כ“ח בניסן תש”ח – 4.5.1948

בישיבה הראשונה של מועצת העם, תל־אביב, בית הקהק"ל

רבותי! בשם מנהלת־העם אני מקדם בברכה את חברי מועצת־העם, אשר הישוב והתנועה הציונית הטילו עליה לטכס עצה, כיצד להדוף התקפות אויבינו נגד הישוב ונגד תקומת עם ישראל במולדתו, וכיצד לארגן את עצמאותנו הלאומית במולדת, את הקמת מדינת ישראל.

בראש וראשונה נרכין ראשינו ונעמוד דום לזכר החללים, אשר מסרו נפשם בגבורה ובאמונה על קידוש המולדת וחירות האומה.

מועצת־העם תשלח להורי מגינינו הגיבורים, וביחוד לאמותיהם, את הוקרת העם היהודי על האבידות היקרות. על בנים אלה יאמר העם היהודי: אשרי יולדתך. חללים אלה הם חוליות חדשות – חוליות של צער, כבוד ותפארת – בשלשלת ההיסטוריה הארוכה בת אלפי שנים, המרתקת את עם ישראל לארצו.

רבותי! על המועצה ועל מנהלת־העם הוטלו שני תפקידים: בטחון והקמת המדינה. שאלת הבטחון איננה ענין חדש בישוב. בשבעים השנים האחרונות, מאז קם הישוב מחדש, הוטל עליו לדאוג בעצמו לבטחונו. אולם דבר זה נעשה בתוך מסגרת ממשלתית, ידידותית או בלתי־ידידותית – אבל במסגרת ממשלתית קיימת, אשר היתה חייבת במידה ידועה בשמירת החוק והבטחון של התושבים. בטחון הישוב נתקיים במשך עשרות השנים האלה על־ידי כוחות מתנדבים, איש איש במקומו, אשר קיבלו אימון אלמנטרי ורכשו לעצמם ציוד פרימיטיבי.

שאלת הבטחון שעמדה לפנינו במחצית השנה האחרונה, שונה בטיבה, במהותה, משאלת הבטחון שעמדה בפני הישוב במשך כל השנים. הפעם הוכרזה עלינו מלחמה. והפעם אין עוד בארץ כוח ממשלתי, שרוצה ומוכשר לקיים את החוק ואת הבטחון של תושביו. הממשלה הקיימת, כל עוד היא קיימת, הרי היא עוינת, צוררת ומתפוררת. וכוחות הבטחון, אשר טיפחנו והקימונו במשך עשרות שנים, לא הספיקו לשעת־חירום מסוכנת זו. הוטל עלינו בתוך סערת המלחמה להקים מעין צבא, ובטרם הספקנו לאמן את בנינו ולציידם – נתבעו לצאת למערכה ולעמוד בקרבות בלתי־פוסקים.

קשה להעריך את גודל הכרת־הטובה, שהישוב והעם היהודי חייבים לכוח־ההגנה הפרימיטיבי, המקומי, המתנדב, שהיה קיים כל השנים האלה. בלעדיו לא היינו מחזיקים מעמד עד היום הזה. אולם כדי לעמוד נגד ההתקפה החדשה, נגד המלחמה אשר הוכשרה על־ידי משטר­־האיבה של ממשלת־המנדט ועל־ידי הסתה בלתי־פוסקת של תלמידי היטלר וחניכיו בעולם הערבי – לא הספיקו לנו עוד אותם אמצעי־ההגנה וכוחות־ההגנה שהיו מקודם. ואם כי כמעט לא היתה לנו שהות לגייס במידה מלאה את כוח־האדם, ועוד פחות מזה היתה לנו שהות לאמן אותם לעמוד במערכה בתנאים החדשים, הרי המערכה ההולכת ומסתיימת בשני שלביה הראשונים, לאחר חמשת החדשים האלה, יש בה לא מעט כדי לעודד אותנו. למרות מיעוט מספרנו למרות מיעוט התכוננות שלנו, לא הפסדנו עד עכשיו אף נקודה אחת, והאויב לא הצליח לחדור אף לישוב אחד. לעומת זה נעזבו כמאה ישובים ערביים על־ידי תושביהם. למעלה ממאה וחמישים אלף ערבים עזבו את ישוביהם ונדדו לפנים הארץ או לארצות השכנות.

