לאחר ההצבעה המכשילה בוועד־הפועל של ההסתדרות על התכנית המדינית המוסכמת של התנועה הציונית, בקשר למשלחת ההסתדרות לקונגרס הפועלים הבינלאוּמי ולקראת מועצת ההסתדרות הנ"א¹, ראינו לנכון לנסות ולהפעיל עוד פעם את ‘ועדת הוותיקים’². הנחנו שההתעוררוּת והזעזוּע, שעברו על הציבוּר לרגל הצבעת חברי סיעה ב' בוועד־הפועל, יאפשרו ל’ועדת הוותיקים' למצוא מוצא לקראת מועצת ההסתדרוּת מהמצב האומלל והמכשיל בו נכנסו והכניסו אותנו חברי סיעה ב' בהצבעתם יחד עם ‘השומר הצעיר’. בהזדמנוּת זו רצינוּ לנגוע גם בשאלה השניה – בשאלה האירגונית. לפי החלטת מועצת המפלגה היינו צריכים להביא לפני מועצת ההסתדרות הצעה להקדמת הבחירות בהסתדרות. על כן ניסינו למצות כל סיכוי וכל זיק תקווה לשמירה על שלמות המפלגה.

על אף מאמצינו לא הצלחנו להיפגש עם חברי סיעה ב' ימים רבים לפני המועצה והתכנסנו סמוך למושב הראשון של מועצת ההסתדרוּת. נוכחנו לדעת כי גם אצל חברי סיעה ב' ב’וועדת הותיקים' הבשילה הכרת הצורך להגיע בענין הפוליטי ליישוב הקו. לאחר בירור מקיף הוטל על ישראל גלילי ואליהו גולומב לנסח על יסוד הדברים ב’ועדת הוותיקים‘, הצעה לבירוּר השאלות האירגוניות. לא הגענו לידי כך וגברה ההרגשה, שחברי סיעה ב’ ב’ועדת הוותיקים' מתחמקים ואינם רוצים לטפל בסוגיה זו.

וכך הגענו למושב המועצה. בינתיים, לרגל מקרי הטירור בארץ הופסקה המועצה. נגשתי לי. טבנקין והצעתי לו להשתמש בהפסקה ולקיים ישיבות ב’וועדת הוותיקים' לשם דיוּן בסוגיה הפנימית של המפלגה. הצעתי נדחתה בנימוקים שונים שלא נראוּ בעיני.

בינתיים הוטל העוצר וניתנה שהות. בסוף העוצר הגיע אלינו הח' יצחק מאירסון מאשדות־יעקב ובידו פטיציה חתומה על־ידי 312 חברים מאשדות־יעקב, ביניהם חברי המפלגה, חברי סיעה ב' ובלתי־מפלגתיים, אותם בלתי־מפלגתיים ההולכים לאורה של המפלגה כל השנים, כואבים את כאבה ודואגים את דאגתה. היה זה מכתב־בקשה ל“וועדת הוותיקים” למנוע קרע במפלגה. לפני שהגיע מאירסון אל “וועדת הוותיקים” קיים שיחה עם בן־גוּריון ועם א. גולומבּ. הוּא ניסה גם לנסח הצעה קונקרטית.

הצעתו אמרה: המריבה תיפסק וחברי סיעה ב' ישובו למפלגה ומוסדותיה תוך נשיאה באחריות, פעילות וקבלת מרות. המרכז יעלה לדיוּן מחדש, אם מיד ואם כעבור כמה שבועות, את הבעיות האירגוניות של המפלגה במרכז ובסניפים. הסניפים ידונו בכך מחדש בהרחבה. כתום הדיוּן יועבר הענין לוועידת המפלגה, ומה שתחליט הוועידה הוא יקום. ההצעה נראתה לנו והזמנו את הח' מאירסון לישיבת ‘וועדת הוותייקם’, שהתקיימה כתום העוצר, לפני המושב השני של מועצת ההסתדרות. גם בישיבה זו לא הרגשנו רצון־יתר מצד חברי סיעה ב' לטפל בבעיה, האירגונית. באותה ישיבה, לאחר שעות של מאמצי שכנוע, לא הגענו לכלל מסקנה כלשהי אולם החל להבהב זיק־תקווה קלוש.

