במושב הוועד הפועל הציוני, אפריל 1950

ירחב לבו של חבר ההנהלה, שתפקידו למלא שליחות התנועה ורצונה, בראותו את נחשול הפאטריוטיזם התנוּעתי וההתלהבוּת הרבה שבאוּ לידי ביטוי, לכאורה, בדיוני הועה"פ הציוני ובכינוסים שקדמו לו. דברים אלה נוטעים בלב האדם שעליו לבצע – תוספת כוח, אמונה ובטחון. רוצה אני שתהא בי ודאות, שכל מה שנאמר בין כתלי הוועד־הפועל הציוני ישמש נר לרגלי התנועה במעשיה יום יום. גם אני נמנה עם אלה שאינם מעלים על דעתם, כי אפשר לבצע מה שהוטל על מדינת ישראל בלי תנועה ציונית חזקה ומאורגנת, שהיא הלב והמוח של המוני היהודים המסייעים למדינת ישראל בהגשמת יעוּדה.

עלינו להכיר טובה לאלה שהפיצוּ שמועות, שמצוּיים בארץ אישים הרוצים להצר כביכול את צעדי ההסתדרוּת הציונית, שכן נזעקוּ הכל להציל ולהגן על הקיים. אני שואל: במה מורגש בבנין הארץ ציוני, או ההסתדרות הציונית, או מפלגה ציונית יותר מסתם יהודים, או ציבור של יהוּדים? משיבים לי: עלולים לבוא ימים קשים מבחינה פוליטית, ואז תראוּ את כוחם של הציונים. גם אני סבור כך. אכן, יש הבדל בין ציוני בכל ימות השנה לבין יהודי המסייע מתוך אהבה פעם פה פעם שם. אלא שאין לקיים תנועה בציפיה לימים רעים, שאז יינתן, להעמיד את הציונים במבחן ולעמוד על ערכה של ההסתדרות הציונית.

קיימת תנועה ציונית מאורגנת המונה מאות אלפי חברים ומיליונים שוקלים. היה מקום ויש מקום לכך, שפעולתם תהיה ניכרת ביותר, שייבדלוּ משאר המוני־העם הנמשכים אחרי מרכבת הציונות המנצחת. לצערנו עלינו לקבוע כי דבר זה לא נתקיים. אם המצב הזה יימשך – והלא כוּלנוּ רוצים שלא יבואו ימים רעים – יהיה קשה מאד להוכיח את חשיבותה של התנועה הציונית, אחת ברוּר: ראוי היה שהתנועה הציונית תעשה יותר, אם זה בשדה החלוּציוּת, בעליה או בגיוּס האמצעים להקלטת העולים. אתחיל בדבר האחרון.

המצב הוא כזה, שלרבים מאלה שאינם ציונים ניתן לומר, כי בשטח ההתנדבות הכספית לא הראתה התנועה הציונית דרך, לא חינכה. נראה לי, שעל נציגי ההסתדרות הציונית בועד־הפועל להראות את הדרך לחיזוק הפעולה הכספית. מן ההכרח למצוא דרך להכיר ציוני מכל יהודי אחר בששת ימי המעשה. אם לא נלך לפני ההמונים היהודים, לא יעמדו לנו כל טוב לבם והתרגשותם: חושש אני שנפסידם. נפל משהו בחיינו, הוקמה המדינה ויש ממשלה. אולם שתי מלכוּיות לנו במילוי תפקידים שונים בארץ.

אין ההסתדרוּת הציונית צריכה להתבטל, ואי־אפשר לקיימה בלי חינוך העם למעשים, או בלי מפעלים ופעוּלות. הוא הדין בממשלה ובמדינה. ומשום ששתי הרשויות נוגעות זו בזו, לא יועילו כל דיבורים, גם כשהם נשמעים בוועד־הפועל הציוני בפי אנשי הממשלה, כי עלינו לערוך תקציב אחיד; לדעתי, לא נגיע אליו לעולם. עלינו למצוא צורה אירגונית, חוּקית, לסידוּר הדברים. לא אדבר כאן על פרטי האירגון שיאפשר לכל שותף להרגיש כי הוא עושה את שלו. העם היהודי יודע שקליטת העליה וההתישבוּת ככל שהן נעשות – ההסתדרות הציונית עושה אותן.

אולם קשה לי להשלים עם הקנאה להסתדרות הציונית. הפאטריוטיזם של הקנאים מביאם לידי קידוּש כל דבר שהיה קיים עד עתה, בין שהוא טוב ובין שאינו טוב. הנה, בשאלת מיזוּג הקרנות, נדמה לי, שדווקא שומרי החומות חייבים לשקול מה טוב מבחינתה של ההסתדרות הציונית.

נוכח קיום המדינה, הממשלה ומוסדותיה הקונסטיטוּציוניים דרושה הסתדרוּת ציונית חזקה. ההסתדרות הציונית, הורתה של מדינת ישראל, צריכה לגבש את עצמה ולבדוק את כליה. כלום יעלה על דעת מישהו, למשל, לפנות לעם היהוּדי במגביות לשם גאוּלת קרקע בארץ־ישראל מידי הרב מימון, קפלן ובן־גוריון? ואם הלאמת הקרקע, היש צורך לשם כך במגבית מיוחדת? הפרוגראמות של מפלגות הכנסת כללו סעיף על הלאמת הקרקע. מדוע אין הכנסת נאמנה על הלאמת קרקע לעם ישראל? ידוע לי, שגם בממשלת ישראל יש החלטה על כך. אין ממשלת ישראל מוכרת קרקע חקלאית. אני חסיד הקרן־הקיימת וחסיד הלאמת הקרקע, אך עם זה אינני מתעלם מן המהפכה שחלה בחיינוּ והמחייבת, לדעתי, מיזוּג הקרנות.

רוצים אנו בהסדתרוּת ציונית חזקה ומאורגנת נוכח מכשירי־ההגשמה – כן יחזקו וכן ירבו – של הממשלה. נקרא לזה קנאת מבַצעים. אולם אמצעינו מוגבלים ואם אנו מוסרים את הכסף לגאוּלת הקרקע, אין כסף לקליטת עליה ולהתישבות, אין אמצעינו מספיקים, ואם אין בידנו לקיים את המחנות – תעבור הפעולה לממשלה. הוא הדין בהתישבות. הנה העלינו להתישבות מאתים נקודות, ועוד ידנו נטוּיה. אבל לא בכספנו בלבד נעשה הדבר. אנו תובעים כאן שיתוף כספי מוחשי מאוד של הממשלה. אחוּז האמצעים שלנו בהשקעה הכוללת פוחת והולך. אם הממשלה חייבת להשקיע כסף בכל המפעלים, הריהי רוצה להיות המבצעת והקובעת, ובצדק.

בד בבד עם חיזוּקנוּ וביצוּרנו הפנימי בתנועה ובהסתדרוּת, יש לחפש דרך לשיתוף־פעוּלה הדוק עם הממשלה ומכשיריה. ארוכה היא דרך השיתוּף וצורות רבות לה.

נראה לי, שסיסמת ההפרדה נכשלה כשלון חרוּץ. יש לשוב לשיתוף־פעוּלה מלא ולבבי בתפקידים, ואולי גם ללא תיחוּם קיצוני בין האנשים האחראים לפעולה משותפת.

…יש ממשלה לישראל, יש מולדת המשתרעת מדן ועד אילת. יש צבא, יש כנסת נבחרת. קליטת העולים וקיבוץ הגלוּיות, הבניה ופיתוּח המשק הם בכל תקפם. בכל רחבי הארץ רוחש ותוסס עמל־ אדם בגוּף וברוּח, העתיד לשאת פירותיו ברבות הימים.

