ג' באייר תש"ח – 12.5.1948

בירור בישיבת מנהלת העם

יש להלכה שלוש אפשרויות. אפשרות א': סוגרים אותנו והערבים שישנם בארץ באופן הרמאֶטי, מונעים כל עזרה מאתנו ומאת הערבים, ומניחים למשחק־כוחות פנימי להכריע. מבחינת הנשק וכמות האנשים אנו במקרה זה אולי חלשים מהערבים בהרבה, אבל נשתלט על הארץ, על הארץ כולה, אמנם לא בקלות ולא בלי אבידות ואולי לא בלי השמדת ישובים שלנו, – אבל נתפוס כל הארץ והשלטון יהיה בידינו, אולי לא במהרה, אבל לא ירחק הרבה הזמן. אפס – אין להניח אפשרות זו.

יש אפשרת שניה – שאינה לגמרי מן הנמנע: אנחנו נשארים כמו שהננו, מטילים עלינו בלוקאדה, מונעים מאתנו גם תוספת אנשים וגם הכנסת נשק, ועלינו לעמוד במה שיש לנו, אולם הערבים יכולים להביא עזרה, כל העזרה האפשרית – במקרה זה יהיה מצבנו מסוכן מאד־מאד. לא אומַר שאין לנו כל תקוה, אבל רק בנסי נסים נישאר בחיים, ורק במעשי גבורה נואשים נפחית אולי הסכנה, אבל מבחינה ריאליסטית יהיה מצבנו מסוכן מאוד. והערבים יוכלו להשתלט על כל הארץ ולהכניע הישוב, אם לא גרוע מזה.

לא הוצאתי מהחשבון אפשרות שניה זו, כי תמיד היה נראה לי, שיש לנו, אמנם, עסק עם שכנינו הערבים, אבל מאחוריהם עומד כוח פוליטי אחד, שהערבים הם שכיריו ועושים את מלאכתו. כי כוח זה אינו רוצה אולי אינו יכול לעשות בעצמו המלאכה נגד הישוב וגם אין לו צורך בכך. מזומנים לו ערבים – והוא עומד מאחוריהם.

אם אנגליה תיקח על עצמה התפקיד לשים עלינו מצור מסביב ולסגור בפנינו כל דרך לעזרה ולהסגיר אותנו, כפי שהננו עכשיו, לעולם הערבי, ונניח שהדבר יעָשה בהסכמת אמריקה – הרי אז מצבנו יהיה מסוכן מאד.

למעשה יש להניח אפשרות שלילית: גם הערבים יגדלו בכוחותיהם, וגם אנו. תהיה לנו אז מערכה לא קלה ולא בלי אבידות. אני קודם כל חושש למוראל שלנו – אם כי הדבר אולי יהיה תמוה בעיניכם, הרי אנחנו פוּנקנו אולי יותר מדי עד עכשיו: האויב לא הצליח לתפוס אף נקודה אחת שלנו. אין להצטער על כך. אבל המוראל שלנו לא חושל דיו. אנו גאים על נצחונותינו עד עכשיו – ובצדק. אבל במקרה שנפסיד מקומות – וזה כמעט מוכרח לקרות, ותהיינה לנו אבידות קשות, חושש אני שהמוראל של הישוב יזדעזע. די לי מה שראיתי היום בפני המסובים כששמעו על שבעים הרוגים בגוש עציון. אני גם חושש למוראל של צבאנו.

ואם אנו עלולים לקבל מכות – ואינני מתאר לי שלא נקבל מכות – יעמוד הכוח המוסרי שלנו במבחן. אני מניח שהוא יעמוד בו, אבל זה יהיה מבחן קשה, ובמקרים מסוימים זה יביא לידי אבידות קשות. תהיה בהלה. ההרגשה שהיתה לנו בשבועות האלה – הרגשת עליוֹנוּת מוסרית וגם עליונוּת צבאית – חששתי לה מאד, כי טרם עמדנו במבחן הקשה.