נאחזנו בהצעתו של הח' מאירסון וביקשנו לראות את ועידת המפלגה כראות הצבת הראשונה, שבעזרתה, ניחלץ מן המיצר. רצינו, כי לאחר בירורים נוספים נמסור את ההכרעה בלב שלם למוסד העליון של התנועה. עם ההסכמה המשותפת לכך נוכל להגיע לכלל הסכם בכמה הצעות נוספות המונחות על שולחן־הדיונים שלנו מאז מועצת־המפלגה הראשונה וישיבות ‘וועדת הוותיקים’ בירוּשלים.

התכוונו להצעת הח' י. שפרינצק, בדבר נסיון נוסף לבירור האפשרויות לאיחוּד ציוני־סוציאליסטי, המקיף את ‘השומר הצעיר’ ו’פועלי־ציון‘, כמו כן להצעת לוי שקולניק ולהצעת ד. בן־גוּריון וחברים אחרים, אשר הח’ י. טבנקין קיבלן בכללותן והשכיל להוציא מהן את ההנחה היסודית של התחסלות הסיעה, שעמה כל ההצעות קמות ונופלות. מאז מועצת ירושלים³ נוהגים חברי סיעה ב' לכנות את ההצעות הללו, חסרות העיקר ונטולות הנשמה, בשם ‘הצעות טבנקין’.

הובעה גם הסכמתנו לבחירות יחסיות לאותה הוועידה המכרעת, וכן לוויתורים מפשרים אחרים, אך בתנאי שקודם כל תיווצר אותה צבת ראשונה.

בחילופי פתקאות בין כותב השורות הללו ובין ה' ישראל גלילי נקבע, כי כוונת מאמצינו באותה ישיבה היא להגיע לעיקרי ההצעות במועצת המפלגה בירושלים בצירוף הצעת מאירסון על ועידה מכרעת, שתתקיים בכל אופן לפני הבחירות לוועידת ההסתדרות.

לאחר קביעת ציר הדיונים – אשר קצהו האחד הן העיקריות שבהצעות ירושלים, וקצהו השני – ועידה מכרעת ומחייבת את הכל ובכל השאלות האירגוניות – הוצעה ע"י הח' יוסף שפרינצק ועדת שנים. הח' גלילי דחה את קביעת הוועדה למחרתו, עד שיחליף דברים עם חבריו ויווכח, שאמנם יש לו תומכים להמשך משא־ומתן בכיווּן המסומן.

סיעת המפלגה במועצת ההסתדרות שמעה על הדיון הזה, אישרה אותו והטילה עלינו לחתור להסכם על יסודות אלה. הענין הובא גם לפני סיעה ב' ושם הוטל על ישראל גלילי וישראל אידלסון להיפגש אתנו שוב לשם שיחה והתרשמוּת נוספת, בלי שניתנה להם עדיין הזכות להגיע לידי הסכם. גם שיחה זאת נסבה על אותו ציר וחיזקה את הרושם ההדדי, כי לא מן הנמנע הוא להגיע לכלל הסכם על יסוד ועידה מכרעת לפני ועידת ההסתדרוּת, בצירוף העיקריות שבהצעות ירושלים. קיווינוּ, כי הענין יקום עוד בימי מושב המועצה. חיכינו להמשך הישיבה, לאחר שהחברים גלילי ואידלסון ישובו אלינו מיופי־כוח לנהל משא־ומתן, על־מנת להגיע למצע מנוסח ומוסכם, הטעון אישור סופי של מרכז המפלגה ושל הסיעה. בצפיה מתוחה חיכינו לאות מבשר טובות והנה במקום זה בא אלינוּ הח' אידלסוֹן ללא בשׂוֹרה. לפי דבריו לא הספיקו חבריו בסיעה להגיע לחילופי־דעות, וכי הדבר היה מחייב בין כך ובין כך כינוס ארצי שאין לכנסו בן־יום, ולפיכך אין בפיו כל תשובה וכל הצעה. הרגשנו נשיבת־רוח צפונית קרה.