התוכל ההסתדרוּת הציונית, לאור ההישגים האדירים, לשבת בשלווה מדוּשנת עונג, נהנית מזיו עלילותיה של הממשלה והמדינה? שלוש השנים שחלפו מאז יסוד המדינה מוכיחות בעליל, כי נחוּצים אמצעים אדירים בחומר וברוח, להמשך הבנין. אמצעים אלה יבואו בעיקר מקהילות היהוּדים בארצות הדוברות אנגלית, וקודם לכל מיהדוּת ארצות־הברית.

לעינינו מתרחשת תמוּרה מכרעת בפזוּרי יהדוּת העולם. תוך שנים מספר תגדל מדינת ישראל ותהיה מדינה בת 3–4 מיליון נפש. היהדוּת נדרשת להעניק למדינה גם מכוח־האדם שלה. אין ספק, שבכוחה של המדינה לרוות צמאונם של רבבות עולים, של נוער חלוּצי המפלס דרכים חדשות, של שכבות אנשי מעשה והשכלה, מדע וטכניקה, הדרושים לנו כאוויר לנשימה; או אז נוכל להעלות וליישב, לשכן ולהשריש מיליונים של עולים מארצות ערב והמזרח.

אין כתף אשר תרים את המשא זוּלת התנועה הציונית והסתדרוּתה.

על הציונות להתרכז בתפקיד העליה ויישובה החלוּצי של הארץ.

1951

בכינוס מרצים לקראת הבחירות לקונגרס הציוני הכ"ג, פברואר 1951

אל נשלה את עצמנו: עם עלות שמש המדינה הועם זהרה של ההסתדרוּת הציונית. הגענו למסקנה יסודית, שאין הבור מתמלא מחוליתו, כלומר: אין המדינה יכולה להיבנות ללא עזרה גדולה מצד העם היהוּדי. עלינו להחזיר לעצמנוּ את הוודאוּת בהכרח קיוּמה של התנוּעה הציונית, ואם נחזירנה נוכל להחדיר הכרה זו במאות אלפי הבוחרים. הכרח הוא שמאות אלפי בוחרים בארץ ישתכנעו בכך.

נחוּצה שעת־רחמים לתנועה הציונית, למוסדותיה ולהנהלתה. כאשר עמדה לפני הקונגרס המטרה להשיג מדינה יהודית, היה קל יותר לקיים את התנוּעה.אולם היום, לאחר ההישג ההיסטורי, עלינו, וקודם כל על מפלגת פועלי א"י, להקדיש את מיטב הכוח לתנועה הציונית. אילו חשבתי, כי בלעדיה תוכל המדינה להתגבר על המכשולים המכריעים בבנין הארץ בעשר השנים הקרובות, אפשר ולא הייתי מתפלל לשעת־רחמים זו; אך דומה הכרח־חיים היא לנו, ובלעדיה נעמוד על עברי פי פחת

להסתדרות הציונית חסר דבר פשוּט – גיבוּש וליכוּד יכולתה. היא לא הגיעה גם לבחינה מחוּדשת של דרכיה לאור המצב החדש. הנה קיימת הקרן־הקיימת לחוּד וקרן־היסוד לחוּד,– ואין כוח ואומץ להכריע אם ההפרדה נחוּצה או לא. והרי אנו מצוּוים עתה על שינוי־ערכים ושינוּי חזיתות.

אני, למשל, סבוּר,שדרושה הסתדרוּת ציונית לוחמת, שיהיה לה עוז להגיד ליהדות אמריקה: מהיום והלאה תייצג התנועה הציונית את עניני העזרה לישראל. ועליה להסביר, לשם מה דרושים האמצעים ומה הם תפקידיה כיום. אני רואה בזה רצון לבדוק מחדש ערכים ולקבוע מחדש את מרכז הכובד.

לאחר קום המדינה נותרו להסתדרות הציונית ארבעה תפקידים, ובהם עליה לרכז את כל מעיניה, והם: קיבוץ גלוּיות, חינוך הנוער, הסברה וחינוך בגולה, יישוּב העולים.

אנו נתוּנים כיום במצב, שאין בידנו להיות עצמאיים כמעט בשום שטח, ואנו נאלצים להושיט ידנו לממשלה. מכאן, פרשת היחסים בין התנוּעה הציונית לבין המדינה, המתבררים ומתלבנים עם הקמתו של המוסד לתיאוּם בין הסוכנות היהודית לבין הממשלה. אין המוסד הזה נחוּץ לנו, לישראלים, אך דרוש הוא לציונים בעולם, כדי שיטע בהם את ההרגשה, כי שותפים הם בעשיה. יודע אני כי הציונים בעולם, גם חברי תנועתנו, מייחסים למוסד זה חשיבוּת.

עלינו לפרוש את היריעה הגדולה של מעשינו בתחום ארבעת התפקידים שמניתים. במושג עליה (לא אגיד קליטת עליה), פעלה ההסתדרוּת הציונית גדולות. הצלחנו בתקוּפה האחרונה להוציא מהמחנות מאה אלף יהוּדים, וכמעט כל יהודי הבא לארץ יוצא מהאניה ישר למקום העבודה. כן הדבר בשדה ההתישבות, שגם אותה הרי אפשר לזקוף לזכוּת ההסתדרוּת הציונית.

אנו הולכים לקונגרס לאחר קום המדינה, לאחר תקוּפה של ספקות והחלשת המתח בהסתדרות הציונית. עלינוּ לנטוע מחדש בטחון בחיוניותה של התנועה הציונית, לשקוד על בדק ביתה ומוסדותיה ועל התאמת כליה לתביעות התקוּפה ולצרכים העומדים על הפרק; להקים תנועה ציונית פעילה בעולם, ולרכז סביבה כוחות גדולים. הארץ לא תיבנה בלי תנועה ציונית.

באמריקה הגדולה משם באים עתה, לאחר חורבן יהדות אירופה, מרבית כספי ההתנדבוּת, פועלת המגבית היהוּדית המאוחדת, באמצעוּת מנגנון מיוּחד לכך. אחרי כן היא מעבירה חלק ל’ג’וינט', שגם לו מנגנון, חלק לקרן־היסוד וחלק לקרן־הקיימת באמריקה: הקרן הקיימת בארצות־הברית מעבירה מכספיה לקרן־הקיימת בירושלים, וקרן־היסוד – לקרן־היסוד בירושלים. קרן־היסוד בירושלים מעבירה את הכספים לגזברוּת הסוכנות היהוּדית. התהליך הזה מחייב מנגנונים נפרדים. הזוהי דרך הגיונית, יעילה ונבונה?

חובה עלינו לקבוע בקונגרס הזה שנים־שלושה דברי יסוד, שיוכיחו את רצונה של התנוּעה ודריכותה לפעוּלה. שמירת כלים ומסורת בתנועה דבר חשוּב הוא, אבל לכל יש גבוּל. אין המצב הקיים מחזק את יכולתה של הסוכנוּת היהוּדית.

1951

בכינוס יוצאי מרכז אירופה, בית ברל, מאי 1951

המאורע הגדול, האדיר בדברי ימי ישראל והציונות – המדינה – אינו אלא מכשיר גדול לביצוּע המשימה הציונית: קיבוץ הגלוּיות. אולם אף על פי שקיימת המדינה, קיימת בצדה תנועה ציונית וקונגרס ציוני וכל האטריבוטים של מה שנקרא פעם ‘המדינה בדרך’. עדיין קיימת המטרה: העלאת היהודים מעולם הגויים לארץ־ישראל. לשם כך נדרשת התארגנוּת עממית גדולה, שיחד עם מדינת ישראל, תוכל למשימה. יחד! ורק יחד!

