במועצת חבר־הקבוצות, חשוון תש"ד

כשאני משתתף באיזה חגיגת יובל בתנועה, המזכירנו, כי הנה שוב עברוּ עלינו בארץ כך וכך שנים תוקפת אותי חרדה: מה עשינו, מה ביצענו? מה השגנו בתקופה זו? עברו עלינו עשר שנים. יודע אני שבזמן זה נעשו דברים בארץ, בישוב ובציונות, ונעשו גם דברים בחבר־הקבוצות. אתמול הזכירו כאן כמה מהישגינו – ואין הם פחותי־ערך. אבל כשם שחזקה בי ההרגשה, כי צריכים היינוֹּ להיות כיום מיליון יהוּדים בארץ־ישראל ולא ששים רבוא (אין צורך להיות חולם חלומות כדי לחשוב, שאפשר היה להגיע לכך) כך מרגיש אני, שגם חבר־הקבוצות, המונה כיום 7000 נפש, בקירוב, יכול היה להגדיל את מספרו באותם אחוזים החסרים עד כדי מיליון יהוּדים בארץ. אלא שהציונות לא הצליחה לדלות את כל האפשרויות, וגם אנו, חבר־הקבוצות, לא דלינו את כל הניתן לדלות. עבר זמן יקר. מי יודע אם אותם ארבע מאות אלף היהוּדים החסרים למיליון יוכלו לבוא מחר לארץ־ישראל, מי יודע אם עודם קיימים.

נראה לי, שענין זה צריך לשמש נקודת־מוקד בכל דיונינו, להעסיק את תנוּעתנוּ כולה, את ההסתדרוּת כולה, את המפלגה כולה, את כל אירגוני־ההתישבות ואת חבר־הקבוצות בתוכם. כולנו אומרים בכל הזדמנות: התכוננות לקבלת עלייה. תהיה זו טעות פאטאלית, אם ננתר אל הבלתי־ידוּע ונגיד: תיגמר המלחמה, ייפתח העולם – אז אפשר יהיה לקלוט. השלום – ייתכן וכבר הוֹּא נעשה והולך בעצם ימי המלחמה, בכל אופן, נעשים כבר סידורים לקראתו אם נסתפק בדיבורים ובמחשבות, הרי בבוא שעת המעשה יהיה אולי מאוחר, ונפסיד הרבה דברים. אני אומר: חבר־הקבוּצוֹת כמכשיר מארגן, כמכשיר תנועתי, בוודאי שהחמיץ הרבה הזדמנויות מתוך כל מיני הלכי־רוח. היה דבר בחבר־הקבוצות, שהביאו להפסיד אפשרוית של פעולה והתרחבות. נדמה לי, שמועצה זו עומדת בשטח זה על קצה הגבול ולכן רואה אני את מרכז הכובד בנכונותנו הנפשית לנסות לממש מהיום והלאה את הדברים שאנחנו מרבים לדבר עליהם.

איך נעשה זאת? יליניק ציין, כי בידו רשימה של 130 חברים, מועמדים לשליחים אל אותו חלק של הגולה אשר לחבר־הקבוצות גישה אליו. דבר זה דורש תקציב. יודע אני שלא בנקל תיעשה הפעולה, אם לא נהא חדורי הרגשה עמוקה שהנה מגיעים ימים – והם אולי כבר הגיעוּ – המחייבים לנסות לממש את הדיבוּרים על נכונות ועל פתיחת שער. אני מצטרף לדעתו של יליניק, שחבר־הקבוצות לבדו – כשם שהקיבוּץ המאוחד לבדו – כשם ש’השומר הצעיר', בהסתייגוּת מסוימת, לבדו – לא יקיף את העבודה ברחבי הגולה. חבר־הקבוצות בלי ההסתדרות, בלי המפלגה – יעשה אך מעט. ואם מדובר ב־130 איש – ראוּי להכפיל את מספרם, לכל הפחות. נכון, יש מחסור באנשים, העבודה רבה וקשה, החיים הם לפעמים ללא נשׂוֹא. אבל אם אנחנו מדברים ברצינות על נטיית שכם – אם לרבבות או למאות אלפים או למיליונים – בוודאי שלא נעשה את הדבר בלי 130 החברים הנדרשים לשליחות; אולם, אין די בכך. עלינו להעמיס על שכמנו את ביצורה וחיסונה של המפלגה לקראת הימים הבאים.