אמרתי שאנחנו עומדים אולי בגמר שני השלבים הראשונים של המערכה. השלב הראשון – כאשר כוחות־הבטחון שלנו עמדו בפני כנופיות ארצישראליות בדרכים ובערים. אותו שלב נסתיים בנצחון מלא שלנו. הישובים העירוניים שלנו נשארו שלמים – ובכללם ירושלים, אם כי עיר זאת סבלה רבות וקשות, יותר מכל ישוב עברי אחר; עליה ניתכה כל חמת התוקפים; והכוחות הממשלתיים שם הפריעו להגנה היהודית מראשית ההתקפה בתחילת חודש דצמבר ועד האסון והזוועה של שיך־ג’יראח, כשהצבא הבריטי עיכב בעד מגינים עבריים מלהציל את שיירות הרופאים, האחיות והמלומדים שנסעו לעבודת הרפואה והמדע ב“הדסה” ובאוניברסיטה; למרות כל ההתקפות המרות האלה ואיבת הממשלה וכוחות־הצבא, מצבנו גם בירושלים הוא עכשיו, במובן הפוליטי והישובי, הרבה יותר חזק ואיתן משהיה במשך כל השנים האחרונות. קיני הפורעים הולכים ונהרסים אחד־אחד בידי כוחותינו. וגם האיים היהודיים בתוך הישובים הערביים, הנתקפים יום־יום ולילה־לילה, כמו ימין־משה ומקור־חיים – לא נעזבו, ואני בטוח שלא יעָזבו.

עוד לא ניתן סימן מבוהק יותר לקשר בל־ינתק של היהודי עם ארצו, משניתן במערכה הזאת. ההיסטוריה הוכיחה עכשיו, מי באמת קשור לארץ הזאת. ובשביל מי הארץ הזאת אינה אלא מותרות, שאפשר בנקל לוותר עליהם. עד עכשיו אף נקודה יהודית אחת, ותהא זאת הרחוקה ביותר, החלשה ביותר והמבודדת ביותר, לא נעזבה. לעומת זאת נעזבו על ידי הערבים ערים שלמות, כטבריה וחיפה, בקלות רבה, אחרי המפלה הראשונה, אם כי לא ארבה להם, לערבים, שום סכנה של חורבן ושל טבח. אכן נתגלה בבהירות ניצחת מיהו העם הקשור עמוק לארץ הזאת.

אולם עלינו לדעת שעוד טרם פיתחנו. אנחנו רק חוגרים ואל נתהלל. המערכה טרם נסתיימה. אנו עומדים אולי ערב השלב המסוכן ביותר, לא רק בפני כוחות פורעים מקומיים ולא רק בפני כנופיות מזוינות מן הארצות השכנות, אלא בפני פלישת כוחות צבאיים סדירים של מדינות־ערב. בינתיים אנו עדים לפלישה מוזרה מאד – פלישה של הצבא הבריטי. לאחר ההכרזות החוזרות ונשנות על־דבר תאריך ביטול המנדט, שיחול בעוד 11–12 יום ועל־דבר תאריך הפינוי המוחלט של הצבא, הרי אנו עדים עכשיו לזרימה תמוהה של כוחות צבאיים בריטיים מצוידים בכל כלי־המשחית, אפילו כאלה שלא היו עד עכשיו בארץ.

לא ידוע, אם נפל פחד כוח ההגנה העברית עליהם, או שיש צורך לעודד את רוחן של הכנופיות הכושלות, או יש בכך כוונה להכשיר את הקרקע – על־ידי החלשת הישוב וכוח ההגנה היהודית – לפלישת צבאות ערביים. הימים הקרובים יגידו. עלינו, בכל אופן, להתכונן לרע ביותר.

אמנם, למרות ההתפארויות והאיומים הבלתי־פוסקים של שליטים ערביים, יש מצדם כמה וכמה סימנים של היסוסים. אנחנו יודעים, כי כמה מדינות שכנות אינן במצב כל־כך איתן שיוכלו להרשות לעצמן לשלוח צבאותיהן מארצותיהן. כי משטרן רעוע, נשען על מיעוט קטן, אשר השתלט בעזרת זרים. יש בתוכן ניגודים פנימיים, וספק אם באמת יוכלו לשלוח את צבאותיהן לארץ. אולם, אין לנו רשות לסמוך על ספקולאציות פוליטיות אלו; גם לא על ניגודים שקיימים – והם קיימים – בין השליטים של הארצות השונות ובין היריבים השונים, התובעים זכותם לשלטון. גם על אלה אין לנו לסמוך. כשאנחנו עומדים בפרשת הבטחון, אנו חייבים לסמוך רק על כוחנו אנו ועל אבינו שבשמים.