לדעתו אין מוצא ואין עצה. ניסינוּ לבדוק אם הח' אידלסון מעונין בדחיית הדיון במועצה על הבחירות, למען הקל על המשא־ומתן, ונוכחנו כי אין כל היענות לכך. כמעט סיכמנו במשותף, שהגורל נחרץ וכי אנו יוצאים למלחמת־בחירות. וכאן נעשה עוד נסיון שלאחר יאוש, בהציענו להיפגש בימי הפסח לא כוועדה מוסמכת, מאחר שאין חברי סיעה ב' מוסמכים, כי אם כפרטים. והיה אם נצליח, נביא את הדברים לפני התנועה, ואם ניכשל, נכשלנו ונחריש.

לפיכך הופתענו כאשר במקום תשובה חברית וגלויה, דוחה או מקרבת את הצעותינו במשא־ומתן ממושך, מותח ומייגע, נפסק המגע לאחר כינוס הסיעה בחיפה. ובמקום להשיב לנו, הזדרזה הסיעה להריץ מכתב חוזר אל חבריה, רצוף הסברה המבוססת על הנחות ועובדות שאינן אלא אמת לחצאין, והלא ידוע, שאין לך דבר מסלף יותר מאשר אמת כזו. מחברי המכתב החוזר לא נחה דעתם עד שפסקו, כי 'סיום המשא־ומתן בהצעות אלו של מרכז המפלגה מוכרח להציג את מאמצי השלום כתכסיס שקוף, המכוּון למלחמת־הבחירות".

צר מאוד על חילול רגשי חברות ואחריות, צר על התרגשות אמת והחתירה הדרוכה להסדר במשך שבועות אחדים, יומם ולילה. היו אלה ימי אמונה ותקווה, שכן האמנו כולנו – כל חברי הוועדה משני הצדדים, וכן האמינו רבים אשר גונב אליהם מצב הדברים.

עלבון זה לא על נקלה יישכח.

בחול־המועד של פסח חודשו הפגישות והשיחות. החל משא־ומתן רציני ומעמיק. במשא־ומתן נשתזרו שתי וערב חוטים שמלפני מועצת ההסתדרות ומתוכה. עד מהרה הגענו לניסוח כמה סעיפים, מהם מוסכמים ומהם כמעט־מוסכמים. ענין אחד או שנים עדיין היו שנויים במחלוקת. הדברים המוסכּמים והמנוסחים כמעט מראשית המשא־והמתן הם:

1) שיבה לפעילות, לאחריות ולמרות המפלגה;

2) פעילות רעיונית ודימוקראטית במגמה להגיע לשלימות המפלגה ללא סיעות;

3) פעילות לאיחוד ציוני־סוציאליסטי מקיף ובשורה ראשונה עם ‘השומר הצעיר’ ו’פועלי־ציון' (פניה פומבית, בחירת ועדה מוסכמת לבירור פנימי ולמשא־ומתן; פעולה בציבור). הצעות מעשיות מפורטות אלו באו במקום ועידת איחוד, אשר חברי סיעה ב' הציעו תחילה וּויתרו עליה אחר־כך, בהתחשב עם הודעתנו הברורה בראשית המשא־ומתן, כי המפלגה לא תלך לשום ועידת איחוד עם מפלגות מאורגנות בטרם תוחזר שלמותה הפנימית. בהזדמנות זו גם הודענו כי בדעת המפלגה לקרוא לוועידת בּלתי־מפלגתיים בזמן הקרוב ביותר, וחברי סיעה ב' לא התנגדו לכך.