ואם לראות הדברים כמו שהם, לא “אילו היה”, אלא כמו שהם, הרי, לדעתי, אנחנו עומדים בפני מערכה קשה, ואנו צריכים להיות מוכנים לאבידות קשות, גם אבידת־נקודות, וגם אבידת אנשים, וגם להזדעזעויות קשות בתוך הציבור. עדיין זכור לי דבר השלושים וחמישה – אני מתכוון לתגובת הישוב. בישוב שלנו צפונים כוחות עשירים, אבל אינו מחושל. זוהי אחת החולשות שלנו.

אני עומד על גורם זה, כי בו היה עד עכשיו יתרוננו על הערבים, ומכיוון שאין לנו יתרונות פיסיים, הרי יש לחרוד ליתרון המוסרי, ועדיין יתרון זה אינו מובטח בכל התנאים.

יש עוד מקור אחד של חולשה – מלבד החולשה הפיסית. אין אנו שליטים במידה מספיקה, כפי שזה הכרחי בשעת מלחמה, על המפקדים ועל היחידות שלנו. מפקד במקום פלוני סבור שהוא יודע טוב מהפיקוד העליון. ואולי הוא צודק ביחס לתנאי המקום. אבל אין הוא רואה המערכה כולה, אינו מבין מדוע, מתוך חשבון כללי, צריך לעשות כך ולא אחרת. זוהי חולשה שניה. במערכה הבלתי שווה בינינו ובין הערבים אנחנו עלולים לשלם בעד כל חולשה.

ויש לקחת בחשבון הגורמים הפיסיים, קודם כל הנשק. אם נישאר רק עם הנשק שיש עכשיו בידינו – יהיה מצבנו מסוכן מאוד. אולם יש להניח שמצבנו מבחינה זו ישתפר, ואם כי יהיה חמוּר אך, לדעתי, לא מסוכן. כי יש לנו כבר אוצרות נשק – אמנם לא בארץ. אילו היה כל הנשק שברשותנו אי־שם כבר נמצא פה היינו יכולים לעמוד בלב שקט (גם אז לא בלי אבידות) והיינו נכנסים למערכה זו ביתר קלות – אם גם מצרים ועיראק יפעלו נגדנו.

אבל לא קל להעביר מיד ארצה כל מה שרכשנו בחוץ־לארץ. יש סיכויים שיגיע לפחות חלק מהרכוש שבידינו, אבל מתי? כמה? התשובה על שתי שאלות אלו תמלא תפקיד רב וגדול, לא בהכרעה הסופית, אלא במספר האבידות ובאורך המלחמה. אילו היינו מצליחים להביא אפילו לא כל מה שיש לנו, אלא נגיד – עוד חמישה־עשר אלף רובים וכמה מיליונים כדורים (יש לנו יותר מזה אי־שם), והתותחים והבזוּקות ואווירוני הקרב המצוידים בתותחים ובמכונות יריה ובפצצות (וכל זה שמור אי־שם), היה מצבנו בראשית המערכה שונה לגמרי: היינו יכולים להנחית מכה חזקה לערבים בראשית הפלישה וּלערער המוראל שלהם, אבל צבאות ערב עלולים לפלוש ארצה – לפני היות בידינו הציוד הזה. בינתיים אנו מכשירים ומאמנים טייסים.

כשתהיה האפשרות להעביר חלק מהציוד הכבד והאנשים המתאמנים בשבילו – ואני מקווה שנעביר – נוכל לעמוד. זה לא יהיה “פיקניק”, כפי שנדמה בזמן האחרון לישוב. זה לא יהיה טיול. אנחנו צריכים להיות מוכנים לאבידות ולהזדעזעויות קשות. אבל מתוך סיכויי הדינאמיקה שלנו. מתוך גידול כוחותינו נוכל להתגבר.

אם אין לנו שליטה מספיקה על כוחות הצבא – הרי עוד פחות יש לנו שליטה על כוח האדם האזרחי. במידה רבה מאד יקָבע גורל המערכות ביכלתנו לגייס כל האנשים הדרושים לעצם המערכה וגם למה שנקרא “היושבים על הכלים”. עד עכשיו לא היתה הרשוּת המוסמכת לעשות האחת והשניה.