העולם המאורגן באומות המאוחדות התחייב על סידור ידוע ועל ביצוע הסידור הזה. ואנחנו יודעים להעריך מה שקרה שם, גם אם יש פה ושם נסיגה, גם אם הדברים אינם יוצאים לפועל. העם היהודי לא ישכח את חסד 33 המדינות, אשר בסוף נובמבר אשתקד הכירו בזכות העם היהודי לעצמאות ממלכתית ולמעמד שווה לכל עם אחר. אבל לא יכולנו לסמוך רק על החלטות אלו ועל המצפון האנושי (אשר התגלה אז, ואנחנו מאמינים שהוא עוד קיים ולא נגנז ולא יגָנז!) – אלא קודם כל על כוחנו אנו.

נשארו רק ימים ספורים עד יום ביטול המנדט, אם כי איש מאתנו אינו יכול להגיד בבטחה – על אף ההכרזות וחקיקת החוקים בפרלמנט הבריטי – שאמנם יתם המנדט הבריטי ב־15 במאי, והשלטון הזה יסיר את ידו המועלת מעל ארצנו. אבל אם יאריכו את השלטון, ויש חשש כזה, יאריכו אותו לא למעננו ולא למען שלומנו. לפיכך עלינו להתכונן במלוא המרץ, במלוא המהירות, במלוא היכולת שלנו; עלינו לגייס בימים הקרובים ביותר עוד אלפי בחורים גם לנשק וגם למשק. הזמן קצר.

כי הועמדנו בפני חלל ריק. אמנם, חלל ריק מצד אחד בלבד. השלטון המתפורר, אשר אולי סוף סוף יתבטל בקרוב, כפי שאנו מקווים, יוצר חלל רק מצד אחד – מצד התחייבויותיו כלפי התושבים ומצד אחריותו כלפי העולם. אולם בזכות השלטון ובקיומו לא יווצר כה מהר חלל ריק. נשאר בארץ שלטון צבאי בריטי, בכל אופן בחלק הארץ. כבר מוכנות בדפוס ההצהרות והפקודות של הצבא, שעם ביטול המנדט יכריז על שלטונו הבלתי־מוגבל והבלתי מותנה ללא כל אחריות כלפי מישהו. אמנם, רק על אותם חלקי הארץ הנחוצים לפינוי, ורק לצרכי בטחון הצבא. אבל הוא יקבע את החלקים הנחוצים לפינוי, והוא יקבע מה הם התנאים הדרושים לבטחון הצבא.

אל נא תהיה לנו שום אשליה! עם הביטול הפורמאלי של המנדט, תעמוד הארץ הזאת לזמן בלתי־מסוים (הם אומרים: עד ה־1 באבגוסט, והמאמין יאמין) במצב של שלטון צבאי אבסולוטיסטי.

בינתיים יווצר חלל – של התחייבויות כלפי התושבים וחלל של שירותים. אין אנחנו יודעים מה יהיה גורל העצרת החדשה שאמריקה כינסה עכשיו, לאחר שנסוגה מתמיכתה בהקמת המדינה היהודית. אבל יהיו התוצאות מה שיהיו, עלינו לקיים את הישוב, עלינו לקיים את השירותים, עלינו לקיים תנאים, שהארץ הזאת תוכל לקלוט אלפים ורבבות של עולים, ושאפשר יהיה להקים ישובים חדשים, לפתח את החקלאות ואת התעשיה שלנו בטמפו גדול יותר מאשר עד עכשיו. ובין אם תינתן לנו סמכות מידי אחרים, בין אם לא תינתן – עלינו להכין שלטון יהודי.

מועצת־העם ומנהלת־העם – זה לא פרלמנט וזאת לא ממשלה. יקום, ואנחנו מאמינים – בקרוב, פרלמנט חפשי במדינת ישראל, על יסוד בחירות דימוקרטיות של כל אזרחיה – של כל אזרחיה היהודים וגם של כל אותם האזרחים הערבים אשר ירצו להישאר בתוכה. אז תקום גם ממשלה נבחרת, אחראית בפני הדימוקרטיה של מדינת ישראל.