4) לפני הבחירות לוועידת ההסתדרות תתכנס ועידת מפלגה (הצעת גלילי אמרה: ואם יהיה צורך, יובאו לפניה לדיון ולהכרעה גם השאלות האירגוניות של המפלגה), אשר תדון בין השאר גם בשאלות האירגוניות. הוועידה תכריע בכל השאלות ותחייב את כל החברים.

5) עד לבחירות חדשות תקוים נציגות סיעה ב' במוסדות המפלגה וההסתדרות, כפי שנקבע לפני הוועידה בכפר ויתקין. בסעיף זה ויתרנו לבסוף לאחר משא־ומתן ממושך מאוד על דרישתנו להפקדת מנדטים וראינו בסיס להסדר הנציגות באסיפת־הנבחרים וברשויות המוניציפאליות בהצעת ויניה כהן.

6) שיתוף המיעוטים. לא הסכמנו לניסוח סעיף מיוחד על נושא זה מתוך נימוק, כי למעשה הם משותפים וכי מרכז המפלגה לא החליט על אי־שיתוף. הסברנו, כי המרכז הודיע על ביטול ההסכם, לפי שנראה לנו חד־צדדי כיוון שלפי התנהגוּת ‘השומר־הצעיר’ מתקבל הרושם, שאין ההסכם מחייבם לשום התחשבות ונוהג קואליציוני.

חברי סיעה ב' הסכימו להערכתנו את התנהגות ‘השומר־הצעיר’ בקואליציה והבטיחו ללחום בעתיד במשותף על אתיקה קואַליציונית הוגנת, אך תבעו את שיתופם המידי.

את הסעיפים הנ"ל, המוסכּמים והשנוּיים במחלוקת, הבאנו פעמיים לישיבת מזכירות המפלגה. הגינונו עליהם וקיבלנו את אישור המזכירות. נראה לנו, כי גם חברי סיעה ב' עמדו במגע עם סיעתם.

אחת הישיבות של הוועדה הוקדשה במיוחד לניסוח סופי של סעיף 4, הדן בדבר ועידת המפלגה ולניסיון להגיע לכלל סיכום בסעיף על שיתוף המיעוטים. בתוך דיון של שעת־רצון הציעו החברים ויניה כהן וגלילי, מוצא על־ידי כך שכל צד יוותר על סעיף אחד. נשאלנו לוויתור הרצוי לנו אחרי שיקול־דעת הסכמנו לוותר בסעיף הדן בשיתוף המיעוטים ודרשנו ניסוח ברור ומלא של הסעיף על הוועידה. עמדנו על כך והסברנו שוב, כי בעינינו הסעיף הזה הוא מסמר המשא־ומתן, וכי במפלגה שלמה ומלוכדת, ניתנים הרבה ענינים לסידור קל יותר, שכן הוויתורים אפשריים.

מחמת השעה המאוחרת ולפי בקשת חברי סיעה ב', הפסקנו את הישיבה וניתנה שהות לחברים להתיעץ עם שולחיהם.

