בכינוס יוצאי מרכז אירופה, בית ברל, מאי 1951
המאורע הגדול, האדיר בדברי ימי ישראל והציונות – המדינה – אינו אלא מכשיר גדול לביצוּע המשימה הציונית: קיבוץ הגלוּיות. אולם אף על פי שקיימת המדינה, קיימת בצדה תנועה ציונית וקונגרס ציוני וכל האטריבוטים של מה שנקרא פעם ‘המדינה בדרך’. עדיין קיימת המטרה: העלאת היהודים מעולם הגויים לארץ־ישראל. לשם כך נדרשת התארגנוּת עממית גדולה, שיחד עם מדינת ישראל, תוכל למשימה. יחד! ורק יחד!
נדמה לי, שדווקא עתה, שלוש שנים ליסוּדה של המדינה, מיטיבים אנו להבין ולהעריך את נחיצותה של התנועה הציונית. אמרתי: עתה, כי נראה לי, שהיתה תקוּפה, כאשר מרוב שמחה ואושר וזוהר שמש־המדינה שעלתה, נתעוררו אי־פה אי־שם ספקות: שמא כבר הושגה המטרה ושוב אין צורך בהסתדרוּת ציונית, בקונגרס וכו'? דומה, כי שלוש השנים הללוּ פיכחוּ אותנו משכרון השמחה הגדולה.
בשלוש השנים הללו נתקלנו פנים־אל־פנים בבעיה של קיבוץ הגלויות (אולי עדיין לא במלואה) יותר משנתקלנו בה בשנים הקודמות, וטעמנוּ את טעמה האמיתי. דורות על דורות שאפנו לקיבוץ הגלוּיות ועמלנוּ למענו, אולם בבוא היום הגדול לא ידענו לקלוט את האנשים, לא ידענו למזג את האדם החדש עם שממת־הארץ וליצור מהם את המולדת. אכן דיברנו, חלמנוּ שאפנו, אולם רק עתה מתחילים אנו לטעום את טעם העשיה, את טעם הביצוּע.
עובדה זו מלמדת אותנו, שמדינת ישראל לא תוּכל לעשות זאת בכוחותיה בלבד, וגם אסור לדרוש זאת ממנה. 600 או 650 אלף היהודים שהיו בארץ בעת יִסוּד מדינת ישראל לא יוכלו לשאת במשימת־הדורות – במשימת קיבוץ הגלוּיות. היום הדבר ברור לכל. מכאן, שהעם היהודי לתפוּצותיו חייב לשאת עוד שנים רבות במעמסה. אנו מצוּוים לתכנן תכניות ליישוּב כל הארץ, והנה הוברר לנו, כי כדי לפתח ישראל חקלאית שתפרנס מיליונים – הכרח לבנותה קומות אחדות. ולכך יידרשו סכוּמים אגדתיים. מניין יבואוּ?
הצרכים העצומים של בניית המולדת מחייבים אותנו, את אזרחי המדינה, אולי יותר משהוא מחייב את האחרים, לבצר את התנועה הציונית. ליהודי התפוּצות מקורות אחרים לציונותם, ביניהם געגוּעים כמוסים לביטוּי יהודי, שאיפה ל’פעמי־משיח', אבל הם רחוקים מן המציאוּת, שעה שאנוּ, היושבים כאן רואים את ההגשמה יום־יום, וחשים את הצורך בביצוּר התנועה הציונית שנחלשה הרבה. אמנם יש להודות, שאחרי מאמץ כזה, לאחר שהתנוּעה ‘ילדה’ עם ומדינה, טבעי הוא שנחלשה, ויש להחלימה.
ודאי, קיימות בעיות משוּתפות לעם היהוּדי, לתנועה הציונית ולממשלה. התנועה ציונית חייבת להיות מעונינת בפתרונן לא פחות מהממשלה. אני מרחיק לכת ואומר: המתיחוּת בין הממשלה לבין ההסתדרוּת הציונית נעוצים, לדעתי, באי־ניצוּל יכולתו החמרית של העם היהוּדי לעזור לבנין הארץ באמצעות התנועה הציונית.
אנו הולכים עתה לקונגרס הראשון במדינת ישראל. ואתה נזכר, שהיה פעם קונגרס של באזל, אשר עליו אמר הרצל: ‘היום ייסדתי את המדינה’. הקונגרס הראשון בישראל ייערך בירושלים, ויהיה זה הקונגרס של ד. בן־גוריון, ראש הממשלה ושר הבטחון, זה עצמו מאורע.
מה יהיה תכנו של הקונגרס הזה? במה יתיצב לפני העם היהוּדי? איך יגייס את העם למשימה האדירה הזאת? – זו השאלה המרכזית.
