א/. בישיבה החמישית של מועצת־המדינה הזמנית, תל־אביב 🔗
רבותי! היום נקראה המועצה לרגל אסון כבד וחמוּר שהתרגש עלינו – נסיון התנקשות בידי ארגון הידוע בשם אצ"ל, באחדות המדינה וריבונותה, ביכלתה הצבאית של מדינת־ישראל ובמעמדה הבינלאומי.
הפרשה המרה של מעשי־אלמות ממושכים בידי אלה, המכונים בשם “פורשים”, ידועה ואין צורך לעמוד עליה. עם הקמת המדינה היהודית רצינו וראינו צורך לשכוח את העבר ולאַפשר לכל בני הישוב, בלי יוצא־מן־הכלל, לפתוח פרק חדש – פרק של השתתפות שווה בזכויות ובחובות בבנין המדינה ובהגנתה.
ב־26 למאי הוצאנו פקודה על הקמת צבא־הגנה לישראל. זו לא היתה פקודה רגילה להקמת אחד השירותים הממלכתיים, אלא צו חיים ומוות לקיומה של המדינה, לקיומה של תוחלת ישראל. כי עוד לפני הקמת המדינה הותקפנו התקפה זדונית ע"י צוררים אכזרים; ועם הקמת המדינה הועמדנו בפני פלישה כוללת של צבאות ערב המזוינים; התגוננות בפני הפלישה עמדה – ועדיין עומדת – במרכז חיינו וקיומנו.
הסעיף הרביעי של הפקודה הוא נגד הקמתו וקיומו של כל כוח מזוין מחוץ לצבא־הגנה לישראל. ושוב: זה לא היה סעיף המכוון רק לסדר ממלכתי תקין – אם כי גם זה חשיבותו גדולה ומכרעת – אלא צורך ותנאי חיוני להתגוננותנו: נגד אויב חיצוני אפשר לעמוד רק בכוח צבא אחיד, המציית לממשלה אחת ופיקוד עליון אחד.
בתוקף החוק והמציאות האכזרית היינו צריכים וגם יכולים לפרק בלי כל שהיות את ארגוני־הפורשים המזוינים, אולם נהגנו לפנים משורת הדין, כדי להקל עליהם את חיסול ארגונם המזוין וליצור אווירה נוחה להצטרפותם לצבא־המדינה. ארגון אחד – לח“י – כאילו החליט על דעת־עצמו להתפרק, וחבריו נכנסו לצבא בלי כל מו”מ מיוחד. ואילו אצ“ל – שלפי החלטת הוועד־הפועל הציוני, שקדמה להקמת המדינה, נקבע אתו הֶסדר ידוע – לא הלך בעקבות לח”י, אלא העמיד כמה תנאים לציותו לחוק המדינה, ולא קיים את התחייבותו, שנתן לוועד הפועל הציוני, שעם הקמת המדינה יתפרק מאליו. הממשלה לא החמירה בענינים פורמאליים, וכשנראה לה, שהמטרה העיקרית – פירוקו של ארגון מזוין והצטרפות חבריו חייבי־הגיוס לצבא – הושגה למעשה, עשתה לאצ“ל שורה של הנחות, וביום 1ה־ביוני ש. ז. חתם ראש אצ”ל על התחייבויות הכוללות בין השאר את הסעיפים האלה:
חברי הארגון הצבאי הלאומי יתגייסו בהתאם לצו־הגיוס של ממשלת־ישראל, וישבעו את שבועת־האמונים הנהוגה בצבא.
הנשק והציוד המלחמתי שבידי הארגון הצבאי הלאומי ימסרו לצבא־ההגנה לישראל, לרשות הפיקוד העליון.
מתוך החלתם החפשית והמוצהרת חדלים הארגון הצבאי הלאומי ומפקדתו לפעול ולהתקיים כחטיבה צבאית במדינת־ישראל ובתחום ממשלת־ישראל.
כל פעולות־רכישה נפרדות של נשק וציוד מלחמתי מטעם האצ"ל יפּסקו, והקשרים ימסרו לרשות צבא־ההגנה לתועלת המלחמה.
התחייבויותיו אלה של אצ“ל נתמלאו רק בחלקן: למעלה מאלף חבריו התגייסו לצבא בגדודים מיוחדים. התחייבות למסור את הנשק והציוד המלחמתי שבידו, נתקיימה רק במידה זעומה, ושתי ההתחייבויות העיקריות לא בוצעו כלל: הארגון הצבאי ומפקדו לא חדלו מלפעול ולהתקיים. פעולות־הרכישה הנפרדות של נשק וציוד מלחמתי לא נפסקו, וקשרי האצ”ל בענינים אלה לא נמסרו לרשות צבא־ההגנה. ועל רקע הפרת ההתחייבויות האלה – בעוד המדינה והמולדת נתונות בשעת־חירום מסוכנת – אירעו בשלושת הימים האחרונים הדברים המעציבים שבכפר־ויתקין ובתל־אביב.
תוך הפרת חוקי המדינה והתחייבויותיו, לפי הצהרתו מתוך החלטתו החפשית, הביא אצ“ל לארץ אניה עם נשק. גם אילו לא היתה הפוגה מטעם האו”מ, היה הענין הזה חמור למדי, כי אין שום מדינה יכולה לסבול, שאנשים פרטיים או ארגון פרטי יכניסו לארץ בלי רשות הממשלה אפילו את הכמות הקטנה ביותר של נשק, ועל־אחת־כמה־וכמה כמויות גדולות של רובים, מקלעים – כפי שהביאו הפעם אנשי אצ"ל, לפי דבריהם־הם.
