בכינוס ארצי של באי־כוח סניפי המפלגה, 1943
אין בדעתי למסור הפעם דין־וחשבון מפורט על פעולות המזכירות. דבר זה כבר נעשה בחלקו בכינוסים הקודמים, והוא נעשה בכל שבוע מעל דפי ‘הפועל הצעיר’. אגיד במשפטים ספורים מה היה חוט השני בפעולתנו בחדשים שהקדשנו למלאכת האירגוּן של המפלגה. הרעיון המרכזי היה להחזיר למפלגה את מלוא הסמכות. הרי בזאת רוצה כל חבר כשהוּא שוקל בדעתו מה צריכה להיות המפלגה. בפעולתנו השתדלנו להביא בחשבון את התביעות שנשמעו בסגנונות שונים לפני הבחירות לוועידה האחרונה ולקודמתה. מה טענו החברים כלפי המפלגה? אמרו האומרים, שבעצם אין לה דמות של מפלגה. בענין זה נחלקו הדעות בין מחמירים ומקילים, המחמירים אמרו שאין מרכז, אין דיוּן, אין החלטות והכרעות, איש הישר בעיניו יעשה, קיימת רק איזו אינטואיציה משותפת של חברים, אשר הניחו במשך עשרות בשנים יסוד לתנועת־הפועלים, ולהוויתנו בציונות ובישוב. אבל אין זו מסגרת מספיקה לחיים מאורגנים ותקינים של מפלגה גדולה, האחראית, לרבבות חבריה בהסתדרות, לציונות, לישוב, ויש צורך לקבוע עמדות ולעמוד בשער, ולשם כך יש צורך לבדוק, לדון ולהכריע.
המזכירות רצתה להיות נאמנה לרצון שולחיה להחזיר למפלגה את תוכנה. לאור רעיון זה פעלנו. אמרנו: מפלגתנו חייבת לגדול. אותן שתי רבבות החברים, שוועידת כפר ויתקין קיבלה בירושה, נמצאים אתנוּ מימים ימימה. זה שנים שלא נעשה מאמץ להכניס למפלגה אלפים ורבבות חברים המגשימים כמונו, החיים את חיי המפעל הציוני הסוציאליסטי בארץ. לא קראנו להם. השתדלנו לחדש את המפלגה המושתתת, כפי שנקבע ביסודותיה, על חופש המחשבה ומשמעת הפעולה ושיתוף כל הכוחות לביצוע דבר המפלגה. מפלגה של חברים ולא מפלגה של גושים ושל סיעות, לא פדראציה של מפלגות. אם יש צורך במסגרת מלבד ההסתדרות – הרי זאת מפלגה שאין חציצה בינה לבין החבר. לכך כיוונו את עבותדנו ומאמצינו. יש לנו רושם, שהשגנו דבר־מה, שהחיינו במשך החדשים האלה את הפעולה, שהחיינו בלב רוב החברים את ההנחה הפשוטה: אם רוצה אתה במפלגה חיה, משפיעה, מכוונת ומחנכת, תן לה את עצמך! אי־אפשר לנו להוציא את עצמנו מתוכה ולתבוע ממנה שתהיה דבר של חשיבות ותעשה דברים של חשיבות. אי־אפשר שיהיו במפלגה חברים, אשר חלק חשוב מחייהם הפוליטיים מוקדש לאירגון אחר או למסגרת אחרת, שגם שם חובות וזכויות להם ומשם הם באים לוועידת המפלגה מאורגנים ומוכנים, כאילו אין הוועידה אלא פוֹרום טכני. מבחינה זו עשינו משהו. אולם אנו רחוקים מההרגשה, שעשינו את הניתן לעשות והשגנו את הניתן להשיג תוך שמונה־תשעה חדשים של פעולה. העובדה, שהצלחנו לגייס עד עתה רק 25–30 חבר לפעולת המפלגה וההסתדרוּת, מעידה על כך. יתכן שיש בכך הישג כלשהו, כי זה זמן רב, לא ניתן למפלגתנו לפנות ישר לחבר או לקבוצה, לאגוּדה, או לישוב, ולדרוש חברים לעבודתה. חברים עשו תמיד פעולות רבות ושונות והאמינו שהם עושים את שליחות המפלגה, אבל לא המרכז שלָחַם. הם פעלוּ כחברי המפלגה, ויכלו להגיד: אנחנו שליחי המפלגה, ואילו המפלגה לא יכלה להכחיש את שליחותם. עתה רצינו לתת גם בענין זה את הסמכות למפלגה. המפלגה פונה אל חבריה ומבקשת מהם להתגייס לפעולות, אם הם רוצים במפלגה חיה. חבר הוועד־הפועל, המרכז החקלאי או הסוכנות היהוּדית הוא שליח המפלגה, אם המפלגה החליטה על שליחותו ואם הוּא מקבל על עצמו את מרותה.