מנהלת־העם ומועצת־העם – זוהי מפקדה לשעת־חירום, לעמוד בשער ולמנוע את התוהו־ובוהו, שממשלת המנדט הטילה בזדון על הארץ, בניגוד להכרזת האומות המאוחדות.

כמפקדה של שעת־חירום, לא נוכל, אולי, לקיים את כל מצוות הדימוקרטיה, לא נוכל לקיים גם הרבה מצוות חשובות ויקרות אחרות. כי הפעם אנחנו מצוּוים, קודם כל, על מצוה אחת עליונה – מלחמה על קיומנו ועל חירותנו הלאומית. המלחמה הזאת חייבת לשעבד לעצמה את כל שאר הצרכים וגם את כל שאר המצוות. ברגע שהמנהלה תצליח לסיים את הקונפליקט הזה – תקום דימוקרטיה חפשית, מלאה ונאמנה במדינת ישראל החפשית.

המערכה שאנחנו עומדים בה אינה מערכה צבאית בלבד. אנחנו עומדים גם בפני מערכה פוליטית קשה. ספק אם האויב האמיתי הוא זה שמתגלה במערכה הצבאית, או זה שמתגלה רק במערכה הפוליטית. עד עכשיו הצלחנו במערכה הצבאית, אולם האויב, כנראה, הצליח במערכה הפוליטית. החלטות האומות המאוחדות לא נתבטלו עדיין, אבל הן נתערערו ערעור רב.

כינוס מיוחד של עצרת האו"מ נקרא לעיין מחדש בבעיית ארץ־ישראל. עצם הקריאה לכינוס החדש הזה – יש בה משום ערעור על ההחלטות הקודמות. מופיעה, כידוע לכם, הצעה חדשה של נאמנות. הישוב והתנועה הציונית דחו את הצעת הנאמנות. לפי הידיעות שיש בידינו, אין אולי למציעים החדשים סיכויים רבים להצלחת רעיונם החדש, ובמקום נאמנות – מופיעה לאחרונה הצעה בשם יפה ומושך, אבל כוזב ומתעה: שביתת־נשק.

אתם יודעים שבירושלים הוקמה בשם מועצת־הבטחון ועדה של 3 קונסולים עם הקונסול הבלגי בראש (שני חבריו האחרים הם הקונסולים הצרפתי והאמריקאי) – לנהל מו“מ בין היהודים והערבים. יתכן שתבוא הנה משלחת מיוחדת של האומות המאוחדות לנהל מו”מ על שביתת־נשק.

אנחנו לא התחלנו במלחמה הזאת, ולא אלינו צריכה להיות מופנית התביעה על הפסקת־אש. כשבאה אלינו הצעה כזאת, והדבר הזה נעשה לפני שבועות אחדים על־ידי הנציב, אמרנו: ברגע שהערבים מפסיקים את האש שלהם בכל הארץ – האש מצדנו נפסקת.

אולם, בהצעת שביתת־נשק אין מתכוונים הפסקת שפיכות־הדמים בארץ. זאת היה כל אחד מאתנו מקבל בשמחה וברצון. בהצעה הזאת שמציעים לנו עכשיו רוצים להקפיא את המצב הנוכחי, רוצים לשתק את פעולתו של הישוב לקראת עצמאותו ולקראת הקמת מדינתו. ורוצים להקפיא את המצב במובן אחר, חמור ורציני – לכבול את העליה.

אין ספק שמועצת־העם תצטרף כאיש אחד לעמדת הוועד־הפועל הציוני, לעמדה שנקטה לפניו הנהלת הסוכנות ולעמדת הוועד הלאומי – לדחות כל תנאי לשביתת־נשק, הכרוך בהשתקת פעולתנו לקראת עצמאות, או בכבילת העליה היהודית. אנחנו לא ניתן יד לשביתת־נשק מוסווית, שתכבול את ידי כוחות־הבטחון היהודיים ותאפשר לארצות השכנות להפליש לארץ כוחות מזוינים לתקוף אותנו לעת מצוא. דרשנו – ואנחנו עומדים על הדרישה הזאת – שהתנאים לשביתת־נשק הם: א) שום תנאי פוליטי לצמצום או להגבלת העליה ולצמצום ושיתוק פעולתנו בבנין המדינה; ב) הרחקת הכנופיות המזוינות הזרות ומניעת פלישתן לארץ. בתנאים אלה יבּחנו אנשי שביתת־הנשק, אם השלום כוונתם או מזימת־רשע.