הבאת נשק ע“י ארגון צבאי לאומי, שהפר את התחייבויותיו כלפי המדינה ואינו מקבל את דינה, הוא סכנה חמורה עוד יותר, כי הוא מעמיד בסכנה את המדינה ומכשיר את הקרקע למלחמת־אזרחים בקנה־מידה רחב. נוסף על כך נעשה דבר שיש בו הפרת סידור בינלאומי של או”מ, שמדינת־ישראל קיבלה על עצמה.
משנודע הדבר למשרד־הבטחון, ניתנו הוראות לדרוש מאצ“ל להעמיד את האניה לרשות הממשלה. אצ”ל סירב לעשות זאת והציג לממשלה תנאים. ושוב פעלה הממשלה לפנים משרת־הדין – והפעם אולי יתר על המידה (ואם זה כך – מוטלת על האחריות עלי) – ולא הקפידה בענינים פורמאליים לא בלתי־חשובים, ובלבד להסדיר את העיקר: העמדת האניה לרשות הממשלה בלי תנאי ומניעת פריקת הנשק ע“י אצ”ל. כשאצ“ל סירב לעשות זאת וחובתי היתה ברורה לפני: לשמור על בטחון המדינה ולבצע את החוק – וידעתי שזה לא יתכן אלא בכוח – הבאתי בכל זאת את הענין לדיון בפני הממשלה במלואה; ואחרי בירור מלא ודיון ממַצה הוחלט לרכז במקום המעשה את הכוח הצבאי הדרוש, למנוע מאצ”ל את פריקת הנשק מהאניה ולהעמיד את האניה לרשות הממשלה.
אני מצטער, שכמה מחיילי אצ“ל המשרתים בצבא ברחו מגדודיהם ויצאו לכפר־ויתקין, להשתתף במרד נגד הממשלה. אמנם המרד נכשל מהר – כשאנשי אצ”ל נהדפו על־ידי צבאנו. הם נכנעו, מסרו את נשקם וציודם הצבאי והתחייבו בכתב, להיענות לתביעת הממשלה.
אני רוצה לציין את הדרך היעילה והנבונה, שנקט המפקד שלנו בחבל התיכון – הנקרא אלכסנדרוני – וביצע המשימה שהוטלה עליו ע"י הממשלה ביעילות מאכסימאלית ובמינימום של קרבנות.
תנאי הכניעה של אצ"ל בכפר־ויתקין היו:
א) כוחות אצ"ל במקום מפסיקים מיד כל פעולה אויבת.
ב) כל הנשק, התחמושת והציוד הצבאי, הנמצא כרגע בידי כוחות אצ"ל באיזור כפר־ויתקין – ימָסר במלואו ובשלמותו לידי מפקד כוחות צבא הגנה לישראל במקום.
ג) כל הקצינים והחיילים של אצ"ל ימסרו שמותיהם, כתובותיהם וכל הפרטים שידָרשו ביחס אליהם והרשימה תימסר לממשלת־ישראל.
ד) אחרי זה יהיו הקצינים והחיילים של אצ"ל רשאים לעזוב את שטח הפעולות באיזור כפר־ויתקין ולחזור למקומותיהם.
ה) הקצינים והחיילים של אצ"ל, הכלולים ברשימה, מצהירים שימַלאו אחרי פקודת התיצבות במקרה שממשלת ישראל תדרוש זאת מהם.
ו) כלי־הרכב המוטענים כרגע ציוד צבאי, יוחזרו לבעליהם לאחר פריקת המטען. כלי הרכב הפרטיים צריכים לחזור עם כוחות אצ"ל.
ז) השבויים נמצאים ברשות כוחות צבא־ההגנה לישראל – ישוחררו באותם התנאים עצמם. השבויים הנמצאים ברשותם של כוחות אצ"ל באיזור כפר־ויתקין, יוחזרו לרשות צבא־ההגנה לישראל.
בזה כאילו נגמרה האפיזודה של התמרדות אנשי אצ"ל – חיילים ולא־חיילים – בכפר ויתקין. אולם באותו זמן עצמו התחמקה האניה מכפר ויתקין, לאחר שהורדו העולים בעזרת אנשי המקום. האניה הגיעה לתל־אביב ולא צייתה לתביעת אניות־המלחמה של ישראל, שתעזוב את תל־אביב ותעמיד עצמה לרשות המדינה.
ושוב נקראה ישיבה מיוחדת של הממשלה לדון במצב; ובעוד אנו יושבים, נתקבלו ידיעות שהמרד בכפר־ויתקין נסתיים בכניעת אנשי אצ“ל במקום, אך המרד הימי נמשך באניה, שהגיעה לתל־אביב. הממשלה החליטה שהאניה תימסר לרשות ממשלת־ישראל על נשקה, אחרת יופעל נגדה כוח צבאי. האניה סירבה לעשות זאת – ואתם יודעים במה נגמר הענין: אחד התותחים של צבא־ישראל פגע באניה שהתחילה לבעור ואנשי אצ”ל ביקשו מהצבא שלנו שיבוא לעזור להם בהוצאת הפצועים וגם בהצלת יתר האנשים – והאניה עודנה עשנה בחוף תל־אביב.
אחרי מבחן־הדמים האיום שהטילו עלינו צבאות־ערב לפני היות מדינה ולאחר הקמתה – זהו מבחן־הדמים המר ביותר שבא על המדינה. הסכנה אינה פחות גדולה כשהיא באה מבפנים.