בסוף שמונה חדשים אלה, אני אומר לעצמי: נכון, משהו הזזנו, משהו ליכדנוּ, חברים הבינו שעליהם לקבל חובות, שאין מפלגה נבנית ללא השקעת כסף וכוחות. קיומה תלוי במאמץ החברים, בדאגתם וחרדתם לה. אבל אם המפלגה זקוּקה עוד לחמישים איש (ומספר זה אינו מוגזם, בשׂים לב לצרכים), למערכת־התפקידים הגדולה של חיינו – קשה הדבר לבצע כקריעת ים־סוף. כבר נתעוררו חיים במפלגה, אבל ההרגשה היא שכל מה שעשינו שוב אינו מספיק. אנחנו צריכים לעשות הרבה יותר, ובמועצת המפלגה תבוא התביעה ליצור את הצבת הזאת, את הכלי שיאפשר למרכז ולמזכירות להעלות עוד חברים מתוך נבכי התנועה לפעולות המפלגה. אנחנו חייבים עכשיו לפעול בממַדים גדולים ברחבי תנוּעת פועלי ארץ־ישראל לקראת ימי־ההכרעה הבאים עלינו, ולא ייתכן שרבבות רבות של פועלים בארץ־ישראל יהיוּ מחוץ למעגל המחשבה הפוליטית והחרדה הפוליטית. אני יודע שחרדה זו קיימת בעומק לבו של היחיד, אבל על מפלגתנו מוטלת החובה להפעיל חרדה זו ולהניע את החברים לפעילות מחשבתית ופוליטית. על הכינוס מוטלת עבודת הכנה ראשונה במקומות, שכן לא די בהחלטות המועצה. טוב לתנועה כשהיא מחליטה במועצותיה וּועידותיה דברים שכבר בשלו בהכרת החברים. משהו הבשיל ומשהו קצרנו במשך החדשים האלה. נדרשים לנו יבולים נוספים: ראוּי לחברים הפעילים, בשובם לבתיהם, ליצור בעבודתנו אווירה שתעורר רצון ולהט נפשי להירתם לעבודת המפלגה.
ועכשיו לענין אחר: ועידת כפר ויתקין קבעה למפלגה מסלול ברור ומסוים. המזכירות פרשה את ההחלטה כך: הרשות בידה להגיע גם לסוף פסוק, אבל מחובתה לעשות מאמצים במידה מאכסימאלית כדי שלא להגיע לידי קרע. אתם יודעים מה עשתה המזכירות בענין זה. רבים מחברי המפלגה רטנו ורגזו על המזכירות ושאלו בשם מי היא נכנסה למשא־ומתן עם סיעה במפלגה, אשר ועידת כפר ויתקין, ועל כן גם המפלגה כולה, אינה מכירה בקיומה? אכן, המפלגה אינה מכירה בקיום סיעה מאורגנת בתוכה, אבל המזכירות נכנסה אתה במשא־ומתן, כי האמינה וקיוותה לתוצאות חיוביות. היוּ חברים שאמרו: מה החפזון הזה? נפל דבר קשה בין חברים בעיר אחת. לולא התעקשתם בוועידת כפר ויתקין ולולא החברים שהוצאו מהמפלגה אחרי מועצת כפר־סבא1 – היה הכל בא על מקומו בשלום. חשבנו, כי ראוּי להוציא רוח מהמפרשים שלהם, שכדאי לעשות מאמץ מחודש, להקשיב שוב ושוב לדברים הנאמרים ולחפש במשותף דרך לגירוש השדים המרקדים, כדי להקים מפלגה חברית אחת, בעלת סמכות, מפלגת חברים עם זכוּיות שוות וחובות שוות.
החברים יודעים, שלאחר כפר ויתקין עשינו הסכם כתוב וחתום עם סיעה ב‘, שלפיו התחלפו כל פעילינו בבית־ברנר, בין אשמים במחלוקת ובין שאינם אשמים. אמרנו: נעלה אותם על מזבח שלומה של המפלגה, וכן עשינו. בין סעיפי ההסכם היה סעיף אשר הצדיק את מעשה המזכירות: אמרנו לקחת לפעולה בבית ברנר חברים חדשים מתל־יוסף ויגור, מכנרת ודפנה, אנשים ‘טריים’ מעם המחרשה, שצריך להניח, כי רב ביניהם המשותף, ולמסור להם את הענינים במקום הזה. נפתח להם אפשרויות פעולה, יחפשו דרך, אולי יצליחו. אם יתגלעוּ חילוקי־דעות ביניהם – הם ממשיכים לפעול כסיעה אחת במליאת מועצת פועלי תל־אביב, מביאים את חילוקי־הדעות לפני המפלגה ומקבלים את מרותה. זה היה הסכם חתום וכתוב (צר לי שהגענו לידי כך, שבין המפלגה ושליחיה, נדרש הסכם חתום). עברו חדשים. מתוך טרדות ומתוך רצון להימנע מהתערבות־יתר לא התענינו חברי מזכירות המפלגה זמן מה במתרחש בבית־ברנר. חשבנו: הטלנו את האנשים לים הזה – ילמדו לשחות. אם יידרש – נבוא לעזרתם, והנה החלו מגיעות למזכירות המפלגה