חברים נגעו בקצה המזלג בעניני הנוער, אשר לא יתבררו במועצה זו בירוּר יסודי, אלא בדיוּן נפרד שיתקיים אולי בעוד כמה שבועות. אסתפק בציוּן העזובה בשדה־פעולה זה. על כל פנים, במה שנוגע לחבר־הקבוצות. גם מלאכה זו לא תיעשה בלי עזרת חברים.

עלי להגיד, שאיני מרוצה מהוויכוח המתנהל עכשיו אצלנו על מכסת הקרקע. כולנו חטאנו במשך שנים בענין זה. עוד מעט ונתחיל להתאונן שאין די קרקע לדגניה. נכון, שהחילונו בעשרים משפחה, ובינתיים הגענו לשבעים וחמש. אבל בענין זה נדרשת זהירות מיוחדת במינה. איננו יכולים להגיד היום בדיוּק את ההיפך ממה שאמרנו כולנו עוד אתמול. כמובן, יכולים חברים לטעון שאין להם כדי קיומם. עלי להגיד להם, שאינני מאמין, כי בהתישבות ההררית הפתרון הוא במכסת קרקע יותר גדולה. מבחינה זו צדק בהרבה וייץ. הוא איננו צודק, בהשוותו את המתישב שלנו למתישב הערבי, ואיני מניח, כי איננו יודע את ההבדל בין רמת־חיינו ורמת־חייו של הפלח הערבי. יש בדבריו משום הגזמה, ואני סבור שאפשר והוא זורה מלח על הפצעים. אף־על־פי־כן, אין לי עדיין הרגשה שכבר שמנו את הדגש באות הנכונה, כי באמת פתחנו כבר את חרצובותיו של ההר, של השטחים הגדולים האלה, התופסים את החלק הגדול של ארץ־ישראל (כולנו רוצים עכשיו במנת החלוציות הזאת של ההתישבות וההיאחזות בהרים), אם לא לחשוב את הנגב. כמובן, בינתיים קשה. סוף־סוף, את ראשית צעדינו בהתישבות עשינו בשפלה ולא בהר, ובינתיים הגיעוּ העמקים לסטאנדארט מסוים. אך אותה התנוּעה ואותה ההסתדרוּת ואותו החלוץ מצוּוים להתחיל מחדש. נזכור, שהימים הראשונים לכיבוּש תל־עדשים לא היוּ דומים ודאי לימיה של נהלל עכשיו, או של כפר־יהושע.

בדברו על משקי ההרים,הזכיר י. ברץ מפעלי מלאכה וחרושת ועבר מיד, בקפיצה אחת, למפעל בתי־ההבראה, כמפעל חרושת. חברים, אני חסיד נלהב של מפעל ההבראה במשקי ההרים ואמליץ עליו גם להבא, אלא נראה לי שיש כאן איזו הגזמה, שכן יש לגשת לענין ביתר זהירות. כאשר ישובים בעלי יסודות חקלאיים מספיקים, בעלי קרקע ומים, מקימים גם בתי־הבראה ומכניסים גוון של שירות בבית־הבראה, אשר אינו הולם את מעמדם ועומד בסתירה לחייהם שלהם, נדמה לי שמן הדין להזהירם על מעשה זה. עלינו להוסיף ולחקור את דרכו של ענף זה. דומה שהפרזנו בדבר. כמובן, יש אוויר טוב בהרים, וטוב יהיה אם יהוּדים, במקום לנסוע להרי קפריסין, יעלו להרים שלנו. בכל זאת יש לשמור על המידה. איך לעשות זאת? פעם הצעתי במרכז החקלאי לקבוע ועדה לענין זה, מעין מוסד מפקח. אם פגעתי בזה בהרגשת החברים העומדים להקים מחר בתי־הבראה במשקים – ואני בעצמי אומר לעשות זאת – אבקש סליחתם: לא לכך נתכוונתי.

