בוועידת איחוּד הקבוּצות והקיבוצים, 31 באוקטובר 1953

… הח' מנוח ניסה להסביר ולפרש את מושג החלוּץ. הוא אמר, שהקבוצה חשיבותה בעצם מהוּתה, וראוי לה לשמור על טהרת יסודותיה ודפוּסי חייה, וממילא ימולאו באורח־פלא כל שאר תפקידי המדינה בקליטה, בביצוּר הכלכלה וכו'. לדעתו, לא קיבלה על עצמה הקבוצה לענות על כל השאלות שישראל נלבטת בהן. תפקידה ומטרתה בה בעצמה, בקיוּמה המתוּקן והמושלם. הקבוּצה היא החלוּץ של חיי חברה תקינים.

מנוח ממשיל את הקבוּצה ותפקידיה החלוציים לשני השבטים ומחצית השבט בימי משה, שביקשו ליישבם בעבר־הירדן, והבטיחו: ‘נחנוּ נעבור חלוצים לפני ד’ ארץ כנען, ואתנו אחוזת נחלתנו מעבר לירדן', והרי כאן הסתירה הגדולה. האומנם כבר התישב העם והגיע לנחלתו? האומנם כבר נבנתה המדינה ועומדת על תלה?

הקבוּצה, שני השבטים ומחצית השבט אשר מנוח מפארם בשם החלוּץ ומדמה אליהם את הקבוצה, האם מילאו את שליחותם, האם השלימוּ את תפקידם כלפי עשרת השבטים אשר יש ליישבם?

אילו היה המחנה הקבוצתי, על כל הכוח הגנוּז אשר העם היהודי חלק גדול בו – ולא רק באמצעים כי אם גם בכוח־הנעוּרים שלו – מתאמץ בימים הראשונים של העליה ההמונית לחפש דרכי הליכה אל העם הזה לשם כיבושו, אפשר והישגינו היו גדולים הרבה יותר.

לא באתי בתביעה ובטענה, מדוע קבוצה זו או אחרת לא הכניסה עוד 100 משפחות כחברים לקבוצה. זאת לא דרשתי מעולם. ידועים לי הקשיים שבהבדלי חינוּך ותרבות וכו' בין חלוּצי התישבוּתנוּ לבין העליות החדשות על כל מטעני ההווי השונים שלהם. אבל תבעתי לא לעמוד מן הצד. על הקבוּצה לעמוס את המשא הכבד כמות שהוא. ידעתי, כי מתוך העומס ובלחצו ייסללוּ שבילים חדשים.

האם מותר לחלק הקבוּצתי הזה לשבת על המדוכה של בדיקה ציציות עצמו, ולא להטיל על עצמו ביצוּע חלק רציני ממשימת הקליטה?

האומנם יהיה זה מעשה חלוצי פאטריוטי, לפטר קודם כל את מאות העובדים בעמק הירדן ובמקומות אחרים ולשלחם ללשכת־העבודה? איך תתקיים המדינה הזאת, אם לא ניישב, נייצר, נוציא לחם מן הארץ? בלעדי הקבוצה והמושב לא נוכל למשימה.

מצויים חברים שברורה להם רוחו ודרכו של האדם העובד, בשאיפתו לסוציאליזם, לחברה חדשה, לחברה סוציאליסטית. אני מודה ומתוודה: לי אין הדבר ברור. לא ברור לי, אם הקבוצה היא התא החברתי היחיד בעתיד הסוציאליסטי, והאם אותה בלבד יראו המונים ויקדשו כדפוּס־חיים בחברה הסוציאליסטית החפשית. אני פוגש אלפי אנשים הרואים את חירוּתם לאו דווקא בנשיאת עול המשק. רבים אינם רוצים במשק, בדאגות, בעול: איזו חברה חפשית תכריחם לכך? הקבוצה וגם המושב, המושתתים על יסודות עקרוניים, הם דרך של ודאי למחפשי החברה החדשה, אבל לא הם בלבד יעצבוּ את צוּרת־החיים במשטר הסוציאליסטי. יש להכיר בזאת, שעה שאנו עומדים בפתרון שאלותיהם של המונים ובבנין משק וכלכלה של מדינה שלמה.