נדמה לי, שדווקא עתה, שלוש שנים ליסוּדה של המדינה, מיטיבים אנו להבין ולהעריך את נחיצותה של התנועה הציונית. אמרתי: עתה, כי נראה לי, שהיתה תקוּפה, כאשר מרוב שמחה ואושר וזוהר שמש־המדינה שעלתה, נתעוררו אי־פה אי־שם ספקות: שמא כבר הושגה המטרה ושוב אין צורך בהסתדרוּת ציונית, בקונגרס וכו'? דומה, כי שלוש השנים הללוּ פיכחוּ אותנו משכרון השמחה הגדולה.

בשלוש השנים הללו נתקלנו פנים־אל־פנים בבעיה של קיבוץ הגלויות (אולי עדיין לא במלואה) יותר משנתקלנו בה בשנים הקודמות, וטעמנוּ את טעמה האמיתי. דורות על דורות שאפנו לקיבוץ הגלוּיות ועמלנוּ למענו, אולם בבוא היום הגדול לא ידענו לקלוט את האנשים, לא ידענו למזג את האדם החדש עם שממת־הארץ וליצור מהם את המולדת. אכן דיברנו, חלמנוּ שאפנו, אולם רק עתה מתחילים אנו לטעום את טעם העשיה, את טעם הביצוּע.

עובדה זו מלמדת אותנו, שמדינת ישראל לא תוּכל לעשות זאת בכוחותיה בלבד, וגם אסור לדרוש זאת ממנה. 600 או 650 אלף היהודים שהיו בארץ בעת יִסוּד מדינת ישראל לא יוכלו לשאת במשימת־הדורות – במשימת קיבוץ הגלוּיות. היום הדבר ברור לכל. מכאן, שהעם היהודי לתפוּצותיו חייב לשאת עוד שנים רבות במעמסה. אנו מצוּוים לתכנן תכניות ליישוּב כל הארץ, והנה הוברר לנו, כי כדי לפתח ישראל חקלאית שתפרנס מיליונים – הכרח לבנותה קומות אחדות. ולכך יידרשו סכוּמים אגדתיים. מניין יבואוּ?

הצרכים העצומים של בניית המולדת מחייבים אותנו, את אזרחי המדינה, אולי יותר משהוא מחייב את האחרים, לבצר את התנועה הציונית. ליהודי התפוּצות מקורות אחרים לציונותם, ביניהם געגוּעים כמוסים לביטוּי יהודי, שאיפה ל’פעמי־משיח', אבל הם רחוקים מן המציאוּת, שעה שאנוּ, היושבים כאן רואים את ההגשמה יום־יום, וחשים את הצורך בביצוּר התנועה הציונית שנחלשה הרבה. אמנם יש להודות, שאחרי מאמץ כזה, לאחר שהתנוּעה ‘ילדה’ עם ומדינה, טבעי הוא שנחלשה, ויש להחלימה.

ודאי, קיימות בעיות משוּתפות לעם היהוּדי, לתנועה הציונית ולממשלה. התנועה ציונית חייבת להיות מעונינת בפתרונן לא פחות מהממשלה. אני מרחיק לכת ואומר: המתיחוּת בין הממשלה לבין ההסתדרוּת הציונית נעוצים, לדעתי, באי־ניצוּל יכולתו החמרית של העם היהוּדי לעזור לבנין הארץ באמצעות התנועה הציונית.

אנו הולכים עתה לקונגרס הראשון במדינת ישראל. ואתה נזכר, שהיה פעם קונגרס של באזל, אשר עליו אמר הרצל: ‘היום ייסדתי את המדינה’. הקונגרס הראשון בישראל ייערך בירושלים, ויהיה זה הקונגרס של ד. בן־גוריון, ראש הממשלה ושר הבטחון, זה עצמו מאורע.

מה יהיה תכנו של הקונגרס הזה? במה יתיצב לפני העם היהוּדי? איך יגייס את העם למשימה האדירה הזאת? – זו השאלה המרכזית.

אפשר ויש צורך בבדיקה של כמה וכמה מן המכשירים הפינאנסיים. לא ברוּר לי, אם גם עתה עלינוּ להמשיך בדרכן של השנים הקודמות. כאשר מרכז־הכובד בתנועה הציונית ובמעשה הגאוּלה והתחיה היה ‘הדונם והעז’. הן עתה כל האדמה בידי הממשלה, ויש להכשיר יהודים שידעו לעבדה. דרוּשים כוחות חדשים ורוח חדשה, כדי להרים את העם היהודי להגשמת המשימה הגדולה הזאת, ודרושים כוחות רבים להצלת המדינה מסיבוכים קשים העלוּלים להשפיל אף את הקומה הזקוּפה ביותר. על התנועה הציונית לפעול לחינוכם של המוני יהודים שרמת־תרבותם היא כאילו מרחק של דורות מבדיל בינם לבינינו. אין זה מוציא, כמובן, את ההכרח לפעול גם במרכזי היהוּדים החפשיים והעשירים במערב. נדמה לי, שאין לסמוך רק על ‘הפרוצס הסטיכי’ של עליית יהודים מארצות כמו־אמריקה.

לענין זה צריכה התנועה הציונית להתמסר, יותר מאשר בשנים הקודמות, וּודאי שהיא צריכה להיעזר במדינה ובכוח משיכתה. עליה לגייס לשם כך ממיטב כוחות הגוּף והנפש – ואמצעים רבים.

ועוד על דבר אחד אייחד את הדיבוּר. גם בתנועה הציונית וגם בקונגרס הציוני הוטלה ע"י חוגי הימין והריאקציה הסיסמה: ‘מאופוזיציה לשלטון’. לפני קום המדינה התיחסו חוגים אלה בישוב היהודי בארץ־ישראל בביטול גמוּר ואפילוּ בבוז לקונגרס הציוני ולהסתדרות הציונית. הם ראוּ בכך ענין בשביל פועלים או בשביל קומץ מן האינטליגנציה, ולא בשבילם… אולם עתה, משהרגישוּ שהבחירות לכנסת ולקונגרס משלימות אלו את אלו, וכי הן שתי חזיתות של מלחמה אחת, מתאווים הם מאוד להגיע לשלטון בתנועה הציונית…

שני המבחנים גורליים לגבינו. אני מרגיש, כאילו מתנהל מאבק על האוצר הגדול של פועלי ארץ־ישראל, שנאגר במשך 40–50 שנות תנועת־העבודה בישראל, מימי העליה השניה עד היום הזה. רכשנו נכסים רבים גם ברוּח, בהנהגה ובהשפעה, גם בלי להיות רוב. אינני זוכר אם היינו פעם רוב פורמאלי. אבל תנועת הפועלים הגיעה, בזכוּת עמלה, התמסרוּתה והיחלצוּתה, למעמד המנהיגה והמשפיעה, המחנכת והמדריכה של העם.

בשנים הקשות והרעות, כאשר נדרשנו לייבש ביצות ולקדוח ולבלוע מנות גדושות חינין – היינו יחידים, ולא היו לנו מתחרים רבים בארץ. עתה נעשתה הציונות ענין מכובד יותר בעיני החוגים האלה.

