוריות בסל המזונות – הוא קטן מאד (12%). הוּא הדין בשמנים. תעשיית־הסוכר טרם הוקמה אצלנו. שלושת המוצרים הללו: לחם, סוכר ושמנים, מספקים יחדיו כ־1,850 קלוריוֹת (מתוך 2,600), והמדינה מוציאה שנה שנה למעלה מ־40 מיליון דולר על קנייתם. תפקיד המתכננים שלנו הוא, להורות דרך לצמצומו של גרעון זה בממון ובמזונות עד למינימוּם, על־ידי ייצור המזונות הללו בארץ או על־ידי יצוא של תוצרת חקלאית, שיספק לנו את מטבע החוץ הדרוש לקניית כל מחסורנו.

יש המציעים להגיע לכך בדרך קצרה: על־ידי שינוי התפריט שלנו וויתור על הפרוטאינים מן החי, למען הגדלת התפוקה של מזונות בעלי ערך קלורי. אבל אין לך דבר קשה יותר משינוּי הרגלי תזונה של הבריות. רופאים ומומחי־תזונה סבורים, שאי־אפשר להנמיך את התזוּנה למטה מן הרמה הקיימת, בלי לסכן על־ידי כך את בריאותה של האוכלוסיה וכושר עבודתה. לפיכך יצאו המתכננים מן ההנחה, כי הייצור החקלאי יחתור בשנים הבאות לאספקת התפריט המקובל, הכולל את השיעור הרגיל של פרוטאינים ושומן מן החי.

הנתונים העיקריים אשר התכנית מושתתת עליהם, הם: שטח הקרקע, המים, ענפי החקלאות ופריונם, המתישב ומשקו. שטח האדמה המעובדת בישראל הגיע בשנת 1951 – 1953 ל־ 3,583,000 דונם, ובתוך זה 600,000 דונם אדמת־שלחין. כלל השטח המעובד יורחב במידת־מה בעתיד, ביחוּד על־ידי הכשרתם של שטחי ההרים ועל־ידי הרחבת העיבוד בנגב. מצד שני יהיה צורך להפריש אחוז מסוים של אדמה חקלאית להקמת בתים למתישבים חדשים, לסלילת כבישים, למיתקני השקייה וכו'. משום כך מניחה התכנית, שלא יחול שינוי בשטח העומד לרשות החקלאות. נוסף על השטח המעובד יש בארץ – לפי אומדן המחלקה לשימור הקרקע – כ־2 מיליונים דונם קרקע (על מדרונות ההרים ובנגב) טובה למרעה. בטיוב שיטתי אפשר להכשיר שטחי־מרעה אלו כבסיס חשוב לגידול צאן ובקר, הצעת־תכנית זו מביאה בחשבון הכשרת 500,000 דונם אדמת־מרעה בתקופת הפיתוּח.

אשר לכמות המים המצויה בארץ לניצול חקלאי: לפי האומדן הזהיר ביותר מגיעה ספיקת המים מכל המקורות ל־2,400 מיליון מטרים מעוקבים בשנה. 2,000 מיליון מ"מ מתוך כמות זו אפשר לנצל להשקיית 3–3.5 מיליונים דונם.

לפי תכנית תה“ל – שהיא הבסיס לתכנית החקלאית המוצעת – יסתיים ביצוּע המפעלים האזוריים בשנת 1957/58; אז תגיע כמות המים להשקייה ל־1,300 מיליון מ”מ לשנה. מזה יסופקו כ־950 מיליון מ“מ על־ידי מפעליה של חברת ‘מקורות’ ו־350 מיליון מ”מ על־ידי מפעלים אחרים. בכמות מים זו אפשר להשקות, לפי תכניתנו, 1,850,000 דונם. כיוון שבדרך־כלל חולפת תקופה של שנתים בקירוב בין הקמת מיתקני־ההשקייה המרכזיים לבין ניצולם המלא, מושתתת התכנית על ההנחה, כי שטח זה ינוצל במלואו בשנת 1959/1960.

פיתוח מהיר ככל האפשר של שטח השלחין הוּא מפתח לייצור המזונות לתושבי הארץ, שכן אפשר להפיק מדונם אדמת שלחין כמעט את כל המזונות הדרושים לנפש אחת, פרט לחלק מן החיטה, שאותה אפשר לקנות תמורת חלק מן התוצרת שתשמש ליצוא. אם נניח שאוכלוסיית הארץ תגיע לשני מיליונים בסוף תקופת התכנון, נתקרב למטרתנו בשנת 1959/60, כאשר יגיע שטח השלחין לגולגולת ל־0,925 דונם, לעומת 0,363 דונם בשנת 1952/53.