יתכן שהאינצידנט הנוכחי נסתיים. אמנם כוח הצבא מספיק כדי לדכא כל התנקשות מזוינת נגד המדינה, נגד הצבא. אך בכוח הצבא בלבד לא יעָקר הרע. תעלולי הפורשים יונקים לא מעט מתמיכה שניתנה להם מצדדים שונים, מתוך כל מיני נימוקים. בשעתו – אולי אפשר היה להסביר את התמיכה הזאת, אם כי קשה היה להצדיק אותה, עכשיו קשה גם ההסברה. אנו נתונים בתוך מערכה לחיים ולמוות. יש עכשיו הפוגה, אבל המלחמה לא נסתיימה. הצבאות הערביים נמצאים בתחומי ארצנו, ירושלים מוקפת בידי הלגיון הערבי ותותחיו; כביש הנגב תפוס ע"י כוח מצרי גדול, משמר־הירדן תפוסה בידי הצבא הסורי; הצבאות הפולשים חונים בארץ במלוא כוחם, כמו לפני ההפוגה, וכוחות גדולים עומדים בחוץ־לארץ.
התנשאות כנופיות מזוינות בפנים הוֹוה ברגע כזה סכנה חמורה ביותר לדבר המרכזי, החשוב אולי גם מקיום המדינה עצמו: ליכולת ההתגוננות של יהודי ארץ־ישראל למען עתידם ועתיד עמם. סכנה זו לא תחלוף בלי בלי שתהה בקרב כל תושבי המדינה, גם בתוך כל חוגי העם היהודי בעולם, הכרה מלאה של האסון הגדול שיש בעצם קיומם של ארגונים כאלה, וכן בכל מתן תמיכה מוסרית או חמרית לארגונים אלה – כמו שעושים זאת כמה ארגונים ציונים, שאוספים כסף בשביל הארגון הצבאי, שאנשיו קיבלו ציוד מלא מן הצבא ברגע שנכנסו לצבא, כמו כל חייל אחר, לא פחות ולא יותר. אם כל חוגי העם היהודי בעולם וכל החוגים בישוב לא יכירו בסכנה שיש בכל תמיכה שהיא, מוסרית או חמרית, לארגונים אלה – לא נעקור את הרע משרשיו.
ואל תסמכו על הצבא בלבד. כל העם נקרא לבער את הרע בקרבנו.
ב. דברי תשובה 🔗
התחלתי את דברי באסון החמוּר והכבד שנפל בתוכנו. אני צריך להשלים את דברי באסון גדול עוד יותר, שנמנע אתמול. האסון שקרה יש לו תקנה – מעשי־הממשלה התקיפים והמהירים תיקנו לא במעט את אשר קילקלו אנשי אצ“ל. האסון שנמנע – לולא נמנע – מסופקני, אם היתה לו תקנה. נמנע אסון ע”י זה, ש־5000 רובים ו־250 מכונות יריה נפלו בידי כנופיה טירוריסטית. אילו זה לא נמנע, היו הטירוריסטים מוכשרים לרצוח בבת־אחת את המדינה היהודית ואת חירותו של הישוב היהודי.
אני מצטער, שהרב ברלין איננו כאן. הוא סיים את דבריו על התפטרות שני חברי “המזרחי” מהממשלה. אני רוצה להשלים את דבריו ולהעמיד אותם על דיוקם: “המזרחי” לא התפטר כשהחלטנו על הפעולה בכפר־ויתקין; “המזרחי” לא התפטר אתמול כשהחלטנו על הפעולה נגד האניה. למען האמת עלי לציין, שאמנם שניהם התנגדו אתמול להחלטה, אך הם נשארו בממשלה וקיבלו על עצמם את החלטת הרוב ואת האחריות לה. הם התפטרו מהממשלה רק היום כשלא נתקבלה הצעתם לשחרר את כל האסורים, אלא הוחלט לשחרר רק אסורים כאלה שלא נתפסו עם נשק ביד ולא עשו מעשי פשע, בגלל הבדל זה התפטרו.
כששמענו את דברי הרב ברלין, נזכרו רבים בדבריו בישיבה האחרונה של הועה“פ הציוני, והצטערו, שהיום נשמעה מפיו נעימה אחרת. ואם כי גם אני בין המצטערים, הריני בטוח שכוונתו טובה וטהורה כמו שהיתה בדבריו בועה”פ הציוני. גם כוונתם של הרב פישמן ומר שפירא היא בלי ספק טובה; הם מתכוונים לטובת ישראל, בדיוק כמו אלה שחולקים עליהם, ההבדל הוא בראִיה. אני חושב את שריפת האניה הזאת לדבר גדול, כי זו אניה שנשאה בתוכה סכנת חורבן לישראל.
אולם אם אין שום ספק בכוונתם הטובה, הרי יש במעשיהם של הרב פישמן ומר שפירא משמעות פוליטית אובייקטיבית, שאיננה קשורה בכוונתם, והמשמעות היא: הצטרפות לאצ“ל. אצ”ל הכריז שיש שני צדדים: הם והממשלה, ומשמעותו הפוליטית של הדבר שעשו החברים האלה, וביחוד הרב פישמן (החבר שהוא יקר עלי – מזמן שהכרתיו בהנהלת הסוכנות, – כיהודי וכציוני וקודם־כול כאדם) – היא הצטרפות לאצ"ל ברגע זה, וכאן הסכנה.
האצ“ל כשלעצמו לא היה מעולם מסוכן כל־כך. אין סכנה בכנופיה של טירוריסטים. אין הם יכולים להעמיד בסכנה ישוב ועם בריא. אך תמיד היתה סכנה, שיהיו לו תומכים חשאיים לאצ”ל, לא מתוך איזה יחס שהוא לשלטון המנדט, אלא מטעמים פנימיים, שאין להם שייכות למטרתו הגלויה של הטירור. ולולא ידע אצ“ל שיש לו תומכים כאלה, לא היה מעֵז לעשות מה שעשה. המעשה שעשה היום “המזרחי”, ולו גם מתוך כוונה טובה ביותר – הוא חיזוק גדול לאצ”ל, זהו פרס בעד מעשהו אתמול.