אפשר ויש צורך בבדיקה של כמה וכמה מן המכשירים הפינאנסיים. לא ברוּר לי, אם גם עתה עלינוּ להמשיך בדרכן של השנים הקודמות. כאשר מרכז־הכובד בתנועה הציונית ובמעשה הגאוּלה והתחיה היה ‘הדונם והעז’. הן עתה כל האדמה בידי הממשלה, ויש להכשיר יהודים שידעו לעבדה. דרוּשים כוחות חדשים ורוח חדשה, כדי להרים את העם היהודי להגשמת המשימה הגדולה הזאת, ודרושים כוחות רבים להצלת המדינה מסיבוכים קשים העלוּלים להשפיל אף את הקומה הזקוּפה ביותר. על התנועה הציונית לפעול לחינוכם של המוני יהודים שרמת־תרבותם היא כאילו מרחק של דורות מבדיל בינם לבינינו. אין זה מוציא, כמובן, את ההכרח לפעול גם במרכזי היהוּדים החפשיים והעשירים במערב. נדמה לי, שאין לסמוך רק על ‘הפרוצס הסטיכי’ של עליית יהודים מארצות כמו־אמריקה.
לענין זה צריכה התנועה הציונית להתמסר, יותר מאשר בשנים הקודמות, וּודאי שהיא צריכה להיעזר במדינה ובכוח משיכתה. עליה לגייס לשם כך ממיטב כוחות הגוּף והנפש – ואמצעים רבים.
ועוד על דבר אחד אייחד את הדיבוּר. גם בתנועה הציונית וגם בקונגרס הציוני הוטלה ע"י חוגי הימין והריאקציה הסיסמה: ‘מאופוזיציה לשלטון’. לפני קום המדינה התיחסו חוגים אלה בישוב היהודי בארץ־ישראל בביטול גמוּר ואפילוּ בבוז לקונגרס הציוני ולהסתדרות הציונית. הם ראוּ בכך ענין בשביל פועלים או בשביל קומץ מן האינטליגנציה, ולא בשבילם… אולם עתה, משהרגישוּ שהבחירות לכנסת ולקונגרס משלימות אלו את אלו, וכי הן שתי חזיתות של מלחמה אחת, מתאווים הם מאוד להגיע לשלטון בתנועה הציונית…
שני המבחנים גורליים לגבינו. אני מרגיש, כאילו מתנהל מאבק על האוצר הגדול של פועלי ארץ־ישראל, שנאגר במשך 40–50 שנות תנועת־העבודה בישראל, מימי העליה השניה עד היום הזה. רכשנו נכסים רבים גם ברוּח, בהנהגה ובהשפעה, גם בלי להיות רוב. אינני זוכר אם היינו פעם רוב פורמאלי. אבל תנועת הפועלים הגיעה, בזכוּת עמלה, התמסרוּתה והיחלצוּתה, למעמד המנהיגה והמשפיעה, המחנכת והמדריכה של העם.
בשנים הקשות והרעות, כאשר נדרשנו לייבש ביצות ולקדוח ולבלוע מנות גדושות חינין – היינו יחידים, ולא היו לנו מתחרים רבים בארץ. עתה נעשתה הציונות ענין מכובד יותר בעיני החוגים האלה.
לתנועת הפועלים היתה דרך משלה בציונות ודרך משלה בסוציאליזם בישראל. דרכינו עומדות עתה במבחן רציני. הבחירות הראשונות לכנסת עמדוּ בסימן מלחמת החירות והנצחון, ואילו לקונגרס לא נתקיימוּ בחירות מאז. עתה שקטו קצת הרוחות והבריות נערכים למאבק.
נדמה לי, שאנו מתקדמים לקראת עיצוּב החברה החדשה שנכספנוּ לה, המוּשתתת על החזון הסוציאלי שליווה אותנו בכל שנות עבודתנו. החילונוּ בהלאמת הקרקע על־ידי הקרן־הקיימת לישראל והגענו למהפכה האגרארית. ועתה אנו מרכזים את הכוח השני, את המים בארץ־ישראל, בידי מוסדות לאומיים וציבוריים, ועל כך ראוי להילחם. לא רק עברה של תנוֹּעת־העבודה, חמישים שנות מחשבה ויצירה וקרבנות, אלא גם עתידה מחייבים אותנו לכך.
אני יודע: יש לנו יריבים. אולי המושג ‘יריבים’ אינו ממצה כיום. אנו חיים עכשיו במדינה שמעמדות שונים בה. עלינו לעמוד בפני התקפות האויב המעמדי.
לפנינו שתי מערכות, שתי חזיתות במלחמה אחת, בה מקופלת המערכה של שני דורות בעם היהודי ומאמציהם להגשמת המשימה הסופית של הציונית – משימת קיבוץ הגלויות, קליטתם והשרשתם. מבחן רציני הוא לנו במדינה ובהסתדרות הציונית.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.