למחרתו התכנסנו שוב. הח' ב. רפטור, שהשתתף גם הוא יחד עם הח' חנה למדן בישיבות אחדות, פתח ואמר: ‘החלטנו לעשות את הדבר’. הח' גלילי הוסיף, שחבריהם התרשמו התרשמות חיובית רבה מנכונותנו לוויתור בסעיף שיתוף המיעוטים, ראו בכך אות לנכונוּת כנה לחתור לקראת איחוד מקיף, והודיעו שהם מסכימים ללשון הסעיף על ועידת המפלגה, בנוסח המלא והמחייב שלנו. אנו הודענו, כי לשם מניעת אי־הבנות וטענות נציע פירוט שלם של שיתוף המיעוטים. מאז נקבע סעיף הוועידה כאבן־פינה בבנין ההסכם, אשר אין להזיזה או לעקרה. הסכמת חברי סיעה ב' לנוסח שלנו בסעיף הוועידה עודדה וחיזקה אותנו באמונתנו, כי גישת כולנו רצינית ואחראית. ידענו אמנם, מתוך השיחות הממושכות עם החברים, כי גם בחיק הוועידה תלין סכנה, וכי בתקופת המעבר ניתבע כולנו למאמצים גדולים, אירגוניים, רעיוניים ונפשיים כדי לסתום מתוך רצון טוב את הפרצות. כולנו חייבים לגלות מחדש בתוכנו את הכשרון למפלגה גדולה.

מתוך בדיחות־הדעת ניסחנו את הצעד הזה כנישואים ישראליים בניגוד לנישואים־לנסיון מחד גיסא ונישואים קאתוליים מאידך; אמנם נישואים ישראליים. יודעים גם את הגט, אבל ההליכה לחופה מלווה רטט וחרדה ותקווה בלב להקים בית נאמן בישראל.

לא תוכל להיות חזרה על ועידת כפר ויתקין. החברים מודים עכשיו בזכות הוועידה לקבוע, להחליט ולחייב. הצבת עשויה. היא תחלצנו מן המיצר במוקדם או במאוחר, שכן קיים ויכוח על משך תקופת־המעבר. מובן ומוסכם, כי ועידת המפלגה תתכנס לפני ועידת ההסתדרות. מועד ועידת ההסתדרות נקבע ואין לדחותו. בלית־ברירה נטינו להסכים לחפש במשותף דרך להמשכת תקופת־המעבר עד כדי 2 – 4 חדשים, כפי שביקשו חברי סיעה ב', באופן זה כאילו מצאנו מועד טבעי לוועידה, ללא קביעת ‘תאריך מעליב’ וללא דרישת ‘כניעה’.

את הסעיפים העיקריים המוסכמים הנ"ל הבאנו לישיבת מרכז המפלגה, אשר קיבלתם מתוך היסוסים וספקות, חרדה ותקווה, והטיל עלינו לסיים את המשא־ומתן. הודענו את מסקנת מרכז המפלגה לחברינו העומדים במשא־ומתן בבקרו של אותו יום שני בשבוע, שבו נתכנס הכינוס הארצי של סיעה ב' בחיפה. תוך השיחה החלה עמידה מחדש על ניסוחי דברים ועל תוספת חדשים לתקופת־המעבר וכו‘, דברים, שבמשך כל זמן המשא־ומתן לא שימשו ואינם משמשים גם עכשיו סלע־מחלוקת. במקרה נשאלה השאלה מה פשר ה’מרות’. הובן והוסכם, כי הכוונה היא לפירוש שניתן בזמנו להסכם בית־ברנר⁴, שנחתם על־ידי א. ציזלינג ואידלסון.

הודגש בין השאר דבר, שהיה מובן במשך המשא־ומתן, כי בתקופת־המעבר חייבת פעילות הסיעה ללכת ולהצטמצם, וכי אין לגרוס המשך הופעות פומביות נבדלות וכו'… שוב עלתה לבירור שאלת ועידת הבלתי־מפלגתיים, אשר משום־מה לא נראתה להם, אם כי הודוּ שאינם יכולים לאסור עלינו כינוס ועידה כזו; ואנו לא הודענו וחזרנו והודענו על כך, ולא שמענו מפיהם התנגדות ברורה. וכן כמעט שלא נשאר נושא לוויכוּח בפרשת שיתוף המיעוטים, כי תכנית השיתוף שלנו הניחה את הדעת.