הואיל ולכולנו כוונות טובות – לא נשפוט איש את רעהו; ההיסטוריה תשפוט כל אחד מאתנו על התנהגותו בימים החמוּרים האלה. וטוב שיחשבו עוד פעם ועוד פעם כל אלה המרגישים כל כך את נפשו של אצ"ל ומתחשבים ברגשותיו – שיתחשבו גם עם הישוב ועם המדינה ועם חבריהם בממשלה, ואל יבעטו בהם בקלות כזאת.
ועוד מלה לרב ברלין. הוא טען על יסוד דברי הפתיחה שלי שעניני מלחמה ובטחון מתנהלים בידי איש אחד, אך הוא לא הקשיב כנראה לדברי. מה שסיפרתי בנידון הפעולה נגד אצ“ל, היה בדיוק ההיפך. אמרתי שהפּשרוֹת והוויתורים שנעשו בהסכם זה – אחריותם עלי. והסכמתי לוויתורים מפני שהוועד־הפועל הציוני עשה אתם הֶסדר, שאמנם חשבתיו לאסון או למשגה. אך הועד הפועל הציוני מחייב אותי ואת כל אחד מאתנו, ומה שהחליט עלינו לקיים. ולקיים לא לפי רוח המתנגדים להסכם – אלא לפי רוח הרוב שהחליט בחיוב. ראיתי חובה לעצמי למלא באמונה את רצון הוועד־הפועל הציוני, את רצון הרוב, אם כי חלקתי עליו, הוועד־הפועל הציוני חשב, שבהסדר אפשר לחסל את האסון והקלון הזה הקרוי פרישה; שאם אנשי אצ”ל רוצים לחזור בתשובה – יש לסייע בידם לחזור בתשובה. אני לא האמנתי בכך, אך מכיוון שהרוב החליט ככה הרי זה היה רצון התנועה וכבוד התנועה. ונהגתי לפי רצון זה במתן ויתורים לאצ"ל.
וגם כשהייתי צריך לפעול נגד אצ"ל – לא פעלתי על דעת עצמי, אם כי הייתי מוסמך לפעול בתוקף החוק. ידעתי את חומרת המעשה ולא רציתי שנוסף לעצם הענין תתעורר השאלה: באיזו סמכות פעלתי. הבאתי את השאלה לממשלה. והממשלה דנה והחליטה, ואני פעלתי בתוקף החלטה זו, אם כי אינני מן החששנים לקבל על עצמי אחריות קשה. רציתי שתהיה לצבא פקודה ברורה לפעול על אחריות הממשלה כולה. ובאי־כוח הצבא השתתפו בישיבת הממשלה כשנתקיים דיון יסודי, ונשאלו שאלות וההחלטה נתקבלה פה־אחד. ועל פי החלטה זו פעל הצבא. והוא פעל בתבונה. הוא יכול היה להשמיד את הכנופיות האלה. ולא עשה זאת מפני שידע, שלא השמדתם היא המטרה, אלא מניעת הפשע; הצבא התקיף אותם באופן כזה שהיו מוכרחים להיכנע, והם נכנעו ומסרו את נשקם; ובזה כאילו נגמר הענין – אלא שהענין לא נגמר, כי האניה התחמקה, וכל הדבר היה סוף־כל־סוף האניה והנשק.
עלילה אחת אני חייב להכחיש: אמרו שירו על השׂוחים בים. ההיפך הוא אמת: אנשי האניה ביקשו עזרה מאנשי הפלמ“ח שבחוף, אותם אנשי הפלמ”ח, שהאצ"ל ירה בהם והרג מהם שנים – והם שׂחו ועלו על האניה שיכלה להתפוצץ בכל רגע, ובסכנת־נפש הצילו אנשים.
אני לא אעמוד בפני חקירת שתי־וערב של בגין ואפילו אם מישהו אחר יעשה במועצת־המדינה את שליחותו. אך אומר לכם על מה היה הוויכוח; מר ויינשטיין רצה מאד לדעת, מתי נודע דבר האניה לממשלה. לי נודע הדבר בשבת זו, כשבא אלי שליח מיוחד, אחד מעובדי המטה, והודיע שמאצ“ל מסרו לו שעומדת לבוא אניה עם נשק, והם מבקשים עזרה לפריקתה. נאמר להם: יש למסור את האניה לממשלה. ואצ”ל סירב. על זה היה הוויכוח. לא היה שום הסכם, מר פנקס, למסור חלק מן הנשק לאצ“ל בשביל ירושלים או איזה מקום אחר. הממשלה אמרה כל הזמן: את האניה עם הנשק יש למסור לממשלה, ורק לה. וזאת לא רצו אנשי אצ”ל לעשות.
אילו גם לא היה שום הסכם מראש עם אצ"ל, שעליו למסור לממשלה את נשקו בין אם זה של יחיד ובין אם זה של ציבור, חובת הממשלה, האחראית לבטחון ארצה ועמה, לתפוס את הנשק זה בכל האמצעים שבידה, ולא לתת לפרטים או לפרט שישלטו בנשק. ואם הממשלה אינה עושה זאת, היא מועלת בשליחות מרכזית ועיקרית של ממשלה – לשמור על בטחון עמה.