כדי להמחיש את התכנית באי־אלו מספרים אשווה את התפוקה החקלאית בשנת 1952 עם התפוקה לפי התכנית:

ביצוע התכנית הנדונה יצריך השקעה של 294,3 מיליון לירות ו־169,2 מיליון דולר, לפי החלוקה הבאה:

מלבד סכומים אלה יצריכו מתקני־ההשקייה השקעה נוספת של 32 מיליון דולר ו־128 מיליון ל"י.

2. תעשיה

אנו מכינים עתה תכנית פיתוח כללית לתעשיית ישראל. הנחת־היסוד של התכנית היא, שיש להחליף סחורות־יבוא בתוצרת־הארץ, ולהגדיל במידה ניכרת את היצוא.

הכנת תכנית כללית כרוכה בקשיים אובייקטיביים מסוימים; עליה להביא בחשבון ניצול מלא ככל האפשר של חמרי־גלם מקויים מעולם החי, הצומח או הדומם. לפיכך היא תלויה בתוצאות הסקרים הגיאולוגיים, בניסויים חקלאיים ובפעולות דומות, המצריכות מאמץ ממושך. עדיין אין ביכלתנו לתכנן פיתוח ענפי־תעשיה המבוססים על חמרי גלם שמגדלים או מפיקים אותם בארץ, כגון: נפט, ברזל, נחושת, מנגן, מגניון, סלק־סוּכר, כותנה, פשתן, צמר, שלחים וכו'.

זאת ועוד: עדיין אין בידנו להשיב תשובה מלאה על השאלה, אם על תעשיית ישראל להתפתח במגמה דומה לתעשיה בשווייץ, ולהסתפק בעיקר בייצור סחורות מוגמרות מסוגים מעולים, המצריכים השקעות מועטות לערך לכל יצרן, או שעליה לחקות את התפתחותה של התעשיה הבלגית, למשל, ולהשקיע סכומים גדולים מאד בענפי ייצור ראשוני. קושי נוסף נובע מן העובדה, שתעשייתנו הצעירה מנוסה אך מעט בעסקי יצוא.

אף־על־פי־כן ניסו מתכננינו, על סמך נתונים שונים, לערוך אומדן־השקעות ארעי לצרכי הפיתוח של ענפי־התעשיה השונים בשתי השנים הבאות:

אומדן ארעי להשקעות בתעשיה בשנים 1955 – 1954

לפי אומדן, תצריך ההשקעה במטבע מקומי לייצור ציוּד בבתי־חרושת ישראליים, לקניית מגרשי־חרושת, להקמת בנינים, להתקנת חשמל, מים וביוב, לסלילת כבישים ומסילות־ברזל צדדיות, לזקיפת מכונות וכו', סכום נוסף של 80 מיליון ל"י.

אין אלה דוגמות אחדות מן הצפוּי מראש בפיתוּח התעשיה. כאמור, אנו עומדים בפני הכנת תכנית מפורטת, בחינתה ובדיקתה לאור הנסיון. אין כאן חשבון מפורט של צרכי השקעה, אך לצרכי אומדן כללי נקטנו סכום ההשקעות בתעשיה בשבע השנים הבאות של 150 מיליון דולר ו־270 מיליון ל"י. אלה הם בקירוב, הסכומים הדרושים להרחבת חטיבת התעשיה במשק הלאומי במקביל לגידול החטיבות האחרות. לפי התכנית יגדל במשך התקופה הנדונה מספר המתפרנסים בתעשיה ב־30 עד 40 אלף איש.

3. כוח־חשמל

חישוב צרכינו בכוח־חשמל מבוסס על הגורמים הבאים: התכניות לפיתוח החקלאות ואספקת המים; התכניות להרחבת התעשיה, וביחוּד פיתוח התעשיה הכבדה בדרום; הגידול הטבעי של האוכלוסיה ותוספת אוכלוסין על־ידי העליה. לפי אומדן תגדל צריכת החשמל מ־800 מיליון קו“ש בשנת 1953, ל־1800 מיליון קו”ש בשנת 1957. כדי לספק תוספת זו יש להגדיל את כושר התפוקה של הטורבו־גנראטורים מ־180,000 קו“ש עתה ל־370,000 קו”ש. יתירה מזו, מכיוון שעל כושר התפוקה להיות גדול מאומדן הצרכים בזרם, לשם קיום רזרבה מסוימת, עלינו להגדיל את מיתקני־ההפקה עד כדי 420,000 קו"ש.