אפילו היו לנו האמצעים הכספיים, לא היינו יכולים ליישב את הארץ רק בשתי הצורות האלה: הקבוצה והמושב. לאורך כביש ירושלים מרובה השממה שאינה נושבת. הקרן־הקיימת הכשירה קרקע, עשתה דירוג, וכסף רב הושקע בעבודותאלה. אפשר להיאחז באיזור זה. ובירושלים מצוים מחוּסרי־עבודה־ ופרנסה. קבוצות ומושבים לא נאחזוּ בינתיים בשטחים האלה. האומנם אין למצוא דרך להעסקת מחוסרי־העבודה מירושלים, בהדרכה מסורה וחברית, בעיבוד אדמת ההרים ובנטיעת מדרוניהם, כדי להעשיר את סל־המזונות בארץ? מי יידה אבן בהולכים בדרך זו? הרי ענין מיוחד לירושלים להיות עצמאית יותר באספקת ירקות ופירות, בגלל ריחוּקה ממרכזי האספקה. שאלתי את עצמי ואת אנשי משרד החקלאוּת, מדוּע לא נעבד את הרי ירושלים במפעלים מנוהלים, מדוע לא תימצא הנהלה שתעסיק מאות אנשים, אם אין מושב ואין קבוצה? מצוּיים גם שטחים שבכלל אין ליישב עליהם ישוב כלשהו.

מה בצע בבנינים, בכבישים, בסיקוּל, ביעוּר, כאשר אין מיישבים אנשים כחקלאים־יצרנים, מוציאי לחם מן הארץ? מה טעם במסירת קרקעות ואמצעי־ייצוּר לקבוצות וקיבוצים, אם אין מנצלים את כל השטחים? לא ייתכן שהקבוּצה, כצוּרת משק ומסגרת־חיים שיתופית, כתא של חברה חדשה השואפת לשוויות כלכלי ולצדק סוציאלי תתעלם מבזבוּז אמצעי־ייצוּר בקרקע, מים וכלי־עבודה, אין זה הולם את מהוּת הקבוּצה.

גישה זו נושאת בחוּבה גם סכנה לקיוּמה של הקבוּצה כצורת משק. לא אקבע בזה, מה צריך להיות אחוז השטח המעובד במשק זה או אחר, אולם יש גבוּל לזניחת קרקע, אם עוברים את הגבול שנקבע, תבוא החברה ותעבד את הקרקע, עד אשר הקבוּצה תתפתח ותתחזק, כדי יכולת לנצל את כל האמצעים והנכסים שברשותה.

לא זו בלבד שאיני פוסל, אלא לעת עתה אני מלמד זכוּת על הסטאטוּס־קווֹ כלומר על העסקת עבודה זמנית בקיבוצים הוותיקים. לדעתי, אין לפטר פועלים, להרבות חוסר־עבודה ולהקטין את הייצור בארץ, רק כדי לשמור על עקרון העבודה העצמית. בימינו אלה אין חטא גדול מזה.

בישובים צעירים, המתוכננים ל־100–120 חברי משק ושאינם מונים לפי שעה אלא 40–50, הכרח הוא שחברת “ייצוּר ופיתוּח” תיכנס לעבודה. אמר חבר, שהקבוצה זקוּקה לאקלים, לעידוד, לתמיכה ציבורית. אולם אם נקבל את גישתו של מנוח, שהקבוצה צריכה להשתכלל בכוח עצמה – אין טעם ואין יסוד לתביעתו של החבר. הציבור והמדינה נאבקים על קיוּמם והם מצפים לכוחות מבפנים, שיתעוררו ויטוּ שכם למשימה העצוּמה, לטובת הכלל.

יודע אני, שפועלי ‘סולל־בונה’ מוותרים על כל הטורח והרצון, להכניסם להנהלת המפעלים המשקיים בהם הם עובדים. אין הם רוצים לשאת באחריות; הם רוצים להיות חפשים מכל עול של קיום משק ואינם דורשים אלא מילוּי דרישותיהם המקצועיות. אין הפועלים רוצים לשאת בעול, ואנו אין לנו פנאי ויכולת לברוֹר הרבה. את הארץ הכרח ליישב, לפתח ולעבד, ואם חסרים בתקוּפתנו אנשים לקבוצה ולמושב – טובה בעיני דרך החווה והמשק המנהלתי.

נשוה־נא לעינינו את הסכנות הכלכליות והמדיניות הכרוּכות באי־פיתוּחה המהיר של הארץ ונבקש דרכים לקדם פניהן.