נפרדנו ובלבנוּ פעמה תקווה, כי עברנו את הרכס התלוּל והגבוה. מכאן ואילך מתחיל מישור רחב־ידייי

חברינו למשא־ומתן נסעו לחיפה לכינוס ארצי של סיעה ב' ואתם המצע המוסכם ואי־אלו סעיפי־משנה ממדרגה שניה ושלישית, השנויים אולי בהבדלי־סברה מסוימים ובלתי מסוכנים בהחלט.

חיכינו לתוצאות חיוביות של הכינוס בחיפה. למחרת נועדה בגבת המועצה החקלאית. שמועות מדאיגות החלו מגיעות, המספרות על דחית הצעת ההסכם בכינוס סיעה ב‘. עצבות גדולה ירדה על כל המקווים והמאמינים. אחד מן המשתתפים בכינוס מסר לי, כי בעיקר חלקו שם על שני סעיפים והם: מועד הוועידה; הוא קרוב מדי, וזהו הליקוי העיקרי; והדבר השני שחריפותו פחותה: התנגדות לוועידת הבלתי־מפלגתיים בחדשים אלה. מששמעתי זאת, רווח לי במקצת. חיכיתי לתשוּבתם של חברי מסיעה ב’ ולהמשך המשא־ומתן, אם גם נידרש להכניס שינוי זה או אחר. שהרי כל עוד שאין מערערים את היסוד, יש תקווה.

למושב המועצה החקלאית הגיע גם הח' ויניה כהן מעין־חרוד – שהיה השותף למשא־ומתן. לשווא חיכיתי לדברי תשובה ממנו באותו ערב. למחרתו, עם הפסקת הצהריים, נגשתי אליו והזמנתיו לשיחה. נדהמתי בשמעי כי הסיעה דחתה את הצעת־ההסכם דחייה שלמה. אין הדבר תלוי בתיקון זה או אחר.

נאמר לי, כי אי־אפשר לייחס ערך עצמי ומכריע כל כך לוועידת המפלגה, שהרי עוד במשא־ומתן ב’וועדת הוותיקים' הראשונה בירושלים לא הסכים הח' י. טבנקין לקביעת תאריך להתחסלות הסיעה. אָפיה של הוועידה הוא יותר אופי של מעמד חגיגי אשר יברך על המוגמר, בתנאי שבתקופת המעבר תיווכח הסיעה, ורק לפי שיקול דעתה היא, שאכן אין לה צורך להתקיים.

לאור פירוש מחודש זה חשך עולמי. ראיתי את עצמי עומד על קבר התקוות, שתלינו בסיום החיובי של המשא־ומתן. שוב התחיל השטן מרקד. שהרי בגלל כך נכשל המשא־ומתן בירושלים. השיחה שיכנעתני, כי לב הענין נתפקע. הצבת נשברה בטרם חושלה. את מסקנתי זאת בצורתה התמציתית ביותר מסרתי לחברים אחדים מיד, וכך גם טלפנתי לח' בן־גוריון: ‘הדבר מת’.

בינתיים עבר יום ולילה. חששתי שמא בכל זאת נחפזתי בהסקת מסקנתי. למחרת ניגשתי שוב אל ויניה כהן ואמרתי לו: התרשמתי משיחתנו אתמול שלבו של הענין מת וזאת מסרתי לחברי. רשאי אתה להעמידני על טעותי. הלא בגלל שנים־שלשה חדשים של תקופת־המעבר לא תתן, ואסור לך לתת לענין להתפוצץ. אין ערך עוד לשנים־שלושה חדשים, אם לב העניין קיים, אם הוועידה היא מכרעת ומחייבת. הוא ענה לי: אמרתי לך אתמול ברורות כל מה שהיה לי להגיד. שאלתיו: האינך חושב, שיש טעם להתכנס שוב לישיבה, בהרכב שישבנו בו בשבועות אלה? סוף־סוף עבר משהו עלינו במשך הזמן הזה. על כך השיב לי: אתה אחראי כמוני – האם לדעתך יש צורך בדבר? אמרתי לו: קיימתם ישיבת מרכז, ודאי ניתנו לך הוראות, ועליך לומר אם יש לך צורך לדבר אתנו. הוא ענה: לא השתתפתי בכל המשא־ומתן (אם כי למעשה השתתף בתשעים אחוז של המשא־ומתן), ואידלסון חולה ושוכב ביגור. אמרתי לו: אין זה אסון, נוכל להגיע גם ליגור, אם יהיה צורך בדבר. חיכיתי לתשוּבתו.