לתנועת הפועלים היתה דרך משלה בציונות ודרך משלה בסוציאליזם בישראל. דרכינו עומדות עתה במבחן רציני. הבחירות הראשונות לכנסת עמדוּ בסימן מלחמת החירות והנצחון, ואילו לקונגרס לא נתקיימוּ בחירות מאז. עתה שקטו קצת הרוחות והבריות נערכים למאבק.

נדמה לי, שאנו מתקדמים לקראת עיצוּב החברה החדשה שנכספנוּ לה, המוּשתתת על החזון הסוציאלי שליווה אותנו בכל שנות עבודתנו. החילונוּ בהלאמת הקרקע על־ידי הקרן־הקיימת לישראל והגענו למהפכה האגרארית. ועתה אנו מרכזים את הכוח השני, את המים בארץ־ישראל, בידי מוסדות לאומיים וציבוריים, ועל כך ראוי להילחם. לא רק עברה של תנוֹּעת־העבודה, חמישים שנות מחשבה ויצירה וקרבנות, אלא גם עתידה מחייבים אותנו לכך.

אני יודע: יש לנו יריבים. אולי המושג ‘יריבים’ אינו ממצה כיום. אנו חיים עכשיו במדינה שמעמדות שונים בה. עלינו לעמוד בפני התקפות האויב המעמדי.

לפנינו שתי מערכות, שתי חזיתות במלחמה אחת, בה מקופלת המערכה של שני דורות בעם היהודי ומאמציהם להגשמת המשימה הסופית של הציונית – משימת קיבוץ הגלויות, קליטתם והשרשתם. מבחן רציני הוא לנו במדינה ובהסתדרות הציונית.

בקונגרס הציוני הכ"ד, אפריל 1956

לפני שאתווה קווים לתכנית פעולתה של הסוכנות היהודית לשנים הבאות בשדה ההתישבוּת אתאר את הרקע הכלכלי של עבודתנו ואציין כי קליטתם של המוני העולים והשרשתם בארץ הביאה שינוי מהפכני בנופה: כפרים חדשים נוסדו בשדות־בוּר שלא ידעוּ יד עובד ועתה שבוּ ולבשוּ מעטה ירק, והביאוּ תמורה מהפכנית בנופה של הארץ. נבנו מאות אלפי בתים בשיכוני העולים, הונחו מאות ואלפי קילומטרים של צינורות־השקייה, נשתלו מיליונים עצים בשדרות ויערות, ניטעו עצי פרי לרבבות, נקדחו בארות לעשרות, נבנו גשרים ונסללו דרכים, הוסבו נהרות, נחשפו מעיינות ומאות אלפי דונמים של קרקע צחיחה הושקו במים חיים.

נוספו ערים ועיירות, וענפי מסחר ותחבורה, מלאכה ותעשיה, בנין וסלילת־דרכים התפתחו והתחדשוּ. נבנו מאות בתי־ספר וגני־ילדים, מוסדות להשכלה גבוהה, מדע ומחקר, הוקמו אולפנים להנחלת הלשון, ואנשים ללא ידיעת קרוא וכתוב החלו לומדים את השפה העברית ומצטרפים לחיי התרבות של הארץ. ורבבות החלו משתרשים בנופה התרבוּתי של הארץ.

רבות ומגוּונות בעיותינו: קשיי מימוּן, קשיי תעסוּקה, קשיי לשון ואורח־חיים, ועל כולם – קשיי מיזוּג הגלויות המלווים את מעשה הקליטה.

היהוּדים יצרו במקומות גלותם הווי שקבע מערכת יחסים בינם לבין עצמם ובינם לבין סביבתם. קדוּשת מסורת חפפה על הווי זה. והנה נוצר הווי חדש על שמחותיו ותוּגותיו, על אורו וצלליו, על יחסי שכבות ומעמדות שלא נודעו במקומות מוצאם.

אולם שעה שגלוּיות רבות ושונות מתקבצות בארצנו, מזדקר מיד השוני העצוּם שבין יוצאיהן, שוני עד כדי זרוּת בלשון, בהליכות־חיים וכו'.

הליכוד הפנימי של כל שבט וכל עדה, שנוצר במרוצת השנים בהשפעת מסורת הדורות, הסביבה ושאר תנאים, נדרש כאן לפנות מקומו לליכוד כללי של יוצאי כל הגלוּיות. מאמצי־חינוך גדולים, אהבה, מסירות וסבלנוּת נדרשים לשם איחוּי הקרעים וליכוּד אבק־עם לעם המשתרש באדמתה, בכלכלתה ובתרבוּתה של ישראל.

נזכור, שרוכלים ואנשי מסחר זעיר נעשים בהדרגה חקלאים יוצרים בישובים חקלאיים, הפזוּרים ברחבי הארץ. רבבות מהם נעשים אנשי מלאכה וחרושת, עובדי בנין וסלילה, אנשי יצירה ועמל בעיר ובכפר.

מפעל רב זה של הבאת עולים לארץ וקליטתם תובע אמצעים גדולים. הסוכנות היהוּדית השקיעה בו למעלה מ־700 מיליון דולר, אולם גם סכוּם גדול זה לא הספיק לקליטת כל העליה. על כן נטתה הממשלה שכם עם הסוכנות היהודית והשקיעה מתקציבי־הפיתוּח וממקורות שונים סכוּם העולה על מיליארד לירות בחקלאות ובהשקייה, בתעשיה ובמלאכה, בדואר ובתחבורה ובשיכון, כדי ליצור יסודות ראשונים לקליטתו של עם רב זה.

ההתישבות החדשה שהתחילה בתנופה גדולה עם העליה ההמונית היא גולת־הכותרת בפעוּלת הסוכנות היהוּדית בשנים הללו. בשבע השנים האחרונות נוסדו בארץ מאות ישובים חדשים, הועלו על הקרקע למעלה מ־30 אלף משפחות ונושבו מרחבי־ארץ שהיו שוממים. התישבוּת רבתי זו נפתחה עם ייסודם של הקיבוצים הצעירים לאחר מלחמת השחרוּר בגליל, בפרוזדור ירושלים ובגבוּלו המערבי של הנגב, על־ידי גרעינים חלוּציים של משוחררי הפלמ"ח וצבא־הגנה לישראל. אולם רוב בנינה ומנינה של ההתישבות החדשה, למעלה מ־400 ישובים, נוסדו על־ידי עולים חדשים מתוך העליה ההמונית.

זו הפעם הראשונה בתולדות ההתישבות הציונית בארץ, נתבענוּ ליישב חיש־מהר עשרות אלפי משפחות של אזרחים חדשים, יוצאי גלוּיות שונות, חסרי משלח־יד בסיסי ורחוקים בתכלית מן החקלאוֹּת, הטבע והקרקע, ללא כל הכשרה נפשית וגוּפנית לעבודת־כפיים. על חומר אנושי זה הוטל, יחד אתנו, להתחיל מחדש ביצירת קהילות חקלאיות בארץ. גם המלווים את תהליך ההתישבוּת בארץ שנים רבות, היססו בראשית הדרך.

מאז עברו שבע שנים ועתה אפשר לומר בפה מלא, כי הנסיון הנועז כבר ידע את חבלי לידתו, את צער גידולו, וייתכן כי הוא עומד עתה במבחן בגרוּתו.