אשר למפעלי מלאכה וחרושת, כענפים מסייעים בהיאחזותנו בהרים. בשטח זה לא נעשה עד עכשיו כל מאמץ. על זה אני קובל. אם יש הצדקה למפעלי מלאכה וחרושת בישובים חקלאיים, הרי זה קודם כל בישובי ההרים, כי בלעדיהם אין שם כדי קיום לאדם. אל לנו להתפרנס רק מן ה’אוויר'. אמנם גם זה ענין. המחשבה הקולקטיבית שלנו עוד לא העלתה דבר שיש בו משום פתרון של קיימא להתישבותנו בהר. הנכון הוא, שעוד לא התישבנו בהרים אלא במדרוני ההרים, למרגלותיהם, על־יד הכבישים הטובים. הגענו לשתיים־שלוש נקודות שהן באמת בטבור ההר, על פסגותיו. על הסוכנות והמרכז החקלאי לחפש אפשרויות להקמת ענפי־עזר, מפעלי חרושת ומלאכה שאינם מקובלים על הערבים, למען יוכל המתישב היהוּדי להיאחז בהרים. בשטח זה לא נעשה עדיין ולא כלום. אינני בא להאשים בכך את מזכירות חבר־הקבוצות, אין בכוחה בלבד להרים משא זה. אם בידי חבר־הקבוצות קרן של 5000 לא"י, הרי אין הכוונה שהוא ייעשה קולוניזאטור ויקדיש את כל הקרן למטרות התישבוּת בהרים. ארץ־ישראל משתרעת על 27 מיליון דונם אדמה – על הנגב ועל המדבריות, על ההרים והעמקים שלה. איננו יושבים לבדנוּ בארץ, והרינו יודעים להעריך כל קרקע. אבל אם רצה הגורל שחבר־הקבוצות יהיוּ לו הרבה יישובים בהרים, ומשום כך הענין לוחץ עליו יותר מאשר על אחרים. הוּא חייב ליהפך לנושאה של תביעה זאת. עליו להשקיע מחשבה ומאמצים רבים בבעיה, כיצד לקשור את החקלאות ההררית במלאכה וחרושת. דבר זה תואם את מטרתנו בפיתוח אדמת ארץ־ישראל לקליטה גדולה נוספת. אולי הודות להיאחזותנו בהר, הודות לחיפוש הפתרון לקיום בו, נהיה חלוציהן של מלאכות חדשות, תעשיות שונות, כיהלומים ותעשיית מכשירי דיוק, וכן תעשיות אשר משום־מה לא עסקו בהן בארץ, והתעשיה הגדולה בתל־אביב ובחיפה לא מצאה בהן עניין.

אשר לגושים – שותף אני לדעתו של הרצפלד, שאין לחלק את הארץ מבחינה התישבותית: חלק ל’השומר הצעיר‘, חלק לחבר הקבוּצות, חלק לקיבוּץ המאוחד. אך האם על זה מדובר כאן? אם כבר זכינו, בעוונותינו הרבים, לחלוקה כזאת – אין טעם שב’ים’ של התישבות זו או אחרת תימצא באיזו פינה נידחת קבוצה של חבר־הקבוצות ליצור 3–4 ישובים דומים בצלמם, השוכנים זה זה ליד זה. המנהג של השארת ‘שיריים’ (שיריים של שטחי־קרקע שנותרו אחרי חלוקתם לגופים שונים), שמהם תופרים מכנסים ל’יתום', מוכרח להיפסק. שנים מדבר חבר־הקבוצות בענין זה השכם והערב, ועל המרכז החקלאי להתחשב בטענה זו.