מפי י. י. שמעתי רק על התנאים הצבאיים של המערכות. אתם צריכים לשמוע גם על התנאים האזרחיים שבהם תלויה מערכה זו, מה הם הליקויים ומה יש לעשות למען נוכל לעמוד בהצלחה, מחוץ לנשק ומחוץ ליחידות הצבאיות. יש לנו כרגע…אלף אנשים מזוינים, ואנו יכולים להכניס למערכה עוד…אלף מאנשי המשקים והמושבות שיש להם נשק, ויש עוד…אלף איש שאינם אנשי צבא במובן הפורמאלי, אבל הם יכולים להווֹת צבא מעולה – אלה נועדו לעת עתה להגנה על המקומות. אולם עכשיו, לקראת הפלישה, לא נוכל להרשות להם לשבת על כליהם ועל נשקם בנקודותיהם, אלא נצטרך להכניס אותם ליחידות הצבאיות. יהיו מקומות שנצטרך לפנות בהם הנשים והילדים, אם כי אין בארץ מקום שיש בו בטחון לנשים ולילדים, אפילו לא בתל־אביב, אם כי לכאורה אין מקום בטוח יותר ממנה.

חלק מאנשים אלה נהפוך לכוח נייד. עד עכשיו לא ניצלנו, לדעתי, במידה מספיקה האפשרויות להפוך רבים מכוחותינו לכוח נייד. יותר מדי אנשים מרותקים עכשיו למקומותיהם. – –

אם תקום רשות מוסמכת, תגייס כוח האדם וכלי־הרכב והמזון ותפעילם לצרכי מלחמה ולצרכי קיום הישוב; אם כוח האדם שלנו יגדל (והוא יגדל!) גם מתוך גיוס מקומי וגם מתום העליה מקפריסין ומאירופה, ואם הייצור בארץ ימשך – יש, לדעתי, שאַנסה לעמוד ולהכריע אויבינו.

היריב הצבאי שלנו אינם ערבי ארץ־ישראל. כשמציעים שביתת נשק בינינו ובין ערבי ארץ־ישראל – מציעים שביתת נשק בין הכוח היהודי מצד אחד ובין גברא קטילא מצד שני, אבל לא עם הצד החזק שבקרב הערבים – עם המדינות הערביות. אלה החזקים יקבלו בינתיים נשק מאנגליה (והם מקבלים ממנה נשק) וגם רכשו נשק ממקורות אחרים. גם אם יש אֶמבאַרגו באמריקה – הם יכולים לקנות בארצות אחרות, ואנחנו יודעים שהם קונים בכל המקומות שאנחנו קונים מהם. הם יגבירו בינתיים כוחותיהם, כי איש לא יתערב בפעולות של מדינות עצמאיות, ואנחנו – ידינו תהיינה כבולות, העליה תהיה כבולה והבאת נשק תהיה כבולה, ואולי גם יטילו פיקוח על הייצור שלנו. פירוש הדבר: שהיריב החזק המסוכן – ידיו חפשיות לגמרי, ואנחנו כבולים. ולכן איני רואה כל תועלת בשביתת נשק בינינו ובין ערבי ארץ־ישראל.

אם שביתת הנשק תהיה נוחה לנו – לא תקוים על ידי הערבים. כי אין כוח הרוצה לכפּות עליהם דבר נגד רצונם. – –

ואני שב לשאלה העיקרית: האם רואים אנחנו אפשרות ריאלית לעמוד בפני הפלישה?

תשובתי היא: אם נוכל להגדיל כוח האדם המגויס, על־ידי תוספת גיוס בארץ ועליה מחו“ל, אם נרחיב האימונים ונרבה הציוד, – בחלקו על ידי ייצור שלנו בארץ ובחלק יותר גדול על ידי כך שנעביר לארץ מה שרכשנו בחו”ל, נוכל לעמוד וגם לנַצח; ולא בלי אבידות והזדעזעויות קשות, ולכך יש להכשיר הישוב.