מטרה משולשת עמדה לפני המוסדות המיישבים בגשתם לעיצוּב דמותה של ההתישבות החדשה הזאת:

א. ניצול אופטימאלי של אוצרות הטבע החקלאיים, מקורות המים ושטחי הקרקע, לקליטת מאכסימוּם של מפרנסים בחקלאות והגברה מאכסימאלית של ייצוּר המזון ושאר מחסורה של האוכלוסיה הגדלה והולכת במדינה.

ב. יישוב שטחי הארץ שנשארו שוממים ומסכנים בעזובתם אחרי מלחמת השחרור, ופיזור אוכלוסיית־הארץ הוותיקה והעולה כאחד על פני מרחבים חדשים.

ג. ביצור גבולותיה של הארץ ע"י יצירת חומת־מגן חיה של ישובי ספר.

למעלה מ־200 ישובים חדשים המהווים שרשרת־בטחון חיצונית למדינה ותוחמים למעשה את גבולותיה. אמנם אין חומה זו שלמה, ועדיין מרובה בה הפרוץ. טרם הקפנו במידה מספקת אזורי־ספר מסוימים ובעיקר את אזורי הנגב וההר.

בארץ מצויים כיום כ־720 ישובים חקלאיים יהודיים. עם הלא־יהודיים מספרם מגיע ל־1000 – ובהם למעלה מ־50 אלף משפחות, ומהם נמצאים 444 ישובים חדשים בטיפולה של המחלקה להתישבות של הסוכנות היהודית, והם כוללים 31 אלף יחידות משק חדשות.

אין לך שבט או עדה או גוון בחיי העם היהודי שאין להם נציגים בישובים אלה. מספר הישובים שנוסדו מאז קום המדינה גדול ממספר כל הישובים החקלאיים שהקימה התנועה הציונית מאז ימי חיבת־ציון, על כל היוזמה הפרטית והציבורית שגילתה, הרי אלו 70 השנים ולמעלה מזה שעברו מאז נוסדו פתח־תקוה, חדרה, מוצא ועוד. ישובים אלה, רישומם ניכר היטב בארץ בשטח המעובד ובאספקת המזון. קשה להעלות על הדעת את התפתחוּת מפעלנו, בלעדי בסיס חקלאי זה וחלקו בייצור אספקה לישוב.

כל זה קם בכוחו של הנס הגדול שהתרחש בארץ – נס המים. המים אשר חשפנו והעלינו מנבכי האדמה, הם אשר חוללו – במרחביהם החרבים של הדרום והנגב במיוחד – את פלא הצמיחה המצטייר בצבעים ירוקים על רקע שומם ומצהיב. בשוּבו למולדתו נתן ישראל את המים לאדמה – ודבר זה יירשם לדורות.

עתה אנו נוטעים שדרות לאורך הדרכים ושותלים יערות – ובכך אנו נותנים לארץ נכס חשוב שני – את הצל. מים וצל – שני אוצרות־יסוד אלה נתנו בני ישראל למולדתם בשובם אליה. אמת המים, המביאה את מי התהומות, את מי הנהרות והמעיינות מן הצפון למרכז, לדרום ולנגב, היא שיצרה את פלא הכפר העברי החדש. לאורך אמת־המים קמו הקהילות החקלאיות העבריות החדשות. ממאות בארות הכרויות ברחבי הארץ ומפי מעיינות גדולים וקטנים שואבת חברת ‘מקורות’, ויחד אתה עוד מפעלי־מים ובתי־שואבה קטנים וגדולים, את המים להשקייה. נאמר לי שנשמעו תלונות על ‘מקורות’. מפעל אדיר הוקם לפני שנים, אולי במקרה, על־ידי הסוכנות היהודית, הסתדרות העובדים והמתישבים, והפך להיות עמוד־המים העובר לפני המחנה. עמוד מים זה מלווה אותנו עתה בלכתנו במדבר. באזורים שוממים וחרבים, והוא המביא חיים לשטחים הללו. מה היתה עמידתנוּ כיום בלי מכשיר זה שקבע כ"כ הרבה בגורל התישבוּתנו?

חברת ‘מקורות’ עומדת בסיום מפעלי השקייה אזוריים גדולים, כגון: ירקון–נגב ראשון (ויבוא גם שני), הגליל המערבי, עמק יזרעאל, החוּלה ועוד, המהווים כיום יחידות בפני עצמן, ולעתיד לבוא ישתלבוּ במערכת־השקייה ארצית כוללת, שעמוד־שדרתה הוא המפעל הארצי ירדן–נגב. צרכי החקלאוּת מחייבים לסיים את בנינם של המפעלים האזוריים תוך ארבע השנים הקרובות ולהכפיל את תפוקת מימיהם. בעת ובעונה אחת חייבים אנו לבנות גם את המפעל הארצי, שבנינו יימשך 8–10 שנים.

כדי למנוע פער מסוכן בין השלב הסופי של פיתוּח המפעלים האזוריים לבין השלב הראשון של אספקת מים מהמפעל הארצי, עלינו להשקיע מיד מאמצים גדולים בבנין שני המפעלים כאחד: האזורי והארצי.

פעולתה של התנוּעה הציונית נעשית בתקופה זו במסגרת הממלכתית, ומשתלבת בביצוען של תכניות־הפיתוח. על הסוכנות היהודית כנציגת התנועה הציונית לתאם את פעוּלותיה עם ממשלת ישראל בכל היקף עבודתה החל בבנין ערים, הקמת כפרים, סלילת כבישים ודרכים, וכלה בתכניות תעסוקה, ייצוּר ויצוּא ושאר שטחי־הפיתוח. דאגתה של המדינה לעצמאות כלכלית היא גם דאגתה של התנועה הציונות, כי ללא עצמאוּת כלכלית – לא תיכון עצמאוּת מדינית ולא ייכונו עליה המונית וקיבוץ גלויות.

מדיניותה הכלכלית של ישראל מבקשת לקלוע למטרה משולשת. כל עוד מאיימות עלינו ארצות ערב, חייבים אנו להיות דרוכים ומוכנים, מבחינה חמרית ורוחנית, לסכל מזימות אלו ולגדוע את זרוע התוקף. אנו מצוֹּוים להקדיש יתר כוח־אדם ואמצעים מוגברים לצרכי בטחון והגנה.

תפקידנו השני הוא צעידה מזורזת לקראת עצמאוּתה הכלכלית של המדינה, לקראת היום בו יספק ייצוּרנו את מלוא תצרוכתנו ברמת־חיים מניחה את הדעת.

קשה תפקיד זה ורבות בעיותיו. לא אכנס כאן בפרטים ואביא דוגמה אחת: הפער במאזן המסחרי של המדינה הוא שלוש מאות מיליון דולר, ויש בו כדי לציין מה מעמדנו בשער העצמאות הכלכלית.

תפקידנו השלישי הוא – התמדה בעליה וקליטתה ברחבי־הארץ השוממים, על־ידי הקמת ישובים חקלאיים ותעשייתיים חדשים, והוא עיקר תפקידה של התנועה הציונית, שכן על המדינה מוטלים תפקידים אחרים; הדבר הוא בנפשנו ובנפש המדינה.

על אף המאמצים הרבים שהשקענו, עדיין לא הספקנוּ לקלוט קליטה יסודית ולהשריש את כל העולים שהגיעו לארץ, כדי שיהיו נושאי עצמם ונושאי עול קיום המדינה. רב עדיין מספרם של העולים החדשים המחפשים מקור־תעסוקה־ויצירה קבוע.