להלן הערכת ההון הדרוש לפיתוּח ייצור החשמל לצרכי התכנית הזאת:

4. מחצבים

אשלג: לאחר חתימת ההסכם עם חברת האשלג ולאחר הכנות ממושכות הוחל בשיקוּם המפעל בדרום ים־המלח. בשנת 1948 היה כושר התפוקה של מפעל זה – 60,000 טון אשלג לשנה. לאחר השלמת עבודות השיקוּם תגיע התפוקה, בשנת 1954, ל־100 אלף טון. התכנית היא – להגיע לתפוקה שנתית של 150 אלף טון בשנת 1955, ל־180 אלף בשנת 1956 ול־300 טון בשנים שלאחר 1958.

לפי אומדן יכניס הייצור של 100 אלף טון אשלג – 2,1 מיליון דולר לשנה; הייצור של 150 אלף טון בשנת 1955 – 3,2 מיליון דולר לשנה; הייצור של 180 אלף טון לשנה החל בשנת 1956 – 3,8 מיליון דולר לשנה. פיתוח המפעל בדרום ים־המלח כדי כושר תפוקה שנתי של 180 אלף טון לשנה יצריך השקעה של מיליון דולר ו־8 מיליון ל"י במטבע מקומי.

פוספאטים: בכריית פוספאטים בנגב ובניצולם עוסקת ‘חברת כמיקלים ודשנים בע"מ’. בשנה הראשונה לייסודה עסקה בעיקר בהקמת מחנה כורים, בבניית מפעל־ריכוז בעל כושר־תפוקה של 100,000 טון פוספאטים לשנה, ובפעולות אירגוּן כלליות. המחצבים הנכרים כעת מכילים ב־50% טרי־קאלציוּם־פוֹספאט, שהיא התרכובת הנדרשת לייצור דשנים. המוֹתר הוּא אבן־סיד, קאלציוּם פלוּאוֹריד וזיהומים שונים. שיטה פשוטה של גריסת הסלעים ומיוּן החצץ לפי הגודל, משפרת את האיכות עד כדי 63%, בקירוב, של טרי־קאלציוּם־פוספאט. ריכוז נוסף מחייב תהליך־שריפה מורכב יותר, שבו נהפכת אבן־הסיד לסיד חי. בשיטת הריכוז על־ידי שריפה, שפיתחה חברת ‘פוספאטים בנגב בע"מ’, מופקים גם מוצרי־לוואי רבי־ערך. אלה ועמם חמרי־גלם מקומיים אחרים, עשויים לשמש בסיס למפעל כימי גדול, שייצר מלבד פוספאטים גם שורה של מוצרים כימיים אחרים. פיתוח המפעלים הללו כרוך בהשקעות יסוד של 16,5 מיליון דולר במטבע חוץ ו־17 מיליון ל"י במטבע ישראלי. אלא שלפי אומדן עשויים המפעלים הכימיים, כשיגיעוּ למלוא התפתחותם, להכניס מיצוא מוצריהם כ־16,7 מיליון דולר לשנה.

נחושת: המלאי הבדוק של עפרות הנחושת נאמד ב־100 אלף טונות ומעלה. המלאי המשוער מגיע ל־ 400 אלף טונות. יש צורך בעבודות סקר ומחקר נוספות כדי לדייק יותר בשיעור המלאי, העשוי להיות גדול יותר. תכולת המתכת הממוצעת היא 1.4%. התכנית היא להפיק בשלב הראשון 5,000 טונות נחושת לשנה. השקעת ההון נאמדת ב־1.5 מיליון דולר וב־2 מיליונים ל"י. הערך המוסף נאמד ב־2 מיליונים דולר לשנה.

ברזל: עפרות ברזל נתגלוּ בראשונה במכתש הגדול לפני שנים מספר, ומלאי העפרות המוכח כיום מגיע למיליונים טונות ואפשר לכרותן במכרה פתוח, עפרות אלו מכילות ברזל בשיעור בינוני וסיליקה בשיעור גבוה. בבדיקות הוּכח, שלאחר הכשרה נאותה אפשר לשפר את טיבן בהרבה. באותו איזור, ואף דרומה ממנו, נתגלו גם גושי־עפרות משובחים יותר, נחוצות אל־נכון בדיקות נוספות, כדי לעמוד על הטיב והכמות, על הדרכים והאמצעים לאירגוּן הכריה וההפקה ושיפורן.