באותו זמן נפגש בתל־אביב מ. נמירובסקי⁵ עם גלילי ונחל בערך אותה האכזבה שנחלתי אנוכי. גם נמירובסקי תבע להתכנס עוד לישיבה. בינתיים הגיע גם מאירסון, נר־התמיד אשר ליווה אותנו בכל הישיבות והדיונים של החודש הזה, וניסה שוב להציל. התכנסנו ללא חמדה רבה בערבו של אחד במאי בתל־אביב. בראשית הישיבה השתתף גם אידלסון. הוא ניסה להיות הקשה והמחמיר ולבטא כנראה את רוח ישיבת הסיעה בחיפה. הוא ניסה אפילו לערער על כך, שמועד ועידת המפלגה נקבע לפני מועד ועידת ההסתדרות. אולם גלילי העמידו על טעותו וקבע את המועד כמוסכם. דעתו של מאירסון לא היתה נוחה מכך. הוא יצא לרגל סידורי האחד במאי. נשארו בישיבה רק גלילי וּויניה כהן ודיברנו שעות. שוב אמרנו ברמיזה ובמפורש, כי בלית־ברירה נסכים עוד לכמה ויתורים. ביקשנו לגמור את הענין ב־1944. אם לא נוכל לכנס את ועידת ההסתדרות ב־1944 נקרא לפחות את ועידת המפלגה ב־31 לדצמבר ש.ז. כסמל לכך, שעברה שנה וקללותיה, ולקראת 1945 אנו מופיעים כמפלגה שלימה. אבל רמזתי גם על יותר מזה, אמרתי: אל תחשבו שבגלל שנים שלושה חדשים לאחר 1944 נפלג את המפלגה. העיקר שנקיים את הדבר המרכזי – ועידה מכרעת ומחייבת. והיתה לי הרגשה ברוּרה, ששני החברים פחדו שמא נרחיק לכת בוויתורים ונביאם לידי מצב קשה, שכן לא ניתנה להם האפשרות להסכים לעצם הענין.

אחרי ששאלנום שאלות אחדות יצאוּ השניים לחדר סמוך להתיעץ. ישבנו וחיכינו להם עד שנוכחנו, כי הם יצאו את הבית בלי להשיבנו דבר. זה מעיד על המצוקה הנפשית שלהם – הם לא יכלו לשבת ליד שולחן המשא־ומתן ולרקום יחד עמנו את השלום. אני מבין להרגשתם של ישראל גלילי וו. כהן. האמנתי להם ואני מתבייש במכתבם. הדבר היפה והחברי ביותר היה – להידום. לפני שמסרו לנו תשובה, לפני שכהן דיבר אתי – כבר נשלח ודאי לחברים גילוי־הדעת של הסיעה, חתום על־ידי בנדורי, בו מחללים את זכר שלושים הימים הללו, את מאמצינו הכנים, שלנו ושלהם. נאמר שם ברורות, שכל זה לא היה מצדנו אלא תמרון בחירות. אני נדהם מן העובדה, שגלילי וכהן אינם מנערים את חצנם מחילול־חברוּת זה. גם עכשיו איני מאמין שהם ישבו אתנו לשם רווח סיעתי־מפלגתי, ולא האמנתי שהם חושדים בנו בכך.