אנשי הסטטיסטיקה מעריכים את מספרם של מחוסרי בסיס כלכלי בארץ בשלושים–ארבעים אלף מפרנסים, ובהם תלויות נפשות רבות. אם נצרף למספר זה את מבקשי־העבודה הבאים מהריבוי הטבעי, הרי שנעמוד בארבע – חמש השנים הבאות בפני הצורך ליצור ששים–שבעים אלף מקומות־עבודה במפעלי חקלאות וחרושת, וזאת, כמובן, בלי להביא בחשבון עולים חדשים שיעלו בתקופה זו.

הבה נעשה את החשבונה של העליה החדשה בלבד: קלטנו 800 אלף נפש, ויישבנו אותם בערים ובכפרים; נוסיף על כך את הריבוי הטבעי, שגם אותו יש להעסיק בעבודה יוצרת; נניח, כי פריון העבודה שיעלה עלוּל להוציא מהעבודה אנשים הנמצאים בה היום, – הרי שנצטרך לחפש מקומות־עבודה נוספים; וכדי ליצור את מקומות־העבודה הייצרניים הנדרשים לכל אלה, עלינו להשקיע כביליון דולר.

בהשקעות שנשקיע נוכל לבסס את שלושים אלף המתישבים החדשים, לקלוט שלושים ואחד אלף משפחות בחקלאות, עשרים ושבעה אלף משפחות בתעשיה ומלאכה, בעיקר בתעשיה הכימית, הקלה והכבדה, בתעשיית המתכת, הטכסטיל, עץ ובנין, זכוּכית ומזון. שמונה אלפים משפחות ייקלטו בענפי תחבורה, תיירות, מחקר ומדע. חמישה־עשר אלף מפרנסים יתוספו למעגל המועסקים בשירותים, שיתפתחוּ בעקבות פיתוח ענפי־המשק היצרניים.

כל אלה הם במחצית דרכם אל הביסוּס. לא לכולם ניתנו אמצעי־הייצור הדרושים, גם לאלה שניתן הכל אין עדיין אפשרות להשתמש בהם כראוּי, שכן הם חסרים לעתים קרקע ומים. עלינו להרחיב את הישובים הללו ולהושיב בהם עוד עשרת אלפים משפחות. תפקיד זה מוטל עלינו בשנים הקרובות, כדי להביא את אוכלוסיית המדינה ליצרנוּת מאכסיכמאלית.

הרינו רואים גם את מקורות המימון לביצוּע תכנית זו, ואלה הם: קודם כל האמצעים הממלכתיים –שילומים, מענקים ומלוות; מלוות־פנים, מאיגרות־חוב, ביטוח לאומי, ארנונה, רשות הפיתוּח וכו'. האמצעים של העם היהודי באים מהמגבית המאוחדת וממלווה הפיתוח והעצמאוּת, וכן מהון פרטי. כל המקורות הללו יתנו לנו את האמצעים להבטחת אפשרות של יצירה פרודוקטיבית לכל הזקוּקים לה, ולצמצוּם הגרעון במאזן המסחרי של המדינה.

לאור כל האמור מתבררות לנו משימותיה של התנועה הציונית בשנים הקרובות:

א. חינוך יהדות העולם להגשמת הרעיון הציוני ועידוד עלייתו של היהוּדי בגוּפו וברכושו לארץ;

ב. גיוּס סיוע מדיני בין עמי העולם לתמיכה בישראל ולהגנה עליה;

ג. מאמצים מחודשים להגברת כוחן של תנועות־הנוער החלוציות בגולה, שייעודן – הגשמה אישית בעליה לארץ והתמדה במפעל עליית־הנוער;

ד. הצלת יהודי ארצות, שהיא משימה אקטוּאלית; ואחרון אחרון – גיוס אמצעים כספיים בתפוצות להשלמת קליטתם של העולים שכבר באו לארץ, לקליטת העליה שתבוא ולביצוּר עצמתה הכלכלית של מדינת ישראל.

בשדה ההתישבות, שהוא מרכז פעולתה של התנועה הציונית, אפשר למנות ארבעה תפקידים.

א. ביסוסם של המתישבים החדשים בנקוּדות שהוקמו מיום קום המדינה, בעיקר של אותן 30 אלף המשפחות שהן במחצית דרכן לביסוס.

ב. תוספת מתישבים לישובים החקלאיים החדשים שאפשר ליישב בהם עוד 10 אלפים משפחות;

ג. הקמת ישובים חדשים בדרום, בנגב ובאזורי הספר;

ד. פיתוח ההר והכשרתו לקליטת מתישבים בעתיד, שהוא במידה מסוימת דף חדש בדברי ימי התישבותנו.

משק חקלאי הוא כידוע יצור חי, המתפתח לפי כללים מסוימים. ביסוס ההתישבות החקלאית ויצירת טיפוס של חקלאי יהודי לא ייעשו בחפזון, ביחוּד כשהנושא הוא עולה חדש שאינו בקי בהלכות החקלאות ואינו רגיל בעבודה פיזית. משם כך נמשך תהליך זה שנים.

לעומת זאת, כעבור תקופת ההסתגלוּת הראשונה – ומאז עברו כבר 7 שנים – שוב אין אפשרות לדחות את ביסוס המשק בלי לערער את יסודותיו, בלי לסכן את ההשקעות והמאמצים שנעשו בתקוֹּפת־ההכנסה ובלי לקבוע את נפש המתישב.

חלק ניכר של משקי ההתישבות הצעירה כבר עבר את תקופת ההכנה וההסתגלוּת, והגיע לכלל בגרוּת התובעת את סיום הביסוס בקצב מזורז.

המחלקה להתישבות של הסוכנות היהודית והממשלה, מעריכים את ההשקעה הנדרשת מהסוכנות היהוּדית לכל בית־אב, לכל יחידה חקלאית, בסכוּם של 25 אלף לירות.

אין זה הכל: אחרי כן הופך המתישב הזה להיות לקוח במשק הכספי של הארץ, אם על־ידי הבנקים או על־ידי המוסדות הכספיים של הממשלה. אך את התחייבותה של הסוכנות היהודית לתת למתישב סכום של 25 אלף ל"י למשפחה, יש לפרוע ככל המוקדם.

אחרי לבטים רבים וקשיים הגענו בשנים הללו ליציבות מסוימות בין מתישבי־הספר החדשים, דבר שהוא רב־ערך. הרי אלה עולים מעיירות וכפרים נידחים ונשלחים – בזמן האחרון ישר מן האניה – לשטחי הפיתוּח, ונכנסים לכפרים, או מתחילים לבנות כפרים חדשים. אף־על־פי־כן הגענו במשך זמן קצר ליציבות: אין עזיבות ועריקות, בכל אופן הן מועטות. זוהי עובדה משמחת, אלא שהיא תובעת הסקת מסקנות ומחייבת לצייד את המתישבים באמצעים הדרושים, כדי לבסס את המשק, לקשור על־ידי כך את המשפחה לקרקע.

אין צורך להוסיף נימוקים ולהוכיח מדוע נחוצים לנו סכומים אלה לביסוס ההתישבות; אם מבקשים אנו לנצל ניצול מלא את ההון שהושקע בהתישבות ואת טובת המתישבים, אם רצוננו לגדל דור של חקלאים בריאים בארץ, עלינו לזרז את הביסוּס.

יש מספר ניכר של ענפי־משק שהתחלתם תובעת המשך. בהתישבוּת החדשה מתפתחים ענפים וגידולים שונים שישמשו יסוד לתעשיה במדינה: הכותנה, הבטנים, סלק הסוכר וכו' תופסים שטחים נרחבים בתחומי התישבות זו, והם יתנו לנו חמרי־גלם לתעשיה החקלאית ובכוחם להצעיד את המדינה צעד חשוב קדימה לקראת עצמאות כלכלית.