נפט: בקיץ שעבר חוקקה הכנסת את חוק הנפט 1952. ב־28 בינואר 1953 פורסמו התקנות על חיפושי נפט בארץ. אף שבראשונה נתקבל הענין באדישות או בהסתייגות, ביחוּד לאור הדינים־וחשבונות של חברת הנפט העיראקית, שלא היה בהם משום עידוד, מגלים כיום רובם של המומחים אופטימיות ביחס לסיכויי החיפוש.

שש קבוצות ביקשוּ רשיונות לחיפוּש נפט – ארבע מחוץ־לארץ, ושתים שהן שותפויות של חברות ישראליות ומשקיעים מחוץ־לארץ. לחברות אלוּ הוענקו 32 רשיונות על שטחים המצטרפים יחד ל־9,6 מיליון דונם. כל החברות יתחילו, כנראה, בעבודה הממשית תוך ארבעה חדשים, כפי שמחייב החוק. למעשה כבר התחילו רובן במחקרים גיאולוגיים, ועבודה זו תגיע לממדים נרחבים בחדשים הקרובים. אחדות מן החברות כבר התחילו בהכנות למשלוח ציוד־קדיחה לארץ. אחת החברות הישראליות כבר הביאה לכאן את המקדחה הראשונה, וכידוּע החלה כבר עבודת הקדיחה בסביבות סדום. יש מקום להניח, שתוך שנה אחת יפעלו בישראל לא פחות משש מקדחות.

אף שנסיונה של ישראל בחוק־הנפט שלה עודנו קצר, נראה שהמדינה הצליחה לעצב מסגרת הולמת מאד לדירבון פעולות העשויות לחולל מהפכה במשקה, אם יתברכו בהצלחה. נתבדו גם חששות הפסימיסטים, שלא תימצא התענינות בחוגי המשקיעים. אף שהאמצעים העומדים לרשות החברות הפועלות כאן מצומצמים בהשוואה לאמצעיהן של חברות־הנפט הגדולות, הצלחנו לגייס כוחות המסוגלים לבצע עבודה בהיקף של מיליונים דולרים.

5. תחבורה

נוסף על כך עלינו להשקיע סכומים לא־קטנים בפיתוח התחבורה בים ובאוויר, בהרחבת שירותי מסילות־הברזל והתחבורה הממונעת וכן בפיתוח הנמים ושדות־התעופה בארץ. שיכלול התחבורה ופיתוחה עשויים לחסוך וגם להכניס סכומים ניכרים של מטבע־חוץ. לפי אומדן יצריכו ההשקעות החדשות בתחבורה על סוגיה השונים, בתקופה של שבע שנים, את הסכומים הבאים:

6. שיכון ובניה

צרכי השיכון בארץ יבואו על סיפוקם על־ידי מפעלי השיכון של הממשלה ומוסדות־ציבור ועל־ידי הבניה הפרטית. לתכנית הבניה הציבורית שתי מטרות: ראשית, חיסול המעברות והעברת תושביהן לבתי־קבע; דבר זה מצריך בניה של 12,000 יחידות־מגורים חדשות. שנית, סיפוק הצרכים הדחופים ביותר של תושבי משכנות־העוני וגרי דירות צפופות מדי, ביחוּד בישובי העולים; למטרה זו יש לבנות בשבע השנים הבאות 30,000 יחידות־דיור. בסך־הכל ייבנו 42,000 יחידות־דיור. לתכנית־בניה זו תהיה חשיבות רבה בהתפתחות המשק הלאומי, ולא מבחינת התעסוקה בלבד. ענף הבניה משפיע תמיד במידה ניכרת גם על פיתוח המכרות, התחבורה ועל הייצור חמרי בניה. תכנית הבניה תעסיק בממוצע לשנה כ־10,000 עובד בענפי הבניה, החיצוב ותעשיית חמרי־הבניה. כדי לבצע תכנית זו – כולל בניני־ציבור מסוימים, כגון בתי־ספר, גני־ילדים וכו' – תידרש הממשלה להשקיע 110 מיליון לירות, ששיעורן 65% מכלל הוצאות הבניה. 35% מהוצאות הבניה יכוסו על־ידי המשתכנים עצמם ועל־ידי גורמים אחרים.

מלבד ההשקעות בשיכון ובניה נצטרך להשקיע בפיתוח כבישי הארץ – וכבישי־גישה לכפרים ולאזורי־תעשיה חדשים בכלל זה – 36 מיליון ל"י.