נשאלו כאן המון שאלות ע“י מר פנקס – מפיו של בגין. “המנהיג” של אצ”ל הוא אולי אדם חשוב ופאטריוט נלהב ולוחם כביר ומצביא גדול – ואולי זה כבוד למישהו להיות לבגין לפה. אני אינני חייב לענות על שאלות מנהיג אצ“ל, גם כשהן נשאלות ע”י מישהו אחר; אך חייב אני לענות על מה שנוגע למועצה. לא קראתי ולא שמעתי את הנאום של מנהיג אצ"ל, ואינני רוצה לדעת כלל מה אמר. הדברים הנוגעים לענין, ושמר פנקס יכול היה לשאול כחבר־המועצה – עליהם אענה בפסוק אחד:
נעשה הסכם והוא הופר ע“י אצ”ל מן ההתחלה ועד הסוף. קראתי כאן את נוסח ההסכם, ובו כתוב בעברית פשוטה ובהירה, שהנשק והציוד המלחמתי שבידי אצ“ל ימָסרו לצבא־הגנה לישראל, לרשות הפיקוד העליון, בלי כל תנאים. גם אילו לא היתה התחייבות כזו בכתב מצד אצ”ל, היו מחויבים למסור את נשקם, ובכל התנאים היתה חובת הממשלה לקחת מהם את נשקם, ואם נחוץ – גם בכוח.
הריני מודה ומסכים לדעת הרבה חברים, שהתפקיד של הממשלה הוא לא תמיד לקיים את החוק. יש לפעמים שתועלת הענין דורשת לעצום עינים. – במה דברים אמורים? כשאין היא עומדת בפני מעשה המסַכּן את בטחון המדינה. אצ"ל שלח אנשים לחטיבות של צבא־הגנה לישראל בלי נשק, וקיבלו מידינו נשק, ואנו לא שאלנו אותם אז – מדוע אינכם מביאים את נשקכם? קיבלנו אותם לצבא, בלי לגרום להם קשיים יתרים, הם קיבלו נשק כמו אחרים. ובמשך שלושת השבועות האלה לא קר שום דבר שישמש להם יסוד להפר את התחייבותם הפשוטה והברורה, מר פנקס! וכשהביאו אניה עם נשק – מדוע סירבו למסור את האניה על נשקה לממשלה? כל אחד מוכרח לשאול את השאלה הפשוטה: מדוע לא מסרו את הנשק לממשלה?!
חבר־המועצה ואַרהפטיג אומר: מה בכך, מה הפחד ממיעוט מזוין? יש פחד גדול, מר ואַרהפטיג, פחד עצום. כמדומני שאין אני בין הפחדנים הגדולים ביותר בישראל, אך אני מפחד מאד ממיעוט מזוין. לשם מה הוא מזוין? לנוי? כל דבר יש לו תפקיד מסוים. נשק – זה אמצעי להרוג אנשים, פשוטו כמשמעו. אין לנשק שום תפקיד אחר. הנשק נועד להריגת אנשים. אוי ואבוי לאנושות, הצריכה לייצר כלי־משחית כאלה. מה עשו אומות מתוקנות? עשו סייגים חמורים להחזקת הנשק. ואנשים שנותנים בידם נשק, כלי־משחית לאבד חייהם של אחרים – שמים אותם בכבלי משמעת חמורה, מלבישים אותם מַדים מיוחדים, ממַנים עליהם מפקדים, מכניסים אותם למחנות מיוחדים או לקסרקטין, מחייבים אותם להצדיע ולעמוד דוֹם בפני קצין – ומטילים עליהם חומרות רבות ושונות. וכל כך למה? כדי שהאנשים המזוינים שקוראים להם צבא לא יעשו בנשקם מה שלבם רוצה, אלא יהיו כפופים למשמעת חמורה שאין שום בן־אדם אחר כפוף לה. וכאן שואל מר ואַרהפטיג: מה הפחד ממיעוט מזוין? מן ההכרח שיהיה פחד גדול. לשם מה מיעוט זה מזוין, בשם מי, ומה תפקיד כלי־זינו?
הרב ברלין דיבר מתוך רגש עמוק נגד שפיכות־דמים. זהו הדבר – אין אנו רוצים בשפיכות דמים. וכשיש מיעוט מזוין – חזקה שישפכו דמים. ונשפך דם יהודי על ידיהם – לא פעם! יש סכנה שישָפך דם לא־יהודי על ידיהם – וגם דם לא־יהודי אסור לשפוך. אי־אפשר לא לשאול: לשם מה נחוצים להם 5000 רובים? רובים אלה הובאו לא לעם, לא לצבא, לא למדינה – לשם מה איפוא הובאו? האם להילחם בערבים? לשם כך ניתן להם נשק מידינו, מיד הצבא. והממשלה הזאת והצבא הזה הוכיחו קצת במשך ששת החדשים האלה שהם יודעים לעמוד בפני ערבים. הצבא הזה עמד במלחמה. לא אומַר שלא היו כשלונות; היו כשלונות – אלה ישנם בכל מקום. אפילו בצבא הקיים זה מדורות, וגם במדינה עתיקה ועשירה וגדולה ותקיפה. אך הצבא הצעיר שלנו הגן עלינו. ולא בלי הצלחה. – קצת דרך־ארץ! אפשר גם לעשות שגיאות, ויש בצבא דברים הטעונים תיקון, ויש מעשים שצריך לעקור אותם. אבל, אל תדברו בטון כזה, אל תדברו על “השתוללות של מחזיקי־סטאֶנים”. הבאים לדבר על צבאנו; שלו נעליכם בפני הצבא היהודי! אל פישוק־שפתיים על “מחזיקי־הסטאֶנים”! אלה שעוד לא החזיקו בחייהם סטאֶן להגנת הישוב מוטב שיהיה להם דרך־ארץ בפני “מחזיקי־הסטאֶנים” שהצילו את הישוב. קצת כבוד – מר ויינשטיין! הם הגנו עליך בחירוף־נפש ועוד יגנו! הם מוכנים לכך. – ומדוע איפוא סירבו האנשים ההם למסור את הנשק לצבא זה ולממשלתו? הלא הממשלה הזאת עומדת במערכת־דמים עם האויב! המדינה עומדת במלחמת חיים ומוות, ודרוש לה נשק. והנה, הביאו יהודים נשק – ולא סתם יהודים, אלא “פאטריוטים” ו“לוחמים אמיצים” מאין כמוהם, – ואיך לא נשאל: מדוע לא מסרו את הנשק למדינה? יש הסכם – אנחנו נלחמים על קיומנו, והללו מסרבים למסור את הנשק לצבא, לצבא זה שנשבעו לו שבועת־אמונים, ושחבריהם משרתים בצבא זה. שלושה גדודים מאנשי אצ“ל היו בצבא, ומשלושה גדודים אלה ברחו אנשי אצ”ל, למנוע בכוח את מסירת הנשק לצבא ולממשלה ולהבטיח הישארותו בידי אצ“ל. לשם מה? – למר שפירא היתה הצעה מחוכמת, שהאניה על נשקה תפליג לים. חבל שאין מר שפירא מפקד אצ”ל ואין זה בידו להוליך את האניה. אניה זו קיבלה פקודה עוד בכפר־ויתקין להפליג מערבה (פירוש להתרחק מן החוף) – וסירבה. היא פנתה דוקא לת“א, ונשקעה במתכוון בחולות החוף. – אך נניח, שהוא מדַבר לא בשמו הפרטי, אלא בשמם, והוא מציע לנו שהאניה תברח. האם חשב עד הסוף על הסכנה שיש בדבר? לאשרנו קרה דבר האניה בימי ההפוגה. אך שערו בנפשכם שזה לא בימי ההפוגה ואניה כזאת מטיילת בים. – בעוד שבוע תסתיים ההפוגה, והצבאות שלנו – אחד יהיה עסוק באשדוד והשני בלטרון והשלישי בג’נין. וכשנהיה טרודים עם הערבים, יביאו אז הגיבורים האלה 5000 רובים, בשביל עצמם. כבר עכשיו, כשעדיין אין בידם שפע כזה של נשק, הם מנסים להכתיב לנו תנאים. והם עושים זאת בעזרת אנשים התומכים בהם ביודעים ובעזרת אנשים התומכים בהם בלא־יודעים – כמו מר שפירא שגם הוא אחד מהתומכים בהם בלא־יודעים, כי ביודעים הרי הוא מתעב אותם לא פחות ממני. – אלא שעדיין אין בידם הרבה נשק, וכוחם להזיק עודנו קטן. אך מה היה מצבנו, אילו היו בידיהם 5000 רובים ו־250 ברֶנים? באיזו לשון היו מדברים אז אל הישוב ואל העם ואל המדינה? האם אתם מתארים לעצמכם את הסכנה שהיתה אז מרחפת עלינו? את הסכנה הזאת עלינו למנוע! ואותה אי־אפשר למנוע בכפפות משי, אלא אך ורק בכוח. – אוי ואבוי לנו שעלינו להשתמש נגד יהודים בכוח. אבל שבעתיים אוי ואבוי לנו שיהודים מכריחים אותנו להשתמש נגדם בכוח, שיהודים מועלים בהתחייבויותיהם ובהצהרותיהם ליהודים! – ומר שפירא היה האיש שהבטיח לנו בוועד־הפועל הציוני בשמם, שאם נעשה הֶסדר, הרי אחרי הקמת המדינה יתפרקו מרצונם הטוב. אני לא הייתי בטוח כמר שפירא בהבטחה הזאת, אך עוּבדה היא שהם חזרו על הבטחה זו בכתב וחתמו עליה. והנה מונח לפני ההסכם ועליו חתימת “המצביא הגדול” בעצם ידו. – והמצביא וחבריו בגדו בו. ועדיין מר ואַרהפטיג שואל, מהו הפחד ממיעוט מזוין? מובן, שעכשיו, כשנשק האניה לא הגיע לידם, אין הרבה פחד (אף־על־פי שיש גם עכשיו יסוד לפחד, כי אפילו עם רובה אחד יכול אדם לרצוח אנשים); אין אנו רוצים להסתובב בארץ בלווית שומרי־ראש, – בושתי משומרי־ראש. ואני יודע ששומר־ראש לא יעמוד לך, ואם מישהו ירצה לרצוח אותך – הוא ירצח אותך. ברובה אחד אפשר לרצוח כמה אנשים, וב־5000 רובים אפשר לרצוח ישוב שלם. כשאין מטרה לרצוח את הישוב, אין צורך ב־5000 רובים. אם לשם מלחמה באויבינו – לשם כך קיבלו אנשי אצ”ל נשק מאת המדינה.
אכן, במניעת אניית־הנשק מאצ“ל, נמנע אסון איום שריחף עלינו. ומעולם לא מילאה שריפת־אניה שליחות כה נאמנה לשלום הישוב, כשריפת אניית־אצ”ל זאת.