לביסוס ההתישבות החדשה נזדקק להשקעה של 250 מיליון ל“י, כבר ציינתי שתוך כדי ביסוס הישובים האלה ניתנת אפשרות להרחיב את מסגרת־ההתישבות הקיימת ולקלוט בה עוד 8–10 אלפים משפחות, על־ידי הוספת צינורות, מים, ציוד חי ודומם. בחיפוש אחר מקורות־קליטה ועבודה יוצרת, בדאגתנו לבריאותו של משק המדינה, נכונים אנו להיאחז באפשרות ההרחבה של הישובים הקיימים; ההיאחזות שם תהיה קלה מן ההיאחזות באזורים שוממים ומהקמת ישובים חדשים. אך הכנסת 10 אלפים משפחות נוספות תובעת גם היא סכומי־כסף גדולים. חלקה של הסוכנות היהוּדית בהרחבתה של ההתישבוּת הקיימת יסתכם ב־250 מיליון ל”י.

אנחנו מתכננים קליטת 10 אלפים יחידות חקלאיות נוספות, לפי צרכי הקליטה, בעיקר במישורי הארץ והריה. מראשית התנחלותנו בארץ יישבנו בעיקר את העמק ואת המישור, את חוף הים ואת הנגב – בעקבות צינור המים. מעתה ולתקופת השנים הקרובות נישא עינינו יותר אל ההרים ואל הספר של המדינה, וכאן נפגשים שוב צרכים בטחוניים ומשקיים. השנים הבאות תהיינה, לפי דעתי, שנים של הליכה מאוששת יותר לקראת היאחזותנו בהר. בשנים האחרונות החייתה ויצרה הקרן־הקיימת הברוכה כ־150 אלף דונם אדמת־הרים המשמשת יסוד קרקעי לאלפי משפחות. כמה וכמה טעמים מחייבים אותנו ליישב מחדש את ההר בצורה אינטנסיבית ולהביא גם אליו מים.

על ההר בשומרון ובגליל עברו מאות שנים של סחף והשמדת יערות. גם בהרי ירושלים חתום החורבן. אך נמצא עדוד אם הסתכל במעשיה הקרן בחמש השנים האחרונות, שהכשירה כ־150 אלף דונם אדמה בארץ, המהוים כבר הים בסיס להיאחזות עולים חדשים. אנחנוּ מתכננים להעלות 4,000 או 5,000 משפחת ישר מן האניה להתישבות בהר. בימי אבותינו השתבח ההר באוכלוסיה צפופה, ונתברך בכמה סגולות שאולי ננצלן בדורות הבאים. גם מפעל זה של יישוב 10 אלפים משפחות בהר ובמישור דורש סכומים עצומים.

במפעלי־התישבות אלה על שלושת מעגליהם: 30 אלף משפחות היושבות על הקרקע; תוספת 10 אלפים משפחות להתישבות זו ועוד 10 משפחות להתישבות באזורי הספר ובהר – יפרעו המדינה והסוכנות היהוּדית את חובתם המידית למפעל ההיסטורי של קיבוץ גלויות ישראל.

אנחנו עומדים עתה לאחר קליטה של 800 אלף נפש; עברנו תקופה קשה של מעברות ומחנות, וכולנו רוצים שלא תחזור אלינו; חייבים אנו לשאול את עצמנו כיצד נקלוט את העליה. הקונגרס המתכנס בירושלים חייב לתת דעתו ולבו לזעקת־העליה של הגולה ושל ישראל גם יחד.

רצה הגורל שהגברת העליה וביצור בטחוננו כרוכים יחד. אין התנועה הציונית יכולה להסתפק בעליית־הצלה מגולת ערב בלבד; אליה לדאוג לעליה מן המערב, עליה שתביא עמה נכסים חמריים ונכסי מדע וטכניקה, ערכי חברה ותרבוּת לבנין הארץ. עליה זו תבוא לא רק מחמת המציק ולא רק מחמת השוט המונף, כי אם מתוך כיסופי־גאולה ואהבת מדינת ישראל וגאוות היהוּדים עליה. דבר זה תלוי בעבודתנו כאן בשנים הקרובות. אנחנו נתבעים להשקיע בשנים הקרובות מאמצים כספיים בעליה ובקליטת העם. בשנים האחרונות, כאשר עמדנו לפני חיסול גלוית מסוימות כמו עיראק ותימן, פליטי קפריסין ושרידי היטלר, למדנו להשקיע את כל מאמצינו בתחום זה. אם רצוננו להפנות בשנים הקרובות את כל כוחנו לקראת עליית יהוּדי המערב – נצטרך להשקיע גם בה אמצעים מרובים.

זאת ועוד. בעבר הרחוק באו רבבות חלוצים ואנשים צעירים מארצות אירופה המזרחית והמערבית, מהם ילידי תחום המושב היהוּדי, ספוגי תורתו, תרבותו וספרותו, אמונים על צערו וגעגועיו לארץ; הם קמו וקיבלו על עצמם משימות חלוציות, משימות כיבוש והתישבוּת בארץ.

בתקופתנו חייבים אנו לשוב ולחנך את העתודה החלוצית, כדי שתגשר בין הישוב הוותיק לבין רבבות העולים החדשים הזורמים מארצות נחשלות. ודרוש מאמץ גדול לאירגון כל הדברים האלה.

המציאות היא שתקבע את קצב העליה. ייתכן שרדיפת היהוּדים בארצות מסוימות, או מתן אפשרות יציאה ליהוּדים מארצות הגוש הסובייטי, שאנו מצפּים לה, יחייבוּנו להעלות בתקופה הקרובה 100 אלף עולים, ולא 40–50 אלף, כמשוער, לשנה.

רבו הסנוניות המגיעות אלינו באחרונה מארצות מזרח אירופה. מי יודע, אפשר ומותר לראותם כמבשרי ה“הַפְשָׁרָה”, ואביב קרוב לבוא; אולי קרב היום בו תינתן האפשרות ליהוּדי מזרח אירופה, ולא לזקנים בלבד, להסתפח לנחלת אבותם. אולי קרב היום ואנשים צעירים במלוא אונם ובני נוער יורשו להקים גשר־עליה בין ארצות אלו לבין ישראל. כמה חלומות כבר נתגשמו, למה נוותר על החלום הזה?

ואם נזכה לעליה זו – לו גם במספרים מוגבלים אלה – תגלוש כתום תקופה קצרה אוכלוסיית הארץ לתוך המיליון השלישי, ואני מקווה כי נזכה גם למחצית השניה של המיליון השלישי.

מן הראוּי להימנע מלתכנן בפרטים את קליטתם של מאות אלפי נפש במדינה, שמשקה צעיר ונאבק על התפתחותו ועיצוב דמותו. במיוחד לא קל הדבר, לאחר שהצבעתי והסברתי את צרכי־הקליטה היסודיים העומדים עדיין לפנינו בקשר לאוכלוסיה הנמצאת כבר בארץ. אולם לא נוכל להימנע משרטוט קווים אחדים בהם תנוע העליה החדשה בדרך לקליטתה.

נניח כי אנו עומדים בפני קליטה של 200–250 אלף עולים. עולים אלה יוכלו להיקלט בענפים הבאים: בחקלאות – כ־10,000 משפחות, בתעשיה ובמלאכה – 15,000 משפחות, בבניה וסלילת דרכים – כ־5,000 משפחות, ובשירותים – כ־10.000 משפחות. בסך הכל – כ־40,000 משפחות. אכן, אין, באופן יחסי, עוד מדינה שנתנסתה בקליטת עליה ובהקמת ישובים כפי שנתנסינו אנו בשנים האלה.