נסענו לאסיפות האחד במאי, והידיים רפות. אבל מאירסון לא שקט. עליו לחצה גם הפטיציה, החתומה על־ידי 312 מחברי אשדות־יעקב. בכל רגע קריטי היה שואל בישיבות: איך אשוב הביתה, מה אגיד לחברי? ומאירסון המשיך, בא אלינו ואמר: אני מציע שהוועידה תתקיים כעבור 10–12 חודש; בענין ועידת הבלתי־מפלגתיים ידון המרכז המלא, שישתתפו בו חברי הסיעה, ועוד כמה דברים כאלה. אמרנו לו: האם אתה סבור, שחשוב לנו ההבדל בין 10 או 12 חדשים? יש חשיבות פסיכולוגית לכינוס הוועידה ב־1944. אם הוועידה לא תתקיים ב־1944 וַתֵּר כאשר תוותר. אבל להווי ידוע לך – כך אמרתי לו – שלבי מת בקרבי, אינני מאמין עוד, אבל אם אתה רוצה – לך, אנחנו אתך.

יחד עמו קבענו ישיבה, ערב ישיבת הוועד־הפועל של ההסתדרות שעמדה לקבוע את תאריך הבחירות. כעבור זמן הודיע מאירסון שהוא דיבר עם החברים, והם אינם מסכימים כנראה גם להצעתו ולא יבואו לישיבה אלא ינסחו את דבריהם בכתב. הכוונה היתה, כנראה, למכתב שעמד להופיע מחר בעתונות. אני מבין ללב החברים. אין הם יכולים לשבת אתנו ליד שולחן הדיון. הם יודעים בוודאי את האמת, וקשה למרוד בה. למה לא בחרו בשתיקה, לשם מה הפירסום? לאלוהי הסיעה פתרונים.

במכתבם כמעט שאינו נזכר הסעיף על־דבר הוועידה, הסעיף המרכזי שהוא הרוח החיה והבריח התיכון של כל המשא־ומתן. לעומת זאת הם מתרעמים עלינו, שדרשנו מרוּת. והדבר כך היה: בשיחה האחרונה לפני נסיעתם לכינוס בחיפה אמר מישהו מהחברים, כי כדאי להבהיר את מושג המרות, הקבוע בסעיף הראשון עוד מימי ירושלים, ומיד נתברר שאין כל התנגדות לנוסח שנקבע בהסכם הידוע על בית־ברנר, אשר חתומים עליו ציזלינג ואידלסון, האומר, שחברי המפגה במוסד ההסתדרותי פועלים כסיעה, דנים ומחליטים יחד, ואם יש חילוקי דעות – מביאים אותם להכרעתם של מוסדות המפלגה. לא תבענו סעיפים מיוחדים ולא תנאים נוספים, מאחר שחברי סיעה ב' באותה ישיבה אמרו, שזה דבר מובן מאליו ומקובל עליהם. והנה במכתב שהופיע מלקים אותנו על חטא שחטאנו בדרישת מרות ‘שלטונית’. כנראה שמרות סתם, חברית־מוסרית, היא המרות שהמיעוט מטיל על הרוב. אולם מרות על המיעוט היתה בעיני סיעה ב' למרות ‘שלטונית’ פושעת ומדכאה.

אינני מניח, שחברים אלה לא היו כנים אתנו ולא הגנו על הענין בישיבת מרכזם. קשה לי גם להניח, כי החברים לא אמרו לנו דברי אמת, כשסיפרו לנו, כי הם מתיעצים מדי פעם בפעם עם טבנקין וציזלינג. אני יכול רק להניח, שקרה משהו פאטאלי ובלתי־צפוּי ברגע האחרון. הסיעה התל־אביבית לא נסעה לחיפה והחרימה כנראה את כל המשא־ומתן. הסיעה הועמדה לפני הברירה; קרע במפלגה או בסיעה. במאבק הראשון שבין מרות המפלגה לבין מרות הסיעה – זכתה הסיעה.

1944