ופה לא כל־כך חשוב – אם כי יש גם בזה משהו חשוב – דבר הפרת התחייבות המדינה בתנאי־ההפוגה. אני עוד ארחיק לכת. בעיני לא חשוב כל־כך במקרה זה אפילו דבר הריבונות של המדינה, – אם כי זה וַדאי דבר חשוב מאד, יותר מן ההפוגה. די לנו שבווין כופר בריבונות מדינתנו וגם נוקראשי־פחה ושונאים אחרים שלנו. למה יצטרף אצ“ל למקהלה זו? אך אינני רואה בזה את הסכנה הגדולה יותר. הסכנה הגדולה שבמעשה אצ”ל היא הפגיעה המסוכנת בכושר־התגוננותנו מפני צבאות פולשים של מדינות־ערב. שערו בנפשכם שלא קרה מה שקרה אתמול, והאניה לא נשרפה והנשק לא נהרס – אלא שאצ“ל הצליח לקבל את הנשק במלואו ולהעבירו למחסנים שלו. ואני אינני חבר־ממשלה, אני סתם יהודי. וכסתם יהודי שאינו בממשלה יש לי קצת שכל בקדקדי ואני שואל עצמי: מה קרה כאן? יש כאן מלחמה. אנשי אצ”ל הם בצבא, ויחד עם זאת יש להם נשק מיוחד. לשם מה? נגד ערבים? הרי יש לכם נשק מהממשלה. ברור איפוא – לשם המשכת הטירור הפנימי, לשם פרעות ביהודים שאינם רוצים לתת להם כסף, כאשר קרה כבר – הם רצחו יהודים – ואני אחד היהודים שאינם רוצים להיכנע לטירור של מישהו, והממשלה שלי איננה מסוגלת לשמור עלי ולמנוע נשק מידי טירוריסטים; היא מפחדת להחרים את נשקם, היא נכנעת להם למעשה. ואני מסיק את המסקנה: עלי למנוע פחד מטירור בכוחי־אני. – בארץ יש הרבה יהודים כמוני, שאינם רוצים בשום אופן להיכנע לטירור של אצ“ל או של מישהו אחר. הם קורצו מחומר כזה שאינו נכנע לטירור. מה יעשו איפוא יהודים כאלה? גם הם צריכים לדאוג לנשק לעצמם. מדוע יהיה רק לאצ”ל נשק פרטי? מדוע לא גם אצלי, מדוע לא גם אצל בני, מדוע לא גם אצל חברי? גם אנו יודעים אדריסה של נשק, אנו ידענו עוד לפני 40 שנה, ואנו יודעים גם להביא אניות. ואפילו בווין יודע שאנו יודעים. – וזאת לא “אנחנו” אחד, כי הישוב איננו חטיבה אחת, וככה יביא לו אלמוני נשק ויקים לעצמו צבא פרטי, ופלמוני יעשה אף הוא כדבר הזה, ורק מר שפירא לא יעשה זאת, כי הוא אינו מפחד מאצ“ל, ולא ידאג לנשק פרטי וצבא פרטי; אבל אני שייך לפחדנים, ומפחד מכל אדם שיש לו רובה שלא ברשות, ויש עוד אנשים כמוני, ויהיו לנו אז צבאות פרטיים, ויהיו לנו סוכנויות לרכישת נשק כמספר המפלגות והגופים, ויהיו לנו אניות מובילות נשק כמספר המפלגות והגופים. משטר תוהו־ובוהו זה לא יהיה מלחמת אזרחים, זאת תהיה “אחוה”, “אחדות־ישראל”, שמליצי היושר של אצ”ל מתגעגעים עליה כל־כך. – אני יודע שמר שפירא איננו רוצה בכך, אבל מה שהוא מבקש לעשות, מוכרח להביא לידי תוצאות כאלה.
יש אנשים שהיה להם נשק פרטי. היה זמן שכוח מזוין יהודי בארץ היה פרטי, כשעדיין לא היה ועד־לאומי, ולא היתה סוכנות יהודית, ולא היה כל מוסד כללי שידאג להגנת הישוב – והיתה “איניציאטיבה פרטית” של בחורים צעירים, פועלים חלוצים, שלקחו על עצמם את דאגת השמירה על הישובים והגנתם. ושמרו דוקא לא על משקי־פועלים – כי לא היה כדבר הזה אז בארץ, אלא על משקים “בורגנים” כפי שקראו להם אז. רוגצ’בסקי בסג’רה היה “בורגני” – ואני שמרתי על “רכושו”. ויחזקאל ניסנוב, גם הוא פועל ציוני כמוני, היה מוכן למסור את נפשו על זוג הפרדות של בעל־הבית שלו – ובאמת מסר את נפשו. וכך עשו חבריו השומרים. והם עשו זאת מתוך יזמה פרטית – כי לא היה מוסד ציבורי שידאג לדבר. אבל כשקם אירגון כללי, להגנת הישוב – מסרו השומרים את נשקם לכלל והעמידו עצמם לפקודת הכלל. ועכשיו כשיש לנו מדינה – והמדינה מגינה על העם, ואצ“ל מסדר לעצמו נשק פרטי וצבא פרטי – הסבורים אתם שרק לאצ”ל יהיה מונופולין על כוח מזוין מחוץ למדינה? משטר זה שאתם ממליצים עליו הוא מלחמת־אזרחים, ארגון צבאות נפרדים והתוצאה הראשונה – הרס מאמץ־המלחמה. כי שני חיילים יכולים להילחם יחד רק בתנאי אחד: אם הם מרגישים שהם חברים שווים ושאחד ימסור את נפשו למען השני; כל חייל שומר על חיי חברו – כשם שחברו שומר על חייו. אך לא תיתכן מלחמת שני חיילים יחד, כששניהם מקבלים נשק בתנאים שווים מאת הצבא – ואחד מהם יש לו עוד איזה נשק מוסתר פרטי, שאין לחברו חלק בו. הילָחמו שנַים אלה יחד כחברים? – נשק פרטי לאצ“ל או לארגון טירוריסטי אחר, מן ההכרח שיפוצץ את צבאנו לשני צבאות ( ומדוע רק לשנים?) – עם פחד הדדי, עם תחרות הדדית, עם ציוד נפרד. המלחמה טרם נגמרה. אנו עומדים רק בהפוגה. אין זה בידינו להאריך אותה, או לא להאריכה. ההפוגה יכולה להיגמר מחר, ושוב נצטרך לעמוד במלחמה. האם נעמוד במלחמה, כשאין רשוּת אחת, כשאין צבא אחיד, כשאין נשק משותף, כשאין מרוּת אחת, כשכל כנופיה טירוריסטית יכולה לעשות בגלוי מה שעשו אנשי אצ”ל? הם הזמינו את העתונאים עוד לפני שהאניה הגיעה לתל־אביב, כדי לפרסם ברבים את מעשי גבורתם, וכדי להוקיע על עמוד־הקלון את הממשלה הזאת, הרוצה לקחת את נשקם בשביל המדינה.