העליה החדשה תחייבנו לדאוג עוד ל־60–70 אלף בתי־אב, לנטיעתם במשלחי־יד יצרניים. על כן עלינו לראות את המשימה בהיקפה המלא: הדאגה לקיָם והדאגה לעליה החדשה הזאת. על הסוכנות היהודית לקחת על עצמה את חלקה, שהוא מחויב־המציאות.

לפי הסכם בלתי־כתוב קיבלה אמנם הסוכנות היהודית על עצמה את אירגונם, הסעתם וסידורם בארץ של העולים המתישבים על הקרקע. לעומת זאת נפלה הדאגה לסידורם הזמני והקבוע של שאר העולים – והם הרוב המכריע, משום ש־15%–20% בלבד מן העליה הלכו להתישבות – על שכם המדינה. במשך הזמן נאלצה הממשלה לקבל על עצמה גם את הדאגה לכל השירותים הסוציאליים ולצרכי הדיור והשיכון של כל העולים. נראה לי, כי נוכח המשאות הכבדים הרובצים על המדינה במאבקה לביצור בטחונה, לעצמאות כלכלית על־ידי פיתוח התעשיה, התחבורה, המסחר ושאר הענפים והשירותים, אין להעמיס עליה את כל הדאגה לקליטת העליה החדשה.

לפיכך נתבעת הסוכנות היהוּדית לשאת להבא בעול כל ההתישבות החקלאית החדשה ובעול כל צרכי השיכון של העולים. אם נעלה 40–50 אלף משפחות, תידרש הסוכנות היהודית לתת להם קורת־גג, או שניאלץ להכניסן למעברות ולשכנן באהלים ובדונים, והסוכנות היהוּדית תבנה את הדיוּר באיחור של כמה שנים. ייתכן כי הסוכנות תידרש לשאת גם בעול השירותים הסוציאלים עד שישאו העולים החדשים את עצמם.

לפי הכרתי, כושל כוח האוכלוסיה והמדינה הצעירה על משקה הרך, המגשש דרכו במאבק קשה, לשאת לבדוֹ במעמסת המחסור של המוני העולים החדשים, שנתקבצו מכל קצות העולם. כיום נושא משלם המסים בארץ בעול השירותים הסוציאליים של העליה החדשה. תוספת של עוד 40–50 אלף משפחות תוך מספר־שנים קטן, עלולה, חס־וחלילה, להיות הקש האחרון שישבור את גבו של הגמל.

ההוצאות לתפקידיה היחודיים של הסוכנות היהודית, הם, יחד עם הוצאות אחרות (עליית הנוער, אירגון, בצרון ובטחון ליישובים, הכשרת קרקע וייעור, השתתפוּת בתקציב התעסוקה, חינוך, בריאות ושירותים סוציאליים אחרים הנדרשים לעולים בשנים הראשונות) כביליון ורבע הביליון ל"י, שהן ³/₄ מיליון דולר במשך 5–7 שנים.

העם היהוּדי והתנוּעה הציונית נדרשים לקחת חלק גדול יותר בביצוע ובמימון העליה וההתישבות. למשימה המשולשת העומדת כיום לפנינו: עליה, התישבות ובטחון, לא תוכל המדינה לבדה. בחמש השנים הקרובות תימשך העליה ההמונית, אולם קליטתה ויישובה יימשכו למעלה מזה, ואפשר לקבוע, כי הסכום הנקוב יוצא באין ברירה תוך 7–8 שנים.

ודאי, הממשלה תגייס במשך השנים הללו אף היא אמצעים גדולים לבטחון, לפיתוח משק המדינה ולקליטת עובדים. מניתי קודם את המקורות שמהם תשאב את הכנסותיה. אולם לא את כל האמצעים תוכל המדינה להקדיש לעליה החדשה, אשר את ממדיה תקבע המציאות.

הבאת עולים לחיק המדינה, ללא אמצעים לקליטתם הכלכלית, עלולה לערער את כלכלת הארץ ובטחון המדינה, ולגרום סבל ויסורים ללא־שיעור לעולים. ואינני רואה מוצא אחר אלא בהכפלת הסכומים הבאים ממקורות קרן־היסוד והמגבית המאוחדת. אינני מצרף לכאן את כספי המלווה, הנכללים בחשבון כספי הממשלה. מובן, שגם מכירת אגרות־מלווה־העצמאות חייבת להתרחב.

לא דיברתי על עניני הבטחון ועל האמצעים הכספיים הנדרשים לכך בימינו אלה. אולם דאגת הבטחון תלויה בחלל הארץ ולא קשה לתפסה.

צאו וראו את הארץ לארכה ולרחבה, בקרו בישובי־הספר, הסתכלו בביצורים ובמקלטים הקיימים וחסרים. אם לא נבנם – נתחייב בנפשנו ובנפש הארץ. הקשיבו לתביעת הנשק הנשמעת עם זיונם המזורז של שכנינו, עם העיסקה הצ’כית־המצרית. האזינו לכל אלה ותבינו, מה עצומה המעמסה הרובצת על שכם המדינה ואוכלוסייתה בשדה הבטחון וההתגוננות.

אם יטול העם היהוּדי חלק גדול, יותר מן המעמסה הכספית לצרכי שיכון, התישבות, תעסוקה ושירותים סוציאליים אחרים, תשתחרר המדינה לדאגת־יתר לצרכי הבטחון וההתגוננות.

ודאי תהיה ישראל נאמנה לחוק־השבות שהוא צפור נפשה ותחזיק שעריה פתוחים לרווחה. אך בפתיחת השערים בלבד לא סגי; העליה תובעת אמצעים כספיים גדולים. בתנועה הציונית ובמאמציה תלוי קצב העליה ומכסתה, בתנועה ובכל בית־ישראל אשר לבו לציון ולגאולת־אחים תלוי קצב הצלת יהוּדים. אל נא נאמר: כבדה המלאכה!

ידעתי, רבים המתנדבים לעבודת העם והם עושים זאת בעין יפה. ידעתי, שהעם נתבע ונותן במידה שאין משלה בעולם. תבוא ברכת־שר האומה עליו. אך נזכור, כי שר־האומה מכה על קדקדנו וקוראנו לגדול, לגאול, להציל, לקלוט, לפתח, לבנות ולבצר.

גלים זידוניים מסתערים על חופי ישראל, וסערות זועפות מרעידות משכנות ישראל בגלות ישמעאל. המזרח התיכון תוסס וסוער ואנו הצלחנו, בשעה ההיסטורית האחרונה, לתפוס את מקומנו בעולם ולחדש את בנין ביתנו – הבית השלישי. אמונתי עמוקה, שיש בעולם היהוּדי אמצעים לבנית הבית. אני בטוח, שבלב העם פועמת הצפיה להגשמת תקוות הדורות. נצא־נא מכאן מלוכדים על אף הכל, להעיר ולעורר את האהבה לישראל, את הדאגה לה ואת האחריות לה.

השותפות ההיסטורית שבין מדינת ישראל לבין עם ישראל בגולה מחייבת את העם היהוּדי כולו, לשאת באחריות להמשך המשא של קיבוץ הגלויות. יחד, רבותי, יכול נוכל.

• שולמית רפאלי
• עמינדב ברזילי
• צחה וקנין-כרמל