בסך־הכל נהיה זקוקים בתקופה של שבע שנים לסך 765 מיליון דולר ו־1,092 מיליון ל"י, לפי פירוט זה:

 

הרחבת היצוא    🔗

אם יושקעו סכומים אלו במועדם, ואם יתפתחו ענפי משקנו לפי התכנית, מה תהיה ההשפעה על מאזן תשלומינו?

אנוּ מקווים, שהערך המוסף מיצוא התוצרת החקלאית, כולל הדרים, יגדל בשנת 1960 ל־50 מיליון דולר לשנה. הערך המוסף של יצואנו התעשייתי, ובכלל זה יצוא המחצבים, יגדל במשך אותה תקופה, לפי המשוער, ל־53 מיליון דולר. היצוא הסמוי באותה תקופה, דהיינו רווחי אניותינו ומטוסינו והרווחים מפיתוח ענף התיירות, נאמד ב־18 מיליון דולר. כל ההכנסות מן היצוא יסתכמו איפוא ב־121 מיליון דולר.

 

הגרעוֹן הנקי ב – 1960    🔗

הצורך הכולל בסחורות־יבוא למטרות צריכה בשנת 1960 נאמד ב־196 מיליון דולר. לאחר ניכוי הכנסות־היצוא המשוערות שלנו, יפחת הגרעון הנקי לצריכה מ־145 מיליון דולר בשנת 1954, עד 75 מיליון דולר ב־1960.

כך נצמצם את גרעוננו לצריכה ב־70 מיליון דולר תוך שבע שנים, ב־10 מיליונים דולר לשנה, בממוצע. סבורני, שזהו אומדן זהיר: אין הוא מביא בחשבון את האפשרויות של גילוּי נפט בישראל, אף־על־פי שכבר הוחל בקידוחים לחיפוּש נפט. אין האומדן כולל את פירותיהן של כל ההשקעות שכבר הושקעו; למשל, רוב הפרדסים שניטעו ישאו פרי רק כשנתים אחרי כן.

 

סיכוּם הצרכים    🔗

מה יהיוּ איפוא צרכינו במטבע־חוץ לסיפוק התצרוכת ולביצוע תכנית ההשקעות, שפורטה במאמר זה, בשבע השנים הבאות?

לצריכה נהיה זקוקים לסכום של 735 מיליון דולר. הגרעון לצריכה יהיה, בממוצע, 105 מיליון דולר לשנה. להשקעה יידרש סכום של 765 מיליון דולר. 210 מיליון דולר – 30 מיליון דולר לשנה – יש להפריש לפרעון את מקורות ההכנסה הבאים:

בקבלת השאר בסך 875 מיליון דולר (היינו, 125 מיליון דולר לשנה) נצטרך לסמוך על מקורות יהוּדיים בעולם, ובעיקר על יהודי ארצות־הברית, לעומת כ־90 מיליון דולר, שסיפקו מקורות יהודיים שונים אשתקד. אנו מקווים להגברת מאמציה של יהדוּת העולם, לא רק כדי לקיים את הרמה הקודמת, אלא אף כדי להגדילה ב־35 מיליון דולר מדי שנה בשנה.

 

השקעות פרטיוֹת    🔗

מדיניותנו המפורשת היא, לעודד השקעה פרטית ע"י תושבי הארץ ותושבי־חוּץ. בעבר עשינו את כל הניתן כדי לעודד השקעות גם על־ידי החוק לעידוּד השקעות־הון, וגם על־ידי הקמת מרכז להשקעות. ממשלת ישראל זקוקה לכך ורוצה, שמספר מאכסימאלי של משקיעים פרטיים יבואו לארצנו וישתתפו בפיתוחה. אילו היה זורם לארץ זרם גדול של הון פרטי, ממילא היוּ מתרחבות אפשרויות הייצור שלנו, ותקופת מאבקנו הכלכלי היתה מתקצרת. עשינו ונעשה לעידוד המשקיע הרציני.

אך בכל מקום ובכל שעה שזרם ההון הפרטי לא יספיק, יגויסו אמצעי ציבור לביצוע משימת הפיתוח. חלילה לנו להפסיד זמן. לפיכך יוסיפו חלק גדול מן העול והרבה מן האחריות לפיתוח אוצרותיה הטבעיים של הארץ, מימיה, מכרותיה, הכוח, החקלאות, ובמידה רבה אף התעשייה, להיות מוטלים על שכם הממשלה.

מובן, שפיתוח כלכלת הארץ, בהתאם להצעות התכנית שהובאה כאן, הוּא בגדר האפשר אך ורק בדרך של שיתוּף מלא ואחריות הדדית של יהדוּת העולם ויהוּדי ישראל.