האם כך נילחם? מחר־מחרתיים תתחדש המלחמה וניזקק כולנו – גם מר פנקס וגם מר ויינשטיין וכל אחד מאתנו – לפלמ"חניקים האלה, שאתם מזלזלים בהם, ונתפלל כולנו לצבא אחיד – כי רק צבא אחיד יעמוד לנו.
המאמץ המלחמתי הוא שהועמד בסכנה; אניית אצ“ל עשויה לפוצץ את הכוח המלחמתי שלנו. ואת זה מן ההכרח למנוע. ואני מאמין כי מה שנעשה לאניית הנשק היה ישע גדול, שבא בעקב האסון. לאסון – אחראי אצ”ל, ולישע הגדול אחראית הממשלה שלא נתפסה לרחמנות מַטעה; אני מאמין ברגש הרחמנות של הרב ברלין, אך זוהי רחמנות מַטעה, העלולה להביא לשפיכת־דמים הרבה יותר איומה מזו שהיתה עכשיו. וכל מי שרואה את הנולד חייב למנוע אותה.
אין איש בתוכנו המבקש להתנקם במישהו. אילו היה הענין מחוסל, היינו מוכנים לשכוח אותו. אני אחד מאלה המוכנים לשכוח ולסלוח – אם הם יחדלו. אך עליהם לחדול קודם. ולא בחתימה על נייר – שערכּו יהיה כערך הנייר הזה המונח לפני – אלא אם יחדלו בפועל וימסרו לצבא את הנשק והציוד הצבאי, וחבריהם יתיצבו לגיוס כמו כל יהודי, בלי כל הסכמים. ממשלה לא תעשה שום הסכמים עם מישהו. מדינה קובעת חוק – והחוק מחייב כל תושב.
והרבה מאד תלוי גם בכם, בעלי הכוונות הטובות. כשתחדלו לסייע בידם, כשתתבעו מהם מה שכל יהודי חייב לתבוע, שכולם יתיצבו כחברים שווים בזכויות ובחובות להגנת העם היהודי – יתכן שאז יחדלו, ויחדלו בפועל. ואז – ורק אז – נשכח את העבר. אין צורך להתנקם במישהו. די לנו בשונאים חיצוניים.
זהו הדבר, רבותי, על כך עמדה הממשלה. אילו היתה הממשלה מוענת עצמה מתוך רחמנות מוטעה מלעשות מה שעשתה – היתה ממיטה שואה על המאמץ המלחמתי ועל המדינה בכלל. מוטב שהאניה תישרף מאשר תספיק נשק פרטי לפורשים. יודע אני, לא פחות ממישהו אחר, מהו ערך אניה. אני גם יודע מהו ערכם של 5000 רובים. אך מוטב שהאניה נשרפה והנשק נהרס, מאשר היה נופל בידיהם. בידי הממשלה היה הנשק יכול להיות ברכה. אך הם סירבו למסור אותו לממשלה, ומוטב שטבע בים או נשרף. מבורך הוא התותח שהפציץ את האניה הזאת. מובן, שטוב היה, לולא היה צורך להשתמש בו, בנשק בכלל, ואילו היתה האניה נמסרת לנו בשלימות – אבל לאחר שלא נמסרה, הרי הדבר הטוב ביותר שאפשר היה לעשות – להטביע אותה.
טענו פה שממשלה זמנית אין לה סמכות לעשות מה שעשתה. נכון שממשלה זו היא זמנית, ואני מקווה שתיפטרו ממנה בקרוב, אם ננצח ונוכל במהרה לסדר בחירות, אם כי אינני מתלהב מאדיקותו של מר ויינשטיין בבחירות – ראיתי איך התיחס לבחירות לקונגרס, ראיתי איך התיחס לבחירות לאסיפת־הנבחרים – אבל נכון הדבר שזוהי ממשלה זמנית אולם הזמן הקצר של קיום ממשלה זו, בו, רבותי, מקופל עתיד האומה היהודית אולי למאות שנים, בכל אופן לעשרות שנים. חדשים ספורים אלה יכריעו את הגורל. ואם נדע בזמן קצר זה, לפחות בתקופת המלחמה, לעמוד כאיש אחד, תחת מרוּת אחת, עם צבא אחיד – נהיה למקור ישע והצלה להרבה דורות בישראל.
וכיוון שכך, יש צורך שהמועצה כולה תתלכד סביב הממשלה במלחמתה נגד הפורשים ותתן אישור מלא לפעולה, שמנעה את האסון שהיה צפוי לנו במעשה זה של אצ"ל, ותחַזק ידי הממשלה ברצונה להבטיח למעשה צבא אחד ומשמעת אחת ומרות אחת; ואם זה יקוים בפועל – נסלח לכל חטאי הפורשים בעבר.
אלה הן ההצעות שהממשלה מביאה למועצת־המדינה, בניגוד להצעות ויינשטיין ומר ורהפטיג.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.