קובלנות מרות מצד חברים, שהענינים אינם כשורה, שאידלסון ואיסרזון2 אינם יכולים להסתדר ביניהם. אמרנו: שמא אין הם צודקים, שמא יש כאן התעקשות בעלמא על אי־אלה דברים? הבה נשמע מה אומרים שאר החברים. עשינו בזה את הדבר האֶלמנטארי, המקובל לא רק בין מפלגה לבין חבריה, כי אם בין אנשים השייכים לשכבות ומעמדות שונים. גם בהסכם גופו כתוב, שחברים אלה חייבים במקרים מסוימים לקבל את מרות מוסדות המפלגה, ורצינו לשמוע מהו הענין – אולי סידורו קל. חברים, לא הגענו לכלל בירור זה. אלה שהתחייבו לקבל את מרוּת מוסדות המפלגה, לא באו לישיבה, ובפעם השניה הודיעוּ לנו שלא יבואוּ ואמרוּ, שאם הכוונה היא שבכל שאלה יקראוּ להם ‘צוֹּם רבי’ן’ – הם לא יבואוּ. קבלת מרותה של המפלגה התחלפה להם ב’שלעפן צוּם רבי’ן’… וזו היתה התחלה. בכל מקרה שרצינו להתיעץ עם חבר סיעה ב', העובד באיזה מוסד, או לקבל ממנו אינפורמציה, לא נענינו. החבר הנדרש לא בא ולא חשב זה סותר את זכוּתו להיות שיח המפלגה. שכן אין אדם יכול להיות שליח המפלגה, אם אינו נכון לשמוע את דעתה ולמסור לה דין־וחשבון.
אין צורך, חברים, להיכנס בפרטים. אם חברים שנבחרו למטרה מסוימת ובתנאי מפורש שהם מקבלים את מרות המפלגה, ואף חתמו על הסכם, אינם מקיימים את ההסכם וחושבים כי שרוּי להם להמשיך בתפקידם – זהוּ סוף פסוק של מאמצים וכל משא־ומתן שהוּא עם סיעה. החברים הללוּ ביקרוּ את המפלגה, תבעוּ ממנה דברים; האמנו, שאם תוך חצי שנה של פעולה נוכיח וניווכח, שהמפלגה יכולה להיטיב דרכה – יחזרו בהם החברים האלה מביקרתם. והנה הוכח: אמנם בהצנעה גדולה, – שלא הרי המפלגה בשנה זו כהרי המפלגה בכל השנים. ולכן אני אומר: זה סוף פסוּק. ואם תשאלוני: והסיעה מה? אני מסיק מסקנה: לגבי המפלגה היא אינה קיימת עוד כסיעה. קיימים חברים, שמהפלגה תדון אותם לפי התנהגותם, לפי חייהם במפלגה. נדמה לי, שזוהי המסקנה היחידה, שהמפלגה כולה חייבת להגיע אליה.
התקיים כינוס של סיעה ב', כינוס פומבי, עם בחירת מוסדות, עם תשלוּם מס, עם שוברות־מס מודפּסים, עם מודעה: ‘מפלגת פועלי ארץ־ישראל (סיעה ב'), סניף פלוני’. אילו רצינו לעמוד על קוצו של יוד, ניתן לנו לומר שזה גובל בגניבת־דעת. אי־אפשר להשתמש בשמה של המפלגה בלי שמרכזה נתן רשות לכך. לשמה של מפלגת פועלי ארץ־ישראל ערב המרכז בלבד.
נראה לי, שכבר תמה תקופת המשא־והמתן של המפלגה עם הסיעה. תקופה מסוימת סברו חברים, שאם על־ידי ויתור ניתן להפיג הרגשת דכאון או עלבונות אצל מישהו, או להוציא חששות וחשדות מלבו – חייבת המפלגה לעשות זאת. ברגע שנוכחו, שאין בכך כל תועלת– תמה פרשת המשא־ומתן. בקרוב תתקיים מועצת המפלגה. למועצה תובא לדיוּן ולאישור חוקת הבחירות במפלגה ועל פיה תחיה המפלגה. ייתכן שנצטרך לבוא בקרוב לוועידה על יסוד החוקה הזאת, ואני מקווה, שהוועידה תתקין את חיי המפלגה: חסל סדר סיעות.
המצב הזה מחייב את המפלגה להגביר את יכולתה, כוחה וגידולה. הימים האלה אינם ימים רגילים. כולנו עתידים ליתן את הדין, אם נישאל פעם במה עסקנו ועל מה בזבזנו כוחות בימים אלה. הכרחית התגייסות של חברים לבנינה ושכלולה של המפלגה. זה יביא באופן ממשי לידי כך, שהמפלגה לא תכיר בסיעות – היא תדע ותדון את חבריה על פי חייהם, התנהגותם ופעולתם. והחברים שוב ידונו גם אותה על פי פעולתה, חייה, התנהגותה. אני מאמין שהדבר תלוּי עכשיו בנו, כשם שהיה תלוי גם בחדשים אלה. במאמץ זה הגענו עד הלום ויש לי הרגשה ברורה, שהמפלגה עלתה על דרך של חברוּת ומשמעת.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.