ומכיון שאנו עומדים, אולי, ערב שלב חריף ומסוכן יותר במערכה הצבאית, אנו רוצים להגיד לעם הערבי ולשליטי ערב: בכל ההתקפות, שנערכו נגדנו במשך הרבה עשרות וגם בחדשים האלה, נוכחתם לדעת, ששום טירור, שום מעשה־אלמות ושום איומים לא ירתיעו את היהודים מלבנות את ארצם הנשמה ולא ירתיעו את הגולים בתפוצות לחזור למולדתם. כתמיד כן עכשיו פנינו לשלום. אנחנו רוצים רק לכונן הריסות ולהפריח השממה. אין אנחנו רוצים, ואין לנו צורך, לקחת ממה שיצרו אחרים. בכוח עצמנו יצרנו וניצור גם להבא – על חשבון העזובה והשממה – מקורות קיום ופרנסה בכפר ובעיר. וכשם שהפרחנו אותם חלקי הארץ שיישבנו, כוחנו אתנו להפריח את הארץ כולה, ואנחנו מוכנים לעבוד שכם אחד עם עמי ערב העצמאיים והחפשיים בהפרחת המזרח הקרוב. אנחנו לא נזוז ממולדתנו זו. שבענו נכר ופיזור! העליה היהודית וההתישבות היהודית תצטמצם בתחומי המולדת היהודית ולא תצא מגדרה, אבל אנחנו מוכנים בתוך ארצנו לשתף פעולה עם עמי המזרח להפרחת כל המזרח הקרוב, להעלות את רמת החיים של המוניו, להגביר את השלום בארצות האלה, ולעשות את המזרח הקרוב למה שהיה בימי־קדם, מרכז פורח ורב־אוכלוסין של תרבות ויצירה אנושית גדולה.

אבל אם אתם תנסו להכריע אותנו בכוח, ידוע תדעו שאם גם האומות המאוחדות, או חלק מהאומות המאוחדות, ירָתעו מפני האיום הזה, כפי שאחדות מהן כבר נרתעו, הרי העם היהודי לא ירָתע! עמוד נעמוד במלוא אוננו על זכותנו למולדת ולעצמאות! אנחנו מוכנים לשלום כשווים, כעם עומד ברשות עצמו, כחבר שווה־זכויות במשפחת האומות המאוחדות, כחבר שווה־זכויות בברית של העמים השמיים במזרח התיכון. אבל אם ינסה מישהו לגזול מאתנו זכות זו בכוח – נענה אף אנו בכוח! אם נגזר הדבר שבעיית ארץ־ישראל לא תיפתר על־ידי דיון בינלאומי, על־ידי שיקולי צדק ומעשיות – כפי שניסו לעשת בעצרת האומות המאוחדות בנובמבר אשתקד – אלא הכוח יכריע, – נגייס ונפעיל את מלוא כוחנו, והוא יכריע!

רבותי! לצערנו הרב לא יכלו כמה חברים ממועצת־העם השוכנים בירושלים להגיע הנה. הדרך מירושלים לתל־אביב עדיין אינה פתוחה אלא באויר, ומזג־האוויר לא איפשר לטייסים שלנו להטיס אותם. אנחנו מקווים שעיכוב זה לא יארך, אולם היום לא יכלו להגיע הנה, וגם כמה חברים ממנהלת־העם לא יכלו להגיע ולהשתתף בישיבות המוקדמות, שבהן עשינו את הסידורים הפנימיים ועיבדנו את ההצעות, החוקים והפקודות השונות בשביל מועצת־העם. משום כך, לצערנו, היינו מוכרחים להחליט, שהמשך הישיבה ידָחה עד מחר בערב. אנו מקווים שמזג־האוויר יאפשר להטיס מחר הנה את שנים־עשר החברים היושבים בירושלים, ונוכל לקיים מחר בבוקר ישיבת מנהלת־העם, המשך מועצת־העם יתקיים, איפוא, מחר בשעה שמונה בערב במקום הזה.